לאחרונה[1] הציג מפעל הפיס תוכנית להקמת חמישה בתי קזינו בישראל. העקרונות על פיהם נבחרו המקומות המיועדים להקמת בתי הקזינו הם: א. מקומות שאליהם מגיעים מהמרים בדרכם לבתי קזינו (נתב"ג, אילת, יריחו); ב. מקומות שיזכו לתנופת פיתוח בעקבות הקזינו (למשל, מצפה רמון).

על פי ההצעה, רווחי הקזינו יועברו לקרן מיוחדת במשרד ראש הממשלה, וחלקה יופנה לשיקום מכורים להימורים. יוגבל סכום ההימור בקזינו, לא ינתן אשראי למהמרים, ויוגבל סכום המשיכה ממכשירי הבנק האוטומטי.

עד כמה שהדבר ישמע מפתיע, תופעת ההימורים אינה חדשה בחברה היהודית, אולם, החידוש שבמפעל הפיס הוא, שהציבור[2] יוזם באופן מאורגן הימורים, כאשר חלק קטן מההכנסות[3] מופנה למימון מפעלים חברתיים וציבוריים. פתיחת בתי קזינו מהווה שלב נוסף בייזום הימורים באישור ובעידוד הציבור.

מטרת המהלך, על פי הפרסומים היא "להלחם בתופעת ההימורים הלא-חוקיים", אולם, נראה שמלחמה אין כאן, וכניעה דווקא יש.

הימורים בחברה היהודית

קיומה של תופעת ההימורים השאירה את רישומה בהלכה היהודית לדורותיה. כך במשנה (סנהדרין כד, ב):

ואלו הן הפסולין (=להעיד ולדון) - המשחק בקוביא...

זאת ועוד, קיומם של מכורים להימורים, בא לידי ביטוי בספרות השאלות והתשובות, כדוגמת זו של הרשב"א (שו"ת הרשב"א ב, רפו):

עוד שאלת: מי שלוה מעות על כסות אשתו, ואבדם בקוביא...

גם המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ד, פראג, תק) נשאל בענין זה:

וששאלת על אחד שישב תוך קהל ועדה ואמר אם אשחוק עוד  בקוביא אתן ה' זקוקי' לצדקה וכך אמר כמה פעמים ועבר על נדרו.

בקהילות ישראל, בין בספרד ובין באשכנז, נעשה מאמץ לבלום ולצמצם את התופעה בעזרת תקנות שונות[4], ואכן זהו אחד הנושאים הבולטים בתחום תקנות הקהל. היקף התקנות ושכיחותן הושפעו מפסיקת ההלכה בשאלה האם מותר להמר. בספרד, בה נפסק שההימורים אסורים, התקנות מעטות יותר, ופסקי ההלכה רבים[5], ובאשכנז, בה נפסק שהימורים אינם אסורים, התקנות רבות[6].

האם מותר להמר?

שאלת ההימורים היא שאלה הלכתית קדומה. הרמב"ם (גזלה ו, י) סבר שהדבר אסור מתקנת חכמים:

המשחקין בקוביא כיצד, אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם. אע"פ שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל...

לעומתו, תוספות (עירובין פב, א, ד"ה אמר) סברו שאין איסור בהימורים:

...ומכאן משמע דשרי לשחוק בקוביא... אבל הכא לא סמיך אמידי משום דלא ידע אי נצח או לא...

הנימוק של תוספות הוא שכיון שברור לכל המהמרים שזכיה או הפסד תלויות בגורל, הם גומרים בדעתם לשלם אם יפסידו.

בשאלת ההימורים במפעל הפיס דנו פוסקי זמננו, הרב עובדיה הדאיה (שו"ת ישכיל עבדי ח, יו"ד, ה, ג) התיר, והבדיל בין מפעל הפיס למשחק בקוביא:

דכל אלה המשתתפים בגורל קונים להם זכות הגרלה, בדבר מסוים שעליו עושים הגורל... ואין כאן ענין של אסמכתא, דזה המזכה לו הדבר ההוא אין לו שום הפסד...

נראה שכוונתו שהמהמרים מקבלים תמורת מחיר הכרטיס את הזכות להשתתף בהגרלה, זכות זו שווה כסף, ולכן אי אפשר לומר שהמשתתפים רומו. התחייבות מפעל הפיס לחלק פרסים בוודאי שאינה בגדרר אסמכתא, כיון שמפעל הפיס מחלק פרסים מתוך כספי המהמרים ולא מקופתו.

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ו) חלק על כך:

נשאלתי האם מותר מן הדין להשתתף בקניית כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס?

...מסקנא דדינא שהספרדים ועדות המזרח אסור להם להשתתף בקניית כרטיסי מפעל הפיס...

מחלוקת זו עסקה בהימורים של מפעל הפיס במתכונתם הנוכחית, לגבי הימורים בקזינו תקפה מחלוקת הראשונים שהובאה לעיל. 

המחלוקת ההלכתית אינה מייתרת את הדיון הערכי, שהרי גם אם אין איסור להמר, עדיין יש לשאול האם ראוי שהציבור ייזום הימורים.

הימורים למטרות צדקה

בסוף דבריו של הרב הדאיה הוא התייחס לעובדה שרווחי מפעל הפיס מיועדים בחלקם לצרכי הציבור, ואלו דבריו:

ואדרבא, מצוה איכא, לפי מה ששמעתי באומרים, דאלו בעלי מפעל הפיס, הם תורמים הרבה מזה למוסדות חסד, ועוזרים להם לבנינים וכדומה, ומצוה קעבדי. ואף דגם משחקי בקוביא תורמים הרבה למוסדות חסד, שם הדבר בא בעבירה... 

כלומר, לדעתו יש כיון שאין איסור בהשתתפות במפעל הפיס, אף רצוי להשתתף כיון שחלק ממהכנסות מיועדות לצדקה.

הרב בלויא (פתחי חושן, קניינים, פרק כא, הערה לב) טען שעובדה זו מכשירה מבחינה הלכתיתי את ההגרלות:

ונראה שהגרלה לטובת צדקה או מוסד, אין בזה משום אסמכתא, וכמו שכתבתי להלן סעיף כז (=שאין אסמכתא בנדר לצדקה). ואף על פי שיש קונים ההגרלה לשם הגרלה, מכל מקום, נראה שעיקר ההגרלה יש בו משום צדקה.

דהיינו, לדעתו הגרלה כחלק מתרומה מותרת לכל הדעות, הסיבה היא, שבנדר לצדקה אין בעיה של אסמכתא, ולכן המשתתפים בעצם נודרים כסף לצדקה, ואין בכך שמפעל הצדקה מפריש חלק מההכנסות לפרסים בכדי לפגוע כוונה העיקרית של המשתתפים.

הרב בלויא כתב במפורש שגם אם כוונת חלק מהמשתתפים היא להשתתף כדי לזכות, אין בכך פגם כיון שעיקר ההגרלה היא לצדקה.

אולם, נראה שאם כוונת כל המשתתפים היא רק לזכות בפרסים[7], והתרומה לא מהווה מניע להשתתפות, הרי שדין הגרלה כזו כדין הימורים רגילים. אסמכתא היא בעיה בגמירות הדעת, כלומר, כיון  שהמהמר טועה לחשוב שיזכה, אין תוקף להסכמתו להשתתף בהימורים. ולכן אם מטרת כל המשתתפים היא לזכות יש בעיה של אסמכתא, לפחות על פי דעתו של הרב עובדיה יוסף.

במקרה כזה, אין משמעות לכוונת מארגן ההימורים. הדבר דומה לבעל קזינו שתורם את כל הכנסותיו לצדקה, מבלי להדבר יהווה מניע להשתתפות בהגרלות.

התמודדות מוסרית

השאלה ההלכתית ביחס לכשרותם של משחקים בקוביא להעיד, לוותה בנימוקים בעלי אופי מוסרי וערכי. בגמרא (סנהדרין כד, ב) נחלקו אמוראים מדוע משחק בקוביה פסול להעיד:

משחק בקוביא מאי קא עביד? - אמר רמי בר חמא: משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא. רב ששת אמר: כל כי האי גוונא - לאו אסמכתא היא. אלא: לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

כלומר, רמי בר חמא סבר שחיוב התשלום בעקבות הימורים הוא בגדר "אסמכתא", ולכן, מי שגובה אותו נוטל ממון שלא כדין. לעומתו, רב ששת סבר שהביעה בהימורים היא בכך שהמהמר אינו עוסק ביישובו של עולם.

הראשונים הציעו מספר הסברים מדוע הימנעות מעיסוק ביישובו של עולם פוסלת אדם מלהעיד. רש"י (עירובין פב, א, ד"ה בזמן) כתב:

ופסולייהו לפי שאין עסוקין בישובו של עולם, דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם - אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון.

כלומר, אדם שחי בעולם שבו רוח והפסד אינם תוצאה של עבודה, אלא של מזל, מאבד את הרגישות לרכושו של רעהו, ועלול להעיד עדות שקר.

הרמב"ם, שכאמור לעיל, סבר שמשחק בקוביה אסור מתקנת חכמים, הסביר במקום אחר (רמב"ם פיהמ"ש סנהדרין ג, ג) מדוע חכמים אסרו משחק בקוביה:

ואסור זה, לפי שהוא מתעסק בדבר שאין בו תועלת, לישוב העולם. ומיסודי התורה שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעולם הזה אלא באחד משני דברים, או בתורה... או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות, או האומניות והסחורות... 

כלומר, משחקי קוביה אינם בכלל הגשמת יעודו של אדם, כיון שאין בהם לא התקדמות רוחנית ולא יצירה חומרית.

ניתן לכנות את התרבות אותה ביקרו הראשונים – "תרבות המזל", תרבות הבזה לעבודה ולמאמץ, ומניחה שעתידו של אדם נקבע רק על פי גורל עוור. זאת ועוד, תרבות זו מבטלת את חשיבותה של היצירה, וממקדת את המבט רק לשאלת הרווחים הקלים.

ביקורת זו תקפה גם כאשר הרווחים מיועדים לצדקה. אלא אם כן, יעודם הראוי של הרווחים יהווה מניע עיקרי להשתתפות, וסיכויי הזכיה מניע משני בלבד.

כך למשל נשאל הרב משה פיינשטיין (שו"ת אג"מ אה"ע ג, מ) האם ישיבה יכולה לערוך ערבי בינגו שהכנסותיהם מיועדות לישיבה, וזו תשובתו:

בדבר הבינגא (=בינגו) עבור הכנסה לישיבה. הרי כבר דברתי עם כתר"ה שאף שאיסור ליכא לא נאה דבר כזה, אבל מצד דוחק הגדול השורר בישיבות סדרו איזו ישיבות קטנות הכנסה זו דבינגא ואין מוחין בהם. אבל מ"מ בבנין הישיבה עצמה אין לסדר זה וגם יש איסור במקום קדוש להתשמש בזה שהוא דבר לא נאה ואף שבנו על תנאי, שלא כל דבר חול הותר בתנאי...

הרב משה פיינשטיין התיר זאת בדלית ברירה, אולם, כתב שלא ראוי לערוך את ערב הבינגו בבניין הישיבה, כיון שלמרות יעודם של הרווחים, מדובר באירוע "לא נאה", שמותר רק בגלל ה"דוחק הגדול", אירוע שמקומו אינו בבניין ישיבה.

התמודדות חברתית

ביקורת מוסרית זו על הימורים, נאמרה ללא התייחסות לסיכונים הכלכליים שהימורים טומנים בחובם, סיכונים אליהם התייחס הריב"ש (שו"ת הריב"ש תלב):

ושחוק בקוביא; הנה יש בו אסורא דרבנן; כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (כ"ד:). ואפילו לרב ששת, דס"ל התם: דליכא אסמכתא בקוביא; מ"מ דבר מכוער ומתועב ומשוקץ הוא. ורבים חללים הפיל, ועצומים כל הרוגיו.

כלומר, הריב"ש ראה בהימורים תופעה פסולה ומזיקה, גם אם אין איסור מוצק במעשה זה.

הריב"ש מיקד את ביקורתו בסיכון שהמהמר יפסיד את כספו, הרדב"ז (שו"ת רדב"ז א, תקיז) התייחס גם למארגן ההימורים, הגורף את ממון המפסידים:

ואע"ג דאין עתה ב"ד חשוב להפקיר ממון, מ"מ לשבר מלתעות עול ולהוציא טרפו מבין שיניו הרשות בידם ובלבד שיהיה לבם לשמים. וכ"ש בנידון דידן (=משחקים בקוביה), דאיכא מאן דפסק דמדינא מוציאין מידו; כדאי הם לסמוך עליהם ליסר הרשעים ואותם שאינם מתעסקים בישובו של עולם.

וכן אני דן לכל המשחקים בקוביא... אני מוציא מידם משום גדר, שכשידעו שמחזירין מה שהרויחו לא יתעסקו וימשכו כל כך אחר השחוק אשר הולך יועצים שולל והחרוב במים גדולים.

הרדב"ז כתב שלמרות שיש הסוברים שלא ניתן לתקן תקנות ממוניות חדשות בתקופתו, בכל זאת, כדי להציל את המהמר "מבין שיניו" של מארגן ההימורים - יש לאסור בתקנה את ההימורים.

העובדה שהמשתתפים בהימורים עושים זאת מרצונם החופשי, אינה פוטרת את המארגנים מאחריות, כפי שהרמב"ם (רוצח יב, יד) כתב:

כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.

כלומר, יש איסור לסייע לאדם לעשות מעשה שיזיק לו, וזאת למרות שהאדם בחר בכך מרצונו הטוב. מהי העצה למנסה מפעל הפיס לתת לציבור, ולמי הוא מפנה את עיקר מאמציו.

בעיות אלו, הקיימות בכל קזינו קיימות תהיינה גם בבתי הקזינו החוקיים. אפילו בפעילותו הנוכחית של מפעל הפיס הוא מהווה מלכודת עבוד מכורים להימורים (המפורסם שבהם: עופר מקסימוב שהימר על 1,000,000 ש"ח בשבוע!). על פי סקר[8] שערך מפעל הפיס עצמו 0.1% מכלל האוכלוסיה הבוגרת מכורים להימורים בפיס. ציבור זה נפגע באופן ישיר מפעילותו של מפעל הפיס, ויפגע עוד יותר עם הקמת בתי קזינו.

אפילו הזוכים בפרסים מגלים לעתים שהם נפלו קורבן ל"תסמונת ההתעשרות המהירה", שפוגעת בהם באופן קשה, ומותירה אותה בסוף התהליך בחובות כבדים, ללא חברים ועם משפחה מפורקת.

אמנם, תופעות אלה קורות גם בהימורים לא-חוקיים, אולם, מסתבר שבתי קזינו חוקיים יביאו לפתחם ציבור גדול פי כמה מזה שמוכן להתחכך בעולם הפשע ולהמר באופן לא-חוקי.

סיכום מסקנות 

היוזמה להקמת בתי קזינו חוקיים אמנם תפגע במפעילי ההימורים הלא-חוקיים, אולם, היא תפגע עוד יותר בחברה הישראלית. המכורים להימורים ינוצלו עוד יותר, הגישה הקלה והחוקית להימורים תגדיל את החשיפה של הציבור לעולם מעוות זה, שבו אין משמעות לעבודה ומאמץ, אלא רק לגורל. 

במקום להקים בתי קזינו, יש להפנות חלק מרווחי מפעל הפיס לחינוך לעבודה ומסוגלות בבתי הספר, במיוחד במקומות בהם פשתה "תרבות המזל".

את הסיכון שבהתרוששות מהגרלות מפעל הפיס, יש לצמצם על ידי הגבלת סכום ההשתתפות המקסימאלי בחודש לאדם[9]. את הסיכונים שבזכיה יש לצמצם על ידי הנהגת מדיניות הענקת פרסים הדומה לזו הנהוגה בארה"ב: כספי הפרס ינתנו בתשלומים לאורך שנים, או כמימון לרכישת נכסים.