צדק הלכתי כלכלי וחברתי

"העם דורש צדק חברתי!" קריאה זו נשמעה בשבועות האחרונים מעל במות רבות. מתוך מגוון הקולות הנשמעים בינות האוהלים, ניתן לשמוע קריאות שונות ובהן קריאה לממשלה להתערב יותר בשוק החופשי, על מנת לגרום להורדת יוקר המחיה בכלל, ומחירי הדיור בפרט. קריאות אלו הובילו להקמתה של ועדת טרכטנברג, היושבת בימים אלו על המדוכה, בנסיון לתת מענה לדרישות אלו. מכון כת"ר – מכון תורני ציוני המתעסק מזה כחמש עשרה שנים בממשק שבין ההלכה לחיי הכלכלה המודרנית נענה לקריאת הועדה והגיש לוועדה נייר עמדה אשר מציג את עמדת ההלכה בכל הנוגע למחאה הנוכחית. מוכרח אני לציין כי המסמך אמנם פונה לממשלה אך חובת עשיית הצדקה מוטלת בראש ובראשונה על כל אדם באופן אישי ולכן טועים אותם מפגינים המתנערים מאחריות אישית ומטילים את כל האחריות על המדינה. כמי שהיה שותף לניסוח המסמך, אנסה להציג בקווים כלליים את העקרונות עליהם הוא מבוסס ואת המקורות העומדים מאחריו.

חובת המדינה לאיזון השוק

באופן בסיסי התורה וההלכה מתייחסות לעולם בו כללי המשחק הבסיסיים הם כללי השוק החופשי והפיקוח מינימלי. כך כותב למשל הרשב"ם (בבא בתרא פט א) "אם זה רוצה למכור ביוקר אותו הצריך למעות יתן בזול וילכו הלוקחין אצלו וימכור זה בזול על כרחו". יחד עם זאת ההלכה קובעת כי על השלטון לעמוד על המשמר ולמנוע עליות קיצוניות ביוקר המחיה במוצרים אשר מוגדרים כמוצרי יסוד. בהלכה מופיע שימוש בשני כלים העומדים בידי השלטון, ההתערבות העקיפה וההתערבות הישירה:

ההתערבות העקיפה נעשית באמצעות שורה של פעולות אשר נועדו לשמור על איזון בין הביקוש להיצע וכך למנוע מהמחירים לנסוק כלפי מעלה. חוק ההגבלים העסקיים במדינת ישראל נועד, בין השאר, לממש מטרה זו ועל המדינה אפוא בראש ובראשונה לאכוף את חוק ההגבלים העסקיים, כלשונו וכרוחו, באופן בלתי מתפשר תוך הטלת סנקציות כואבות על הפרתו.

ההתערבות הישירה נעשית באמצעות הצבת פיקוח על מחיריהם של מוצרים בסיסיים כפי שנפסק להלכה ברמב"ם (הלכות מכירה פרק יד הלכה א-ב) "בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות (=שישית) בלבד יפסקו להם בשכרם. במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות...".

להבנתנו רשימת המוצרים הבסיסיים כוללת מוצרים שבלעדיהם לא יתכנו חיים סבירים בגבול התחתון של הנורמה. כמדומני שכיום נכון להכניס לרשימה זו גם מוצרי חלב יסודיים, פירות וירקות העונה, ומוצרי תינוקות בסיסיים. כמו"כ יש לכלול בכלל המוצרים הבסיסיים גם הוצאות חינוך מהגיל הרך ועד לסוף התיכון ויש לוודא שעלותם סבירה.

דיור מינימאלי, המתאים לגודל המשפחה, נחשב גם הוא למצרך בסיסי, ולכן גם בשוק זה צריכה המדינה לדאוג לאיזון במחירים. במושג דיור מינימאלי אין לכלול אלא דירות קטנות ובינוניות אשר יבנו באזורי הפריפריה, ובוודאי שלא ניתן לכלול בדרישה זו דירות באזורים מבוקשים. ניתן להגיע להורדת מחירים דרסטית, אם יוחלט כי המדינה תמכור קרקעות המיועדות לבניה מסוג זה, ליזמים אשר יתחייבו למחיר הנמוך ביותר למשתכן ("מכרז הפוך").

סיוע אוניברסלי או סיוע סלקטיבי

שיטת הסיוע הנוהגת כיום במדינת ישראל היא השיטה האוניברסלית, על פיה המדינה מספקת סל שירותים מינימליים לכלל האוכלוסיה. היתרון שבשיטה זו הוא, שהנזקק אינו נדרש להוכיח את זכאותו, שכן המדינה באה ביוזמתה ומנסה למנוע מצבי נזקקות אפשריים. החסרון הגדול בשיטה הוא שהסיוע האוניברסלי מגיע על חשבון הסיוע שהיה ניתן לתת למי שבאמת נזקק לו.

מבלי להכנס לויכוח איזו גישה עדיפה מבחינה פרקטית וערכית, ברור שההלכה במסגרת הלכות צדקה דוגלת בשיטת הסיוע הסלקטיבי לפיה יקבל עזרה רק מי שבאמת זקוק לה כפי ששנינו במסכת פאה (ח, ז) "מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה". יתר על כן, למי שאינו זקוק אסור להעזר באחרים כפי שנפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רנה א) "לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות".

יתכן ונכון להנהיג את הסיוע האוניברסלי בתחומים מצומצמים אולם באופן עקרוני יש לשנות את השיטה הנהוגה, ולהעניק משקל יתר לסיוע הסלקטיבי. לשם כך על המדינה להקים מערך יעיל לבחינת זכאות. מערך זה יכול להיות ידידותי ולהסתמך בעיקרו על תצהירים אשר יבָּדקו באופן מדגמי על מנת למנוע רמאויות. על מנת למנוע את יצירתה של "מלכודת עוני" קובעת ההלכה כי למי אשר ימצא זכאי יש לעזור רק כל עוד הוא עוזר לעצמו. כלומר, אין לעזור למי שמסוגל לעבוד ואינו עושה כן (ספר הדרישה, אבן העזר, עא, ג).

קו העוני או "סל העוני"

בעולם קיימת מחלוקת האם יש למדוד עוני באופן אוביקטיבי או באופן סוביקטיבי (ראו: ד"ר דניאל גוטליב, בחירת מדד עוני כיעד למדיניות ישראל). המדד האוביקטיבי, המקובל בארה"ב, מודד את האפשרות להשיג סל מזון בסיסי. המדד הסוביקטיבי, המקובל במדינת ישראל, מודד את ההכנסה לנפש ביחס להכנסה החציונית. מדדים אלו מודדים את "קו העוני".

איני מעוניין להכנס לשאלה איזה מדד משקף את "קו העוני" שכן את ההלכה מעניין "מיהו עני?". על שאלה זו עונה ההלכה באמצעות מדד אוביקטיבי. כך כותבת במפורש המשנה במסכת פאה (ח, ח) הקובעת סכום מינימום ("מאתים זוז") שמי שמחזיק בו אינו רשאי ליטול ממתנות העניים. סכום זה מוסבר על ידי הראשונים (ר"ש משאנץ) בכך ש"שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה". לסעיף האוכל והביגוד מוסיפים הפוסקים גם את סעיף הדיור (שו"ת משפטי עוזיאל ב' מד) ואת סעיף הבריאות (שו"ת מהרי"ק קכח). (הרב עדו רכניץ , "מדידת עוני בהשראה יהודית", תחומין כז).

חובת המדינה אינה רק להגדיר מהו קו העוני, שאינו אלא מספר סטטיסטי המשמש את הפובליציסטים, אלא מהו סל העוני הנדרש לקיומה של משפחה בעלת מספר נפשות בגילאים נתונים, ולדאוג כי לכל משפחה בה בני הזוג עובדים כפי יכולתם יסופק סל זה. את זאת יכולה להשיג המדינה באמצעות הנחה במעונות יום, ע"י מענקי משכנתא, באמצעות הנחה במשרד החינוך או באמצעות כל שירות אחר אותו המדינה מספקת לאזרחיה אשר ינתן למשפחה זו ללא תשלום. רק לאחר שהונחו כל רשתות הביטחון והמשפחה בכל זאת הדרדרה יעמדו שירותי הרווחה לרשותה.

חלוקת מיסים צודקת

כל מדינה גובה מאזרחיה מיסים על מנת לדאוג לאספקת שירותים סבירים לכלל התושבים, עניים כעשירים. המיסוי נגבה הן באמצעות מיסים אחידים (כגון המע"מ), הנקראים בהלכה "מיסוי לפי נפשות", והן באמצעות מיסים פרוגרסיביים (כגון מס הכנסה ומס ביטוח בריאות), הנקראים בהלכה "מיסוי לפי ממון". אולם ההלכה קובעת כי שיעור המס הפרוגרסיבי אינו אמור להקבע על פי ההכנסה אלא על פי מצבה הכלכלי הכולל של המשפחה (שולחן ערוך אורח חיים סימן נג, סעיף כג). על המדינה לבחון באמצעות אותו מערך בדיקת זכאות את מצבה הכלכלי של המשפחה, ולקבוע על פיו את שעור המס אשר תשלם המשפחה, אם בכלל. אין לגבות מס ממי שאין לו כדי מחיתו.

לסיכום, גם אם אין להלכה פתרון קסם לבעיית העוני ופערי המעמדות, ולא אמור להיות לה מענה מדויק לשאלת סדרי העדיפויות בחלוקת המשאבים, אימוץ ההלכה ועקרונותיה עשוי להביא לחלוקה צודקת יותר, ולבניית חברה מתוקנת יותר, הבנויה על יסודות הצדק והמשפט "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

הרב אורי סדן - רב המושב נוב וחוקר במכון כתר

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון 735