השקעה באיגרות חוב ואיסור ריבית

בסוף המאה ה-19 פשטה את הרגל חברה קטנה לעיבוד עורות בלונדון. החברה היתה בבעלותו של מר סולומון ומשפחתו. מיד עם פשיטת הרגל הגיעו הנושים כדי לתבוע את יתרת חובם מהחברה. בראש רשימת הנושים התייצב מר סולומון עצמו. טענתו היתה כי גם לו זכויות בחברה בתור בעל איגרות חוב. הפרלמנט הבריטי קיבל את עמדתו של סולומון, וכך הגיע לעולם המושג של "חברה בע"מ".

מאז ועד ימינו דנים פוסקי ההלכה במעמדה של חברה בע"מ בהתייחסות לאיסורי תורה כגון שבת, חמץ וריבית.

שאלת תחולתו של איסור ריבית על תאגידים הינה בעלת חשיבות גדולה, באשר הכלכלה המודרנית מבוססת על התחשבות ב"מחיר ההון" שהוא בעצם ריבית. אי תחולתו של איסור ריבית על תאגידים עשוי להוות פתרון שיאפשר ניהול חיי מסחר מודרניים בלא חשש הלכתי. מאידך, קיומו של איסור ריבית גם על תאגידים מחייב ערנות ותשומת לב מצידו של כל יהודי שומר מצוות העלול לעבור, בלא משים, על מספר איסורים דאורייתא.

הפוסקים הדנים בסוגיא זו מתייחסים למספר היבטים המאפיינים את התאגידים ומנתחים את השלכותיהם ההלכתיות של היבטים אלו. פירוט עמדות הפוסקים בעניין זה פורסם בספר כתר, כרך א. במסגרת זו נתייחס בקצרה רק לשניים מההיבטים העיקרים:

מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ

ההיבט האחד הוא שאלת הבעלות על נכסי החברה. על פי החוק, החברה עצמה היא הבעלים על נכסיה. האם גם ההלכה מכירה בכך?

יש מהפוסקים שהשוו את מעמדה המשפטי של חברה בע"מ למעמדו ההלכתי של ציבור. "ציבור" איננו אוסף של פרטים השותפים יחד, אלא "אישיות משפטית" בפני עצמה. לדעתם, כשם שההלכה מכירה בציבור כאישיות משפטית, כך אין מניעה, שתכיר בחברה בע"מ כאישיות משפטית נפרדת ולא כשותפות של כלל בעלי המניות. הרב יצחק יעקב וייס, (שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן א) שולל עמדה זו: "דאין שום ראיה לומר דבעלות מוגבלת לא הוי בעלות, ואדרבה יש סברות להיפוך, ושוב חוזר הדבר לסיני, דיש להם לבעלי מניות דין בעלות, והמה כשותפים דעלמא". את הראיה מציבור הוא דוחה בכך שמוכיח שגם היחידים נחשבים כשותפים בנכסי הציבור: "דיחידים בנכסי הצבור, יש להם עוד דין בעלות, ממילא מכל שכן יש לומר כן גם בנכסי חברת מניות לבעלי מניות"

לעומתו כותב הרב מרדכי ברייש, (שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה, סימן סה): "עובדא היא שאין להתווכח דבנק גוף בפני עצמו ושמו עליו ואין שם הבעלים של ראובן או שמעון נקרא עליו כלל, וגם אין אחריות הבנק עליהם כלל רק האחריות על גופו של הבנק". עם זאת, הרב ברייש לא סמך על סברתו להתיר לחלוטין איסור ריבית בתאגידים, אלא רק להפחית את חומרתו מאיסור תורה לאיסור דרבנן: "ואף דלהתיר אף מדרבנן אין לנו, כיון דאין לנו ראיות ברורות דהבנק נקרא גוף אחר, אבל עכ"פ יש לנו לסמוך דלא הוי איסור תורה כיון דההלואה לא באה מיד המלוה בעצמו."

בנקודה זו, יש מקום להבחנה בין חברת רגילה לבין חברה ממשלתית. בחברה רגילה ניתן, באופן עקרוני, להגדיר את בעלי המניות כשותפים, אולם, בחברה ממשלתית, אין כלל פרטים שניתן להגדירם כשותפים. הבחנה זו מצויה בדבריו של הרב צבי פסח פראנק (שו"ת הר צבי, יורה דעה, סימן קכו): "הנה, לקבל מעות מבנק של איזה חברה שהיא ולשלם רבית או להניח כסף בבנק על מנת לקבל רבית, אם ההלואה היא בלי היתר עיסקא והבנק שייך ליהודים הרי זה רבית קצוצה ואסור מן התורה... אולם בבנק הממשלתי יש מקום לומר דאין צריכין להיתר עיסקא, ואינו דומה לסתם בנק של איזה חברה שהיא, דשם [בבנק פרטי] עכ"פ יש בעלים מסוימים על כספי הבנק, והרבית בא מיד הלוה ליד המלוה - בעל המעות. אבל בבנק הממשלתי אין לשום יחיד זכות בעלות על עצם הממון."

הלוואה בריבית באחריות מוגבלת

היבט נוסף בו דנים הפוסקים, הוא היותה של החברה "בערבון מוגבל". גם אם נראה את בעלי המניות כשותפים בנכסי החברה, ברור שאחריותם היא מוגבלת.

בהלוואה רגילה מתחייב הלווה לפרוע אישית את החוב. הוא משועבד לכך, ואף אם אין לו נכסים עליו לעמול להשגתם על מנת שיוכל לפרוע את חובו. בהלוואה לחברה, לעומת זאת, לא מוטל על בעלי המניות כל חיוב אישי. פרעון חובותיה של החברה נעשה כולו מתוך נכסי החברה, ואם היא מתפרקת ואין בנכסיה כדי פרעון החוב – לא יוכל, בדרך כלל, המלווה לתבוע מבעלי המניות באופן אישי את השבת כספו.

לדעתו של הרב משה פינשטיין, אחריות מוגבלת זו גורמת לכך שלא יהיה איסור ריבית בהלוואה לחברה, וכך הוא כותב (שו"ת אגרות משה, יורה דעה, חלק ב, סימן סב): "והנה אם הלוה הוא קארפאריישאן [חברה], שגוף האנשים חברי הקארפאריישאן אין חייבין כלום, ואין על גופם שום חיוב ושעבוד ולא מצות פריעת חוב כמו שיש למלוה שנאמר בהו איסור ריבית, שאף אם הוא עני ואין לו הוא חייב בדין פרעון החוב, ומחוייב להשיג מעות מדין התורה ולפרוע החוב. אבל בקארפאריישאן שהם אין חייבין כלום, נמצא שאין כאן לוה כלל, אלא הביזנעס [העסק] הוא הלוה שאינו שייך לחיובים, מסתבר דלא נאמר ע"ז איסור ריבית."

הרב פיינשטייין מדגיש שהיתרו הוא רק כאשר החברה היא הלווה, אך לא כאשר היא המלווה: "אבל שייך זה רק כשהלוה הוא קארפאריישאן, אבל כשהלוה הוא סתם אדם שהוא חייב בשעבוד הגוף, אף שהמלוה הוא קארפאריישאן יש בזה איסור ריבית".

הרב שלמה זלמן אויערבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כח) חלוק על היתר זה. הוא אכן מסכים שכאשר הלווה אינו משועבד באופן אישי אין כאן איסור ריבית מדאורייתא, אך מכל מקום, קיים, לדעתו איסור ריבית מדרבנן: "אף אם נאמר דאין זו רבית קצוצה הואיל והמנהלים ובעלי המניות אינם אחראים כלל באופן אישי. מכל מקום, דרבנן ודאי אסור כיון דבשעה שמלוה מעות לבנק נעשה כמלוה ברבית לבעלי המניות שהם אנשים שחייבים במצוות, אלא שהותנה ביניהם שהפרעון יהיה מוגבל רק מהרכוש שלהם שהשקיעו בבנק ולא מכל רכושם הפרטי".

גם הרב אויערבך מדגיש כי אין כל צד להקל כאשר החברה היא המלווה: "כשהבנק מלוה כסף לאחרים נלענ"ד דחשיב ודאי רבית גמורה".

הגישה המקובלת בין פוסקי זמננו היא, אפוא, שאין כל היתר לאדם פרטי ליטול הלוואה בריבית מחברה רגילה. ביחס להלוואה של אדם פרטי לחברה, יש מהפוסקים המתירים, יש הסוברים שיש בכך איסור דרבנן, ויש הסוברים שהדבר אסור מהתורה.

היתר עיסקא בבורסת תל-אביב

למעשה חתומים הבנקים כולם על "היתר עיסקא" אשר נועד למנוע חשש איסור ריבית בעסקאות הנעשות מול הבנק. לא נכחד, שגם היתר העיסקא אינו נקי מחששות הלכתיים, במיוחד כאשר מדובר בהלוואה הנלקחת שלא למטרות עיסקיות. אולם, למרות זאת, התקבל היתר העיסקא בעולם ההלכה כדרך שניתן לסמוך עליה בעת הצורך גם לשם הלוואות לצריכה פרטית, וכל שכן בהלוואות למטרות עסקיות או בהפקדת כספים בבנק בתכניות חסכון הנושאות ריבית וכדו'.

הבעיה הקשה יותר היא בחברות הציבוריות האחרות. חלק גדול מכספי הציבור מושקע במניות ובאגרות חוב של חברות אלו, כאשר לחלקן אין היתר עיסקא. רכישת אגרות חוב ישירות מן החברות המנפיקות אותן, הינה בעצם הלוואה בריבית שנותן רוכש איגרת החוב לחברה, וכאשר לאותה חברה אין היתר עיסקא יהיה הדבר אסור לדעת חלק מן הפוסקים. גם רכישה של אותן אגרות חוב נושאות ריבית בשוק המשני, כלומר שלא ישירות מן החברה המנפיקה, תהיה אסורה אם רוכשן יחזיק בהן בעת קבלת ה"קופונים", שקבלתם כמוה כקבלת ריבית.

בעיית הריבית עלולה להיות גם בהחזקת מניות של חברות שאין להן היתר עיסקא. במקרה שאותה חברה מבצעות עסקאות שיש בהן חשש ריבית, עלול המחזיק במניותיה להחשב כשותף באותן עיסקאות –  אף אם הוא כלל אינו מודע להן.

לאחרונה ערך מכון כת"ר סקר בין החברות המרכיבות את מדד ת"א 100 על מנת לעמוד על היקף הבעיה, וליידע את ציבור המשקיעים אודות החברות החתומות על היתר העיסקא ואלו שאינן חתומות עליו. במהלך הבדיקה ניסה המכון לשכנע חברות שאינן מצוידות בהיתר עיסקא לחתום עליו. בחלק מהמקרים הצליח, אך במקרים אחרים לא מצא שיתוף פעולה.

ממצאי הסקר העלו כי, מתוך 100 חברות המרכיבות את מדד ת"א 100, כ - 40 חברות מחזיקות בהיתר עיסקא, כ - 40 חברות אחרות אינן מחזיקות בהיתר עיסקא אך אינן מנפיקות אג"ח כך שיש סבירות גבוהה שאינן עוברות על איסור ריבית, ואילו כ - 20 חברות אינן חתומות על היתר עיסקא אף שהן מנפיקות אג"חים. המשקיעים באותן 20 חברות עלולים אפוא להיכשל באיסור ריבית. רשימה מפורטת של החברות ניתן למצוא באתר האינטרנט של מכון כתר.

בדיקת שמות החברות מעלה נתון מפתיע. בין אותן 20 חברות שהמשקיעים בהם עלולים לעבור על איסור ריבית, ניתן למצוא חברת מזון המקפידה בד"כ על כשרות מהודרת למוצריה. ההשקעה הנדרשת מאותה חברה על מנת לעמוד בסטנדרט הכשרות המהודר עולה עשרות מונים על ההשקעה הנדרשת ממנה על מנת לחתום על היתר העיסקא, ובכל זאת בחרה החברה להשקיע בכשרות מהודרת למוצריה, אך להמנע מלחתום על היתר העיסקא.

אין ספק כי הסיבה לכך היא העדר ביקוש מצד הציבור. ציבור הצרכנים מעוניין במוצרי אוכל כשרים למהדרין, אין לא מגלה עניין רב בכשרות השקעותיו הפיננסיות.

מודעות גדולה יותר של הציבור, ולחץ ציבורי על החברות בדרישה לחתום על "היתר עיסקא", עשוי לחולל מהפך בשוק ניירות הערך ולהפוך אותו נקי מאיסור ריבית, ומתוך כך להביא גם בעזרת ה' גם לשגשוג כלכלי.

הרב שלמה אישון הוא רב מזרח עיר רעננה וראש מכון כתר לכלכלה ע"פ ההלכה

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון 731