השלכותיו של מעשה שנעשה תוך העדר שליטה עפ"י המשפט העברי

תקציר עברי

המצבים השונים של העדר בחירה חופשית נחלקים לשני סוגים עיקריים: הסוג האחד - מצב של איום בו מאיימים על חייו של אדם, או נסיבות דומות אשר אינן מאפשרות לאדם לפעול בהתאם לרצונו החופשי. מצב זה מוגדר בחוק העונשין כמצב של כורח. הסוג השני - מצב של העדר מוחלט של בחירה חופשית כתוצאה, למשל, מכפיה גופנית על ידי כוח פיזי עודף שהאדם לא יכול היה להתגבר עליו. מצב זה מוגדר בחוק העונשין כ"העדר שליטה". מחקרנו מתמקד בסוג השני, דהיינו במצבים של העדר מוחלט של בחירה חופשית.

יכולת הבחירה החופשית מהווה יסוד מרכזי במשפט העברי - כמו גם בכל שיטת משפט אחרת בעולם: ההצדקה המוסרית לענישה על התנהגות פסולה, או לנתינת שכר על התנהגות נאותה, מבוססת על ההנחה על פיה התנהגותו של האדם הינה פרי שיקול הדעת החופשי שלו.

הבחירה החופשית מורכבת משני חלקים: א. בחירה חופשית במעשה, דהיינו יכולתו של האדם לפעול בהתאם לרצונו. ב. בחירה חופשית בעצם פעולת הרציה עצמה.

מן הבחינה המוסרית קיימת חשיבות מיוחדת לסוג השני של הבחירה החופשית, דהיינו לחופש הרצון, שהרי רצונותיו של האדם הם הביטוי לרמתו המוסרית. למרות זאת, מדגיש נוסח חוק העונשין החדש, בעיקר את חשיבות הסוג הראשון של הבחירה החופשית כתנאי להטלת אחריות פלילית. המשפט העברי, לעומת זאת, מייחס חשיבות רבה לחופש הרצון.

המשקל הגדול שנותן המשפט העברי לרצונו של האדם, הינה סיבה לכך, שלא אחת ניתנת, במשפט העברי, משמעות הלכתית אף למעשה שנעשה ללא יכולת בחירה חופשית - אם רק היה מלווה ברצון המתאים. אכן, בית הדין אינם מטילים עונשים על מעשה שנעשה ללא יכולת בחירה חופשית, אולם, כאמור, למעשים הנעשים בנסיבות אלו עשויות להיות מספר השלכות הלכתיות.

המעשים השונים הכלולים בתחום המשפט העברי, נחלקים לשני סוגים עיקרים: א. מעשים שעיקרם בתוצאה. ב. מעשים שעיקרם הוא המעשה עצמו. באופן כללי ניתן לומר, כי למעשים המשתייכים לסוג הראשון תהיה משמעות הלכתית גם אם נעשו תוך העדר שליטה, ואילו למעשים המשתייכים לסוג השני לא תהיה, בנסיבות של העדר שליטה, כל משמעות הלכתית. עיקרון זה משתרע על פני תחומים רבים מתחומי המשפט העברי: עבירות, שינוי מעמד אישי, קיום מצוות ודיני הנזיקין.

בתחום העבירות מצאנו, כי עבירה שעיקרה בתוצאה שנגרמה, אם נעברה תוך העדר שליטה - תחשב כאילו נעברה באונס. לעומת זאת, לעבירה שעיקרה במעשה, לא תהיה כל  משמעות הלכתית אם נעברה בהעדר שליטה. על כן, למשל, אשה שנבעלה - כתוצאה מהפעלת כח שלא יכלה להתגבר עליו - לאדם האסור עליה באיסור ערוה, תחשב כמי שעברה באונס עבירה של גלוי עריות. מנגד, אדם אשר כופפו את קומתו בפני עבודה זרה על מנת שישתחוה לה, יחשב - לרוב הדעות - כמי שלא עשה דבר.

להבדלים אלו בין המקרים אין אמנם השלכה לענין ענישה על ידי בית דין, אך בכל זאת יש להם השלכה מעשית: במקרים מן הסוג הראשון, יחשב האוביקט בו נעשה המעשה כאוביקט בו נעברה עבירה, והוא עשוי, למשל, להאסר בהנאה. במקרים מן הסג השני, לעומת זאת, לא יחול כל שינוי במעמדו של האוביקט. השלכה נוספת תהיה למקרה בו נעברה אמנם העבירה תוך העדר שליטה אך עובר העבירה רצה בכך: בעבירות מן הסוג הראשון, יחשב עובר העבירה בנסיבות אלו כמי שעבר את העבירה מרצונו ויתחייב בעונש בידי שמים, ואילו בעבירות מן הסוג השני, היות שהיסוד העובדתי איננו מתקיים לא מתגבשת כל עבירה, והאדם יחשב כמי שרצה לעבור עבירה אך לא הצליח לממש את רצנו, והוא לא יענש.

מעמדו האישי של אדם עשוי להשתנות בשני אופנים: ישנם מקרים בהם משתנה המעמד על ידי מעשה חיצוני בלבד, וישנם ממקרים אחרים בהם משתנה המעמד האישי בעיקר על ידי רצונו של האדם הבא לידי ביטוי במעשה רצוני הנעשה על ידו. במקרים המשתייכים לסוג הראשון, גורמת המציאות שנוצרה בעקבות המעשה, לשינוי המעמד האישי, ועל כן במקרים אלו עשוי המעמד האישי להשתנות, גם כאשר נעשה המעשה בנסיבות של העדר שליטה. בין המקרים המשתייכים לסוג זה ניתן לציין את היטהרותו של הטמא כאשר הוא טובל, את היבום, ואת איסורה לכהן של אשת איש שנאנסה. נתינת גט, לעומת זאת, משתייכת לסוג המקרים השני ועל כן לא תהיה כל משמעות לנתינה זו אם נעשתה בהעדר שליטה.

גם בנוגע למצוות קיימת חלוקה דומה. ישנן מצוות שעיקרן הוא בתוצאה. דוגמא לכך היא מצוות אכילת מצה בפסח, פריעת חוב, צדקה ועוד. במצוות אלו עשויה להיות משמעות למעשה גם אם נעשה תוך העדר שליטה. אמנם, בכדי להחשיב אדם כמי שקיים מצוה יש צורך בכך שיקיים את המצוה מרצונו, אלא, שלענין זה יתכן ודי ב"חזקת הסכמה" על פיה כל יהודי מעוניין לקיים מצוות. על ידי חזקה זו ניתן להחשיב מצוה שנעשתה תוך העדר שליטה, אך מתוך מודעות של האדם העושה - כאילו נעשתה מרצונו. מאידך, ישנן מצוות רבות אחרות שעיקרן הוא המעשה.  במצוות אלו לא יוכל אדם לצאת ידי חובה בנסיבות של העדר שליטה. כך, למשל, מי שתוחבים לידו בכח ארבעת המינים בסוכות, באופן שאין לו כל אפשרות להשליכם מידו - לא מקיים בכך מצוות נטילת לולב.

בתחום דיני הנזיקין פשוט יותר שניתן לתת משמעות גם למעשה שנעשה תוך העדר שליטה, שהרי עיקרו של חיוב הנזיקין מבוסס על הנזק שנגרם ולא על המעשה כשלעצמו. ובאמת, יש מהראשונים האומרים שאדם חייב לשלם על נזק שנגרם על ידי גופו - אף אם לא היתה לו כל אפשרות למנוע זאת. אולם, יש הסוברים שלא ניתן להטיל חיוב על אדם אשר עשה מעשה ללא כל יכולת בחירה - גם אם המדובר בחיוב נזיקין בלבד. לשיטתם ניתן יהיה לחייב בנזיקין על מעשה שנעשה תוך העדר שליטה רק אם הכניסה למצב זה היתה נשלטת ונעשתה מתוך מודעות.

החוק הפלילי, הרואה חשיבות בעיקר ביכולת הבחירה  במעשה, כלל בכלל מעשה שנעשה תוך העדר שליטה לא רק מצבים של כפיה גופנית שלא ניתן להתגבר עליה, אלא גם מצבים של שינה.  הסיבה לכך היא שבשני המצבים לא היתה לאדם יכולת לבחור בין התנהגויות חלופיות. לעומת זאת, המשפט העברי, המייחס חשיבות בעיקר לרצונו של האדם, רואה הבדל בענין זה בין שני הסוגים של העדר השליטה. ההבדלים נובעים מכך שכאשר מדובר בכפיה גופנית אין אמנם יכולת בחירה פיזית, אך קיימת יכולת בחירה חופשית בפעולת הרציה עצמה, ואילו כאשר מדובר במצב של שינה אין יכולת בחירה גם לא בפעולת הרציה. מאידך, כאשר מדובר בכפיה גופנית נעשה המעשה ע"י כוחו של הכופה ולא על ידי כוחו של האנוס, ועל כן יש מקום לראות את האנוס כמי שלא עשה דבר, ואילו כאשר מדובר במצב של שינה נעשה המעשה על ידי כוחו של הישן עצמו, ועל כן יש מקום לראות את החסרון במעשהו במישור של היסוד הנפשי בלבד ולא במישור של היסוד העובדתי.

באופן כללי ניתן להצביע על שתי גישות במשפט העברי בנוגע למעמדו של הישן: יש האומרים שהישן נחשב כחסר כשרות משפטית ודינו כדין השוטה. אולם, רבים סוברים שמעמדו של הישן שונה ממעמדו של השוטה, וגם בשעה שהוא ישן הוא נחשב כבעל כשרות משפטית. על פי גישה זו, החסרון במעשהו של הישן נובע רק מכך שעשה את מעשהו בלא כוונה. לשתי גישות אלו השלכה על משמעותו ההלכתית של מעשה אשר נעשה במצב של שינה - בכל התחומים שנמנו לעיל, ונציין שניים מהם:

בנוגע לעבירות, לדעות הסוברות שהישן נחשב כבעל כשרות משפטית, הוא עשוי להתחייב בכפרה על עבירה שביצע בשעת שינה, ואילו לדעות הסוברות שדין הישן כדי השוטה אין לחייבו בכפרה.

בתחום קיום המצוות, לדעות הסוברים שהישן נחשב כמי שאינו בעל כשרות משפטית, הרי שבכל מקרה לא יוכל לקיים מצוות בשעת שינה. לעומת זאת, לדעות הסוברות שהישן אינו כשוטה, והחסרון במעשהו הוא רק בכך שעשה את המעשה ללא כוונה, הרי שאם "מצוות אינן צריכות כוונה", יוכל לצאת ידי חובת המצוות גם אם קיים את המצוה מתוך שינה.

כאמור לעיל, מבחין המשפט העברי בין העדר שליטה הנובע מכפיה גופנית לבין העדר שליטה הנובע ממצב של שינה. דוגמא להבחנה זו ניתן למצוא בדין יבום: יבום שנעשה תוך העדר שליטה מחמת כפיה גופנית, הרי הוא תקף - משום שאנו רואים את היבם כאילו הסכים ליבום, אך יבום שנעשה תוך שינה לא היה תקף - משום שהיבם היה חסר מודעות. מאידך, מי שבעל בעילה אסורה על ידי שהדביקו אותו בעל כרחו על הערוה בלא שיכול היה להתנגד, יחשב כמי שלא עשה דבר, ואילו מי שבעל בעילה אסורה מתוך שינה עשוי להתחייב בכפרה.

על פי החוק הפלילי, מי שהכניס עצמו, תוך התנהגות פסולה, למצב של העדר שליטה - לא יהנה מסייג זה. עיקרון זה מצוי גם במשפט העברי, אלא שעל פי המשפט העברי יש להבחין בענין זה במספר מצבים:

בנוגע ליסוד הנפשי יש להבחין בין אדם היודע כי המעשה הנשלט שהוא עושה יוביל בוודאות לעבירה שתעשה על ידו תוך העדר שליטה, שאז יחשב כמי שעבר את אותה עבירה בכוונה. לבין אדם היודע כי קיימת אפשרות סבירה שמעשהו יוביל לעבירה. במקרה השני, לא יהנה האדם מן הפטור של אונס אך גם לא יחשב כמי שעבר את העבירה במתכוון.

בנוגע ליסוד העובדתי יש להבחין בין עבירות שבמעשה לעבירות שבמחדל: בעבירות שבמעשה קיימת מחלוקת בשאלה האם מתקיים היסוד העובדתי כאשר האדם הכניס עצמו תוך התנהגות נשלטת למצב של העדר שליטה. בעבירות שבמחדל, לעומת זאת, אין חולק על כך שהיסוד העובדתי מתקיים בנסיבות אלו.

ציינו לעיל את העובדה כי חוק העונשין החדש מדגיש את יכולת הבחירה במעשה הפיזי. גישה זו איננה מקובלת על הכל, וישנם הסוברים כי לשם הטלת אחריות פלילית לא די בכך שהמעשה יעשה מתוך יכולת בחירה אלא הוא צריך להעשות מתוך בחירה בפועל, דהיינו שהמעשה יהיה מעשה רצוני. דעתם של החולקים על פרופ' פלר נראית כצודקת יותר מן הבחינה המוסרית, וניתן להביא לה גם סימוכין ממקורות המשפט העברי, הנותן משקל רב לשאלה מה היה רצונו של האדם בשעה שעשה את המעשה, ופחות לשאלה האם המעשה נעשה מתוך יכולת בחירה חופשית.