פסילת שופט ודיין מלדון

פסילת שופט במשפט הישראלי

"אימתי יש מקום לפסול שופט, היא במידה רבה השאלה מהי המשמעות של להיות שופט ומהי שפיטה" (יגאל מרזל, פסלות שופט, בהוצאת לשכת עורכי הדין). מדויק יותר יהיה לומר, שדיני פסלות שופט ויישמם מבטאים את הדרך בה מבקשת מערכת המשפט, לא רק לעשות צדק, אלא להציג עצמה בפני הציבור הרחב.

במדינת ישראל, מוגשות מידי שנה, מאות בקשות לפסילת שופט. הבקשה מוגשת בראשונה לשופט עצמו, אשר קובע את עמדתו בה. ערעור על החלטת השופט, מתקיים בפני נשיא בית המשפט העליון, והוא הקובע האחרון בסוגיה. מידי שנה מוגשים בממוצע כ-180 ערעורי פסלות, ומתוכם מתקבלים רק כ8.5% (מרזל, 402). בפסקי הדין, עולים שני דגשים: האחד הוא "מראית פני הצדק" והשני הוא החשש האובייקטיבי לפגיעה בהליך השיפוטי. בעשורים האחרונים, נדחה השיקול הראשון, שבאופן טבעי מרחיב את עילות הפסלות, והשיקול השני "האובייקטיבי", תופס מקום של כבוד. זאת ועוד,  ישנם מקרים בהם נשיא בית המשפט דוחה בקשת שופט לפסול עצמו, בטענה שאין לבחון את הדברים על פי קנה המידה הסובייקטיבי של השופט (!), אלא על פי מדד אובייקטיבי. מדובר במגמה מצמצמת הן מבחינה עובדתית והן מהבחינה המושגית, ולהלן נעמוד על שורשי מגמה זו.

פסילת דיין במשפט העברי

מה עמדת המשפט העברי בנושא? האם על פי דין תורה, יש לנקוט בגישה המרחיבה את העילות לפסלות היושב בדין ואת יישומן או לצמצמן?

דיני פסלות דיין, מתחלקים בדין התורה למספר רבדים. הכלל הראשוני ביותר שהפסול להעיד – פסול לדון (שו"ע חו"מ סימן ז, ט). בכלל זה הקרובים הפסולים לעדות, מן התורה או מדברי חכמים, פסול מחמת עבירה.

פסול נוסף, הוא מצב בו לדיין יש נגיעה אישית בעניינה של התביעה. כך קובע הרמב"ם, הן בהתייחס לעדים והן בהתייחס לדיינים: "אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה, וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר".

הלכה זו, הפוסלת עד ודיין בשל נגיעה 'בדרך רחוקה', מחמירה על הדין במדינת ישראל הקובע פסלות במצב בו "יש לשופט עניין כספי ממשי, או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו" (סעיף 77א (א1) לחוק בתי המשפט). דהיינו, על פי הדין הישראלי לא די בנגיעה כספית כלשהי, אלא צריך שהנגיעה תהיה ממשית.

דרישה זו לממשיות הנגיעה, תואמת את האמור גם בס"ק א, של הסעיף הקובע פסול אם "קיימות נסיבות שיש בהן לדי ליצור חשש ממשי למשא פנים בניהול המשפט". שוב, על פי המשפט הישראלי, לא די בחשש למשא פנים – על מנת לפסול שופט חובה שהחשש יהיה ממשי.

בנקודה זו, נשוב למשפט העברי ונשים לב להבדל המגמה בין מערכות המשפט. על פי ההלכה, אדם רשאי להעיד למי שהוא אוהבו או שונאו לעומת זאת, אדם פסול להיות דיין, בעניינו של מי שהוא אוהבו או שונאו (שו"ע חו"מ סימן לג).

בעל ספר מאירת עיניים (שם, ס"ק א) מסביר את ההבחנה בכך, שבעדות נדרש אדם להביא בפני בית הדין עובדות מוצקות, ועל כן אין לחשוד שישקר – שהרי אם משקר הרי הוא עושה זאת בכוונה ובמודעות. לעומת זאת, הדיין עשוי להפעיל שיקול דעת מוטה "בלא כוונת רשע" . המקור לדברים נמצא בפסקי רבינו אשר בן יחיאל (הרא"ש, 1250 – 1327) שכתב: "כי ענין הזכות והחובה מבצבצת לאדם בלא כיוון רשע, לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה". הרא"ש, מכיר בחולשותיו של האדם באשר הוא, ומיישם אותם ביחס לדיני פסלות הדיין.

גישה דומה, עולה ממקבץ סיפורים במסכת כתובות (דף קה), המתארים סיטואציות בהן פסלו דיינים עצמם מלדון. האמורא שמואל, פסל עצמו מלדון אדם שנתן לו ידו וסייע לו לעבור גשר בסמוך לבית הדין. האמורא אמימר פסל עצמו מלדון אדם שהסיר נוצה מבגדו. אך דוגמא שמבטאת את נקודת המבט התורנית, היא המקרה של רבי ישמעאל ברבי יוסי, אשר פסל עצמו מלדון את אריסו שהקדים להביא את תוצרי השבוע (אף שלא היה פסול מן הדין). רבי ישמעאל מעיד על עצמו, שלאחר שהעמיד דיינים אחרים לדון בעניינו – הרגיש שהוא חושב על שיקולים לטובתו של אותו אדם ואומר לעצמו: "כך היה יכול לטעון, וכך היה יכול לטעון", והוסיף: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

מודעות לחולשות אנושיות

גישה זו, נוגדת את המגמה במשפט הישראלי, הנוטה לצמצם את המקרים של פסילת שופט. כאמור, ישנם מצבים בהם גם כאשר השופט מבקש לפסול עצמו, קובע נשיא בית המשפט העליון – בדונו בערעור על החלטה זו, כי הוא אינו זכאי לכך, ואין להסתמך על תחושותיו הסובייקטיביות. דומה, שמגמת החקיקה, ויישומה על ידי בית המשפט היא למצֵב את השופט בעיני הציבור, כמי שבכוחו להתעלות מעל נטיותיהם של אנשים רגילים ועל כן יש לפוסלו רק במקרים חריגים. בעיני בית המשפט, אם פסלת את השופט – ביטאת את אנושיותו והפכת את הכרעותיו ליחסיות. (להרחבה בעניין זה ראו: יששכר רוזן צבי, "האם שופטים הם כבני אדם כינון דמות השופט בראי דיני הפסלות", ממשל ומשפט ח, תשס"ה)

בשונה, המבט התורני, שאומנם מכנה את הדיינים 'אלוהים' – דורש מהם זהירות והתרחקות מכל חשש לנגיעה ואינטרס בנשוא הדיון. דרכה של תורה להתמודד עם הנטיות האנושיות, אינה להתעלם מהן, ולהציג את השופטים הדיינים כמי שיכולים להיות על אנושיים. להיפך, האמון בדייני ישראל נרכש דווקא מכך שהם מודעים לחולשותיהם האנושיות ומתמודדים עימן.

וכך היא לשון הרמב"ם: "צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו." (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ו).

פורסם בגיליון 728 צדק מקור ראשון