מבוא

אחת  משאלות היסוד בדיני נזיקין היא: האם העובדה שהניזק יכול היה למנוע, או לצמצם, את הנזק פוטרת את המזיק*. שאלה זו מתפצלת לשלוש:

1. מקרה בו הניזק היה יכול להגן על עצמו מפני נזקים, למשל, בגידור חצר ניתן למנוע נזקי שן ורגל. במקרה זה, הניזק אינו מודע לאיום מסוים על ממונו, ובכל זאת, הוא היה יכול להגן על עצמו.
2. מקרה בו הניזק שותף לנזק, במעשה או בפשיעה, למשל, העוצר ברשות הרבים בפתאומיות, וההולך אחריו פגע בו. להלן יקרא: "ניזק שותף לנזק".
3. מקרה בו הנזק נגרם ללא תרומה כל שהיא של הניזק, אולם, הניזק יכול למנוע את הנזק לאחר המעשה של המזיק. למשל, המניח גחלת על טליתו של חברו, והניזק נמצא שם ויכול לסלקה. להלן יקרא: "ניזק לא מנע את הנזק".

במאמר זה תידון השאלה השלישית, תוך השוואה למקרה בו הניזק שותף לנזק.

שאלה זו עולה הן לגבי אדם המזיק, אדם החובל, אדם ההורג וממון המזיק. עיקר המאמר יעסוק בהשפעת היכולת של הניזק להקטין נזקי אדם, ובשולי הדברים יובאו מקורות לשאלה זו בממון המזיק וברוצח.

במספר מקרים פסקו הראשונים שהימנעות הניזק מהצלת גופו וממונו פוטרת את המזיק. האחרונים הציעו מספר הסברים לכך שיכולתו של הניזק להציל פוטרת את המזיק:

1. מחילה של הניזק[1].
2. המזיק הוא בגדר אנוס, כיון שהיה משוכנע שהניזק ימנע את הנזק[2].
3. חובתו של הניזק למנוע את הנזק גדולה מחובתו של המזיק שלא להזיק.

 

כל הראשונים עסקו בדברי הגמרא[3] הבאים, העוסקים בעניין זה:

            "ואמר רבה: הניח לו גחלת על לבו ומת - פטור. על בגדו ונשרף - חייב...

הדר פשטה: עבדו - כגופו, שורו - כממונו."

כלומר, כאשר אדם הניח גחלת על חברו, והניזק יכול היה להציל את עצמו ולא עשה זאת, ומת - המניח פטור. גם הנחת גחלת על עבד ומת - אינה מחייבת את המניח. בהמשך תובא מחלוקת ראשונים בביאור דין זה.

לעומת זאת, כאשר אדם הניח גחלת על ממונו של חברו, והניזק יכול היה להציל את ממונו ולא עשה זאת - המזיק חייב. כך גם בהנחת גחלת על שור מתחייב המזיק, אף שבעליו של השור לא מנע את הנזק.

מהגמרא עולה כי יכולתו של אדם להציל עצמו ממוות פוטרת את הרוצח, לעומת זאת, יכולתו של הניזק למנוע את הנזק אינה פוטרת את המזיק.

החזו"א[4] הציע שני הסברים לפטור של המניח גחלת על לבו של אדם או על עבדו של אדם:

"אבל היזק אכילה, היא עצמה מביאה עליה מתחילה ועד סוף... וכן הניח גחלת על לב עבדו (ב"ק כז, א), ואפשר דהני חשיבי אונס."

כלומר, המזיק פטור כשהניזק לא מנע את הנזק שהרי זה כאילו הניזק הביא על עצמו את הנזק, או לחילופין, בגלל שהמזיק אנוס, כיון שהיה בטוח שהניזק יציל עצמו. לכאורה, בשאלה זו נחלקו ראשונים.

 

פטור כאשר הניזק שותף לנזק

הרמב"ם[5] והרמב"ן פטרו את המזיק במקום בו הניזק שותף לנזק, בין במעשה ובין פשיעה. בדברי הרמב"ם לא מוזכר פטור של המזיק כאשר הניזק לא מנע את הנזק. הרמב"ן פטר חובל באדם, כאשר הנחבל יכול היה למנוע את החבלה, ונימוקו ידון לקמן.

 

שיטת הרמב"ם

א. אדם שהזיק בשנתו

הרמב"ם קבע את כללי החיוב של אדם המזיק בהלכה הבאה[6]:

"אדם מועד לעולם - בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן, בין שכור - אם חבל בחבירו, או הזיק ממון חבירו - משלם מן היפה שבנכסיו. במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם, בשנים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו. אבל אם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו זה שבא באחרונה הוא המועד ואם הזיקו הישן פטור, וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו הישן, פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע."

כלומר, הרמב"ם חייב אדם המזיק גם בשוגג, אולם, פטר אדם המזיק כאשר הניזק "הוא המועד"[7]. לכן כאשר הניזק הלך לישון ליד המזיק והוזק - המזיק פטור[8]. חשוב להדגיש כי במקום בו המזיק והניזק פשעו באותה מידה - המזיק חייב. כך עולה מהעובדה שהרמב"ם חייב את המזיק כאשר שניים הלכו לישון זה לצד זה כאחד, ואחד הזיק לחברו.

מדברי הרמב"ם ניתן ללמוד שהמזיק חייב במקום בו הוא אשם יותר מהניזק או באותה מידה, רק במקום בו הניזק "הוא המועד" והמזיק אשם פחות - המזיק פטור.

ב. שנים מהלכים

לאור האמור לעיל יובן נימוק הרמב"ם[9] לדין המשנה:

"...היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה חבית בקורה חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה..."

כלומר, בעל חבית שעצר בפתאומית והוזק - אינו מפוצה על ידי המזיק. כיון שהמזיק לא פשע במקרה זה, והניזק פשע - הרי שהניזק "כמי ששברה בידו בכוונה", ולכן לא יפוצה על ידי הניזק.

ג. מניח גחלת

מקרה בו הניזק אינו שותף לנזק, והיתה בידו יכולת למנוע את הנזק לאחר מעשה של המזיק הוא המקרה הבא, כפי שפסק הרמב"ם[10]:

"עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו, כיצד, הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חבירו ומת, או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת, פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חבירו חייב, וכאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם, וכן כל כיוצא בזה."

הרמב"ם פסק את הגמרא כפשוטה, וחייב את המניח גחלת על ממונו של אדם, אף שהבעלים יכולים למנוע את הנזק. לגבי מניח על האדם ראה בנספח העוסק ברצח.

ג. זורק כלי על כרים

הדין הבא מעיד גם הוא על כך שהרמב"ם[11] לא פטר את המזיק כשהניזק לא מנע את הנזק:

"הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי, וקדם בעל הכלי והסיר הכרים - הזורק חייב, שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי..."

כלומר, גם במקרה בו הניזק היה שותף לנזק, וסילק את הכרים שהיו אמורים למנוע את שבירת כליו - המזיק חייב.

ניתן לסכם ולומר שהרמב"ם לא פטר מזיק כאשר הניזק לא מנע את הנזק, אלא רק בחלק מהמקרים בהם היה הניזק שותף לנזק, המזיק נפטר.

 

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן סבר שאדם המזיק והחובל באונס - חייב, ורק במקום בו הניזק והנחבל שותף לנזק - המזיק פטור. למרות זאת, פטר הרמב"ן חובל כשהניזק יכול למנוע את החבלה.

א. אדם המזיק באונס

ידועה שיטת הרמב"ן[12] המחייב אדם המזיק אפילו באונס גדול. הרמב"ן התייחס למקרים בהם פטרה הגמרא אדם המזיק, ונימק אותם בכך שהניזק פשע בעצמו.

"ומצאתי בתוספות בב"ק (כז, ב, ד"ה ושמואל) שמפרשים אותה משום אדם המזיק, וא"כ למה פטרוהו לדברי האומר אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון, והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירושלמי שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד.

ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו, וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתני', וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, כלם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם, או שהם בור וכגון שהלה נתקל בו, ואין להאריך כאן...

וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (ב"ק כו, ב), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כז, א) הרי הזכירו סוף האונסין כלם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע...

כל המקרים בהם פטר הרמב"ן את המזיק בגלל שהניזק "פשע בעצמו" הם מקרים בהם הניזק שותף לנזק. הרמב"ן לא הזכיר מקרה בו הניזק לא מנע את הנזק לאחר מעשה של המזיק.

ב. המניח גחלת

את ספק הגמרא לגבי מניח גחלת על עבד, פירש הרמב"ן[13] כך:

"כגון שהעבד כפות והאדון אצלו והוזק העבד, מאי, מי אמרינן דכי היכי דהניח גחלת על לבו פטור אפילו מנזקים הכי נמי גביה עבדו?.. דכיון דהוה ליה לסלקה, כמאן דאיהו אזיק נפשיה... דלא עבידי אינשי דמזקי גופייהו בידים, ועוד, דכיון דהיה ליה לסלקה משום חשש מיתה, אפילו הוזק פטור..."

כלומר, הרמב"ן פטר את המניח מנזקי גוף, בנימוקים הבאים:

1. אין זו דרך בני אדם לאפשר נזקי גוף לעצמם[14]. נימוק זה יכול להשתלב בשיטת התוספות הפוטרים אדם המזיק באונס, כיון שאין זו דרך בני אדם - המזיק אנוס. אלא שכאמור שיטת הרמב"ן היא שמזיק באונס חייב, ולאור זאת הנימוק אינו מובן. יתכן שזאת הסיבה לכך שהרמב"ן הביא נימוק נוסף. 
2. היה על הניזק להיזהר מחשש מיתה, כלומר, כיון שחבלה עלולה לגרום למוות, היה הניזק צריך לסלק את הגחלת. נימוק זה תואם את שיטת הרמב"ן, כיון שיש על האדם חובה להציל עצמו ממוות[15], היה עליו לסלק את הגחלת, חובתו של הנחבל גוברת במקרה זה על חובת המניח.

יש להעיר כי יש נפק"מ בין הנימוקים במקרה של חבלה שאינה מסכנת חיים: על פי הנימוק הראשון, כיון שדרכם של בני אדם למנוע כל חבלה לגופם - המזיק פטור. על פי הנימוק השני, על הנחבל למנוע חבלה שעלולה לגרום למוות, לפיכך, המזיק חייב בחבלה שאינה מסכנת חיים.

 

פטור בנזקי גוף כיון שהמזיק אנוס

חלק מהראשונים[16] פטרו את החובל בחברו והנחבל לא מנע את הנזק, הראשונים השונים נמקו את דבריהם בצורות שונות.

 

שיטת התוספות

מעיון בתוספות עולה כי מזיק פטור באונס, על פי התוספות, חובל באדם שלא מנע את הנזק פטור כיון שהוא אנוס.

א. מזיק בשנתו

בתוספות[17] איתא:

"ואע"ג דלעיל (ב"ק כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מ'פצע תחת פצע', אונס גמור לא רבי רחמנא. דהא בירושלמי[18] פוטר אותו שישן ראשון, אם הזיק לשני הבא אצלו לישן..."

כלומר, תוספות קובעים כי אדם המזיק אינו חייב באונס גמור, וראייתם מהדין המובא בירושלמי, על פיו אדם שישן ובא אחר וישן לצידו, והזיק הראשון את השני - פטור. תוספות הבינו כי הסיבה היא שהראשון אנוס. כלומר, לא השותפות של הניזק בנזק פוטרת את המזיק אלא הגבלת אחריות המזיק.

ב. מניח גחלת על עבד

תוספות[19] ביארו את דין מניח גחלת על עבד, כך:

"וההוא דסוף פירקין (ב"ק כז, א) 'עבדו כגופו שורו כממונו', איירי בעבד ושור כפות והבעלים עומדים אצלם. וכשהניח הגחלת על לב עבדו פטור, שמחשב בלבו שהאדון יסירנה ולא יסמוך אתשלומין, אבל כשהניח על לב שורו אינו חושש האדון להסירה, לפי שישלם לו דמי שורו."

כלומר, מדובר במקרה בו העבד כפות והאדון עומד לצדו ויכול להצילו. הסיבה שהמזיק פטור היא שהוא לא העלה על דעתו שהאדון לא יציל את עבדו. משמעות הדברים היא שלא חובת האדון למנוע את הנזק לעבדו פטרה את המזיק, אלא אונסו של המזיק שסמך על האדון שיציל את עבדו.

במקום אחר ביארו התוספות[20] מה היתה ההוה אמינא לחייב מניח גחלת על עבד:

"כעבד כפות ורבו עומד אצלו איירי כדפרישית לעיל (ב"ק כב, ב, ד"ה והיה), ומיירי שלא מת העבד אלא הוזק, ולהכי מספקא ליה שמא לא יחוש הרב לסלקו מפני שישלם לו דמי נזקו."

כלומר, מדובר באותו מקרה, ובגחלת שיכולה לגרום לנזק ולא למוות, לפיכך היתה הוה אמינא שהמזיק יתחייב כיון שהיה עליו לשער שהאדון לא יציל את העבד. מסקנת הגמרא היא שהמזיק פטור, לכאורה, כיון ששיער שהאדון יציל את עבדו גם מנזק.

מדברי התוספות ניתן ללמוד כי אדם המזיק פטור, בכל מקום בו שיער שהניזק ימנע את הנזק. תוספות פירשו את דין מניח גחלת על עבד כעוסק בנזק ולא במיתה, ובכל זאת, על פי התוספות, יכול היה המזיק לשער כי האדון ימנע נזק גופני לעבדו.

למרות שהדברים אינה מפורשים בתוספות, נראה שאם אדם הניח גחלת על חברו, והנחבל יכול היה להסירה ולא עשה זאת, ונחבל - המניח פטור. שהרי, אם ניתן לסמוך על אדם שיציל את עבדו מחבלה, למרות שהוא עתיד להיות מפוצה עליה, קל וחומר שניתן לסמוך על כך שאדם יציל את עצמו מחבלה.

אין בתוספות התייחסות למניח גחלת, שיכולה לגרום לחבלה, על אדם, ואחר יכול להצילו, ולא עשה זאת.

 

שיטת רבנו פרץ

מדברי רבנו פרץ קשה להסיק האם פטר מניח גחלת על עבד בגלל אונס המזיק, לשיטתו, שאדם המזיק פטור באונס[21]. או שמא, בגלל חובת הניזק למנוע נזקי גוף. כך או כך, בדבריו יש חידוש חשוב להלכה.

א. הניח גחלת על אחד מאבריו

רבנו פרץ דן באדם שהניח גחלת על אחד מאבריו של חברו, שלא מנע את הנזק, ואילו דבריו[22]:

על בגדו ונשרף חייב. פירוש, דכיון דאין לו צער בזה לא חשש לסלקה, וגם לא מחל לו, דקאמר: 'למחר תבענא ליה בדינא'. אבל על אחד מאבריו פטור, אף על גב דלא הוי על לבו, כיון דאית ליה צערא הוה ליה לסלוקי, מדלא אשכח חיובא רק על בגדו.

כלומר, המניח גחלת על אחד האברים - פטור, "כיון דאית ליה צערא הוה ליה לסלוקי". בהמשך הוסיף רבנו פרץ והרחיב:

"דדוקא לגבי אחד מאבריו יש לו לסלקה, כיון שיש לו צער בכך, דמעוות לא יוכל לתקון הוא, אבל בממון שיכול לתובעו בדין, למה יסלקנה כיון שישיב לו על ההפסד."

רוצה לומר, כיון שנזק לאחד האברים אינו ניתן להישבון - היה על הניזק להציל את אברו.

מדוע על הניזק להסיר את הגחלת בכדי למנוע צער מעצמו ומעבדו? לכאורה, קשה לומר שזו מצוות "לא תעמד על דם רעך". שהרי המצווה זו אין הבדל בין ממון וגוף, ועוד יותר מכך, אין מצווה על האדם להציל ממונו וגופו מנזק.

לפיכך יש לתרץ בדוחק שאין מדובר בחובה אלא במנהג העולם, וכיון שזה המנהג, המזיק פטור כיון שהוא אנוס. ומי שלא נהג כפי שמקובל הפסיד את עצמו - כיון שהמזיק פטור.

ב. הניח גחלת על עבדו

רבנו פרץ[23] הסביר מדוע "עבדו כגופו":

"שעל הבעלים לסלק עבדו, ומדלא סילק, איהו דאפסיד אנפשיה, ואם תמצי לומר כגופו היינו משום דאיכא צער האדם ולכך מוטל עליו לסלקו."

כלומר, כאשר האדון עומד ליד עבד עליו הונחה גחלת, עליו לסלקה, ואם לא עשה כן והעבד הוזק - הרי האדון הפסיד עצמו. מנימוק רבנו פרץ: "משום דאיכא צער האדם", למדנו שהוא הדין במניח גחלת על אדם, וחברו עומד לידו ולא הצילו שהמזיק פטור. גם את דין זה ניתן להסביר בשני האופנים שהוזכרו לעיל.

ג. הניח גחלת על שורו

רבנו פרץ[24] הסביר את ההוה אמינא לפטור מניח גחלת על שורו של חברו:

            "מי אמרינן כיון דאיכא צער בעלי חיים כגופו דמי..."

כלומר, ההוה אמינא לפטור את המניח גחלת על שור, היא שמוטלת על האדון החובה לסלק את הגחלת בגלל צער בעלי חיים.

לסיכום, רבנו פרץ סבר שהסיבה לפטור את המזיק היא שבמקום שיש צער לאדם על האדם עצמו ועל העומדים לידו להצילו. רבנו פרץ לא ביאר מה פשר החובה למנוע נזק כזה.

 

פטור מזיק בשוגג כשהניזק יכול למנוע את הנזק

הרז"ה והרשב"א פטרו מזיק בשוגג כאשר הניזק לא מנע את הנזק, למרות שהניזק לא היה שותף לנזק. הרמב"ן הרמב"ם והתוספות חלקו עליהם.

 

שיטת הרז"ה והרשב"א

נחלקו ראשונים מדוע דיין שטעה בדבר משנה, אפילו נשא ונתן ביד - פטור.

הרז"ה[25] נימק זאת כך:

"ואי קשיא לך, כיון דקימא לן דדיינין דינא דגרמי, אמאי אמרינן טעה בדבר משנה חוזר ואינו משלם, אפילו בשאי אפשר להחזיר את הדין...טעמו של דבר זה... משום פשיעותיה דבעל דין נגעו בה. דכיון דטועה בדבר משנה הוא, ידיעה טעותיה ולא איבעיא לבעל דינא למיסמך עלייהו ולמעבד על פיו... אבל ודאי אם כפאו לבעל דין ונשא ונתן בעל כרחו, אם אי אפשר להחזיר את הדין - דנין אותו כדין גזלן, ומשלם ככל הגזלנין."  

כלומר, דיין שטעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד למרות התנגדות בעל הדין חייב בתשלום הנזק. אולם, עם בעל הדין לא התנגד, הדיין פטור, כיון שבעל הדין פשע בעצמו. דברי הרז"ה מטילים על הניזק חובה למנוע נזק, ובמקום בו הוא יכול למנוע נזק ולא עשה זאת - המזיק פטור. במקרה זה הניזק לא היה שותף לנזק, לא בפשיעה ולא במעשה, ובכל זאת, יכולתו למנוע את הנזק פוטרת את המזיק.

כך פסק גם הרשב"א[26]

"עוד שאלת: טועה בדבר משנה, אם האכילה לכלבים, דלא מצי למהדר דינא, פטור מלשלם, או לא?

תשובה: כל טועה בדבר משנה, אפילו נשא ונתן ביד, ואפי' אי אפשר להחזיר - פטור מלשלם. לא שנא מומחה, ולא שנא שאינו מומחה... ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי, כתב הרב בעל המאור ז"ל, דמשום פשיעותא דבעל דין נגעו בה. דכל טועה בדבר משנה, דבר ברור הוא, והוא ליה לשיולי ולגלוי טעותא, ולא הוה ליה למסמך עילויה. וכשנטלה דיין להאכילה לכלבים, הוה לה למחויי. וכי לא מחה, איהו דפשע בשלו. ומיהו, אם נטל הדיין בזרוע, והאכיל לכלבים, חייב, דדיני ליה בגזלן. ומטעמו של הרב ז"ל משמע נמי, דאי נטל שלא בפני בעלים, והאכילה לכלבים, חייב. דהא הכא לא פשעו בעלים בכלום, והוה ליה דיין זה מזיק, כיון דדיניה לאו דינא, וחייב. אבל כל שבפניו ולא מיחה, פטור, מי שאינו מומחה, כמומחה לב"ד."

הרשב"א הביא את דברי הרז"ה והוסיף שדיין שטענה בדבר משנה ונשא ונתן ביד שלא בפני בעל דין - חייב שלם.

הרי"מ (חידושי הרי"מ, סימן כה, א) הקשה על דברי הרשב"א והרז"ה מדין המניח גחלת על בגד, ובעל הבגד עומד בסמוך ולא הציל - שחייב המניח. משמע, שהעובדה שהניזק לא מנע את הניזק אינה פוטרת את המזיק. הרי"מ תירץ שיש לחלק בין מניח במזיד, שחייב גם כשהניזק לא מנע את הנזק, למניח בשוגג, שפטור במקרה זה.

כך נפסק גם בערוך השולחן[27]:

ואמנם, אם בשגגה נפל מראובן אש או גחלת על בגדו של שמעון, והיה שמעון יכול לסלקה ולא סלקה - פטור ראובן, אף אם גם הוא (=ראובן) היה יכול ליטלו. ולמה יש לו לחוש יותר מבעל הבגד, כיון שבשגגה עשה. ואינו חייב, אלא אם כן לא היה בעל הבגד בכאן. ואפילו היו בכאן אשתו ובניו של בעל הבגד ולא סלקו, מכל מקום, אין ראובן יכול לפטור את עצמו בזה.

כלומר, מזיק בשוגג, והניזק יכול להציל ולא הציל - המזיק פטור.

 

שיטת הרמב"ן הרמב"ם והתוספות

ראשונים אחרים הסבירו באופן אחר את פטור דיין שטעה בדבר משנה. הרמב"ם[28] כתב:

"כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם, או שטמא דבר טהור, או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה, הרי זה פטור מלשלם, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק."

כלומר, דיין שטעה בדבר משנה ואי אפשר להחזיר את הדין פטור בגלל שהדיין פטור היא שלא התכוון להזיק.

הרמב"ם לא התייחס למקרה בו הדיין נשא ונתן ביד, ועל כתב בבית יוסף[29]:

"ולי נראה, דלא פטר הרמב"ם ז"ל לטועה בדבר משנה אלא ממה שנעשה על פיו לא ממה שעשה בידים, והכי דייק לישנא דהרמב"ם שכתב: 'אף על פי שגרם להזיק', ואלו נשא ונתן ביד אינו גורם בלבד אלא מזיק בידים, ופשיטא דחייב לשלם."

הרמב"ן דחה את דברי הרז"ה במפורש, ואלו דבריו:

"אטו כולי עלמא ידעי ספרא וספרי ותוספתא וכולי תלמודא? דהא כל מאן דטעי אפילו בדרב המנונא ורב ששת טועה בדבר משנה הוא. ובאשה וקטן מאי איכא למימר, אטו דינא גמירי?.."

דהיינו, לא יתכן שהסיבה לפטור את הדיין היא פשיעת הניזק, שהרי רבים מבעלי הדין אינם בקיאים בדין, ולא יכלו לדעת שהדיין טועה בדבר משנה. לכאורה, הרמב"ן אינו חולק על הסברא, אלא טוען שאין לה בסיס במציאות, כלומר, הרמב"ן אינו מתנגד לטענה שפשיעת הניזק פוטרת את המזיק, אלא טוען שבמקרים רבים הניזק אינו פושע. אולם, בהמשך דבריו הוא כותב במפורש:

"אבל ודאי אי נשא ונתן ביד, וליתיה לממונא דתיהדר מודה אני שאפילו טועה בדבר משנה נמי משלם כטועה בשיקול הדעת וכן נראה מדברי רבנו הגדול..."

כלומר, לאחר שהוכיח הרמב"ן כי דברי המאור אינם יכולים להסביר את הדין, הוא חולק על סברת בעל המאור. לדבריו, כל דיין שטעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד - חייב לשלם. הרמב"ן לא חילק בין נידון שידע את הדין, לנידון שלא ידע, בכל מקרה הדיין חייב. נראה שמסקנתו היא שיכולת הניזק למנוע את הנזק אינה פוטרת את המזיק, גם כשהמזיק שוגג.

בתוספות[30] גם כן נפסק שאם נשא ונתן ביד חייב:

"השתא נמי לא כלום עבדת - בלא נטל ונתן ביד איירי דאי האכילה ר' טרפון לכלבים א"כ טובא עבד..."

כלומר, אילו היה רבי טרפון מאכיל את הבשר לכלבים היה חייב, אף שטעה בדבר משנה.

בספר ישועות ישראל[31] הקשה על דברי הרז"ה והרשב"א שהובא לעיל, ודחה את תירוץ הרי"מ, בהסתמך על הכלל שקבעו התוספות[32]: "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק[33]", כלומר, במקום בו המזיק והניזק פשעו באותה מידה - המזיק חייב. כך גם במקום בו המזיק והניזק לא פשעו ושניהם לא מנעו את הנזק - המזיק חייב[34].

בעקבות דברי הראשונים דלעיל, חלק הש"ך[35] חלק על הרז"ה והרשב"א:

"מיהו מה שכתבו הבעל המאור והרשב"א בתשובה דאפילו נשא ונתן ביד פטור, לא נהירא לפע"ד... אלא נראה עיקר בזה כדעת רוב הפוסקים שהבאתי לקמן (ס"ק ד, א) דבנשא ונתן ביד ואי אפשר להחזיר, אפילו טעה בדבר משנה חייב, דכיון דנשא ונתן ביד טובא עבד."

 

לסיכום, הרז"ה והרשב"א פטרו דיין שטעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד, כיון שהיה על הנידון למחות, וכיון שלא מחה הוא פשע בעצמו. הרי"מ הקשה על דבריהם מדין מניח גחלת על בגדו של חברו - שחייב. ותירץ, שמזיד בשוגג פטור כשהניזק יכול למנוע את הנזק, ומזיק במזיד חייב במקרה זה, כך נפסק בערוך השולחן.

הרמב"ם הרמב"ן והתוספות חלקו על הרז"ה והרשב"א, וכן הש"ך ובספר ישועות ישראל.

 

נספח א - נזקי ממון

 

מבוא

בגמרא[36] איתא:

"הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף. אמר ליה לאביי זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו. אמר ליה: אמאי איזיל, דאי אזילנא אמרי לי לגדור מר גדירא בארעיה. ואי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? כשחתרה, אי נמי, דנפיל גודא בליליא.

מכריז רב יוסף... הני עיזי דשוקא דמפסידי מתרינין במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית דינא - ציית, ואי לא - אמרינן ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך".

כלומר, אביי לא ראה טעם לגעור בבעלי הממון המזיק, כיון שלדעתו, הם יוכלו לטעון שהניזק היה צריך להקים גדר שתגן על רכושו. רב יוסף הכריז שגוערים בבעלי ממון המזיק למנוע את הנזק, ואם הם מסרבים שוחטים את בעל החיים המזיק.

לכאורה, שאלת הקטנת נזקי ממון על ידי הניזק תלויה בשאלה כיצד לפסוק את דברי אביי.

 

שיטת הר"ח

בפירושו לגמרא[37] פסק הר"ח:

"הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לרב יוסף ואמר לאביי זיל אצנעינהו, כלומר, הזהר לבעליהן שישמרו אותן והשיבו אביי יאמרו דבעליהן יגדור גדר...ועמדה הא דאביי ואל איפריכא...".

דהיינו,  מסקנת הגמרא היא שכאשר הניזק יכול למנוע את הנזק ולא עשה זאת המזיק פטור.

לעומת זאת, באדם המזיק כתב הר"ח[38] כי הימנעות הניזק מהצלת רכושו אינה פוטרת את המזיק:

            "הניח גחלת על בגד חבירו ונשרף חייב...

דתנן: 'קרע את כסותי, שבר את כדי - חייב', שמע מינה, דאפילו אם אמר לו קרע וקרע חייב, וכל שכן הרואה אותו שורף את בגדיו ולא הציל שחייב השורף בנזקין. ולא אמרינן היה לו להציל ממונו, אלא למזיק אמרינן לא היה לך להציל ממון חבירך וכיון שהזקתה נתחייבת".

כלומר, כאשר אדם מזיק ממון חבירו והניזק יכול להציל את רכושו ולא עשה זאת המזיק חייב. לכאורה, פסיקה זו עומדת בניגוד לפסק הר"ח הקודם.

ניתן לחלק בין הפסקים בכמה אופנים:

1. יתכן שיש לחלק בין אדם המזיק לממון המזיק.
2. במניח גחלת מדובר במניעת הנזק לאחר מעשה של המזיק, בגדירה בפני העזים מדובר במניעה מלכתחילה.
3. במניח גחלת זהו נזק בכוונה, בנזקי העזים זהו נזק בשוגג. 

מתוך דברי הר"ח אין אפשרות להוכיח מהי הסיבה להבדל, אולם, אחרונים אחדים חילקו בין ממון המזיק ואדם המזיק.

אבן האזל[39] התקשה מדוע פחת נבלה דניזק, והרי מניח גחלת על שורו - פטור? ותירץ:

"ואולי נחלק בין אדם המזיק לשור המזיק, דכיון דחיוב של שור המזיק הוא רק משום פשיעת הבעלים, לכן, אם הניזק פשע, שהיה יכול לסלק ההיזק - פטור המזיק בשביל פשיעתו. אבל בהניח גחלת שהוא אדם המזיק, לא נפטר בשביל פשיעת הניזק, דאינו צריך לסלק, כיון שהמזיק הזיק בידים. אך כל זה היא שיטת התוספות..." 

כלומר, יש לחלק בין נזקי אדם בכוונה לנזקי ממון ונזקי אדם שלא בכוונה[40]. נזקי ממון הם תוצאה של העדר שמירה, לפיכך, כשם שעל המזיק לשמור את רכושו שלא יזיק כך על הניזק לשמור על רכושו שלא יוזק. לעומת זאת, אדם המזיק במזיד חייב גם בגלל שעשה מעשה ולא רק בגלל שלא שמר על עצמו, ממילא, העדר השמירה של הניזק לא גורע מאחריות המזיק למעשיו[41].

אולם, יש להעיר, שדברי אבן האזל אינם יכולים להסביר את שיטת התוספות, שתובא לקמן, הסוברים שעל המזיק להיזהר שלא להזיק, יותר מהניזק. וצ"ע.

 

שיטת התוספות

א. גדר בפני עזים

התוספות התייחסו לדברי אביי באופן הבא:

"היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו..."

דהיינו, בתוספות נפסק שגם כאשר הניזק יכול להגן על עצמו מפני נזקים ולא עשה זאת המזיק חייב, כך פסק גם הרא"ש[42]. בכך קבעו התוספות כי בנזקי ממון, העובדה שהניזק לא מנע את הנזק, ולא עשה זאת, אינה פוטרת את המזיק.

ב. שמירה שלא יוזק

התוספות[43] קבעו כלל לגבי חובת הניזק להציל עצמו:

"ונראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק."

כלל זה מנוגד לחלוטין לדברי אבן האזל שפטר את המזיק במקום בו גם הניזק פשע. גם בקהילות יעקב[44] דחה את החילוק בין אדם המזיק וממון המזיק.

 

נספח ב - חיוב רוצח

חלק מהראשונים ביארו את דין המניח גחלת על אדם או עבדו, כעוסק במקרה בו האדם עליו הונחה הגחלת מת, והשאלה היא, האם המניח חייב מיתה.

 

שיטת הרא"ש

לגבי הצלת עבדו כתב הרא"ש[45] כך:

"...ומסיק דעבדו כגופו וששורו כממונו, שאם היה העבד כפות, והאדון עומד אצלו, והניח גחלת על לב העבד, ונשרף - פטור. כיון שהעבד חייב במצות, סמך על זה שלא יניחנו להישרף, כדי שישלם לו זה עבדו, אבל שורו כממונו וחייב".

כלומר, הרא"ש פירש שמדובר בהנחת גחלת על עבד כפות ורבו עומד לידו ויכול להצילו. הסיבה שהמזיק פטור במקרה זה, היא שהמזיק לא העלה על דעתו שהאדון לא יציל את עבדו.

כך נפסק גם בשולחן ערוך[46]:

"הניח לחבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפילו התרו בו, שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרוג חבירו. אבל אם הניח גחלת על בגדו של חבירו ונשרף, חייב שאינו חושש לסלקו כיון שזה חייב לשלם לו. ועבדו כגופו ושורו כבגדו."

מדברי הרא"ש עולה שהנחת הגחלת גרמה למוות - "ונשרף", על מקרה זה כתב הרא"ש כי המזיק סמך על האדון שיציל את עבדו. ברא"ש אין התייחסות מפורשת לחבלה בעבד ובניזק עצמו, וכן אין התייחסות למקרה בו אדם הניח גחלת על אחר, ואדם שלישי יכול להצילו.

על פי שיטה זו הפוטרת את המזיק במקום בו יכול היה לשער כי הנזק ימנע, נראה כי גם המניח גחלת על אחד מאבריו של אדם, והניזק לא הסירה והוזק - פטור המזיק. כיון ששום פיצוי אינו שווה ערך לחבלה[47], יוכל החובל לטעון שהיה משוכנע שהניזק ימנע את החבלה ובכך יפטר המזיק[48].

לגבי הצלת אדם, שאינו עבדו, מסכנת חיים, ניתן ללמוד מנימוקו של הרא"ש. הרא"ש נימק את פטור מניח גחלת על עבד בכך: "שהעבד חייב במצות". לכאורה, ניתן להסיק שהאפשרות להציל כל אדם שחייב במצוות פוטרת את המניח עליו גחלת. וודאי הדין כן במניח גחלת על קטן, ואביו יכול להצילו - שהמניח פטור.

קשה להסיק מדברי הרא"ש מה יהיה הדין במניח גחלת, שיכולה לגרום לחבלה בלבד, על אדם ואחר יכול להצילו, ולא עשה זאת.

 

שיטת הנימוקי יוסף

בעניין הנחת גחלת על עבד, כתב הנימוקי יוסף[49]:

"אי בעבד כפות ודאי לאו לענין מיתה בעי, דפשיטא שההורג עבד חייב, אף על פי שאדוניו לידו."

כלומר, המניח גחלת על עבד כפות ואדונו לידו ולא הצילו, ומת - המניח חייב מיתה. לעומת זאת, אם הנחת הגחלת גרמה לנזק - המניח פטור.

בערוך השולחן[50] הרחיב בעניין:

"וזה שאמרנו, דבעבד אפילו היה כפות, אם היה רבו עומד אצלו פטור, זהו מממון אבל מיתה חייב. דאטו אם אחר יהרוג את חברו, והשלישי יהיה ביכלתו להצילו ולא הצילו, יפטור ההורג?"

כלומר, נוכחות האדון ליד העבד פוטרת את מניח הגחלת רק מממון, אבל ממיתה אינה פטור. הוא מנמק זאת בכך, שלא יתכן שרוצח פטור במקום בו היה ניתן להציל את הנרצח.

דין זה קשה משתי סיבות:

1. לדעת הנימוקי יוסף[51] וערוך השולחן[52] טעם הפטור מחיוב ממון הוא, שמניח הגחלת לא העלה על דעתו שהאדון לא יסיר את הגחלת מהעבד, מדוע לעניין מיתה טעם זה אינו פוטר?
2. מאי שנא הצלה על ידי אחר מהצלת עצמו?

יתכן שהתשובה לשאלה הראשונה היא שלדעתם יש הבדל בין אונס הפוטר מנזק לאונס הפוטר מרצח, וצ"ע. השאלה השניה תיפתר אגב הדיון בשיטת הרמב"ם והר"ח.

 

שיטת הרמב"ם והר"ח

הרמב"ם[53] פסק את דין המניח גחלת כך:

"עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו, כיצד, הרי שהניח גחלת על לב עבדו של חבירו ומת, או שדחפו לים או לאש והוא יכול לעלות משם ולא עלה ומת, פטור מן התשלומין. ואם עשה כן לבהמת חבירו חייב, וכאילו הניח הגחלת על בגדו ונשרף שהוא חייב לשלם, וכן כל כיוצא בזה."

כלומר, מדובר על כך שהניח גחלת על עבד לא כפות, כיון שהעבד יכול היה להציל עצמו - המניח פטור.

עד כה נטען כי לדעת הרמב"ם, גם כשהניזק יכול למנוע את הנזק - המזיק חייב, לאור זאת לא ברור מדוע במקרה של רצח הדין שונה.

יתכן שהתשובה רמוזה בדברי הר"ח[54]:

            "...כיון שיכול להסירה מעל ליבו היה לו להסירה. לא הסירה - הוא הרג עצמו..."

כלומר, כאשר אדם לא מציל עצמו מסכנה, הרי הוא כמתאבד.

כך יובן מדוע הרמב"ם לא העמיד את המקרה של הנחת גחלת על עבד, במקרה בו האדון יכול להציל את העבד. שהרי הסיבה לפטור את המניח, היא החובה החמורה שמוטלת על האדם להציל עצמו ממוות, בניגוד לחובת אחרים מדין "לא תעמד על דם רעך". לפיכך, רק יכולתו של הנפטר עצמו פוטרת את המניח, העובדה שאחרים יכלו להציל את הנפטר, אינה מספיקה בכדי להסיר את האחריות מהמניח. 

 

שיטת הרמב"ן

כאמור לעיל, הרמב"ן[55] נימק את פטור מניח גחלת על עבד וחבל בו, כך:

"כגון שהעבד כפות והאדון אצלו והוזק העבד, מאי, מי אמרינן דכי היכי דהניח גחלת על לבו פטור אפילו מנזקים הכי נמי גביה עבדו?.. דכיון דהוה ליה לסלקה, כמאן דאיהו אזיק נפשיה... דלא עבידי אינשי דמזקי גופייהו בידים, ועוד, דכיון דהיה ליה לסלקה משום חשש מיתה, אפילו הוזק פטור..."

על פי ההסבר השני, חובתו של האדון להציל את עבדו מחשש מיתה, פוטרת את המניח גם מחבלה.

כלומר, הרמב"ן מטיל על האדון חובה להציל את עבדו ממיתה, וחובה זו פוטרת את מניח הגחלת. הרמב"ן לא ביאר האם אדם להציל כל אדם אחר, וחיוב זה יפטור את החובל.

 

 

סיכום

בעניין השפעת יכולתו של הניזק להקטין את הנזק, על חיובי המזיק, נחלקו ראשונים.

הרמב"ם והרמב"ן חייבו את המזיק והחובל גם כאשר הניזק לא מנע את הנזק והחבלה, אלא אם כן, הניזק היה שותף בגרימת הנזק במעשה או בפשיעה.

התוספות חייבו אדם המזיק ופטרו אדם החובל, מטעם שהמזיק היה צריך לדעת שהניזק לא יציל את ממונו, לעומת חובל שלא היה צריך לשער שהנחבל לא יציל עצמו. תוספות פטרו מניח גחלת על עבד ורבו עומד אצלו ולא הצילו חבלה.

דברי רבנו פרץ עוררו ספק, האם פטר בגלל אונס המזיק או בגלל חובת הניזק למנוע נזקי גוף לאדם. מדבריו למדנו שהמניח גחלת על אדם, וחברו עומד אצלו ויכול להצילו ולא עשה כן - שהמניח פטור.

הרז"ה והרשב"א פטרו דיין שטעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד, בגלל שהנידון פשע. הרי"מ הסביר שלדעתם מזיק בשוגג פטור כשהניזק לא מנע את הנזק, כך פסק להלכה בערוך השולחן.

הרמב"ן, הרמב"ם על פי הבית יוסף והתוספות חלקו על הרז"ה והרשב"א, וכמותם פסק הש"ך. בספר ישועות ישראל דחה סברא את סברת הרי"מ, על פי העיקרון של התוספות, שעל המזיק להיזהר יותר מהניזק.

בשולי הדיון הובאו דברי אחרונים שחילקו בין אדם המזיק וממון המזיק, כאשר בממון המזיק הבעלים פטורים כשהניזק יכול למנוע את הנזק.

כמו כן, הובאה מחלוקת ראשונים לגבי רוצח. כאשר מהרא"ש משמע שרוצח פטור כאשר יש במקום אדם שיכול להציל את הנרצח, השו"ע פסק את דברי הרא"ש. מהרמב"ן עולה שיש חובה לאדון להציל את עבדו ממיתה, וחובה זו פוטרת מניח גחלת על עבד, כאשר האדון יכול להצילו. בדברי הרמב"ם אין  התייחסות לחובה להציל אדם אחר.

הרמב"ם, הר"ח והנימוקי יוסף פטרו את הרוצח רק כאשר הנרצח יכול להציל את עצמו, לעומת זאת, כאשר אחרים יכולים להציל את הנרצח - הרוצח חייב, כך נפסק גם בערוך השולחן.