דין תורה בין יהודי ובין לא-יהודי

• דין תורה בין יהודי ובין לא-יהודי
  1. הרב עדו רכניץ

מקרים לא מעטים של מחלוקות בין יהודים לשאינם יהודים מגיעים לבתי הדין לממונות. מקרים אלה מעוררים מספר שאלות: על פי איזה דין יש להכריע במחלוקות אלהאייל – על פי דין תורה או על פי דין אחר? באיזו ערכאה יש להתדיין – בבית דין של תורה (שייתכן שידון על פי דין אחר) או בבית משפט? בשאלות אלה נעסוק במאמר שלפנינו.[1]

1. א. הדין והערכאה כאשר אחד הצדדים אינו יהודי

בנוגע למחלוקת כספית בין יהודי לבין לא-יהודי כתב הרמב"ם שאם מדובר בגר תושב, יש לדון אותו "בדיניהם", וזו לשונו:

ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם, וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל.[2]

מדברי הרמב"ם נראה שכוונתו לחוקים של האומה שאליה משתייך אותו לא-יהודי. דיון התעורר לגבי השאלה מה כלול במצוות "דינים" המהווה חלק משבע מצוות בני נוח. על כך כתב הרמב"ן:

ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל.[3]

ניתן להבין שלדעת הרמב"ן על בני נח לדון על פי דיני ישראל, אולם מסתבר יותר שכוונתו שעליהם לחוקק חוקים בכל התחומים, כפי שהתורה עוסקת בכל התחומים, ולפיכך "כענין הדינין שנצטוו ישראל" פירושו במקביל לדינים שנצטוו ישראל, ולא שיש להחיל את דיני ישראל על אומות העולם. הרמ"א הבין שמהות מצוות "דינים" שנויה במחלוקת אמוראים:

כי רבי יוחנן... סובר שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר, אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני, רק הוא חק נימוסי... ורבי יצחק רוח אחרת עמו... וסובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד... גם נראה לפסוק כרבי יצחק...[4]

הרמ"א הכריע ש"דינים" של הגויים הם דיני ישראל. הנצ"יב מוולוז'ין כתב שעל הגויים לחוקק לעצמם חוקים, אך אלו אינם בהכרח כדיני ישראל:

אלא ודאי לכולי עלמא לא ניתן לבני נח פרטי דינים ולא נצטוו אלא להושיב שופטים כפי דעתם כערכאות שבסוריא...[5]

לגבי הערכאה שתדון במחלוקת בין יהודי ולא-יהודי כתוב במדרש תנחומא שיש לקיים את הדיון בבית דין ישראל: "שאסור לישראל לומר לעכו"ם לך עמי לערכאות שלכם ושהוא עובר בלאו".[6] וכך פסק גם בשו"ת תשב"ץ.[7] רוצה לומר, אף שלא-יהודי נידון על פי דיניו ולא על פי דין תורה, במקרה של מחלוקת בינו לבין יהודי הדיון יתקיים על פי דיני הגוי אולם בבית דין של תורה.

2. ב. מחלוקת בין יהודי ובין מוסלמי בימינו

הרמב"ם פסק כיצד הופך לא יהודי לגר תושב:

וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות. כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם, אלא[8] מחכמיהם.[9]

דהיינו יש לקבל שבע מצוות בפני בית דין של שלושה יהודים, משום שכך ציווה הקב"ה, ולא די בביצוע בפועל. בנוסף לכך פסק הרמב"ם:

ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.[10]

ממילא עולה השאלה כיצד יש לנהוג בדין שבין יהודי למוסלמי שאיננו גר תושב במובן הפורמלי. על כך כתב המאירי:

ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך. הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים.[11]

כלומר עמים השומרים על שבע מצוות בני נח, כגון, המוסלמים, נידונים כמו בני נח, אף שלא עברו הליך פורמלי בפני בית דין. יש אחרונים שפסקו את דברי המאירי להלכה,[12] ולעומתם פוסקים אחרים חלקו עליו.[13]

לאור דברי רבים מהפוסקים, במקרה של דין בין יהודי לשאינו יהודי, כברירת מחדל יש לדון לפי דיניהם. אולם אם שני הצדדים מבקשים שידונו אותם לפי דיני ישראל, יש לדון אותם לפי דין תורה. ניתן ללמוד זאת מדברי הרמב"ם לגבי שני גויים שבאים להתדיין בפני בית דין של תורה: "שני גויים שבאו לפניך לדון בדיני ישראל ורצו שניהם – דנים להם דין תורה".[14]

על אף האמור, מכיוון שבתי דין של תורה אינם בקיאים במשפט המוסלמי, ומכיוון שחזקה על הצדדים שידעו זאת, הרי שניתן להניח ששני הצדדים שפנו לבית דין של תורה הסכימו ורצו שידונו את שניהם לפי דין תורה.

זאת ועוד, מכיוון שהדיון בין שני הצדדים נעשה מתוך הסכמה, חזקה על הצד המוסלמי שהסכים להתדיין על פי דין תורה רק בתנאי שהדין שיחול עליו יהיה שווה לזה החל על יהודים, וחזקה על הצד היהודי שהסכים לכך כדי שהדיון יתקיים בבית דין של תורה ולא בערכאה אחרת.

לכך יש להוסיף כי גם אילו החוק המחייב היה דין התורה, היה עלינו להעניק שוויון לשאינם-יהודים, כפי שכתב למשל הריא"ה הרצוג:

תנאי יסודי במדינת ישראל שעליה הסכימו הכל שבממונא לא תהא שום הפלייה במשפט בין בן ברית לאינו בן ברית, והנה כח הכנסת ודאי שהוא כח הציבור... ואם כי הכנסת אין בכחה אפילו בממונות לעקור מכל וכל דינים מפורשים שבתורה... מה שאין כן בעניין כזה שלפנינו... אין זה כלל עוקר דבר תורה אלא מוסיף על התורה...[15]

3. ג. סיכום

בהתדיינות בין יהודי ובין מוסלמי בבית דין של תורה, יש לדון אותם על פי דין תורה באופן שוויוני, כאילו מדובר בהתדיינות בין שני יהודים.