המשנה הכלכלית של היהדות

1.       הרב חיים דוד הלוי, "במוצאי שנת השמטה: המשטר החברתי התורתי מול הקפיטליזם והסוציאליזם", קול סיני ה, תשכ"ו, עמ' 251-245

אף על פי כן אמרנו שיש בטענה זו חצי אמת. כי יש בתורה שטח מסויים בו הדברים באו במתכוין סתומים ועמומים. בשום פנים אין למצוא בתורה משטר מדיני או כלכלי ברור. אפילו פרשת המלך, באה כה סתומה, עד שגרמה למחלוקת רבותינו בתלמוד, אם היא בכלל מצוה או רשות. ואף שנפסקה הלכה בגדולי הראשונים שהיא מצוה, אעפי"כ גדולי הפרשנים והוגי הדעות דברו בחריפות נגד המלכות כשיטת-ממשל. ומצוה זאת הלא באה להסדיר את המשטר המדיני בחברה שומרת תורה, ומדוע ניתנה בצורה סתומה ועמומה? ונשנה הדבר בכמה משטחי החיים הנוגעים לחיי חברה ומדינה.

ולדעתי, זו כוחה וגדולתה של תורה שאין בה משטר ברור ומוגדר, לא מדיני ולא כלכלי...

יבחר לו העם את המשטר הרצוי לו, אך ישמור על מכלול מצוות אלה, שמטרתן ותכליתן, בחלק הנגלה שבהן למנוע את השלילה שבכל משטר כלכלי אפשרי.

2.       הרב יעקב אריאל, "תורת הכלכלה וכלכלת התורה - הערות למדיניות כלכלית ברוח התורה", בתוך: על המחיה ועל הכלכלה, א. ברנר וא. א. לביא (עורכים), ירושלים תשס"ט: ראובן מס, עמ' 256-241.

לכאורה היא נותנת יד חופשית לכל ציבור ולכל דור לנהוג לפי שיקול דעתו. אך למעשה התורה מתעלה מעל כל מדיניות כלכלית מקובלת, שכן היא רואה את עם ישראל כחברה ערכית – "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ומבחינה זו יש לתורה מגמה חברתית ברורה, ועל-פיה החברה הישראלית צריכה להיות חברת חסד. "עולם חסד יבנה", ועם ישראל על אחת כמה וכמה. יש לתורה מטרות חברתיות ברורות, וביניהם החובה לדאוג לחלשים, לעניים, לחולים, לזקנים, לקטינים ובעצם לכל מי שאינו יכול להתפרנס בעצמו. לשם כך יש להעדיף את המדיניות הכלכלית המתאימה ביותר להשגת יעד זה, או ליטול את הטוב שבכל שיטה ולמזג מהן שיטה טובה ומשוכללת יותר...

מההלכות שסקרנו עד כה עולה תמונה ברורה באשר למדיניות החברתית של עם ישראל בארצו. התורה מעודדת את היוזמה החופשית של ההון, אך במקביל היא מצמצמת את הפערים בחברה על-ידי איסור לנצל את החלש לשם התעשרות קלה של בעל ההון. כמו-כן יוצרת התורה תחנות יציאה שונות בהן מתאפשר לחלשים להיכנס מחדש למעגל התחרות היצרנית. היא מחייבת את העשיר להפריש אחוז ניכר מיבולו למען שיקום הנזקקים וכן לשם תמיכה בבעלי תפקידים רוחניים שהחברה אינה יכולה לוותר על שירותם הערכי. המטרה בסופו של דבר איננה הנצחת העוני והפיכת העני לבר-תלות קבע – אלא שיקומו, בבחינת "לא יהיה בך אביון"...

3.       מדרש תנחומא (בובר) פרשת תזריע סימן ז

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם?

אמר לו (=רבי עקיבא): של בשר ודם נאים...

אמר לו: למה אתם מולים?

אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה...

אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא (=הקב"ה) חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו?

אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו (=חבל הטבור) יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו?! ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהן.

4.       יומא סט, ב

אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא - כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה - כליא עלמא! ניבעי רחמי אפלגא - פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה, ושבקוהו. ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה.

5.       רמב"ם דעות ג, א

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים[1] ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד...

6.       רמב"ם ערכין ח, יג

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר "מכל אשר לו" ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו...

7.       משנה אבות ה, י

ארבע מידות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים: זו מדת סדום, שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ...

8.       בבא בתרא י, א

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם א-להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום.

9.       תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק יא, כג-כה

כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין רשאין לעשות קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פל' יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שתרצה או מי שתרעה פרתו בין הכרמים יהא נותן כך וכך וכל מי שתראה בהמת פלנית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן.

ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהא כולנו שותפין בו.

רשאין נחתומין לעשות רגיעה ביניהן רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר מתה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו ואם אמ' תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו.

10.   דרשות הר"ן הדרוש האחד עשר

ונמצא שמינוי השופטים היה לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם, כמו שאמר ושפטו את העם משפט צדק, ומינוי המלך היה להשלים תיקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה...

ולפי שכח המלך גדול, איננו משועבד למשפטי התורה כמו השופט, ואם לא יהיה שלם ביראת אלהיו, יבוא להפריז על המידות יותר במה שיתחייב לתיקון הכלל, צוהו שיהיה ספר תורה עמו תמיד, כאמרו (שם יח - יט) והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם, ירצה בזה על מצות התורה בכלל, אם יבטל שום מצוה לצורך תיקון זמנו, לא תהיה כונתו לעבור על דברי תורה כלל, ולא לפרוק מעליו עול יראת שמים בשום צד, אבל תהיה כונתו לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. שבכל מה שיוסיף או יגרע, יכוין כדי שחוקי התורה, יהיו יותר נשמרים. כאשר נאמר על דרך משל, כשיהיה הורג [רוצח] נפש בלא עדים והתראה, לא תהיה כונתו להראות ממשלתו לעם שהוא שליט על זה, אבל יכוין בעשותו זה, כדי שמצות לא תרצח תתקיים יותר, ולא יפרצו עליה.