פרשת קרח - כאשר המחלוקת הופכת להיות אישית ונעשית עניין של כבוד

שעורים לפרשת קרח:

האם התורה בעד שוויון ולמה יש חלוקת תפקידים

כאשר המחלוקת הופכת להיות אישית ונעשית עניין של כבוד

בכל חטאי ישראל במדבר ישראל חטאו, נענשו, ובכך תם העניין.
לא כן כאשר המחלוקת היא על כבוד.
שם - מי שמנצח יזכה לכעס ומרירות.
אם ביום הראשון זה היה חטא של איש אחד, ביום השני כל העדה נקהלה על משה ועל אהרן.
שוב ה' רצה לכלות את העדה. 
ואולם, אם ביום הראשון הודיע ה' מי לא נבחר, ביום השני הודיע ה' מי כן נבחר, ומתברר שבחירתו היא למען ישראל, לכפר עליהם ולעצור את הנגף.

מאבק אישי, מחלוקת שלא לשם שמים

חטאים רבים כבר ידע ישראל מאז צאתו ממצרים, אבל מאבק על הנהגה ועל כבוד הוא מר וקשה יותר מכל חטא אחר. מאז יציאת מצרים, אחרי כל חטא היה אות ומופת מאת ה', ואולי גם עֹנש, ובזה תם הענין. לא כן בפרשתנו. נעשה אות ומופת מאת ה' ובו גם נשרפו מקריבי הקטֹרת וגם נבלעו דתן ואבירם באדמה, והדבר לא עורר את אמונם של ישראל במשה, להפך, זה עורר את רגזם: הם שבו ונקהלו למחרת על משה ועל אהרן וכעסו עליהם על שנִצחו: אתם המתם את עם ה'. כעת שוב אנו חוזרים אל המצב שהיינו בו יום אחד קֹדם לכן, מצב שבו אומר ה' אל משה "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע", אבל הפעם משה לא יכול לענות את אותה תשובה שענה אתמול "אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף". הפעם כל העדה חוטאת.

כאן יש למשה פתרון אחר: הוא אומר לאהרן שיוכיח את בחירתו לא ע"י המתת החוטאים, אלא להפך, ע"י כפרה עליהם במחתת קטֹרת. מנין למד משה שאפשר לכפר על ישראל ע"י קטֹרת? למה צִוה על אהרן לקחת דוקא מחתת קטֹרת? התשובה לכך פשוטה: ה' אמר לו. לא באותו יום אלא ביום הקודם. (לפי הפירוש הראשון שהצענו לעיל בפרק מדוע צוה משה לקחת מחתות. לפי הפירוש השני שהצענו שם, צריך לומר שה' אמנם לא אמר לו, אבל בפעל הבחירה נעשתה ע"י כך שאש אכלה את עדת קרח, ואל אהרן ה' שעה). ביום הקודם היו אמורים אהרן ומאתים וחמשים אנשי קרח לעמוד מול אהל מועד עם מחתה, כדי לראות במי יבחר ה'. בסופו של דבר עמדו שם רק אנשי קרח, ואש יצאה מאת ה' ללמד שהם לא נבחרו. אהרן לא עמד שם כי הוא הלך עם משה אל דתן ואבירם שלא רצו לבא אל אהל מועד. לכן, ביום הראשון נודע ע"י המחתה מי לא נבחר, אך לא נודע מי כן נבחר. ביום השני אומר משה לאהרן: קח את המחתה שהיית אמור לקחת אתמול, והולך אל העדה. ה' יכפר על העדה ובכך יוכיח שלא רק שאינו שועה אל אנשי קרח כשהם באים במחתה, אלא שאליך הוא כן שועה. בכך גם נעצור את הנגף וגם המחתה תמלא את יעודה המקורי: יתברר ע"י המחתה שה' בחר בך.

האם זה הועיל? יותר מאשר בליעת קרח, אבל עדין לא לגמרי. עדין היה צרך לראות איזה מטה פורח, וגם שיטת הבחירות הזאת לא הועילה לגמרי. למחרת הבחירות, למרות המטה הפורח המפורש שנועד למטרת "ותכל תלונתם מעלי", נקהלו בני ישראל שוב על משה ואהרן, והפעם הסוו את טענתם בטענה המִתממת "הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו  כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות". כאומרים "אבל המורה, מה אנחנו יכולים לעשות, כל מה שאנחנו עושים אתה מעניש אותנו". ברור שמי שאומר כך יודע בדיוק מה נדרש ממנו, אבל הטענה מצלצלת יפה. גם התשובה: אל דאגה, בני לוי ישמרו עליכם.

כאשר אנשים מנהלים דיון עניני, אפשר להכריע בו בטענות עניניות. כאשר הדיון הופך להיות אישי, הענין נעשה קשה הרבה יותר. במצב כזה אוי ואבוי למי שיעז להוכיח את טענתו בהוכחה מוחצת, יאמרו שהוא כֹחני ואלים וידרשו מיד להכריע נגדו. בתחלתו של דיון כזה איש לא יעז לומר את הטענה האמתית: הנושא כאן הוא אני. הוא יתחבא מאחורי טענות אידאולוגיות "כל העדה כלם קדושים", אבל בסופו של דבר יֵצֵא המרצע מן השק בלי בושה. אם יִבָּחֵר אחד מהצדדים כהלכה, הצד השני ימצא את הדרך להתחכם עם תוצאות הבחירות. אבל אפשר לקנות את לב העם על ידי הצלתו מצרה תוך כדי הבחירה, גם אם הצרה מתחלתה באה רק בגלל אותה מחלוקת.

אי אפשר להכריע מחלוקת אישית בטענות ענייניות, ומה תפקידו של כהן

בכל חטאי ישראל עד פרשת השבוע, ישראל חטאו ונענשו ובזה תם הענין. לא כן בפרשתנו. האדמה בלעה והאש שרפה ועדין בני ישראל מתלוננים ואומרים אתם המתם את עם ה'. יש נגף בעם ועדין יש תלונות, ה' עושה אות ומופת, ועדין אומרים בני ישראל הן גוענו. ואמנם כאן הם אומרים זאת כביכול בתמימות, אבל זאת תמימות מעושה, כתלמיד שכאילו לא הבין רצון מורו ואומר לו "אבל המורה, מה אני יכול לעשות, כל מה שאני עושה אתה כועס עלי", מכיון שהוא מפרש את דברי מורו בפירוש מתחכם. שהרי בני ישראל יודעים עד היכן הם קרבים, ואעפ"כ הם שואלים בתמימות מעושה.

הרבה ענינים אפשר ללמד בקלות ע"י מופתים וענשים. לא כן קבלת מרות של בני אדם. קשה לאדם לקבל עליו מרותו של אחר. הוא מצדיק את זה בנִמוקים אידאולוגיים, כל העדה כלם קדושים וכו', אך למעשה הענין הוא אי קבלת משה. כאשר הויכוח הוא על כבוד, קשה להכריע אותו. אחרי שהוכח שמשה הוא הנבחר עדין לא נותן העם שיבלבלו אותו עם העובדות והוא אומר אתם המתם את עם ה', וכו'. אנו רואים תופעה זאת גם בימינו: בכל מערכת בחירות ידוע מראש שמפלגה אחת תפסיד. וידוע מראש שבאותה מפלגה יקימו ועדת חקירה וימצאו את האשמים. איש לא יאמר שהמפלגה הפסידה פשוט מפני שהעם רוצה את המפלגה המתחרה. מי שיאמר כך במפלגתו יהיה מנודה בה עולמית. ברור שאנו יותר טובים, אך מישהו עשה טעות במערכת הבחירות והוא צריך להסיק מסקנות אישיות חמורות. זה מגוחך כמובן, משום שמראש ברור שכששתי מפלגות מתחרות אחת מהן תפסיד. אך התכונה שלא לקבל את זה שהעם רוצה אחרת אלא להאשים את מי שהמית את עם ה' היא התכונה שיש גם בפרשתנו וגם בכל פוליטיקה. רדיפת הכבוד והכסא היא יצר שאי אפשר לנצחו במופת אחד ועֹנש אחד.

ויכוח ענייני אפשר להכריע בראיות והוכחות ואותות ומופתים. ויכוח אישי לא. להפך, מי שיביא הוכחה חזקה לשיטתו, יגידו שהוא אלים וכֹחני ולא הגון, וכל הקהל יכעס עליו ויאמר אתם המתם את עם ה'.

אהרן לא הוכיח שנבחר ע"י המחתה כמו שצוה ה', כי דתן ואבירם לא רצו לבא, ומשה ואהרן יצאו מן המשכן והלכו אל דתן ואבירם. דתן ואבירם רצו שהמרכז יהיה אהליהם ולא אהל מועד, לכן אמר משה לקהל להֵעלות מסביבו. אח"כ בחר ה' באהרן באהל מועד, שוב ב"והיה האיש אשר אבחר בו". ע"י מטה. לא לפני שאהרן הראה לבני ישראל שע"י המחתה והקטרת הוא מכפר על כל העדה ולא מתנשא מעליה, ושכדאי שהמחתה והקטרת יהיו בידו כי אליו ה' שומע. כאן התקימה ההבטחה מתחילת הפרשה "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש", כשלקח אהרן את המחתה כאשר צוה ה' בתחלת הפרשה וראו ישראל ע"י המחתה שבו בחר ה'. כפי שבארנו לעיל. נמצא שגם על כעס דתן ואבירם וגם על כעס קרח אמר ה' למשה ואהרן שיכלה את העדה כרגע והם נפלו על פניהם, ובשניהם נאמר והיה האיש, והקטרת שצוה ה' בתחלת הפרשה הוקרבה בסופה.

ועדין היה צריך לראות ש"והיה האיש אשר אבחר", כמו בתחלת הפרשה. וכל זה כדי שיבקשו ישראל ויבינו שהם זקוקים למטה אשר יבחר ה', שכל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, וכדי להתקרב הם צריכים לשלוח את מי שיגש עבורם אל הערפל אשר שם האלהים (וכבר כתבנו גם בפרשת יתרו וגם בפרשת פקודי שהמשכן והמקדש הם כנגד הר סיני). שאם הם יהרסו אל ה' לראות, יפול מהם רב. וא"כ הם מבקשים שיהיה מי שיגש עבורם וייצג אותם וישא עבורם את עון המקדש. ומתוך כך יתנו להם את המתנות. נמצא שבעצם כל הפרשה היא פתיחה לפרשת המתנות שבסופה, שבאה מתוך שרצו ישראל לשלוח מי שיגש אל הקדש.

יש בפרשה מהלך אחד שחוזר פעמים: ישראל חוטאים וכופרים במשה, ה' אומר למשה ואהרן שיבדלו מהעדה והוא יכלה אותם, משה ואהרן נופלים על פניהם ומנסים לבטל את רוע הגזרה, נעשים שני אותות מאת ה' וישראל מתים, וה' מצוה להביא את אשר נותר מהאות אל אהל מועד.

בפעם הראשונה האותות שנעשו הם פתיחת פי הארץ ובליעת דתן ואבירם, ויציאת האש ושרפת מאתים חמשים איש. אחרי הארוע הזה מצוה ה' את משה להביא את המחתות לזכרון לפני ה' לאות לבני ישראל. בפעם השניה האותות הם יציאת הנגף מלפני ה' ועצירת המגפה ע"י אהרן, ואת מטה אהרן מצוה ה' להביא לפני ה' למשמרת לאות לבני מרי.

בשני המקרים נאמר "והיה האיש אשר אבחר". בשני המקרים אומר ה' למשה ולאהרן להבדל מן העדה כדי שהיא תכֻלה כרגע. בשני המקרים משה ואהרן עמדו בפרץ.

מנין ידע משה שהמחתה תכפר על ישראל? למה אמר משה לאהרן להקטיר קטרת? התשובה היא שה' אמר לו. אבל לא באותו יום, אלא ביום הקודם. (לפי הפירוש הראשון שהצענו לעיל בפרק מדוע צוה משה לקחת מחתות. לפי הפירוש השני שהצענו שם, צריך לומר שה' אמנם לא אמר לו, אבל בפעל הבחירה נעשתה ע"י כך שאש אכלה את עדת קרח, ואל אהרן ה' שעה).  יציאתו של אהרן במחתה לכפר על בני ישראל היא המשך למעשה המחתות שהיה ביום הקודם. אז היו אמורים משה ואהרן ועדת קרח לעמוד עם מחתות לפני ה' ולגלות במי בוחר ה', זה לא נעשה כי דתן ואבירם סרבו לבוא ומשה ואהרן הלכו אחריהם. לכן רק קרח ועדתו עמדו לפני ה' ונשרפו. לכאורה בזאת הוכיח ה' שלא בחר בקרח ועדתו. אלא שהבחירה של ה' באה ללמד במי הוא כן בוחר. כאשר יוצא הנגף מלפני ה' אומר משה לאהרן שזאת ההזדמנות שלו לעשות את מה שה' צוהו אתמול. כעת קח את מחתתך והראה שבך יבחר ה', שאתה תעצור את הנגף.

ביום הראשון נודע במי ה' לא בוחר. התברר שה' לא בוחר בקרח, דתן ואבירם, ועדתם. עדין לא התברר במי ה' כן בוחר. זה התברר ביום השני. ביום השני התברר, הן ע"י המחתה והן ע"י מטה אהרן הפורח, שה' בוחר באהרן ובשבט לוי.

אח"כ אומרים בני ישראל הן גוענו וכו' וה' מצוה את אהרן והלויים לשמור. אפשר שאמירת ישראל הן גוענו ותשובת ה' נאמרו כבר זמן רב קדם לכן, אלא שהתורה הביאתם כאן כדי ללמד על תפקיד הכהנה והלויה, אך אפשר שהם המשך למעשה קרח.

קרח לא מבין שבמשכן עובדים את ה', קרח לא מבין שבמשכן האדם מבטל את עצמו מפני ה', קרח מחפש כבוד, קרח רוצה להפוך את המשכן לאמצעי לצורך כבודו שלו. קרח רוצה את ההזדמנות להיות כאהרן ולהחזיק מחתת קטרת לעיני כל העדה. עדת קרח נשרפה, אך לא בזאת האות של ה', האות של ה' הוא בכך שאהרן עוצר את המגפה. את הקטרת מקריבים לא למען כבוד המקטיר.

מדוע הסכים קרח לעמוד עם עדתו ועם מחתות? מה הוא חשב שיקרה? קרח לא הבין שבמשכן אכן שורה שכינת ה' והוא הבוחר את עבדיו. קרח רוצה את הכבוד לעמוד עם מחתה כמו אהרן. האש עוצרת אותו.

הנגף היוצא מלפני ה' דומה למשחית במצרים. הוא יוצא מלפני ה' והולך ומשחית את העם, וצריך לעצור אותו. אהרן יוצא אף הוא מלפני ה' ועוצר אותו.

מכאן אנו למדים את תפקידה של הכהֻנה ושל הלויה בשמירת משמרת הקדש. יש כאן משמרת, תפקיד, ולא רק כבוד.

תפקידו של אהרן הוא לכפר על העדה. לעצור את הנגף מעל העדה. לשם כך הוא נבחר. תפקידם של בני לוי הוא לשאת את עון העדה. אהרן ובני לוי נבחרו כדי לכפר על העם.

באותו יום התבררה גם עצם הבחירה באהרן ובשבט לוי, וגם תפקידם: לכפר על העם.

כחה של קטרת בהבחנה בין זר לשאינו זר

יש קשר בולט לעין בין חטא נדב ואביהוא לבין חטא קרח ועדתו. בשניהם נזכרה לקיחת איש מחתתו. בשניהם נאמר שהחוטא נותן עליה אש ושם עליה קטרת וקרב לפני ה', ואש יוצאת מלפני ה' ואוכלת אותו. על נדב ואביהוא נאמר "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת", ובפרשתנו נאמר: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת".

מהו יחודה של הקטרת? נאמר על מזבח הקטרת "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו". גם הזרות חוזרת הן בחטא נדב ואביהוא והן בחטא קרח. על המזבח אסור להקטיר קטֹרת זרה. בני אהרן הביאו אש זרה. קרח הביא אנשים זרים. בכל המקרים, האש יוצאת מלפני ה' והיא האוכלת את הזרים.

לא רק האש יוצאת מלפני ה', גם הנגף יוצא מלפני ה'. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה’ הֵחֵל הַנָּגֶף". הנגף היוצא מלפני ה' דומה למשחית במצרים. הוא יוצא מלפני ה' והולך ומשחית את העם, וצריך לעצור אותו. אהרן רץ עד שהוא משיג אותו, הוא עוצר בין המתים ובין החיים. לא רק הוא עוצר, גם המגפה. אהרן רדף אחרי הנגף, השיג אותו ועצר אותו.

ה' אומר למשה לומר לקרח ועדתו לקחת איש מחתתו, לתת אש ולשים קטרת. כמו אצל נדב ואביהוא. בסופו של דבר לוקח אהרן את המחתה. אהרן מוכיח את עצמו ביכלתו לעצור את הנגף של ה' ע"י מחתת קטרת ובה אש מלפני ה'. בכך מוכח שאהרן אינו זר. נדב ואביהוא נענשו כי הביאו אש זרה. גם בפרשתנו מטרתה של מחתת הקטֹרת היא להבחין בין קרוב לזר. המטרה היא שלא יקרב איש זר, וללמד שאהרן אינו זר. וזאת תפקידה של הקטֹרת, לכן הדגישה התורה לגבי מזבח הקטרת שלא להעלות עליו קטרת זרה.

אבל לא הקטֹרת היתה זרה בפרשתנו ובפרשת שמיני. האש היתה זרה. לעמת זאת אצל אהרן בפרשתנו, וכן בפרשת אחרי מות, מודגש שעליו לקחת אש מעל המזבח מלפני ה'. הקטֹרת באה מאתנו, האש יוצאת מלפני ה'. כך הוא בפרשת שמיני וכך בפרשתנו, בשני המקומות נאמר שנראה כבוד ה' אל כל העדה, ויצאה אש מלפני ה'. בפרשת שמיני זה נאמר מיד בסמוך ואילו בפרשת קרח זה נאמר קצת אחרי כן, אך אפשר שהבליעה והשריפה היו יחד. ה' נראה אל כל העדה ואח"כ יצאה אש מלפני ה' ואכלה את מקריבי הקטרת. כנגד זה צריך אהרן לקחת אש שאינה זרה, אש מלפני ה'.

והצווי הוא לעשות כך דוקא בקטֹרת. ה' נראה בענן על הכפרת. כנגד הענן של ה', מביא אהרן ענן משלו. ע"י גחלים מעל המזבח מלפני ה' וקטרת מעשה ידי אדם, ממלח טהור קדש. הקטרת היא הענן שלנו כנגד עננו של ה'. יש לה ערך רק אם אינה זרה ולא באה מידי זרים. ענן כזה יכול לגבור על הנגף היוצא מלפני ה'.

השקדיה פורחת לקֹרח יש קרחת

אחרי שעצר אהרן את המגפה, נאמר "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ:  וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם:  וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה:  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם".

עדת קרח מתו באש, דתן ואבירם נבלעו באדמה, הנגף יצא מפני ה' ואהרן עצר אותו במחתה, ועדין ישראל זקוקים לאות נוסף לכִלוי תלונותיהם?

ומה מועיל האות הזה? הלא הוא מניח את המבוקש. קֹרח (או בניו שעדין חיים) לא מקבל כאן שום הזדמנות. מראש כבר הוחלט שאהרן הוא זה ששמו כתוב על מטה לוי. יתר על כן: מראש הוחלט שיש נבחר מסוים שמטהו משתרר על יתר המטות והשאלה היא רק מיהו. מדוע? הלא בדיוק על זה חלק קרח.

ומדוע תועיל פריחת המטות אחרי שלא הועילו בליעתם של דתן ואבירם, שריפתם של עדת קרח, ועצירת המגפה ע"י אהרן?

קרח עצמו כבר איננו, לא אותו צריך לשכנע. צריך לשכנע את כל העם כאשר קֹרח כבר לא מעניין אותם. הם מערערים על ההנהגה.

מחתת קטֹרת היא כלי שבו קרבים לפני ה'. קרח רצה להיות כהן. הבעיה הזאת כבר לא קיימת כי קרח כבר לא קיים. מה שהתעורר בעקבות קרח הוא ערעור על ההנהגה. בסדר, אומרים העם, אתם תקטירו קטֹרת. אבל הבה נפריד את הדת מהמדינה.

המאבק על הכהֻנה גוע. אבל בעקבות המאבק על הכהֻנה התעורר מאבק על ההנהגה. משהעזו ישראל לערער על משה ואהרן, המוציאים את ישראל ממצרים ביד רמה ובהרמת מטה, גם הנהגתם כבר אינה בלתי מעורערת. עד אותו יום התלוננו ישראל כמה פעמים, אבל צִפּוּ שמשה ואהרן יפתרו את הבעיה. כאן העם רוצה כבר להפטר ממשה ואהרן עצמם.

מטה הוא כלי של הנהגה. ביציאת מצרים הוא התגלה כבעל תפקיד נוסף. אבל הוא מיצג הנהגה.

ביציאת מצרים נעשו בו האותות. מטרת האותות היא להוכיח את מציאות ה', אבל יכולים ישראל לטעון שה' לא צוה דבר, ומשה ואהרן אינם אלא חרטומים טובים. (כפי שנכתוב בפרשת חקת). הלא הם כהנים טובים שיודעים לעשות מופתים, אז שהם יסתדרו עם ה' במשכן, ואנו ננהיג.

פריחת המטות מייצגת בחירת מנהיג בהתערבות ישירה של ה'. כאן, להבדיל מביציאת מצרים, פעל מטה אהרן שלא בנוכחות אהרן. באהל מועד שלא היה בו איש. כאן כבר אי אפשר לטעון שאהרן הוא בעל כחות לפעול באמצעות מטה. כאן ה' הוא שעשה את הנס. הוא שבחר באהרן.

גם אי אפשר לטעון שמי אמר שבכלל צריך לבחור מטה כלשהו? אם מעִקר הדין לא צריך לבחור אף מטה – שאף מטה לא יפרח. פריחתו של המטה באהל מועד, באופן נִסי, מלמדת שה' בוחר לו מנהיג.

ה' בוחר מנהיג לעם, מבלי שהמנהיג צריך לעמוד שם ולעשות קמפיין לבחירתו. שמות כל המועמדים מונחים מאחורי הפרגוד, והשקד פורח.