פרשת דברים - במה תלויה הצלחת ירושת הארץ

שעורים לפרשת דברים:

המסע מהר סיני להר הקדש

במה תלויה הצלחת ירושת הארץ

המסע אל הארץ

פרשתנו מתארת את המסע לארץ ישראל כמסע שתחלתו בהר סיני. הנקודה ההיסטורית שבה פותחת פרשתנו היא הר סיני, ובלשון פרשתנו: חורב. הצווי לרשת את הארץ מוצג בפרשתנו כצווי שמקורו בדִבור ה' אל ישראל בהר סיני. למה אנו צריכים לרשת את הארץ? כי כך נצטוינו בסיני. "ה' אלהינו דבר אלינו בחֹרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה  פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו...". הפרשה פותחת בדברי ה' אלינו בהר סיני.

הפרשה היא פרשה של הרים. ה' דִבר אלינו בחורב, והצווי הוא לעזוב את ההר הזה וללכת אל הר אחר: רב לכם שבת בהר הזה  פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי וכו'. המוצא הוא הר, וגם היעד הוא לא ארץ אלא הר. (אמנם נאמר בהמשך "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ...", אבל משמע שמדובר על הארץ שבהר. כלומר: עלו אל ההר, ושם הארץ תמסר בידכם). הר כנגד הר. הר סיני כנגד הר האמורי. הלכנו במדבר דרך הר האמרי כאשר צוה ה', והר האמורי נזכר אח"כ כשמה של הארץ עוד כמה פעמים, עד חטא המרגלים.

העֹנש על חטא המרגלים מוליד עוד הר: "ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה' אלי ונסב את הר שעיר ימים רבים". עד אשר תם הענש, וכאן מצוה ה' צווי דומה מאד לצווי הפותח את הפרשה. כאן נאמר: "ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה. פנו לכם...". כנגד הפסוק שנאמר בפתיחת הפרשה על הר סיני: רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם.

היעד של ישראל הוא הר, ואת זה אנו מוצאים כבר בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'", וגם שם לא מן הנמנע לפרש שהכונה היא לכל הארץ. זהו תיאור לכל הארץ, שעִקרו ההר. (וגם הר חרמון נזכר בפרשתנו, אך זה כבר נושא למאמר אחר). גם להלן נקראת ארץ ישראל "ההר הטוב הזה".

אבל לא כך תופשים המרגלים את תפקידם. עליהם נאמר: "ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל וירגלו אתה". את מי? בראש הפסוק נזכרו הר ונחל, ששניהם צריכים להופיע דוקא בלשון זכר. ואילו על המרגלים נאמר "וירגלו אתה", בלשון נקבה, כלומר: את הארץ. הם נמצאים בהר, אך מתענינים בארץ.

אם היעד הוא הר, הוא עומד מול הר סיני, אך אם היעד הוא ארץ, היא עומדת מול ארץ מצרים, ואכן, כך אומרים ישראל: "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים ...".

המסע של אברהם אל הארץ הוא מסע מארץ לארץ. המסע של ישראל לארץ הוא מסע מהר להר. כך לפחות הוא מוצג כאן. ירושת הארץ היא מצוה שעִקָּרָהּ בצווי שנצטוינו בסיני, ותכליתה להציב את הר סיני בארץ ישראל. בהר אשר יבחר ה'. סביב הר נחלת ה' אפשר לרשת את ארצו. ירושת הארץ אפשרית רק אם עִקרה ירושת ההר. אין לה משמעות אם המטרה היא רק ירושת הארץ.

המסע הוא מהר להר. רב לכם שבת בהר הזה, לכו אל ההר שעליו כבר נאמר בשירת הים תבאמו ותטעמו בהר נחלתך. לא עוד הר סיני הוא "ההר הזה", כמו שהוא נקרא בסנה וגם כאן, אלא קחו אותו והשכינו אותו במקומו הקבוע, בהר אשר ה' נותן לנו. שנקרא בהמשך הפרשה ההר ההוא.

אצל משה עִקר הירושה הוא ההר. נכון שעם ההר יש ארץ. אך העִקר הוא ההר. משה בפרשתנו מזכיר את המלה ארץ רק אחרי המלה הר. אחרי שהוא אומר הר האמרי וכל שכניו, הוא מוסיף ארץ הכנעני והלבנון, ראה נתתי לפניכם את הארץ וכו'. אחרי שהוא אומר "באתם עד הר האמרי" הוא אומר "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ". אחרי שהוא אומר "ויפנו ויעלו ההרה", הוא אומר "ויקחו בידם מפרי הארץ". אבל ישראל והמרגלים מזכירים בדבריהם רק את המלה ארץ, ולא את המלה הר. גם הענש שנותן להם ה' מזכיר רק את המלה ארץ. אבל כשהוא מתגשם – יורד הכנעני מההר ההוא.

בעיני משה, המסע הוא מסע שה' צוה עליו בהר סיני, ועִקרו אל הר הקדש. יחד עם הר הקדש יש גם ארץ. ישראל מתעניינים רק בארץ.

שני חלקי המסע

בדברי ה' אל משה במעמד הסנה מוצג עִקר תפקידו של משה בהבאת ישראל להר סיני. רק בהר סיני נצטוו ישראל לרשת את הארץ ולקים בה את התורה. הצווי האמור בחורב כולל את החיוב לרשת את הארץ. החיוב האמור בחורב הוא לרשת את הארץ ולחיות בה ע"פ התורה. ארץ ישראל אינה תחנת המוצא של עם ישראל, היא המטרה. בסיני נצטוו ישראל שארץ ישראל תהיה ארצם.

אמנם, משה מזכיר שהיא הארץ "אשר נשבע ה' לאבותיכם", אך נקודת המוצא היא לא השבועה לאבותינו, נקודת המוצא היא הצווי בחורב. ולא בכדי. ספר דברים לא עוסק בהבטחה שהבטיח ה' לנו את הארץ אלא בחיוב שאנו חיבים לרשת את הארץ. החיוב הזה מקורו בצווי בחורב.

הפרשה עוסקת במסע הזה, אל הארץ, והיא מחולקת לשני חלקים. שני החלקים מקבילים זה לזה. הראשון פותח ב"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם", וכנגדו השני פותח ב"רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם". החלק הראשון מספר כיצד צוה ה' לרשת את הארץ וכיצד יצאו ישראל למסע אל הארץ, וכיצד חטאו ולא קימו את דבר ה' ולכן נענשו ונסעו המדברה דרך ים סוף. החלק השני עוסק במסע ישראל אל הכִבושים והנצחונות הגדולים, ונגמר בקול תרועה רמה ובקול נצחון ואמונה בה' ובהמשכו של המסע בעבר הירדן המערבי. יש כאן חלק אחד שנגמר בחטא ובמפח נפש גדול, וחלק שני שנגמר בתקון החטא הראשון, נצחון, אמונה ותקוה, וקול תרועה רמה.

מתאים לקרוא את הפרשה הזאת לקראת תשעה באב, ולדעת שאע"פ שנענשנו וגלינו ועוד לא נכנסנו לארץ, אנו כל העת במסע אליה. גם אם נפלנו וחרבנו ואבדנו מהארץ, עוד נשוב ונירש אותה ונסיים בקול תרועה רמה.

הכתובת היתה על הקיר

לארך כל הפרשה, וגם בפרשות קודמות, אנו רואים שמשה חושש מאד מאפשרות שחטא המרגלים יחזור על עצמו. בפרשת מטות, כשבני גד ובני ראובן מבקשים להשאר בעבר הירדן, כועס עליהם משה ומזכיר להם שגם אבותיהם הניאו את לב בני ישראל מלבא אל הארץ. בפרשתנו משה שב ומזהיר את ישראל לבל ייראו ויחתו. הוא מזכיר להם את חטא המרגלים, וכן נותן להם דוגמאות שונות של עמים שה' השמיד מפניהם את האמורי ואת עמי הרפאים השונים. לבל ייראו ישראל להלחם בכנענים.

החשש מפני מצב שבו ייראו ישראל מהמלחמה בארץ אינו חשש חדש. ימיו כימי קיום העם כבני חורין. כבר כשיצאו ישראל ממצרים לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים... פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. כלומר: פן יארע חטא המרגלים.

וכאן עלינו לשאול: אם הכתובת היתה על הקיר מאז יציאת מצרים, למה משה כ"כ כועס, כאילו קרה משהו מאד בלתי צפוי ובלתי מתקבל על הדעת?

את התשובה יכולים אנו ללמוד מהתאור של החטא בפרשתנו. החטא אינו מוצג כאן כיראה מהכנעני, החטא מוצג כאן בצורה אחרת לגמרי. חטאם של ישראל הוא "ולא אביתם לעלות ותמרו את פי ה' אלהיכם". ומוסיף משה: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמרי להשמידנו".

עם ישראל עבר תהליך מאז יציאת מצרים. לראיה אפשר לראות שמיד אחרי שה' כועס עליהם הם מבינים את חטאם ואומרים אנחנו נעלה ונלחמנו. הם רוצים לעלות ולהלחם, הם כבר בני חורין שרוצים לקחת את גורלם בידיהם. אלא שכבני חורין הם גם עם קשה עֹרף. עולה וגואה גם רוח התלונה והבכיה. זאת הרוח שהובילה את חטא המרגלים. הרוח שחכמים קוראים לה בכיה של חנם. זה כבר לא העבד שאינו יכול להחזיק בידו כלי קרב, זה כבר האיש קשה העֹרף שחושב שהוא יודע יותר טוב מהקב"ה מה טוב, ושהוא יעשה מה שברצונו. זאת בריחה מארץ חמדה.

הבכיה של פרשת השבוע היא לא הבכיה שבכו ישראל באותו לילה שבו אמרו נִתנה ראש ונשובה מצרימה. הבכיה הזאת נזכרה בפרשת שלח. בפרשתנו נזכרה הבכיה של הלילה שאחרי כן, אחרי שהבינו ישראל שהם נענשו, אחרי שמתוארים המעפילים בפרשתנו נאמר "ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם". מה פירוש הלשון "ותשובו"? היכן הבכי הראשון?

הבכי הראשון לא נזכר כאן בלשון בכי אלא בלשון רִגון, אבל בפרשת שלח הוא נקרא בכי. כאן מתברר שהוא לא בכי של עבד שיצא ממצרים וירא ממלחמה, הוא טענה כלפי ה'. אם בחטא העגל חִלה משה את פני ה' ואמר לו "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם ... ומשנאתו אותם הוציאם להמתם במדבר", הרי שבחטא המרגלים ישראל הם הטוענים שה' שונא אותם ורוצה להרוג אותם. המיחס שנאה למישהו, כנראה שונא אותו בעצמו.

בכית החִנם של תשעה באב היא בכיה של עם המואס בארצו ובאלהיו. כל הנִמוקים הבטחוניים הם רק תירוץ. בתשעה באב בוכה העם בעקבות בכיה של חִנם, הוא רוצה לברוח מארצו, מעירו, ומאלהיו. והוא אכן מאבד אותם, ואז הוא בוכה. לדורות.

רוחות הרפאים

פרשתנו מתארת את מעבר ישראל בעבר הירדן מדרום לצפון. תחלה עברו מול הר שעיר שבו ישבו החורים לפנים. אח"כ מול מואב ש"הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים:  רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים", אח"כ מול בני עמון ש"אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים:  עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה’ מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם". בסופו של דבר הורשנו את ארץ עוג, שעליו נאמר: "כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ".

כל העמים האלה נזכרו כבר בספר בראשית. במלחמת ארבעת וחמשת המלכים, אבל כיון שהמלכים באו מצפון לדרום, העמים מוזכרים שם בסדר הפוך: "וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם:  וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר".

בימי משה הזוזים, האימים והחורי כבר אינם קימים. אדום, מואב ועמון השמידו אותם וישבו תחתם. רק עוג מלך הבשן, כלומר ממלכת הרפאים הצפונית, נשארה מיתר הרפאים. (לכן הם נקראים רפאים גם בספר בראשית. ספר בראשית נכתב בימי משה. ואז נקראו הרפאים הדרומיים בשמות שקראו להם כובשיהם: זוזים, אמים וחורי. רק הרפאים הצפוניים ביותר, שאיש עדין לא הורישם עד שבאו ישראל, (שרק הם נשארו מיתר הרפאים), עדין נקראים רפאים גם בספר בראשית).

כלומר: כשנאמר שרק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, הכוונה היא שרק ממלכתו של עוג נשארה, אחרי שאדום, עמון ומואב השמידו את היתר. כך משמע גם בספר יהושע, שם נאמר: "כָּל מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּעַשְׁתָּרוֹת וּבְאֶדְרֶעִי הוּא נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים וַיַּכֵּם מֹשֶׁה וַיֹּרִשֵׁם".

הרפאים היו כנראה בני אדם גדולים וחזקים. ואולי אפילו לא נחשבו לאנשים אלא למין אחר. לכן כאן נאמר: "הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ", כלומר: באמת מי שאינו מן הרפאים.

ומשה מדגיש: "וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא ... עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה’ לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה:  לֹא תִּירָאוּם כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם".