יישום המשפט העברי בימינו

למאמר המשך, ראו כאן

מדי כמה חודשים מתפרסם מאמר ובו תהייה האם המשפט העברי ניתן ליישום בכלל, ובימינו בפרט. עיון במאמרים השונים מעלה שהם חוזרים על סדרה קצרה יחסית של טיעונים.

במסגרת זו נדון בקצרה במקצת הטענות העיקריות, ונראה כי לרובן יש מענה בהלכה עצמה, ובמקרים רבים עצם העלאת הבעיה מבוססת על היכרות עם חלק מהתמונה ההלכתית.

גרמא

למיטב ידיעתי הטענה הנפוצה ביותר היא שהיעדר חיוב על נזק עקיף, המכונה בהלכה "גרמא", הוא המכשול העיקרי ליישום המשפט העברי. אלא שבחינת המקורות מגלה תמונה שונה בתכלית.

נפתח בשאלה לקוראים, אנא השלימו את המשפט הבא: "גרמא בנזיקין - _____". התשובה "פטור" היא התשובה הנפוצה, אולם, באופן מפתיע בין הראשונים נטושה מחלוקת בעניין זה. אמנם, ר"י (בתוספות שם) פסק שבמקרים רבים יש פטור על נזק עקיף, אולם, הרמב"ם (חובל ומזיק ז, ז) פסק: "כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין", וכן פסק בעקבותיו השולחן ערוך (חו"מ סימן שפו). לשיטת הרמב"ם אין כל הבדל בין גרמא ולגרמי (ואכן בארמית גרמי הוא הרבים של גרמא) ובשני המקרים חייב לשיטת הרמב"ם! הרמ"א (חו"מ שפו, ג) פסק כשיטת ריצב"א שבכל נזק מצוי בימינו יש לחייב (וזהו גרמי) ובנזק נדיר פטור (גרמא).

נמצא ששני עמודי הפסיקה הגדולים של ההלכה כתבו שבכל נזק עקיף ושכיח חייב.

שני עדים

טענה מקובלת שניה היא שלא ניתן להגיע לחיוב ממון לאור דיני הראיות המחמירים של ההלכה. וגם כאן רבים נוהגים להזכיר את הפסוק הידוע (דברים יט, טו) "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". אלא שגם כאן מדובר על חצי אמת בלבד.

הרמב"ם הבחין בין דיני נפשות בהם יש צורך בשני עדים, לבין דיני ממונות בהם דיין יכול להכריע על פי שכנוע פנימי גם ללא עדים, ואלו דבריו רמב"ם (סנהדרין כד, א): "יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה... אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר".

דהיינו, שורת הדין היא להכריע על פי שכנוע פנימי ללא ראיות, אולם, גם ללא שכנוע ניתן להכריע על פי שני עדים כשרים. להלכה הרמב"ם (שם, ב) כותב שאין לסמוך על שכנוע פנימי בימיו. אולם, האחרונים (פתחי תשובה חו"מ טו, ט) הסתמכו על דברי הרא"ש שכתב שניתן להוציא ממון על סמך אומדנא דמוכח, דהיינו, על סמך שכנוע המגובה בראיות נסיבתיות. אומדנא דמוכח אינו מבחין בין גברים לנשים ובין יהודים ללא-יהודים, ובלבד שהם יהיו אמינים. לכך יש להוסיף תיעוד בדוא"ל, וואצאפ, הקלטות וסרטונים.

בהקשר זה חשוב לציין שדברי הראשונים (כגון, הר"ן בדרשה י"א) שלא ניתן לממש משפט על סמך דיני הראיות המחמירים של ההלכה, אמורים אך ורק בנוגע לתחום בפלילי. לעומת זאת, בתחום הממוני אין כל בעיה, וכל אותם ראשונים פסקו בדיני ממונות ללא קושי.

ובכל זאת, חשוב להדגיש את ההבדל העיקרי בין ההלכה לבין החוק הישראלי. על פי החוק ניתן להוציא ממון על סמך 51% סיכוי שהתובע צודק. לעומת זאת, כפי שכתב הרמב"ם, ההלכה דורשת רמת שכנוע גבוהה הרבה יותר. לצורך הפשטת הדברים ניתן לכנות את הרמה הנדרשת בהלכה בענייני ממון "מעבר לספק סביר", שהיא הרמה הנדרשת במשפט הפלילי הישראלי.

ברור שלקביעה זו יש משמעות אסטרטגית על היכולת להוציא ממון בהיעדר ראיות חד משמעיות. אלא שכאן הקורא אמור לשאול את עצמו איזו מערכת משפט הוא מעדיף – זו שמחייבת אנשים שלא כדין, או זו שפוטרת אנשים שאמורים להתחייב?

חברה בע"מ

טענה שכיחה נוספת היא שלהלכה אין יכולת להתמודד עם תופעות משפטיות חדשות, כגון, חברה בע"מ. אלא שבניגוד לטענה זו, הדיון ההלכתי מכיל, במודע או שלא במודע, רבות מהעמדות הקיימות במשפט בעולם בנוגע לתחום זה (ראו נייר עמדה 12: מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ, אתר דין תורה). יש פוסקים שתמכו בגישת "ההענקה" על פיה מהות החברה נקבעת על ידי החוק, אחרים תמכו בגישת "האישיות המשפטית הריאלית" על פיה חברה היא באמת אישיות משפטית עצמאית. אולם, העמדה המרכזית היא זו הדוגלת בגישת "המצרף", הטוענת שחברה היא מכלול של הסכמים רגילים שתוצאתם נראית כעין אישיות משפטית, ככל שמדובר בשאלות ממוניות. לעומת זאת, בהיבט האיסורי (כגון, שמירת שבת) ישנה הבחנה בין בעלי זכות הצבעה המוגדרים כבעלים, לבין בעלי מניות המוגדרים רק כבעלי זכות אובליגטורית.

השילוב של שתי ההכרעות יוצר מדיניות אפקטיבית, על פיה בכל הנוגע לדיני ממונות חברה מתנהגת כאילו היא אישיות משפטית. ממילא היא תובעת ונתבעת, ומגנה על בעלי המניות מפני תביעות אישיות. תוצר זה מאפשר לחברה למלא את המשימות הכלכלית שלשמן היא נוצרה.

לעומת זאת, בהיבט האיסורי החברה אינה מסירה את האחריות מבעלי זכות ההצבעה. הקביעה האחרונה משתלבת היטב בגישות מודרניות, המבקשת להטיל אחריות פלילית ומוסרית על חברה, מבלי לאפשר לה להסתתר מאחורי טענת היותה אישיות משפטית חסרת כל אחריות מוסרית (פרופ' אביעד הכהן, אתיקה ומוסר בחברות עסקיות – עקרונות יסוד מעולמו של המשפט העברי, משפטי ארץ ג: קניין ומסחר, עמ' 445-477).

אמנם, ברור שעולם דיני החברות בהלכה זקוק לפיתוח משמעותי, פיתוח שיואץ ככל שסוגיות יסוד מעולם החברות יגיעו לשולחנם של פוסקים ודיינים. כמו כן, מסתבר שיש תוקף הלכתי לחוק החברות של הכנסת כדי להסדיר את פעילות החברות. שהרי מדובר בתופעה חדשה יחסית שראויה לתקנה משלימה להלכה.

הכרעת במחלוקות

אחד הקשיים הגדולים ביישום המשפט העברי הוא ריבוי המחלוקות בהלכה והיעדר מנגנון הכרעה מוסכם. חשוב להדגיש שמצב זה הוא חלק מתוצאות החורבן, ואיננו משקף את חזונה של ההלכה. ובכל זאת, במצב הקיים, ללא הכרעה יש קושי גדול ליישם את המשפט העברי כפי שהוא.

פוסקי ההלכה היו רגישים לבעיה זו, והציעו כלים שונים להתמודדות איתם. כאשר בימינו הכלי המרכזי הוא הסכמת הצדדים בהסכם הבוררות להסמיך את בית הדין להכריע על פי שיקול דעתו. הרחבת מנגנון זה לרמה הלאומית פירושה הסמכת בתי הדין על ידי הכנסת להכריע במחלוקות, כך שגם קושי זה ניתן לפתרון.

כמובן שלא ניתן במסגרת זו לדון בכל הסוגיות הנוגעות ליישום המשפט העברי בימינו, אולם, תקוותי שדי בדוגמאות אלה כדי להפריך את טענת אפשרות היישום.

בנוסף, חשוב להדגיש שכדי ליישם את המשפט העברי יש צורך ברצון טוב של הציבור לקבל על עצמו את חוקי התורה, אולם, חשוב מכך, גם בתחושת אחריות ויוזמה של פוסקי ההלכה לקבל את ההכרעות ההלכתיות המתחייבות. ניצנים ראשונים של שתי המגמות כבר ניתן לזהות, וניתן לקוות שהן תתגברנה בעשור הקרוב. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".