ריבונות המדינה בהלכה – מניין?

"ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" היא סיסמתה של הציונות הדתית מאז הקמת המזרח"י ועל ברכיה מתחנכים תלמידי החינוך הדתי. הסיסמה קליטה ויפה, אך היא מעוררת תמיהה אחת – איפה המדינה?

נראה כי אין זה מקרה שהמדינה איננה מרכיב בסיסמתה של הציונות הדתית. מדינה משמעה ריבונות – כלומר,יכולת כפייה על הזולת – וריבונות יהודית משמעה שלטון של יהודים על יהודים. אך, כפי שהעיר הרב יהודה עמיטל,

לנו, כיהודים דתיים, יש בעיה עם המושגים עצמאות מדינית ושלטון יהודי. כאשר אנו מבקשים לתת לתופעה כל שהיא חשיבות ערכית אנחנו מחפשים דרך לשלב אותה באיזו מסגרת הלכתית. מלכות ישראל, עצמאות מדינית, שלטון יהודי – אלו מושגים שקשה לשלבם במסגרת הלכתית. [קובץ הציונות הדתית תשס"ב, 661]

ריבונות המלך

הרב חיים נבון, מתלמידיו של הרב עמיטל, הרחיב בהצגת הבעיה. במאמרו "מושג הריבונות בהלכה" (צהר ל"ו) טען הרב נבון כי אין ההלכה מכירה באחד מהמרכיבים העיקריים של מושג הריבונות המודרנית: היותה של ריבונות המדינה הנחת יסוד משפטית. כדי לבסס טיעון זה בחן הרב נבון שניים משלושת המקורות הבסיסיים לסמכות שלטונית: משפט המלך ודינא דמלכותא דינא (השלישי הוא: תקנות הקהל).

בהתייחסו למשפט המלך, הנחתו היא שכל סמכויות המלך מנויות בפרק ח' של ספר שמואל א'. בחינת הפשט הפרק לימד אותו, כי סמכויות המלך הן סמכויות של אדם פרטי ולא סמכויות הנובעות מהמדינה הריבונית. אפשר שכך גם עולה מבחינת דינא דמלכותא דינא, כשלפי ראשונים רבים (הר"ן, הנימוקי יוסף, הרשב"ם) סמכויות המלך קשורות לדיני ממונות ולכן "לפי תפישתם של ראשונים אלו... זכויותיו של השליט אינן שונות מבחינה מהותית מזכויותיו של כל אדם אחר, וההבדל ביניהם הוא כמותי בלבד" (שם, 52). אולם, הרב נבון הסיק מדברי חלק מהאחרונים (המבי"ט, החת"ם סופר, אבן האזל, הדבר אברהם) כי "ישנה למלך סמכות ראשונית לחוקק חוקים ולתקן תקנות" ו"לדעתם סמכויות השליט נובעות מן המושג היסודי של ריבונות השלטון" (שם).

את השינוי שחל אצל האחרונים האלו תלה הרב נבון בשינויי המציאות הערכית-מדינית:

עם התפתחות המוסדות המדיניים, השתכלל מושג הריבונות, והחליף את מושג הבעלות הכוללת של השליט. זהו שינוי שלא קרה בעולם ההלכה, אלא במציאות; אך בהחלט יש לו השלכות על עולם ההלכה... ייתכן שכיום יש להשלים את התהליך, ולהתעלם ממושג הבעלות הכללית של הריבון, פשוט משום שהיום בעלות זאת אינה קיימת. הריבון אינו חפץ בבעלות כזו (שם, 56—57)

ריבונות העם

נראה לנו שמשאלתו של הרב נבון כבר הוגשמה על ידי הראי"ה קוק ובמיוחד על ידי הרב שאול ישראלי. הראי"ה קוק קבע "שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה" (משפט כהן קמ"ד).

בכך קבע הראי"ה קוק שהמדינה שייכת לעם, לא לשליט. בנוסף, הראי"ה גם הניח כי "ממשפטי המלוכה שהיו ודאי רבים ונמסרו לאומה... וכל אלה [הנמנים אצל הרמב"ם] הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה" (שם, שט"ו). הווה אומר, סמכויות המלך אינן מתמצות באלו המצוינות בפרק ח' של ספר שמואל א', כפי שהניח הרב נבון לעיל. בצירוף שני אלו יחד נפתח הפתח לאתר בהלכה את עקרון ריבונות העם, עקרון המניח שמקור הלגיטימציה והסמכות של השלטון הוא העם.

הרב ישראלי בספרו עמוד הימני (ס"ד-ס"ה במהדורת "ארץ חמדה") לא רק ביסס את החידוש ההלכתי של הרב קוק, אלא גם קבע שההלכה הניחה את עקרון ריבונות העם: "... מוכרח שסמכות המלך אינה קבועה ועומדת בדיני התורה, וכל עיקרה תלויה היא במידת הסמכות שניתן לה מאת העם או באי הכח שלו (בישראל – הסנהדרין), בזמן המלכתו. וכל עם ועם, וגם ישראל בכלל זה, הרשות נתונה בידם למנות להם מלך ולמסור לו את הסמכויות שימצאו לנכון, עפ"י תנאי החיים שלהם. ובמידה זאת שנמסרו לו הזכויות זכה בהם, וכל מה שעושה במסגרת סמכויות אלה דינו דין בין מה שנוגע לדיני ממונות ובין מה שנוגע לדיני נפשות" (שם, פ"ג-פ"ד. ההדגשה כאן ולהלן הן ובמקור). "סמכויות אלה, כיון שכל עיקרם מהסכמת העם, יכולות להינתן גם לממשלה ולנשיא ואין לסמכויות אלה שום גבולות מוגדרים, רק שיהא משום תיקון העולם" (שם, פ"ו).

ריבונות העם כעיקרון אוניברסאלי

הרב ישראלי קובע אפוא שריבונות העם הוא עקרון אוניברסאלי והיא התשתית הבסיסית לכל משטר לגיטימי. מכיוון שכך, משמש עקרון זה כתשתית לכלל של "דינא דמלכותא דינא" באומות העולם, שמשפט המלך, במה שנוגע למלך ישראל, הוא נדבך על גביו: "...נראה ברור ששיטת הראשונים היא שסמכויות המלך באוה"ע [באומות העולם] תלויות בהסכמת העם וכל מה שיסכימו ע"ז [על זה] בזמן המינוי דינו דין גם לגבי ישראל, וכנ"ל. והמקור לזה נראה הוא ממ"ש [ממה שכתבה] התורה '[שום תשים עליך מלך] ככל הגויים [דברים י"ז, יד]', הרי שיש תוקף למינוי המלך של הגויים, ומכאן גם התוקף למלך או לנשיא בישראל, כיון שלמדנו שמסרה התורה רשות גם לישראל למנות להם כפי דרכי המינוי של 'כל הגויים', יוצא מזה שגם בישראל הכל תלוי לפי מה שמינו על עצמם לקבל את המלך או את הנשיא, וכפי מה שקיבלו דינו דין וסמכותו סמכות אפילו לענייני נפשות מן התורה... ולפי הנ"ל דבר גדול בא הכתוב להשמיענו שבדיני המלך קבלת העם על עצמו יש לה תוקף ממש כמו בדרכי המלוכה אצל אוה"ע" (שם, פ"ד).

יושם לב לדבר נוסף: הרב ישראלי גם קבע שריבונות איננה שייכת לאישיות ממשית – המלך – אלא לגורם מופשט: העם. אלמלא זאת, לא היה תוקף לדינא דמלכותא דינא במדינות הדמוקרטיות ומותר היה, מבחינה הלכתית, להפר את כל החוקים במדינות אלו, כולל חוקים שנועדו לתקן את החברה כמו חוקי תעבורה ואיכות הסביבה.

לאור כל אלו, ניתן לשער שהרב ישראלי היה משייך את המדינה למרכיב של עם ישראל בסיסמת הציונות הדתית, בדומה לרב עמיטל (למשל, במאמרו בקובץ "העגלה השלישית") ובניגוד לרב יעקב אריאל אשר שייך את המדינה למרכיב של ארץ ישראל (צהר י', 28).

לעיל ראינו שהרב ישראלי הגביל את סמכויות השלטון בכך שניצולם "יהא משום תיקון העולם". ניתן להניח ש"תיקון העולם" אצל הרב ישראלי איננו זהה עם המקובל בדמוקרטיה ליברלית. עם זאת, אין בהגבלה זאת משום פגיעה בעקרון הריבונות כשם שההגבלות המוטלות על השלטון בדמוקרטיה ליברלית בשם ההגנה על זכויות אדם ואזרח אינן נחשבות לפגיעה בריבונות.

מהמעט שמסגרת זו מאפשרת ניתן אפוא להתרשם מהמודעות של רבנים בציונות הדתית לצורך להתמודד עם עקרון המודרני של ריבונות המדינה. התמודדות זאת היא חלק ממפעלם הגדול של התמודדות עם אתגר המדינה היהודית שהיא גם מדינה מודרנית וגם מדינה דמוקרטית.

ד"ר יצחק גייגר הוא רכז היסטוריה ואזרחות בישיבה תיכונית מדעית מעלה אדומים.

לאחרונה יצא לאור ספרו "היציאה מהשטייטל", אשר מאמר זה מבוסס עליו.

המאמר פורסם במוסף צדק מקור ראשון גיליון 768