סנהדרין ב ע"ב

בעניין שיטת הרמב"ם לגבי מספר הדיינים

מעיון ראשון בגמרא (סנהדרין ב ע"ב-ג ע"א) עולה שישנה מחלוקת אמוראים בפירוש המשנה. לדעת רבי אבהו מדאורייתא צריך שלושה דיינים סמוכים בכל דיני הממונות, וחכמים הקלו בהודאות והלוואות להתדיין בפני מי שאינם סמוכים. לעומת זאת, לדעת רב אחא מדאורייתא יש צורך בשלושה דיינים סמוכים רק בגזלות וחבלות, אולם בהודאות והלוואות די בדיין יחיד תלמיד חכם ("גמיר") שאינו סמוך. על פניו פסיקת הרמב"ם אינה עקבית. מצד אחד הוא פסק שמדין תורה יחיד שאינו סמוך כשר לדון, ומצד שני הוא פסק שמדין תורה יש צורך בשלושה דיינים סמוכים.

שאלה זו חשובה בהבנת מעמדו של בית דין בימינו לאחר ביטול הסמיכה – האם לבית דין כזה יש סמכות מן התורה או שמא רק מתקנת חכמים – שליחותייהו (בה נעסוק בשיעור נפרד)? ואכן לדעת הרמב"ן אין לבתי דין בימינו סמכות מן התורה, וכך הוא כתב (רמב"ן דברים טז, יב):

בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב "לפניהם ולא לפני הדיוטות", ואנן הדיוטות אנן.

בנוסף, ראינו שלבית דין ובו דיינים סמוכים שהם בגדר "אלוהים", יש מעמד רוחני מיוחד. לאור זאת, מה מעמדו הרוחני וההלכתי של דיין יחיד שאינו סמוך?

• מחלוקת רבי אבהו ורב אחא

הגמרא (סנהדרין ב ע"ב-ג ע"א) מבחינה בין שני תחומים ממוניים: "הודאות והלוואות" ו"גזלות וחבלות".

לדעת רבי אבהו מדאורייתא בשני התחומים יש צורך בשלושה דיינים סמוכים (המכונים בתורה "אלהים"), אולם, חכמים תיקנו שבהודאות והלוואות גם דיינים שאינם סמוכים יוכלו לדון כדי להקל על גביית חובות "שלא לנעול דלת בפני לווין".

לעומת זאת, לדעת רב אחא בריה דרב איקא (להלן, רב אחא) מדאורייתא בהודאות והלוואות די בדיין אחד (ע"פ רש"י סנהדרין ג ע"א, ד"ה מדאורייתא; יד רמ"ה שם, ד"ה רב אחא) שהוא "גמיר" שאינו סמוך, על בסיס הפסוק "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו), ומכאן שרק בגזלות וחבלות יש צורך בשלושה דיינים סמוכים.

נמצא שלדעת רבי אבהו ההבדל בין הודאות והלוואות לגזלות וחבלות הוא מדרבנן, ואילו לדעת רב אחא ההבדל הוא מדאורייתא. להבחנה זו משמעות גדולה: לשיטת רבי אבהו שההבדל הוא מדרבנן, מסתבר שהוא יהיה מבוסס על הבחנה מעשית, כדי להקל על הלווים. לעומת זאת, לדעת רב אחא, ההבדל בין הודאות והלוואות לגזלות וחבלות הוא מדאורייתא, ולכן מסתבר שהוא יהיה מהותי.

לגבי תוכן ההבחנה כתב הר"ן (סנהדרין ב ע"א, ד"ה מתניתין; בית הבחירה סנהדרין ב ע"א, ד"ה והמשנה הראשונה) שגזלות כוללות את המקרים בהם אדם לוקח לעצמו את ממון חברו וחבלות כוללות את דיני הנזיקין לממון ולגוף. באחרונים (שיעורי רבנו דוד סנהדרין ב ע"א) היה מי שטען שגזלות וחבלות כוללות חיובים מן הדין, והודאות והלוואות כוללות חיובים מסברה.

לעיל כתבנו כי לדעת רב אחא בהודאות והלוואות די בדיין אחד שהוא "גמיר" ואינו סמוך. מדברי רש"י עולה שאין הכוונה לדיין סמוך, ואלו דבריו (רש"י סנהדרין ג ע"א, ד"ה דגמיר): "דגמיר – ששמע מחכמים ומדיינין הלכות דין מלוה". כלומר, די בדיין שלמד את דיני הלוואה מחכמים,[1] וכן כתבו ראשונים נוספים.[2]

הדברים מקבלים חיזוק מדברי הגמרא שביארה שלדעת רב אחא מדרבנן יש צורך בשלושה דיינים כיוון שחזקה ש"אי אפשר דלית בהו חד דגמיר" (סנהדרין ג ע"א). כלומר, מן הסתם לפחות אחד מכל שלושה אנשים הוא בגדר "גמיר". אילו היה מדובר על דיין סמוך קשה להבין על מה סומכת החזקה, אולם, כיוון שמדובר על אדם שלמד דיני הלוואה, החזקה מתקבלת הרבה יותר על הדעת.

בגמרא (סנהדרין ג ע"א) נאמר שנפקא מינה בין רבי אבהו ורב אחא היא ההלכה שקבע שמואל: "שנים שדנו – דיניהן דין, אלא שנקראו בית דין חצוף". לדעת רבי אבהו אין תוקף לפסיקה של שני דיינים, ואילו רב אחא פסק כדעת שמואל, שהרי לדעתו גם יחיד יכול לדון, קל וחומר שיש תוקף לפסיקה של שני דיינים.

הראשונים נחלקו בשאלה כיצד לפסוק במחלוקת זו. רבנו חננאל (סנהדרין ג ע"א, ד"ה שנאמר) פסק כדעת רב אחא. הרמ"ה (יד רמ"ה סנהדרין ג ע"א, ד"ה ומקשינן) חלק על רבנו חננאל. גם הרי"ף (סנהדרין יב ע"ב) והרא"ש (סנהדרין א, ג) פסקו ששניים שדנו – דינם בטל, ולכן משמע שפסקו כרבי אבהו.

בעניין שיטת הרמב"ם נחלקו הפוסקים, כפי שיפורט לקמן, אולם, מן הראוי לציין שהכסף משנה (סנהדרין ב, י) פירש שהרמב"ם פסק כדעת רב אחא.

מן הראוי לציין שהגמרא לא דנה בשאלה מה למד כל אמורא מהפסוק של חברו. ברור שלדעת רב אחא המילה "אלהים" מלמדת שיש צורך בדיינים סמוכים לדון בגזלות וחבלות. אולם, לא ברור מה למד רבי אבהו מהפסוק "בצדק תשפט עמיתך".

• דיין יחיד מומחה

כמה דפים לאחר מחלוקת רבי אבהו ורב אחא הביאה הגמרא את הדברים הבאים (סנהדרין ה ע"א):

ואם היה מומחה לרבים – דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. איבעיא להו: כגון אנא – דגמירנא וסבירנא, ונקיטנא רשותא. אבל לא נקיט רשותא – דיניה לא דינא. או דילמא: אף על גב דלא נקיט רשותא דיניה דינא? תא שמע: דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר לו: אם קיבלוך עלייהו – לא תשלם, ואי לא – זיל שלים. שמע מינה: כי לא נקיט רשותא – דיניה דינא, שמע מינה.

כלומר, דיין מומחה יכול לדון לבדו. אם מונה על ידי ראש הגולה ("נקיט רשותא") או אם התקבל על ידי שני הצדדים ("קיבלוך עלייהו"). הגמרא לא ביארה את היחס בין דברים אלה למחלוקת רבי אבהו ורב אחא ובכך עסקו הראשונים.

רש"י (סנהדרין ה ע"א, ד"ה דן) כתב שדברים אלה מבוססים על שיטת רב אחא שדיין אחד שאינו סמוך כשר לדון. תוספות (שם, ד"ה ואם, וכן יד רמה שם ד"ה ת"ר) חלקו על רש"י וכתבו שדברים אלה עולים בקנה אחד גם עם שיטת רבי אבהו. לדבריהם, כשם שלדעת רבי אבהו חכמים הכשירו בית דין של שלושה הדיוטות בהודאות והלוואות, כך הם הכשירו דיון בפני יחיד מומחה שאינו סמוך.

• דין שליחותייהו

בגמרא נאמר כך (בבא קמא פד ע"א-ע"ב):

דאמר רבא: נזקי שור בשור ונזקי שור באדם – גובין אותו בבבל, נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור – אין גובין אותו בבבל. מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא? "אלהים" בעינן וליכא, נזקי שור בשור ושור באדם נמי "אלהים" בעינן וליכא!

אלא מאי שנא שור בשור ושור באדם? דשליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות, אדם באדם ואדם בשור נמי שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות!

...אלא, כי עבדינן שליחותייהו – במילתא דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, אבל מילתא דשכיחא ולית ביה חסרון כיס, אי נמי מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס – לא עבדינן שליחותייהו; הלכך אדם באדם, אף על גב דאית ביה חסרון כיס, כיון דלא שכיחא – לא עבדינן שליחותייהו, בושת אף על גב דשכיחא, כיון דלית ביה חסרון כיס – לא עבדינן שליחותייהו.

הגמרא דנה בשאלה מדוע בתי דין שאינם סמוכים מוסמכים לדון בעניין ממון שהזיק (כגון, שור שהזיק בשן ורגל) ואינם רשאים לדון באדם שחבל באדם אחר. הגמרא השיבה שאמנם מדאורייתא בתי הדין שאינם סמוכים ואינם בגדר "אלוהים" אינם מוסמכים לדון בדיני נזיקין כלל. אלא שבתי הדין בימינו הם שליחים של בתי הדין הסמוכים לדון בענייני נזיקין, כשם שהם שליחים שלהם לדון בהודאות והלוואות. הגמרא הקשתה, מדוע אם כן, בתי הדין אינם שליחים לדון גם אדם שחבל בחברו. הגמרא השיבה שבתי הדין הוסמכו כשליחים רק לעניינים שכיחים שיש בהם נזק בלבד, ולא לנזקי גוף שאינם שכיחים.

על פניו, סוגיה זו מניחה שהלכה כרבי אבהו שההיתר לדון בהודאות והלוואות הוא מתקנת חכמים, כיוון שהנימוקים לכך הם מעשיים. אולם, שאלת הגמרא קשה גם על רב אחא, שהרי ראינו לעיל שלדעת הר"ן גזלות וחבלות כולל גם דיני נזיקין, אם כן, גם לשיטתו, יש צורך בתקנת שליחותייהו כדי לדון בעניינים אלה בבתי דין שאינם סמוכים.

מהלך דומה קיים במסכת גיטין לגבי כפיית גט (גיטין פח ע"ב):

אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי, א"ל: והא אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם – ולא לפני הדיוטות! אמר ליה: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! כי עבדינן שליחותייהו – במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא – לא עבדינן שליחותייהו.

כאן הגמרא עסקה בכפיית גט, שגם היא מן הסתם חלק מגזלות וחבלות, על ידי בית דין שאינו סמוך. הגמרא השיבה שהכפייה מבוססת על תקנת שליחותייהו כדי למנוע מצב בו נשים נשארות עגונות, בדומה לתקנה לדבי הודאות והלוואות, כלומר, כשיטת רבי אבהו. אלא שהצורך בתקנה לעניין זה נדרש גם לשיטת רב אחא, שכאמור סבר שיש צורך בסמוכים בגזלות וחבלות.

• הסתירה בדברי הרמב"ם

טרם שנסקור את דברי הרמב"ם השונים נחזור שוב על עיקרי הדברים: מצד אחד הרמב"ם פסק כדעת רבי אבהו שעל פי דין תורה יש צורך בשלושה דיינים סמוכים ותקנת חכמים היא שדיינים שאינם סמוכים דנים בשליחותם. מצד שני הרמב"ם פסק שמדין תורה יחיד מומחה שאינו סמוך כשר לדון. זו תמצית הסתירה, כעת נפרט ונוכיח את הדברים.

על פניו הרמב"ם פסק כאן כרבי אבהו (רמב"ם סנהדרין ה, ח-ט):

דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ "אלהים" שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.

אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס.

דהיינו, בהודאות והלוואות יכולים לדון שלושה הדיוטות או דיין מומחה יחיד, אף שאינם בגדר "אלהים", על בסיס תקנת חכמים שדיינים אלה פועלים בשליחותם של הדיינים הסמוכים. נראה שהרמב"ם פסק כאן בהתאם לשיטת רבי אבהו, כיוון שההגדרה של הודאות והלוואות היא מעשית וכוללת עניינים מצויים שיש בהם חסרון כיס.

מצד שני הרמב"ם פסק שדיין יחיד כשר לדון מדאורייתא על פי דברי רב אחא (ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קעז): "ובביאור אמרו (סנהדרין ג ע"א) אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך". כך גם ביאר הרמב"ם את דברי המשנה במסכת אבות "אל תהי דן יחידי" (פירוש המשנה לרמב"ם אבות ד, ט):

התורה מתירה לאיש שהוא מומחה לרבים לדון יחידי, כמו שבארנו בסנהדרין, אבל זה דבר תורה, והזהירו ממנו כאן על צד המוסר, לא על צד האיסור.

הרמב"ם הדגיש כאן פעמיים שמדאורייתא דיין יחיד כשר לדון.

בפירושו למשנה הראשונה במסכת סנהדרין הבהיר הרמב"ם שכאשר הוא כותב "יחיד מומחה לרבים" הכוונה למי שאיננו סמוך (פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין א, א):

שכל דיני ממונות חוץ מגזלות וחבלות מותר שידונו בהם שלשה שאינם מומחין, ואחד אם היה מומחה לרבים. וענין מומחה לרבים, שכבר נתפרסם אצל הרבים למדנותו ומעלתו בחכמה כפי שידעו את זה החכמים שבחנוהו וקיימו את פסקי דינו.

אבל גזלות וחבלות אין דנין בהם אלא שלשה מומחין, ולפיכך חלק את הדבור ולא אמר דיני ממונות גזלות וחבלות בשלשה. ודע שלא יקרא מומחה בית דין ומותר לו לדון בגזלות וחבלות אלא מי שנסמך בארץ ישראל על ידי בית דין אשר שם בארץ ישראל.

בדיני ממונות שאינם גזלות וחבלות יכול לדון יחיד מומחה לרבים, קרי, מי שמוכּר כדיין מנוסה. לעומת זאת בגזלות וחבלות יש צורך במומחה בית הדין, קרי, בדיינים סמוכים.

לכאורה, לפנינו סתירה: מצד אחד הרמב"ם פסק שיחיד מומחה כשר לדון מן התורה, ומצד שני פסק הרמב"ם שהוא כשר לדון רק על בסיס תקנת חכמים!

בעקבות זאת יש מהראשונים שקבעו שהרמב"ם פסק כרבי אבהו (כגון, הגהות מיימוניות על הלכות סנהדרין ב, י, אות ג) ויש שכתבו שהרמב"ם פסק כרב אחא (כגון, שו"ת הרשב"א ו, קעז, וכן הכסף משנה סנהדרין ב, י). אלא שעל כל אחת מהשיטות קשים דברי הרמב"ם התומכים בשיטה השנייה, ואכן הפוסקים נדרשו ליישב סתירה זו, ואף אנו נעסוק בכך.

• ביאור דברי הרמב"ם: הבחנה בין דיין לבין בית דין

טרם שנדון בדברי הרמב"ם השונים נאמר כי הדעת נוטה שהרמב"ם פסק כדעת רב אחא שבדיני קנסות יש צורך בשלושה דיינים סמוכים, ואילו בהודאות והלוואות מן התורה די בדיין יחיד, אולם, כפי שנראה שיטת הרמב"ם מורכבת יותר מהבחנה זו.

נפתח בשתי מצוות בספר המצוות של הרמב"ם. במצוות עשה קעו פסק הרמב"ם כך (ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה קעו):

והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם, ויצוו לעשות הטוב, ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש. ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה... ועיר שאנשיה מעטים שאינה ראויה לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינים הקטנים. והדבר הקשה יביאו למי שהוא למעלה מהם... ודע שאלו המנויים כולם כלומר סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין שלשלשה וזולתם מן המנויים אמנם יהיו כולם בארץ ישראל בהכרח. ואין סמיכה אלא בארץ ישראל.

דהיינו יש מצווה להקים בית דין של שלושה דיינים סמוכים שידונו את החוטאים, בעל כורחם. במצווה הבאה, הוסיף הרמב"ם וכתב (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה קעז):

והמצוה הקע"ז היא... כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין הבעלי דינים. ובביאור אמרו (סנהדרין ג א) אחד דן את חבירו דבר תורה שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך".

כאן פסק הרמב"ם שכל דיין יחיד שבקיא בדיני התורה מצווה לדון במחלוקות שבין אדם לחברו.

על פניו הרמב"ם הבחין בין התחום הפלילי בו יש צורך בבית דין של שלושה דיינים סמוכים מהתורה, לבין התחום הממוני שבין אדם לחברו, שבו די בדיין אחד אף שאיננו סמוך. מסתבר שכך הרמב"ם הבין את ההבחנה של רב אחא שבין דיני גזלות וחבלות, העוסקים בענישת עבריינים ובהטלת חובת פיצוי עליהם, לבין הודאות והלוואות, העוסקים במחלוקות שבין מי שאינם עבריינים.

כפי שנראה מיד, הרמב"ם הדגיש גם בהלכות סנהדרין בספר משנה תורה את ההבדל שבין דיין לבין בית דין. כך עולה מדברי הרמב"ם הבאים בפרק ב' (רמב"ם סנהדרין ב, י-יא):

אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך" ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהן דין.

אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין. ואף על פי שהוא מותר מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד.

דהיינו, לדיין אחד מותר לדון מן התורה, אולם, הוא איננו בגדר בית דין. חכמים אסרו זאת ואף אסרו לשניים לדון, אלא אם כן מדובר בדיין מומחה לרבים, אולם, גם מומחה לרבים איננו בגדר בית דין.

חיזוק לכך ישנו בדברי הרמב"ם בפרק ד' (רמב"ם סנהדרין ד, א):

אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה כל[3] אחד מהן סמוך מפי הסמוך.

כלומר, בית דין הוא מוסד שדנים בו שלושה דיינים סמוכים, ולכן יחיד מומחה שכשר לדון איננו בגדר בית דין.

הרמב"ם הוסיף עוד וקבע בפרק ד' כי רק בית דין שכולל שלושה דיינים סמוכים הוא בגדר "אלהים" (רמב"ם סנהדרין ד, ד, וכן פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ג, ו):

אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותם וסמכו אותן.

• ההבחנה בין דיני קנסות לשאר דיני ממונות

כאמור לדעת רב אחא ישנה הבחנה מהותית בין גזלות וחבלות להודאות והלוואות. כיצד הגדיר הרמב"ם מה כלול בכל קבוצה? תשובה לכך ישנה בספר המצוות (ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רלו):

והמצוה הרל"ו היא שצונו בדין חובל בחבירו והוא אמרו יתעלה (שם) וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. וזאת היא שתקרא דיני קנסות. וכבר בא הכתוב שהוא כולל דיני קנסות כולם והוא אמרו יתעלה (ס"פ אמור) "כאשר עשה כן ייעשה לו". רוצה בזה שיילקח מממונו תמורת מה שציערו לפי שיעור צערו לחברו כמו שבאה בה הקבלה, ואפילו לא היה אלא ביישו לבד הנה הוא ייקנס בממונו כפי השיעור ההוא.

ודע שדיני קנסות אלו כולם, כלומר נזקי אדם באדם וכן כשהזיקה בהמה את האדם או האדם את הבהמה, הנה לא ידונו בהם ויקנסו זולת הבית דין הסמוכים בארץ ישראל. וכבר התבאר דקדוק דין זה בפרק שמיני מבבא קמא.

כלומר, הרמב"ם הבהיר שדיני קנסות, בהם דנים סמוכים בלבד כשיטת רב אחא, כוללים גם חיובי ממון שאינם קנס ממש, כגון, אדם שהזיק לבהמה. כיוון שדיני אדם המזיק נידונים גם בימינו בהיעדר סמוכים, הרי שלשיטת הרמב"ם תקנת שליחותייהו היא גם תקנה מרחיבה שמאפשרת לדון בחלק מדיני הקנסות גם לדיינים שאינם סמוכים.

כעת נעבור להלכות סנהדרין פרק ה' שם עסק הרמב"ם בסמכויות של בתי הדין השונים, ואלו דבריו (רמב"ם סנהדרין ה, ח-ט):

דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן.

לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ. אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ "אלהים", שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.

אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו.

לעיל הבאנו דברים אלה כהוכחה לכך שהרמב"ם פוסק כדעת רבי אבהו, שהרי כתב שהסמכות לדון בהודאות והלוואות שלא בפני דיינים סמוכים היא מדין שליחותייהו, ולא מעיקר הדין. זאת, לכאורה בניגוד לדעת רב אחא שפסק שבהודאות והלוואות אין צורך בסמוכים מלכתחילה. אולם, ייתכן שקריאה מדוקדקת יותר תפתור את הסתירה.

הרמב"ם פתח בהבחנה בין דיני קנסות בהם יש צורך בסמוכים, לבין "שאר דיני ממונות" שכשרים בשלושה הדיוטות או ביחיד מומחה לרבים. הרמב"ם הוסיף וכתב שבית דין של חוץ לארץ איננו בגדר "אלהים" אבל הוא מחזיק בסמכות לדון מכוח שליחותייהו. בהמשך ביאר הרמב"ם ש"שאר דיני ממונות" כוללים בין השאר את הודאות והלוואות ואת מזיק ממון חברו.

מסתבר לומר שהרמב"ם כלל ב"שאר דיני ממונות" שני סוגים של דינים: הראשון, תחום הודאות והלוואות הכשר מן התורה גם בדיין יחיד, והשני, דינים נוספים, כגון, נזיקין, שניתן לדון בהם רק מכוח שליחותייהו.

ועדיין קשה מדוע כתב הרמב"ם:

אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ "אלהים", שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.

ומדוע הוא הדגיש כי סמכות בית הדין בחו"ל בהודאות והלוואות איננה מן התורה, הרי לשיטתו יחיד כשר לדון מן התורה? כדי להשיב לשאלה זו נעיין בהלכה נוספת בפרק ה'.

• סמכות דיין וסמכות בית דין

כאמור לעיל, בפרק ב' הרמב"ם כתב שדיין יחיד כשר לדון מן התורה, ומומחה לרבים כשר לדון לאחר תקנת חכמים, אולם, אין דינו כבית דין. אולם, עד כאן לא ראינו מהן הסמכויות הנתונות לבית דין בלבד, שאינן נתונות לדיין יחיד. בכך עסק הרמב"ם לקראת סוף פרק ה' (רמב"ם סנהדרין ה, יח):

יחיד שהוא מומחה לרבים אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אף על פי שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם "אלהים" הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין. וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן, ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שביארנו. כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים.

הרמב"ם פתח בכך שמומחה לרבים איננו בגדר בית דין "ואפילו היה סמוך". מכאן ראיה נוספת שלדעת הרמב"ם מומחה לרבים איננו בהכרח סמוך (כפי שכבר ראינו לעיל).

הרמב"ם כתב שלבית דין נתונות שתי סמכויות שאינן נתונות לדיין יחיד: האחת, שאדם שהודה בפני בית דין אינו יכול לחזור בו מהודאתו (וכן פסק רמב"ם טוען ונטען ז, ד, דעת זו הובאה על ידי הטור חו"מ פא, כז. ראו על דין חזרה מטענה בשולחן ערוך חו"מ סימן פ), והשנייה, שמי שטען טענה בבית דין ונמצא שקרן – הוחזק כפרן (שקרן), ואינו נאמן יותר באף אחת מטענותיו (ראו על כך בהרחבה בשולחן ערוך חו"מ סימן עט).

דברי הרמב"ם מאירים מחדש את דברי רב אבהו. רב אבהו סבר שישנו "עירוב פרשיות" (וכן פסק הרמב"ם שכירות ב, ח בסופו) של דיני קנסות עם דיני הודאות והלוואות ובשניהם צריך שלושה סמוכים. על פי דברי הרמב"ם כוונתו הייתה שרק שלושה מומחים רשאים לדון דיני קנסות, בניגוד להודאות והלוואות שגם יחיד כשר לדון. אולם, "עירוב הפרשיות" לימד שגם בהודאות והלוואות צריך שלושה סמוכים כדי להיחשב "בית דין".

מעניין לציין שבשתי ההלכות המייחדות את בית הדין לא מדובר בכלל על פעולות שבית הדין עושה, אלא, על פעולות שבעל הדין עושה בפני בית הדין. לפיכך מסתבר שההבדל המהותי בין יחיד מומחה לשלושה סמוכים הוא שבבית דין של שלושה סמוכים המכונים "אלהים", שורה שכינה. לכן בעל הדין שעומד בפניהם, עומד כביכול לפני הקב"ה ("ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'") ולכן יש תוקף מיוחד לדבריו של בעל הדין והוא אינו יכול לחזור בו ממה שטען. ואכן, כפי שראינו בשיעור הקודם הגמרא דייקה כאשר קבעה (ברכות ו ע"א):

ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט".

כלומר, הדברים אמורים דווקא בפני שלושה דיינים שהם בגדר אלהים. ואף הרמב"ם דייק ופסק (רמב"ם סנהדרין ג, ז): "כל בית דין של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם", דווקא בית דין ולא יחיד מומחה שכשר לדון מן התורה אך איננו בגדר בית דין.

כעת נשוב לשאלה מדוע הרמב"ם כתב שסמכות בית דין שדן בהודאות והלוואות מבוססת על שליחותייהו ולא על דין תורה. בעניין זה הרמב"ם כתב כך:

אבל השלשה אף על פי שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם "אלהים" הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין.

כלומר, גם לבית דין של שלושה הדיוטות יש מעמד של בית דין של סמוכים, למרות שהם אינם בגדר "אלהים". כעת מתברר שהצורך בתקנת שליחותייהו בהודאות והלוואות הוא כדי לתת לשלושה הדיוטות מעמד של בית דין של שלושה סמוכים. אם נשוב לפרק ה' נראה שאכן הרמב"ם דייק וכתב כך:

אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ "אלהים", שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן.             

כלומר, דווקא לבית דין שלושה הדיוטות ניתנה סמכות מכוח שליחותייהו, סמכות שלא ניתנה לדיין יחיד מומחה לרבים. סמכות זו מאפשרת לבית דין של שלושה הדיוטות לקבל הודאה של בעל דין באופן בלתי חוזר, כאילו הם שלושה סמוכים.

לאור זאת נבין שוב את דברי הרמב"ם באמצע פרק ה':

דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל. אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן. לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ.

הבחנה זו היא מדאורייתא, על פיה בהודאות והלוואות יכול לדון מדאורייתא אפילו יחיד שאיננו סמוך. כעת עבר הרמב"ם לדון במעמדו של בית דין שאיננו סמוך, וכאן הוא נדרש לשליחותייהו:

אף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ "אלהים", שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן. אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו.

כאשר בית דין שאיננו סמוך מבקש לרכוש סמכות של בית דין סמוך הוא חייב להסתמך על דין שליחותייהו, כיוון שבהיעדר דיינים סמוכים מדאורייתא הוא איננו בגדר בית דין.

נוכל לסכם את דעת הרמב"ם בטבלה הבאה:

• יחיד לבית דין

• ההבדלים בין דיין יחיד לבית דין

האחרונים ציינו מספר הבדלים בין בית דין לבין דיין יחיד, שיסודה כאמור בדברי הרמב"ם.

1. כפיית מצוות

מדברי קצות החושן (ג, א, וראו נתיבות המשפט ג, א, שחלק עליו) עולה שככל שמדובר בכפיית אדם לקיים מצוות יש צורך בבית דין שלושה סמוכים:

ונראה ליישב לפי מה שמבואר מדברי תוס' דאפילו נימא דמן התורה בחד סגי לדון, אבל עכ"פ בדיני כפיה ודאי צריך מומחין.

הבחנה זו עולה גם מדברי הגמרא על כך שרב יוסף כפה לתת גט, והגמרא נימקה זאת בכך בדין שליחותייהו. משמע שמן התורה היה צורך בשלושה דיינים סמוכים.

2. קבלת עדות

בעניין קבלת עדות כתב העיטור (אות ק – קבלת העדות):

והילכתא קבלת עדות צריך שלשה מומחין יודעין הילכות עדות כשרין ולא פסולין.

דבריו הובאו על ידי התשב"ץ א, א, ונפסקו בשולחן ערוך (חו"מ כח, כא):

קבלת עדות צריך ג' מומחים יודעים הלכות עדות כשר ופסול.

מכך שצריך שלושה מומחים, משמע שמדאורייתא יחיד מומחה אינו מוסמך לקבל עדות, וכך כתב במפורש הש"ך (חו"מ מו, ע):

שיחיד מומחה, או אם קיבלו אחד שיהיה כיחיד מומחה, שיכול לדון לבדו על שטר שנתקיים בב"ד כשמכיר הקיום, אבל אין יכול לדון לבדו כשמכיר העדאת עדים, דלענין קבלת עדות לא מהני יחיד מומחה.

רוצה לומר קבלת עדות יכולה להיעשות רק בבית דין שלושה, ומשמע שמדאורייתא יש צורך בשלושה סמוכים (וראו נתיבות המשפט ג, ג, שחלק על כך ופסק שיחיד יכול לקבל עדות). גם כאן, בית הדין איננו פעיל בהכרח אלא רק שומע את העדים, אולם, סמכותו נובעת ככל הנראה מהשכינה השורה בבית הדין הנותנת תוקף לעדות.

3. שבועה בפני בית דין

נתיבות המשפט (ג, א) כתב ששבועה חייבת להיעשות בפני בית דין, ולא די ביחיד מומחה, ואגב כך ביאר את עירוב הפרשיות:

ולכאורה קשה, מה ראו חכמים לחלק בתקנתם שנתנו רשות ליחיד מומחה שידון ולא יהיה לו דין בית דין?

ונראה הטעם, דס"ל דאף דקיי"ל (סנהדרין ב ע"ב) עירוב פרשיות דבעינן ג' מומחין דתלתא אלקים כתיבי, היינו לענין דמיירי התם בקרא, בדברים דבעינן דוקא בית דין, כגון לענין טוען טענת גנב דכתיב שם בקרא, דבעינן דוקא נשבע בבית דין כמבואר בבבא קמא (קו ע"א), ולענין "כי הוא זה", דהיינו הודאה במקצת, ועיין רש"י קדושין (סה ע"ב, ד"ה הודאת בעל דין), דנלמד מקרא ד"כי הוא זה", ע"ש, וגלי קרא דלא חשיב הודאה בבית דין כי אם בג' מומחין, ובפחות יכול לחזור מהודאתו. וקרא דבצדק תשפוט דכשר בחד, מיירי בדין בעלמא שאין צריך בית דין דסגי בחד, כמו הוראת איסור והיתר, ואתי שפיר דלא סתרי קראי אהדדי.

נתיבות המשפט הניח שמדאורייתא צריך תמיד שלושה דיינים סמוכים, והתקשה מדוע חכמים התירו לדיין יחיד לעסוק בעניינים מסוימים בלבד. תשובתו היא ש"עירוב הפרשיות" חידש שיש צורך בבית דין של שלושה סמוכים בהודאות והלוואות רק בעניינים בהם נדרש בית דין, כגון, חיוב שבועה שהוא בפני בית דין, או הודאה בלתי חוזרת בפני בית הדין. גם בעניין שבועה בית הדין הנו סביל, ושומע את השבועה בלבד (בהמשך הוא כתב שאת חיוב השבועה יכול להטיל גם דיין יחיד), ככל הנראה כי יש צורך להישבע לפני ה', קרי לפני בית דין ששכינה שורה בו.

4. כפייה לדון

ערוך השולחן (חו"מ א, א, ראו גם: לחם משנה סנהדרין ד, יג) פסק שבית דין של שלושה סמוכים יכול לכפות את בעלי דין ולדון אותם בניגוד לרצונם:

וזה שאמרנו שצריכים סמוכים בדיני ממונות מן התורה היינו דווקא כשדנין ע"י כפיה אבל ברצון הבע"ד א"צ לסמוכים כלל.

בהמשך נראה שסמכות זו נתונה במקרים מסוימים גם לבית דין שאיננו סמוך.

• סיכום

שיטת הרמב"ם היא שיש הבחנה מהותית בין דיין יחיד שכשר מן התורה לדון בהודאות והלוואות לבין בית דין של שלושה מומחים שכשר לדון בדין הפלילי של התורה, בדיני קנסות, וכן יש לו מעמד מיוחד גם בדיני ממונות.

מעמדו המיוחד של בית דין של שלושה לענייני ממונות מוסבר היטב בכך ששכינה שורה דווקא בבית דין כזה, ולכן יש מעמד מיוחד להליכים שנעשים בפניו, אף שבית הדין היה סביל. בנוסף, חכמים תיקנו שגם לבית דין של שלושה הדיוטות יהיה מעמד כשל שלושה מומחה לחלק מהעניינים, במסגרת דין שליחותייהו.

משמעות הדברים היא שבית דין בימינו כשר לדון מן התורה בהודאות והלוואות כדין דיין יחיד, בניגוד לדיני גזלות וחבלות שסמכותו לדון בחלק מהם מבוססת על שליחותייהו. תקנה זו העניקה לבית דין של שלושה את הסמכות לקבל הודאת בעל דין, כמו בבית דין של סמוכים. בשיעור העוסק בשליחותייהו נבין טוב יותר את מהותה והיקפה של התקנה.