בפרק הקודם דנו במצב בו הלקוח אינו מעוניין בתיקון שבוצע לרכבו. עתה נדון במקרה שבו בעל המוסך ביצע טיפול שבעל הרכב לא דרש, ולא הודיע לו על כך מראש, אך לאחר מעשה בעל הרכב מעוניין בטיפול ואינו דורש להחזיר את המצב לקדמותו. במקרה כזה קובעת ההלכה כי על בעל הרכב לשלם לבעל המוסך על השירות שקיבל[1] למרות שלא ביקש אותו מלכתחילה[2].
לגבי שיעור התשלום במקרה כזה יש להבחין בין שני מצבים:
תיקון הכרחי – יש להניח כי הטיפול נחוץ לבעל הרכב עד כדי כך שאם המוסך לא היה עושה אותו כעת, בעל הרכב היה מבקש מיוזמתו ממוסך זה או אחר לעשותו. במצב זה, גובה התשלום לבעל המוסך יהיה המחיר המקובל לטיפול מסוג זה[3]. מכיוון שקיימים פערים גדולים בין מוסכים שונים הנותנים את אותו הטיפול, על בעל הרכב לשלם למוסך על פי המחיר הנמוך ביותר שניתן להשיג בו טיפול באותו היקף ובאותה איכות.
לדוגמה, אדם הכניס את רכבו למוסך מורשה לתיקון תקלה מסוימת, והמוסך תיקן את התקלה על פי הסיכום. תוך כדי התיקון בעל המוסך גילה תקלה נוספת במערכת הבלמים ותיקן גם אותה מבלי להודיע לבעל הרכב ומבלי להתייעץ אתו בדבר הצורך בתיקון ובעלותו. כיוון שטיפול זה הכרחי, שכן לא ניתן לנסוע ברכב שמערכת הבלמים שלו אינה תקינה, על בעל הרכב לשלם את המחיר הנמוך ביותר שניתן לשלם עבור החלפת בלמים במוסך מורשה. אם בעל הרכב נוהג לבצע את כל הטיפולים ברכבו במוסך שביצע את הטיפול בפועל, בעל הרכב יידרש לשלם את המחיר המקובל במוסך זה לטיפול שבוצע.
תיקון שאינו הכרחי – יש להניח שאילו בעל המוסך לא היה מבצע את התיקון, בעל הרכב לא היה טורח לתקן את התקלה, אך בדיעבד, אחרי שהתיקון כבר נעשה, בעל הרכב מעוניין בו. בדרך כלל[4] במצב כזה, המוסך זכאי להחזר הוצאות בלבד[5], ובתנאי שהן אינן גבוהות מהמחיר המקובל לשלם עבור עבודה דומה[6]. במסגרת חישוב ההוצאות יש לכלול גם את התשלום למכונאי שטיפל ברכב לפי השכר שמקבל מכונאי המועסק כפועל במוסך המבצע טיפול שכזה[7].
לדוגמה, בעל מוסך התקין מיוזמתו וללא תיאום עם בעל הרכב מערכת שמע ברכב, ובדיעבד בעל הרכב מעוניין בהתקנה. על בעל הרכב לשלם את המחיר המקובל של הרכיב (מערכת השמע) ועבור השכר אותו קיבל המכונאי שביצע את העבודה[8], ולא יותר מהעלות הכוללת של התקנת מערכת כזו.
[1] אלא אם כן מדובר במעשה מצווה שלא מקובל לדרוש בעבורו תשלום, ראו: ט"ז חו"מ שלה, א.
[2] שולחן ערוך חו"מ שעה, ג.
[3] רש"י בבא מציעא קא ע"א, ד"ה גלית אדעתך; רא"ש בבא מציעא ח, כב; סמ"ע שעה, א. ועיינו בדעת רב האי גאון, בתוך: המאור הגדול נח ע"ב, מדפי הרי"ף, המחשב את השכר המגיע לבעל המלאכה באופן שונה.
[4] על פי שורת הדין מבצע העבודה זכאי להחזר הוצאותיו או לשיעור העלייה בערך הנכס בעקבות עבודתו – הנמוך מבין השניים, בבא קמא ק ע"ב; כתובות פ ע"א. חז"ל הגנו כך על בעל הרכב שלא ישלם על עבודה שמלכתחילה לא היה מעוניין בה, יותר מהרווח שהפיק ממנה. אולם, קשה להעריך את עליית ערך הנכס, ולעיתים אף בלתי אפשרי. ההיגיון הכלכלי אומר שהערך אמור להיות גבוה מההוצאות שגרמו לו (שכן אדם לא משקיע אם התמורה שיקבל תהיה נמוכה מהשקעתו). מאידך, אדם שמתקן רכב ישן על מנת לנסוע בו ולא כדי למוכרו, ישקיע בו לעיתים כסף בתיקון במידה שתעלה על העלייה בערך הרכב שתיגרם מחמת התיקון.
[5] רש"י בבא מציעא קא ע"א, ד"ה ידו.
[6] ההנחה לפיה ההוצאות נמוכות משיעור עליית הערך עשויה להתברר כלא-נכונה אם המוסך הוציא על הטיפול הוצאות גבוהות מן המקובל, או שערך הרכב מלכתחילה היה נמוך באופן מיוחד כך שהשקעה בו לא בהכרח תעלה את ערכו. אי לכך קבענו כי במקרה זה על בעל הרכב לשלם למוסך החזר הוצאות בשיעור המקובל.
[7] רש"י בבא מציעא, קיז ע"ב; ש"ך חו"מ שו, ה. יש להדגיש כי את שעות העבודה יש לחשב על פי תלוש השכר של המכונאי העובד במוסך (עלות מעביד) ולא על פי המחירון של איגוד המוסכים המשקף (במקרה הטוב) את מחיר התיקון לצרכן ולא את ההוצאות שהוציא בעל המוסך עבור התיקון.
[8] את השכר הזה ניתן לחשב על פי תלוש השכר של המכונאי העובד במוסך, ממנו תיגזר עלות המעביד, שכן זו ההוצאה האמיתית שהוציא בעל המוסך על העבודה שבוצעה. אם העבודה בוצעה על ידי בעל המוסך בעצמו יש לחשב את שכרו לפי שכרו של מכונאי העובד כשכיר במוסך מסוג דומה. בכל מקרה לעניין זה אין להתחשב במחירון של איגוד המוסכים המשקף (במקרה הטוב) את מחיר התיקון לצרכן ולא את ההוצאות שהוציא בעל המוסך עבור התיקון