שקיפות מול פרטיות וכבוד האדם

חוק חופש המידע ומימושו

במה דברים אמורים? חוק חופש המידע, 1998, מבטיח "לכל אזרח ישראלי... את הזכות לקבל מידע מרשות צבורית", ובדברי ההסבר שם נאמר כי זכות זו היא "תנאי בסיסי להגשמתו של חופש הביטוי...". ברם, המחוקק היה ער לצורך בסייגים לזכות, ובין היתר קבע שאין למסור מידע "שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות" (סעיף א, 3).

לאור זאת עלתה שאלה באשר לדרישה מן הרשות הממשלתית לחשיפת המידע הנוגע למועמדים לתפקידי מנכ"ל או דירקטור בחברות. העותר טען שהשקיפות זקוקה לו למלחמה בנגע המינויים הפוליטיים, כדי לדעת אם פסלו או לא פסלו מי מן המועמדים שלא כראוי. הנתבעים טענו שאם יתפרסמו דיוניהם, אזי מועמדים טובים יירתעו מלהתמודד. כיון שכל מה שנאמר על המתמודדים, ובעיקר אם יפסלו, יהא גלוי לכל העולם יש בזה פגיעה קשה בפרטיות. בית המשפט (עע"מ 93415) דחה טענתם, ופסק שחובת השקיפות גוברת.

פסק דומה הופנה לרשות המסים. (עע"מ 3987). לרשות סמכות להציע לחשודים מסוימים בהעלמת מס לשלם כופר כספי, ולא להישפט. ושוב הוגשה עתירה כנגד הרשות בדרישה לקבל מידע אודות אלה שהגיעו עמם להסדר כופר. התביעה התקבלה, בניגוד לטענת הרשות על הפגיעה בפרטיות.

כבוד האדם במשפט העברי

לעניות דעתי לא כן היא עמדת המשפט העברי, שבו כבוד האדם תופס ערך גבוה יותר. באשר לכבוד זה יש להבחין בין הגנה על אדם מפני פרסום דברים בגנותו, לבין השמירה על פרטיותו גם כאשר לא מדובר במידע בעל אופי שלילי.

הרמה הבסיסית היא הגנה על אדם מפני פגיעה בו, היינו סיפור דברים בגנותו. מידע כזה מציג אותו כמי שנמצא מתחת לנורמה הנהוגה בחברה בכלל, או בחברה שבו הוא חי בפרט. כגון, שהוא בעל מום נסתר (עי' יבמות סד, ב), שהוא קמצן, שהוא בעל מקצוע גרוע (רופא לא מוצלח). פרסום מידע מסוג זה הוא בגדר לשון הרע ומותר רק לתועלת, כלומר, כדי למנוע נזק לאדם אחר. זאת, על פי קריטריונים מחמירים שקבע בעל חפץ חיים בספרו, שמירת הלשון (לשון הרע, כלל י, ב).

הרמה הגבוהה יותר היא השמירה על פרטיותו של אדם. כאן אין דברי גנות, אלא רק הפצת מידע אישי על אדם, למשל, פרסום מידע על עושרו. כיון שזכותו של אדם למנוע מאחרים לדעת עושרו וממונו (שו"ת הרא"ש סח, כה), הרי שזו פגיעה בפרטיות, גם אם אינה בגדר לשון הרע ממש.

צנעת הפרט בפני ועדות ציבוריות

מכאן נפנה לדוגמאות הנ"ל. הנהלת חברה צריכה להחליט על מינוי מנכ"ל. כמה מועמדים בפני ועדת המינויים. כבר כאן יש לשאול אם מותר לחשוף בפני הועדה עברו של כל מועמד, תכונותיו וחולשותיו. בטרם נדון בשאלת לשון הרע לתועלת, יש לדון בשאלת ההסכמה של המועמדים. לכאורה, המועמד לתפקיד מוחל מראש על כבודו, שכן אלו הם כללי המשחק.

אולם שתי תשובות בדבר. ראשית, נחלקו הפוסקים אם ויתור של אדם מתיר לביישו (ראו מאירי ב"ק צא, ב; ים של שלמה שם ח, נט). שנית, המחילה של המועמד היא מאולצת, ולא באה בלב שלם.

עדיין יתכן שהדבר מותר כיון שמדובר בלשון הרע לתועלת. כדי לבחור את המועמד המתאים ביותר, וכדי להימנע מלבחור את מי שאינו מתאים, להכיר היטב את המועמדים. יש לדעת אם לפלוני עבר נקי, ללא כתם שפוסלו למשרה (ולא כאן המקום לדון בשאלה מתי הוא נפסל). אף תכונותיו האישיות של המועמד רלבנטיות בהרבה מצבים למילוי התפקיד.

אך תהליך זה צריך להיעשות בזהירות רבה , שכן בהיתר של לשון הרע לתועלת יש תנאים מקדימים, די חמורים, שעמד עליהם החפץ חיים בספרו הנזכר. נזכיר חלק מהם בקצרה: שמגמת הסיפור תהיה רק להועיל; שהסיפור לא יכלול הגזמות; שהמספר יוודא שיש סיכוי סביר שהפרסום יועיל; שלא תהיה דרך אחרת למניעת הנזק; ועוד.

פרסום מידע אישי לציבור

מתוך הנחה שאכן חובתה של ועדה ציבורית להיחשף למידע האישי הרלבנטי של אלה שעומדים בפניה, כעת המקום לשאול האם המידע הזה צריך להיות נחלת הכלל ומדוע?

אם תאמר, שמא יש אי שם מישהו שיודע מידע רלבנטי על פלוני, שאינו ידוע לועדה המחליטה, הרי שאין לדבר סוף. וכי בגלל חשש רחוק של תועלת נתיר בינתיים לחשוף חולשותיהם ופרטיותם של כלל המועמדים? ואולי אותו פלוני עוין מועמד מסוים, וקשה לסמוך על דבריו.

ובכלל, גישה זו משדרת שאין לנו אמון במערכת שאנו הקמנו. חברי הועדה אמורים להיות בעלי יכולת להכריע את גורלו של האדם העומד בפניהם, ואם כן, מדוע לשתף את כלל הציבור בנושא, כאשר השקיפות כרוכה בלשון הרע? זאת ועוד, אם דיוני הועדה יהיו חשופים לציבור אפשר שחברי הועדה לא יתבטאו באופן חופשי ואמתי מחשש פן ילינו עליהם או יבזו אותם. כך, למשל, מצינו בתחומים מסוימים חובת סודיות מקצועית, וזו רלבנטית, במידה ידועה, גם בנידון דידן.

כך יש לומר גם ביחס לשאלת פרסום מידע על מעלימי מס. המחוקק הבין שלא כל העלמת מס היא בגדר עבירה פלילית. יש והנישום טעה, השתהה, לא הבין כראוי וכיוצ"ב, ולכן נתן לרשות המסים שיקול דעת הקובע שבנסיבות מסוימות יכולה היא להסתפק בהטלת כופר, ואף בפטור של הנישום. אפשר להחליט על מערכת בקרה פנימית שתבחן את ההחלטה, אך ממתי בקרה כזו נתונה לכלל הציבור, על חשבון פגיעה בכבודם של הנישומים?

דוגמה לזהירות ההלכה בשיתוף הציבור במידע פנימי יש לראות בפסקו של הראנ"ח (בספר תשובותיו סי' קיא) כאשר ועד מקומי החליט החלטה הנוגעת לתושבים, וזו התקבלה על פי דעת הרוב, אסור לאף אחד מהם לספר מי תמך בדעת הרוב ומי בעמדת במיעוט. עד כדי כך יש להימנע מלחשוף מידע פנימי כלפי אדם מבחוץ.

עוד נזכיר כאן הלכה באשר לכבוד האדם: "מי שהיה בביתו בית כנסת ימים רבים אין הציבור רשאים לשנותו לבית אחר" (שו"ע או"ח קנג, יז), ומסביר המשנה ברורה, שלא יבואו לחשוד בו שהוא אדם בלתי מהוגן, ולכן החליפו את המקום. ולכן גם מי שהחזיק במשרה שיש בה כבוד אין מעבירים אותה ממנה (למעט מקרה שיש טענה גמורה למערערים).

אין מנוס מן המסקנה שערך כבוד האדם קל הוא בעיני המשפט הישראלי, לפחות בהשוואה למשפט התורה. הערך של חופש הביטוי העביר את המחשבה הליברלית על דעתה, והיא רומסת ברגל גסה את כבוד האדם, וראו עוד בספרי "צנעת אדם", פרק עשירי.

האמת היא שבג"ץ עצמו מבין את האבסורד של גישה זו, כאשר הדברים נוגעים אליו, כפי שהחליט ביחס לועדה למינוי שופטים. אך כאשר ההחלטה רחוקה מן המעגל הקרוב אל השופטים דומה שאין הם אינם עומדים מספיק על משמעות החלטתם.

פורסם בגיליון 726 צדק מקור ראשון