סנהדרין כ ע"ב

בעניין מקור הסמכויות של המלך

• השאלות

עיון בהלכות מלכים של הרמב"ם מעלה שורה של שאלות הנוגעות לסמכויות המלך, ובראשן מה המקור לסמכויות אלה, בהינתן שמקור תקף הוא פסוק מהתורה בלבד:

1. הרמב"ם (מלכים ה, א-ב) פסק שהמלך הוא שמחליט על יציאה למלחמת מצווה לבדו. בגמרא (סנהדרין טז ע"א) הביאו מקור לסמכות המלך להוציא למלחמת רשות על פי סנהדרין מהפסוק בדברי הימים (א, כז, לד), אולם, אין זה פסוק מהתורה. הרמב"ם אף כתב במפורש שמקור הדין הוא בדרך בה נהג דוד המלך (פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין א, ה): "מלחמת הרשות למדנו אותה ממה שהיה דוד עושה, לפי שלא היה יוצא למלחמת הרשות אלא עד שמקבל הסכמת סנהדרי גדולה כמו שמפורסם אצלינו ממנהגיו עליו השלום", משמע שהמקור הוא מנהג ולא פסוק.
2. למלך יש סמכות לגבות מיסים (רמב"ם מלכים ד, א) – המקור לכך הוא פרשת המלך בספר שמואל, אולם, כאמור, אין זה מקור מספק.
3. הרמב"ם (רוצח ב, ד) פסק שלמלך יש סמכות להרוג רוצח שנפטר מעונש בבית הדין – מה המקור לדין זה בחז"ל ובתורה?
4. בעקבות הגמרא (סנהדרין מט ע"א) פסק הרמב"ם (מלכים ג, ח) שמלך רשאי להרוג מורד במלכות ומקורו מהפסוק ביהושע (א, יח), גם כאן השאלה היא מה המקור לדין זה מהתורה?
5. עד כה ראינו שיש למלך סמכות לפקד על הצבא וסמכות לעסוק בתחום הפלילי ובתחום המיסוי. בנוסף, לדעת הרמב"ם (גזלה ואבדה ה, יא) יש למלך ישראל סמכות לתקן תקנות ממוניות (רמב"ם זכיה ומתנה א, טו) במסגרת הכלל "דינא דמלכותא – דינא". על רקע זה לא ברור מי אמור לעסוק בענייני הפנים, כגון, צדקה ציבורית, חינוך ציבורי וכדומה?

• היעדרה של מסכת מלכים

כדי להשיב לשאלות יש להקדים ולעיין במשניות הפרק השני של מסכת סנהדרין שלכאורה עוסק בדיני המלך. להלן מה שנאמר בפרק על המלך:

משנה ב – מלך לא דן ולא דנים אותו – המשנה מתארת את היחס בין המלך לסנהדרין.

לאחר מכן מובאים דיני חליצה וייבום של אלמנת המלך, כלומר, העיסוק בכבודו של המלך ולא בסמכויותיו.

משנה ג – דיני אבלות של המלך, כלומר, עניין איסורי.

משנה ד – מוציא למלחמת רשות ע"פ סנהדרין – עיסוק בסמכויות, אבל בהקשר ליחס בין המלך לסנהדרין.

פורץ לו דרך (לא הובא לכך מקור בגמרא), ונוטל חלק ראשון מהביזה (לכך הובא מקור) – כאן יש עיסוק בסמכויות המלך שלא בהקשר של הסנהדרין.

האיסור להרבות נשים, סוסים וכסף, והמצווה לכתוב לו ספר תורה – עניינים איסוריים.

משנה ה – רכיבה על סוסו של המלך ושמירה על צניעותו – ענייני כבודו של המלך.

העיסוק המועט בסמכויותיו של המלך דווקא בפרק המרכזי שעוסק בדיני המלך בולט מאוד. רוב הסמכויות שצוינו נזכרות בקשר ליחסי מלך והסנהדרין.

בגמרא הובא דיון בשאלת סמכות המלך לגבות מיסים (סנהדרין כ ע"ב):

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך. כתנאי, רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו, רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך.

כאמור, כאן קשה שהמקור הוא מספר שמואל ולא מהתורה.

סמכות המלך להעניש פושעים כלל לא מוזכרת במשנה ולא בבבלי, יש לה מקור בסיפור שמופיע בירושלמי (סנהדרין ו, ג):

מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה אמרין נן ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן, אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי. אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמר [תהילים כב כא] הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי מחרב מחרב אוריה מכלב מכלבו של חסיד.

בירושלמי מסופר ששני החוטאים הניחו שדוד המלך יהרוג אותם על סמך עדות של עד אחד, אולם לא הובא לכך מקור. ואכן, הרמב"ם למד דין זה מהתנ"ך (רמב"ם סנהדרין יח, ו):

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה.

נחתום במדרשי הלכה שעוסקים בשאלה מי כשר להיות מלך, ובשאלה מי ממנה את המלך (ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קנז):

(טו) שום תשים, מת מנה אחר תחתיו. מלך, ולא מלכה. אשר יבחר ה' אלהיך בו, על פי נביא. מקרב, ולא מחוצה לארץ. אחיך, ולא מאחרים...

דבר אחר שום תשים עליך מלך, מצות עשה. לא תוכל לתת עליך איש נכרי, מצות לא תעשה. איש נכרי, מיכן אמרו האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הצבור.

אשר לא אחיך הוא, כשהיה אגריפס מגיע לפסוק זה היה בוכה והיו כל ישראל אומרים לו אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה.

משום מה ההלכות האוסרות מינוי מלכה ומלך לא-יהודי, וכן ההלכה שמצריכה מינוי על ידי נביא לא הובאו במשנה ובגמרא.

ניתן לסכם ולומר שאין במשנה ובגמרא מסכת או פרק המרכזים את כל סמכויות המלך. במשנה בפרק השני של מסכת סנהדרין רוב ההלכות עוסקות בדינים הנוגעים לסנהדרין, ובדינים העוסקים בכבודו של המלך או בעניינים איסוריים. מעט מאוד הלכות עוסקות בסמכויות המלך. ייתכן שהסיבה לכך היא החשש של חכמי התורה מבית חשמונאי שהיו בו מלכים גויים ומלכה (שלומציון), וכן מהשלטון הרומי שבא אחריו. משום כך, קשה עוד יותר להשיב על השאלה מה המקור לסמכויות המלך.

• דיני מלכים נלמדו מדרישת התורה על ידי המלכים

תשובה ראשונה לשאלת מקור הסמכויות של המלך ישנה בדברי הנצי"ב[1] אשר סבר שהמלך אמור להסיק מן התורה הלכות מחייבות, שהן בגדר "תורת המלך". לדבריו, ההלכה הקלאסית מבוססת על "פלפולה של תורה", בעוד שתורת המלך מבוססת על פשוטו של מקרא המכונה "בספר משה – דהיינו, בפשט התורה שכתב משה... והיינו למלך" (הרחב דבר, דברים כד, טז).

בהתאם לתפיסה זו הוא פירש את הציווי "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" (דברים כד, טז), כנושא שתי משמעויות: על פי ההלכה הרגילה בגמרא, משמעות הציווי היא, שאין להסתמך על עדות קרובים "לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים" (סנהדרין כז ע"ב), ואילו לפי תורת המלך, משמעות הציווי היא, ש"אין לו רשות להרוג האב בשביל הבן" גם במסגרת חוקי המלך (הנצי"ב, העמק דבר, דברים כד, טז).

אף תלמידו של הנצי"ב, הרב קוק, הלך כאמור בדרך זו. הראי"ה קוק עסק בשאלה כיצד ניתן לסכן חיי אדם במסגרת מלחמה, והשיב כך (שו"ת משפט כהן, קמג):

עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה ד"וחי בהם", שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה? אלא דמלחמה והלכות צבור שאני.

ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ' הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מ"ח ב') ופסקה הרמב"ם שם.

וכל אלה ועוד כיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה, שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד.

הרב קוק כתב שדיני המלך המופיעים ברמב"ם, הם "שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה", כלומר, היו ככל הנראה הלכות נוספות ולא נשארו בידינו בספרות חז"ל. דברי הרב קוק מתייחסים ככל הנראה למצב עליו עמדנו, שאין בידינו "מסכת מלכים" שלמה, אלא רק חלקים ממנה.

הרב קוק הוסיף וכתב (שו"ת משפט כהן, קמג) מהם המקורות של דיני המלוכה:

ובמקום אחר בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה. ומשום הכי צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה, וכל אחד לשם קדושה מיוחדת, ועל הספר תורה ששייך לכל בן ישראל נאמר "לבלתי רום לבבו ולבלתי סור" וגו' אף על פי שבספר תורה דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.

דהיינו דיני המלוכה נלמדו מהתורה על ידי המלכים עצמם. לפיכך מצווה התורה שלמלך יהיו שני ספרי תורה. ספר תורה אחד רומז לכך שהמלך חייב לציית לחוקי התורה ככל אזרח אחר. ספר תורה שני רומז לכך שבענייני ציבור חלים על המלך דיני המלוכה, השונים מדיני היחיד. ולכן, אף שליחיד אסור להרוג, למלך מותר להרוג במסגרת מלחמה.

בדברים אלו מחדש הרב קוק שני חידושים: האחד, שדיני המלך הם קבועים (ולא הוראות שעה) שנלמדו מהתורה, והשני, שהמלך הוא שהיה דורש מהתורה את דיני המלוכה, ולא חכמי ישראל.

חידושו של הרב קוק מסביר מדוע חז"ל והרמב"ם למדו הלכות מתוך הכתוב בנביאים. על פי דבריו, המסופר בנביא איננו מקור הלכתי תקף, אלא הוא ראיה לכך שמלכי ישראל דרשו את התורה ולמדו ממנה דיני מלוכה מסוימים. עיקרון זה פותח בפנינו את הדרך להמשיך וללמוד את דיני המלוכה מסיפורי הנביאים, כפי שעשו חכמי ישראל עד ימינו אנו.

מן הראוי לציין שהר"ן הבין אחרת את תפקידו של ספר התורה של המלך (דרשות הר"ן, יא):

ולפי שכח המלך גדול, איננו משועבד למשפטי התורה כמו השופט, ואם לא יהיה שלם ביראת אלהיו, יבוא להפריז על המידות יותר במה שיתחייב לתיקון הכלל, צוהו שיהיה ספר תורה עמו תמיד, כאמרו... 'למען ילמד ליראה את ה' אלקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם'. ירצה בזה על מצות התורה בכלל, אם יבטל שום מצוה לצורך תיקון זמנו, לא תהיה כונתו לעבור על דברי תורה כלל, ולא לפרוק מעליו עול יראת שמים בשום צד, אבל תהיה כונתו לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם.

שבכל מה שיוסיף או יגרע, יכוין כדי שחוקי התורה יהיו יותר נשמרים. כאשר נאמר על דרך משל, כשיהיה הורג [רוצח] נפש בלא עדים והתראה, לא תהיה כונתו להראות ממשלתו לעם שהוא שליט על זה, אבל יכוין בעשותו זה, כדי שמצות 'לא תרצח' תתקיים יותר, ולא יפרצו עליה.

מטרתו של ספר התורה היא אפוא, לשמש למלך מעין מצפן מוסרי, המנחה אותו כיצד להשתמש בסמכויותיו באופן שיבטיח שכל פעולותיו יהיו כדי לחזק את שמירת המצוות. חשוב להדגיש, שלפי הר"ן שיקול הדעת בכל הנוגע לאופן הפעלת הסמכות נותר בידי המלך. רוצה לומר, המלך אינו נדרש למצוא בתורה הלכות מחייבות, אלא השראה כללית.

• דיני מלכים מקורם בהסכמת הציבור

דרך אחרת לתירוץ הקושיות שהעלינו הציע מהר"ץ חיות. מהר"ץ חיות עמד על כך שרבים מדיני המלוכה נלמדים מפסוקים מהנביאים ולא מהתורה. ולכן הוא טען שמקור הסמכות של המלך בהסכמת העם וזו לשונו בספרו "תורת נביאים" (פרק ז: דין המלך, ד"ה לכן נראה לי):

כל משפטי המלוכה המה רק ענין התקשרות בין המלך להעם, ועל אופנים אלה נאותו הצדדים, והעם התרצו לוותר הונם ורכושם לטובת הכלל, להיות דבר אחד לדור אשר יצא לפניהם וילחם מלחמותיהם.

אמנם, הסכמת העם "לוותר הונם ורכושם" אינה מבהירה כיצד "קונה" המלך סמכות להעניש עבריינים ואפילו להמית את העבריין, שהרי אדם אינו יכול להתיר לאחר להרוג אותו. בשל כך ממשיך מהר"ץ חיות ומסביר (שם, ד"ה ולאו דוקא):

כיון שממשלת המלך הוא הטבה כללית לכל העם, והפרט שרוצה למרוד ולהרוס יסודי החברה והנהגה הישרה, הנה נקרא רודף. כיון שמן מרידה נוכל להסתבב ולהסתעף מלחמות והריגות ושפיכות דם נקיים. ומפני זה יש להכלל רשות על חיי הפרטים, כיון שרודף ורוצה לנתוץ ולהשבית שלום החברה אשר יושבים שקט ושאנן תחת צל המלך... ומפני זה מותר להרגו על פי דין תורה. אולם, מכל מקום נסתבב דבר זה רק על פי הסכמתם הראשונה.

דהיינו, הסכמת העם לשלטון מסוים, מעניקה בעקיפין לשלטון זה גם סמכויות ענישה, משום שמי שמורד בשלטון מסכן את כלל החברה, ודינו כ'רודף'. הסכמת העם התקבלה בכמה מעמדים: כאשר עם ישראל קיבל את יהושע והכריז (יהושע א, יח):

כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ.

כאן הסמיך העם את המלך להרוג את המורד במלכות. במעמד בו ביקש עם ישראל משמואל מלך, הסמיך העם את המלך לגבות מיסים, והדברים הפכו "למשפט המלוכה" (שמואל א י, כה):

וידבר שמואל אל העם את משפט המלכה ויכתב בספר וינח לפני ה', וישלח שמואל את כל העם איש לביתו.

מהר"ץ חיות (שם, ד"ה אולם בעיקר) הקשה על השיטה שדיני המלוכה נלמדו ממדרש התורה, כיצד ייתכן ששמואל כתב את משפט המלוכה, והרי באותה עת אסור היה לכתוב את התורה שבעל פה. על פי שיטתו הדברים מתיישבים – משפט המלוכה איננו מבוסס על מדרש התורה, אלא על הסכמת העם. על פי שיטתו הוא הסביר (שם, ד"ה לכן נראה) מדוע אסור היה לאחאב לקחת לעצמו את כרם נבות – כיוון שהעם הסמיך את המלך רק בעניינים המועילים לציבור, אך לא לעניין ניצול שרירותי של הנתינים. מהר"ץ חיות (שם, ד"ה ודע דמצאתי) סמך את טענתו על הפסוק "שום תשים", על פי דברי הירושלמי (סנהדרין ב, ו, "אשים אין כתיב" וראו דברי הפרשנים שם) שמינוי המלך נעשה על ידי העם, רוצה לומר, סמכויותיו ניתנות לו מידי העם.

לכאורה, ניתן להבין מדברי מהר"ץ שלאחר שהעם נתן סמכויות למלך מדובר בצעד בלתי הפיך. על פי הבנה זו, התורה אכן מקבלת את עקרון ריבונות העם על עצמו, אלא שעם ישראל ויתר באופן בלתי חוזר על האוטונומיה שלו והמליך על עצמו מלך.

אולם, הראי"ה קוק הבין אחרת, ולדבריו, העם נשאר הריבון ובסמכותו לצמצם את סמכויות המלך ולהחזיר אותן לעצמו (קבצים מכתב יד קדשו, כרך א – פנקס אחרון לבויסק, לד):

שכשהעם במצב יותר טוב מוסרי, ממילא ממשלת המלך מצטמצמת, על כן לעתיד לבא נאמר 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם' (יחזקאל לז, כה), נשיא תחת מלך, ובתורה נקרא מלך בשם 'נשיא', אלא שאין על גביו אלא ה' אלקיו. ואין זה חסרון למלך, כי אם עילוי לו מצד עילוי העם המונהגים על ידו.

החידוש בדברי הרב קוק כפול: ראשית, הוא קובע שהעם יכול להרחיב או לצמצם את סמכויות המלך. שנית, הוא קובע שצמצום סמכויות המלך הוא המצב הרצוי, וכך יהיה בימי המשיח, שיהיה בגדר 'נשיא' ולא בגדר 'מלך'. לפי גישה זו, במצב האידיאלי של העם ניתן להסתפק במלוכה סמלית (בדומה למקובל בחלק מן הדמוקרטיות בימינו שיש להן בית מלוכה סמלי).

בהתאם לתפיסה זו כתב הרב קוק שבהיעדר מלך, סמכויותיו חוזרות לעם (שו"ת משפט כהן, קנד):

נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה.

דהיינו, כיוון שמקור הסמכות של המלך הוא הסכמת העם, הרי שבהיעדר מלך הסמכות חוזרת לעם.

תלמידו של הרב קוק, הרב שאול ישראלי, המשיך באותה דרך, וכתב (עמוד הימיני ט, י):

מכל זה נראה מוכרח שסמכות המלך אינה קבועה ועומדת בדיני תורה וכל עיקרה תלויה היא במידת הסמכות שניתן לה מאת העם או באי הכח שלו (בישראל – הסנהדרין) בזמן המלכתו. וכל עם ועם, וגם ישראל בכלל זה, הרשות נתונה בידם למנות להם מלך ולמסור לו את הסמכויות שימצאו לנכון, על פי תנאי החיים שלהם.

נראה אפוא שגם הרב ישראלי מאמץ את עקרון ריבונות העם. עיקרון זה מאפשר לעם להרחיב את סמכויות המלך ולהסמיך אותו לפעול גם בענייני פנים, רווחה וכדומה, אך גם לצמצמן, ולהותיר את מוסד המלכות כמוסד סמלי, תוך העברת מרבית סמכויותיו של המלך לנבחרי הציבור.[2]

אם כן לפנינו סתירה לכאורה בשיטת הרב קוק. מצד אחד, הוא כתב שדיני המלוכה נלמדו ממדרש הפסוקים, ומצד שני, הוא כתב שמקור סמכויות המלך הוא העם ולא חוקי התורה. אולי אפשר לתרץ שאכן ישנו הבדל בין שיטת מהר"ץ חיות שתלה את סמכויות המלך אך ורק בהסכמת העם, לבין שיטת הרב קוק. על פי הרב קוק העם מסמיך את המלך, אולם, לאחר ההסמכה הפרשנות של כתב ההסכמה צריכה להיעשות על פי התורה. למשל, לאחר שהעם הסמיך את המלך להרוג את המורד במלכות, עדיין היה על המלך ללמוד מהתורה שאל לו להרוג את בני המורדים על פי הפסוק "לא יומתו אבות על בנים".

אפשר שהמקור לשיטה זו, הרואה בעם את מקור הסמכות, הוא בדיני החרם, שהרמב"ן האריך לבארם בקונטרס משפט החרם. הרמב"ן למד מהפסוק (ויקרא כז, כט) "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת", שיש לעם סמכות לקבוע תקנות בחרם (משפט החרם, ד"ה ואני אומר):

ואני אומר בשמא לאחר בקשת המחילה, שזהו פשט הכתוב בתורה כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, כלומר מה שהסכימו עליו הכל והוחרם לדעתם העובר עליו לא יפדה בממון אלא חייב מיתה.

הסמכות להחרים נתונה לשני מוסדות המייצגים את העם – המלך והסנהדרין (שם, ד"ה והחרם הוא):

ואם החרים אותו החרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה, ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו. וזהו דינו של יהושע שדן עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים.

הרמב"ן הוכיח את שיטתו מיהושע שהרג את עכן. לעיל ראינו שהרמב"ם למד מכאן שיש למלך סמכות להעניש גם מי שפטור על פי שורת הדין. כעת הרמב"ן מסביר שמקור הסמכות הוא בדין החרם.

בהמשך, הרמב"ן למד מפרשת הצלת יונתן בן שאול המלך לאחר שהפר צו של אביו, שהעם יכול לבטל צו מלכותי (משפט החרם, ד"ה וכן מלך):

וכן מלך ישראל או סנהדרין שהחרימו, אף על פי שהעובר חייב מיתה, אם רצו כולן למחול, מוחלין לו ומתירין... וזהו שאמר הכתוב "ויפדו העם את יהונתן ולא מת", ולפי פשוטו כלפי מה שאמרה תורה "לא יפדה" אמר הכתוב כאן "ויפדו העם את יהונתן", אלא שזה הפדיון בהיתר החרם הוא.

רוצה לומר, המלך בהיותו נציג העם רשאי להחרים ולהעניש, אולם, הריבון היה ונשאר הציבור, ולכן הציבור מוסמך לבטל את חרמי המלך. במילים אחרות, גם לשיטת הרמב"ן, סמכות המלך מקורה בעם, וההסמכה ניתנת לביטול.

• מי עוסק בענייני הפנים

1. מחלוקת התנאים והאמוראים

בספר שמואל מתאר שמואל הנביא את מה שעתיד המלך לעשות לעם (שמואל א, ח, יא-יח):

ויאמר שמואל... זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם: את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו. ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים ולחרש חרישו ולקצר קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו. ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו. וזרעיכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו. ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו. צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים.

בעקבות זאת, נחלקו תנאים ואמוראים בשאלה, האם שמואל הנביא תיאר את הסמכויות הנתונות למלך על פי דיני התורה, או שמא תיאר כיצד ינהג מלך שאינו נוהג כדין, העושה שימוש מופרז בכוח המסור בידיו, כפי שנאמר בגמרא (סנהדרין כ ע"ב):

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך.

כתנאי, רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו; רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך.

לפי רבי יוסי ושמואל, פרשת המלך מתארת את היקף הסמכויות שמעניקה ההלכה למלך, בעוד שלפי רבי יהודה ורב, הפרשה אינה מתארת את סמכויות המלך, אלא נועדה לאיים על העם, ולתאר בפניו את תוצאותיה האפשריות של בקשתו למנות מלך (כנראה, מתוך חשש שהמלך יפעל בכוחניות בניגוד לחוק התורה). לשיטה זו, המלך אינו רשאי ליטול לעצמו את הסמכויות המתוארות בפרשת המלך. מעניין לציין שרבי יהודה, שסבר שמינוי מלך הוא מצווה, גם סבר שאין למלך סמכות להטיל מיסים על העם. ייתכן שהוא סבר שהתורה לא מעניקה למלך סמכויות, אלא העם לפי רצונו.

2. מחלוקת הראשונים בשאלת תכלית גביית המיסים המותרת

הרמב"ם פסק כדעת רבי יוסי שמלך רשאי בין השאר, לגבות מיסים, ואגב כך התייחס לתכלית גביית המיסים המותרת (רמב"ם מלכים ד, א):

רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס. שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר "ואתם תהיו לו לעבדים", ולהלן הוא אומר "יהיו לך למס ועבדוך", מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.

הרמב"ם קבע שהמלך יכול להטיל מיסים לצרכיו האישיים או לצרכים ביטחוניים.

בניגוד לרמב"ם, רבנו תם לא הכריע במחלוקת התנאים, אך הוא הדגיש שלכל הדעות, המלך אינו רשאי לגבות מיסים לצרכיו האישיים (שו"ת בעלי התוספות, סימן יב, ראו עוד: תוספות סנהדרין כ ע"ב, ד"ה מלך):

מלכי ישראל ומלכי בית דוד דנין אותו... ואין יכולין לגזול, כלומר שלא כדין. ואפילו למאן דאמר "כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו", אין לך בו אלא חידושיו, "ואת כרמכם יקח ונתן לעבדיו" אוסרי מלחמתו אבל לעצמו – להרבות לו הון ולהיות לו לגן ירק – לא.

דהיינו, המלך רשאי להטיל מיסים לשם סיפוק צרכי הצבא, אבל אין הוא רשאי להטיל מס כדי "להרבות לו הון ולהיות לו לגן ירק".

לא מצאנו מי שכתב שיש למלך סמכות להטיל מיסים כדי לתמוך בנזקקים או כדי לממן פרויקט ציבורי כהקמת מבני ציבור, סלילת כבישים וכדומה. על פי ההלכה, מי שעסק בכך היו נבחרי הציבור בערים, כפי שמובא בגמרא (בבא בתרא ח ע"ב):

תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה... תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, שגבויה וחלוקה שוים; תמחוי – בכל יום, קופה – מערב שבת לערב שבת, תמחוי – לעניי עולם, קופה – לעניי העיר; ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, ולשנותה לכל מה שירצו.

משמעות הדברים היא שלכל הדעות מלך אינו מחזיק בכל הסמכויות של המדינה המודרנית, אלא לכל היותר בפיקוד על הצבא ובסמכות הענישה הפלילית. שאר הסמכויות היו ונשארו בידי הציבור.

אמנם בגמרא (ברכות ג ע"א), מסופר שחכמי ישראל פנו אל דוד המלך כשהעם היה במצוקה כלכלית ואמרו לו: "אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין פרנסה!". מכאן ניתן אמנם להסיק, שבעיני חכמי ישראל, המלך נדרש לדאוג גם לרווחה כלכלית. אולם, תשובותיו של דוד לחכמי ישראל, כמסופר שם, מלמדות שדוד לא סבר כך. לפי המסופר בגמרא, דוד "אמר להם: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו. אמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד". לאמור, הפתרון היחיד שיש בכוחו של המלך להציע בהיותו המפקד העליון של הצבא הוא – מלחמה.

• סיכום

ראינו כי חז"ל והפוסקים למדו את דיני המלוכה מהנביאים. עוד ראינו כי אין בדברי חז"ל "מסכת מלכים" העוסקת באופן מפורט בסמכויות המלך ובמקורותיהן.

בעקבות זאת ראינו שתי תשובות לשאלה מה המקור לסמכויות המלך.

תשובה אחת היא זו של הנצי"ב, שהמלך היה דורש את התורה שבכתב ולומד ממנה את סמכויותיו.

תשובה שנייה היא זו של מהר"ץ חיות שמקור הסמכויות הוא העם, ועל פי הראי"ה קוק, לעם שמורה הזכות להרחיב או לצמצם את סמכויות המלך כרצונו. משמעות התשובה השנייה היא שהתורה מקבלת את עקרון ריבונות העם, ומאפשרת משטר דמוקרטי שכולל בית מלוכה בעל סמכויות מוגבלות. בנוסף לכך ראינו כי המלך אינו מופקד על ענייני הפנים, ואלה אמורים להתנהל על ידי הציבור.