סנהדרין יט ע"א

סמכות המלך אל מול מערכת המשפט של התורה

בשיעור זה נעסוק בכמה מדיני המלך: סמכותו לגבות מיסים, סמכותו בתחום הפלילי.

• סמכות המלך בתחום הפלילי

1. דברי הרמב"ם בעניין סמכות המלך בתחום הפלילי

הרמב"ם הזכיר כמה פעמים את סמכות מלך ישראל להעניש פושעים. לעיל ראינו שבהלכות סנהדרין (יח, ו) הרמב"ם פסק שמלך יכול להעניש אדם גם על פי הודאתו, בניגוד להרוגי בית דין שאינם נענשים על פי הודאתם:

גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה.

בהלכות מלכים (מלכים ג, י) הרמב"ם פסק שהמלך רשאי להרוג יותר מאדם אחד ביום, וכן לתלות את הרוגי המלכות ולהשאיר אותם תלויים זמן רב:

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה, והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.

זאת, בניגוד להרוגי בית הדין שאסור להרוג יותר מאחד ביום (סנהדרין מה ע"ב; רמב"ם סנהדרין יד, י). וכן אסור להניחם תלויים יותר מיום אחד (סנהדרין מו ע"א; רמב"ם סנהדרין טו, ח).

הרמב"ם בהלכות רוצח דן במי ששלח רוצח להרוג את חברו ופסק שאינו חייב מיתה על פי שורת הדין (רמב"ם רוצח ב, ב), אולם, למלך יש סמכות להורגו (שם, ד):

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

לאמור, המלך מוסמך לקיים דין פלילי ולהטיל עונשים חמורים על העבריינים, כדי "לשבר יד רשעי עולם", גם אם אינם חייבים בעונש על פי שורת הדין.

2. הוראת שעה או חוק קבוע

מדברי הרמב"ם הנזכרים קשה להסיק, האם סמכות הענישה של המלך היא להרוג בהוראת שעה (בימינו סמכות זו נמצאת בידי הרשות המבצעת), או שמא סמכות זו מעניקה למלך גם את הכוח לחוקק חוקים קבועים הדרושים לשם שמירת הסדר הציבורי?

הרב יהודה גרשוני השיב לשאלה זו על בסיס דיוק בדברי הרמב"ם בהלכות רוצח (ב, ד) שהבאנו לעיל:

כל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

הרמב"ם מבחין בין בית דין שיכול להרוג "בהוראת שעה" לבין מלך שיכול להרוג ב"דין המלכות". מכאן, ש'דין המלכות' אינו 'הוראת שעה'. כך מדויק גם מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (יח, ו): "וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה".

וכך כתב הרב גרשוני (משפט המלוכה, ניו יורק תש"י, עמ' צו):

בדבריו יש חילוק בין מלך לסנהדרין. דסנהדרין יש להם רק דין של הוראת שעה, אבל מלך יש לו דין קבוע, שמדיני המלכות יכול להרגם בתור משפט קבוע.

אמנם, בהמשך דבריו הוא נשאר בצריך עיון. לעומת זאת, הריא"ה הרצוג סבר שאין למלך סמכות לחוקק חוקים קבועים, אלא רק להעניש בהוראת שעה (תחוקה לישראל ע"פ התורה ב, עמ' 76-77):

המצב על פי ההלכה הוא כזה: לדון דיני נפשות הרי זה בסמכותה ותפקידה של הסנהדרין... אלא שאף לאחר שהסנהדרין פטרה את הנידון, יש כח ביד המלך – משום תיקון העולם לצורך השעה – להורגו. אבל אין זאת אומרת שהמלכות בישראל היתה לה חוקה מיוחדת שלא כתורה, שעל פיה היא דנה, ועל פיה היא ממנה שופטים ומכשירה עדים. אלא שבדין הרוצח, הדבר מסור לשיקול דעתו של המלך על פי מה שרואה במצב המוסרי של העם.

אלא שיש מספר ראיות לכך שלמלך יש סמכות לחוקק חוקים קבועים. כגון מדברי הרמב"ם עצמו בעניין "דינא דמלכותא", שם כתב הרמב"ם (זכיה ומתנה א, טו):

במה דברים אמורים במקום שאין משפט ידוע למלך, אבל אם דין אותו המלך ומשפטו שלא יזכה בקרקע אלא מי שכותב בשטר או הנותן דמים וכיוצא בדברים אלו, עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין.

המושג "דיני המלך" שבהלכה זו מתייחס לחוק קבוע בנוגע לקניית קרקע. כך מוכח גם מתקנת דוד המלך שהשלל יתחלק גם למי שנשאר לשמור על הכלים (שמואל א, ל, כג-כה[1]):

ויאמר דוד לא תעשו כן אחי את אשר נתן ה' לנו וישמר אתנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידנו. ומי ישמע לכם לדבר הזה כי כחלק הירד במלחמה וכחלק הישב על הכלים יחדו יחלקו. ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה.

תקנה זו נפסקה להלכה על ידי הרמב"ם (מלכים ד, ט):

כל הרוגי המלך ממונן למלך, וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין, בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש. ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה, שנאמר "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו".

אגב, גם כאן אין מקור לדברים במשנה או בגמרא אלא רק בנביא. בכל אופן, מכאן למדנו שמלך יכול לתקן תקנות קבועות. משמעות הדברים היא שהתורה איננה רואה פסול בחקיקה אנושית המשלימה את התורה, ואין בה משום התרסה כלפי התורה כפי שיש בקבלת חוקים המחליפים את התורה, שאסורה באיסור "ערכאות" בו עסקנו לעיל. להכרעה זו משמעות רבה בימינו, כיוון שהיא נותנת תוקף הלכתי לחוקים הפליליים של מדינת ישראל.

3. האם למלך יש סמכות להקים מערכת משפט שתדון על פי חוקי המלך?

כפי שציינו בשיעור על איסור ערכאות, העמדה המקובלת בין הפוסקים היא שבכל הנוגע לדיני ממונות ודיני משפחה יש איסור להתדיין בבתי המשפט האזרחיים, בגלל איסור ערכאות, אלא יש להתדיין בבתי דין של תורה,[2] למרות שבבתי הדין התורניים דנים גם על פי חלק מחוקי המדינה שיש להם תוקף של "דינא דמלכותא".[3] כלומר, יש הבחנה בין החוק האזרחי, שלעיתים יש לו תוקף הלכתי, לבין הערכאות האזרחיות, שבכל מקרה אסור להתדיין בהן בענייני ממון.

אולם, בהמשך להכרעה שיש למלך סמכות לחוקק קבועים בתחום הפלילי יש לשאול האם בסמכותו להקים מערכת משפט אזרחית שתדון על פי החוקים שחוקק. כלומר, האם גם בתחום הפלילי יש לקיים את הדיון בבתי דין של תורה, או שמא, בתחום זה יש תוקף הלכתי לערכאות האזרחיות. בעניין זה ישנה מחלוקת בין האחרונים.

לפי מהר"ץ חיות, "דין מלך אינו דן המלך בעצמו, רק צריך למדייניה בסנהדרין. והסנהדרין ידונו את המורד לא לפי דין התורה רק לפי משפט המלוכה".[4] דהיינו, המלך יכול לחוקק חוקים אך השיפוט יהיה בבית דין של תורה. כך כתב גם הרב הרצוג, שדבריו הובאו לעיל.

לעומת זאת מדברי האורים ותומים עולה שהשיפוט נעשה בערכאות אזרחיות והמלך יכול למנות שופטים לכך מטעמו אף שאינם כשרים לכהן כדיינים בבית הדין. הדברים נכתבו בתשובה לשאלה כיצד ייתכן שמינו גרים להיות דיינים שידונו דיני נפשות בניגוד להלכה, וזו תשובתו (תומים ז, א):

ולכן צריך לומר או דמלך שאני. כיון דרשות ביד מלך להמית ולהרוג לתקון המדינה, כמו שכתב הרמב"ם בהל' רוצח (פ"ב ה"ד), ע"ש. אף הוא, אם רואה אדם גדול בתורה ומדע יכול למנותו לראש לדון אפילו דיני נפשות כי אתו דבר חוק ומשפט. וכן אמרו (סנהדרין ה, א) דריש גלותא יכול ליתן רשות אפילו למאן דלא גמיר וסביר כולי האי, והכל מטעם חוק המלך.

כלומר, כשם שהמלך רשאי להעניש על פי שיקול דעתו, כך הוא גם רשאי למנות שופטים לדון, אף שאינם כשרים. אמנם, יש לציין, שייחודו של המינוי ל"אדם גדול בתורה ומדע", רומז לכך שגם למערכת השיפוט של המלך יש למנות תלמידי חכמים.

4. תקנות בעניינים שבן אדם למקום

שאלה חשובה נוספת היא האם למלך סמכות להעניש רק על עבירות שבן אדם לחברו, או שמא גם על עבירות שבין אדם למקום. בכל המקומות בהם הרמב"ם התייחס לסמכות הענישה של המלך הוא עסק בענישה של מי שהיו מעורבים ברצח. גם הר"ן (דרשות הר"ן, יא) כאשר נתן דוגמה למימוש סמכותו של המלך כתב שעל המלך לפעול ברוח איסור "לא תרצח" שבתורה.

בהמשך לכך, כתב אברבנאל על שיטת הר"ן[5] (אברבנאל, דברים יז, ב, ד"ה ההודעה הב'):

וכתב (=הר"ן) שאפשר לומר שכל מה שנמשך למצות התורה בין על פי משפט הצודק בין כפי צורך השעה היה מסור לבית דין הגדול. אבל במה שבין אדם לחבירו היה בבית דין המשפט הצודק בלבד. ומה שיהיה להוראת שעה היה ביד המלך.

כלומר, סמכות המלך לפעול במסגרת של הוראת שעה, מוגבלת לעניינים הנוגעים ליחסים שבין אדם לחברו. הגבלה דומה אנו מוצאים גם בשו"ת אבני נזר (יו"ד שיב, נ):

ולדעתי נראה כי השופטים והמלכים ענין אחד היו עושין במה שבין אדם לחבירו ובכל הדברים הצריכין לתיקון המדינה. ובודאי משפט שצריך לעשות בחילול שבת אין למלך עסק בהן... רק כל עסקו להעמיד ארץ כדכתיב 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. והמשפט הוא כלי שבו הוא דן ומעמיד תיקון המדינה.

אף רבי מאיר שמחה מדווינסק, בספרו אור שמח, אימץ גישה זו, אך הוא הקשה עליה מהסיפור המובא בירושלמי שהוזכר לעיל, שם משמע שהמלך מוסמך להעניש על גילוי עריות (אור שמח, מלכים ג, י):

אך צריך עיון מירושלמי סנהדרין פרק נגמר הדין (פ"ו ה"ג) 'גברא חסידא אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטל לן' (=האיש החסיד ילך ויעיד עלינו ודוד המלך יהרוג אותנו), הרי דעל עריות היה הורג על פי עד אחד. ואולי הכוונה דהיה מעמידו בקשרי המלחמה כמו שעשה לאוריה החתי.

כלומר, המלך אמנם אינו מוסמך להעניש באופן ישיר על עבירות דתיות שאינן נוגעות לתיקון החברה, אך הוא רשאי לסכן את החוטא, ובכך לגרום בעקיפין לענישתו. מאחר שהמלך מוסמך לסכן את החייל גם אם לא חטא כלל, אין ללמוד מן הירושלמי, שהמלך רשאי להטיל עונש על אדם שביצע עבירה דתית שאינה נוגעת לשמירת הסדר החברתי.

אולם, ישנן ראיות לכך שיש בידי המלך סמכות לאכוף ציות לדין התורה, אף שאין בידיו סמכות לתקן תקנות דתיות חדשות. כך עולה, למשל, מן המסופר בספר שמואל על שאול, ש"הסיר האֹבות ואת היִדְעֹנִים מהארץ" (שמואל א, כח, ג), או מן המסופר על נחמיה שהיה המנהיג המדיני של יהודה תחת השלטון הפרסי (נחמיה יב, כו), שאסר את המסחר בירושלים בשבת (נחמיה יג, טו-יט) ונאבק בנישואי תערובת (שם, כג-כה). דיון בעניין זה מצוי גם בתלמוד הירושלמי (סוטה ז, ד):

כתיב 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת' (דברים כז, כו). וכי יש תורה נופלת? ... דאמר רב חונה רב יהודה בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר: 'עלי להקים'.

וביאר הרמב"ן (דברים כז, כו):

ידרשו בהקמה הזאת, בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור.

ואף הרמב"ם, כשהוא מתאר את תפקידיו של מלך המשיח, כתב (רמב"ם מלכים יא, ד):

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה.

מלך המשיח הוא המלך האידיאלי. למדנו אם כן מדברי הרמב"ם, שהמלך האידיאלי מוסמך לכפות על העם לקיים את המצוות. לכך ניתן להוסיף שכבר ראינו כי למלך ישראל סמכות למנות דיינים, וסמכות זו משמעותה מעורבות עמוקה באופן ההתפתחות של עולם התורה.

משמעות המחלוקת שראינו היא בשאלה האם תחום האחריות של המוסדות המדיניים היא רק בכל הנוגע לענייני העולם הזה, כלומר, רק לענייני בן אדם לחברו, ואילו על ענייני הרוח מופקד אך ורק בית הדין הדתי. או שמא, ישנה מעורבות של המוסדות המדיניים גם בענייני הרוח, בדומה לכך שישנה מעורבות של הסנהדרין בשאלה הארצית של היציאה למלחמת הרשות.

5. סמכות לפטור מעונש של התורה

עד כה ראינו שהמלך רשאי להעניש גם את מי שאינו חייב על פי שורת דין התורה. מה הדין במקרה הפוך, בו אדם עבר עבירה והמלך רוצה לפטור אותו מעונש?

תשובה לשאלה זו עולה מדברי דוד המלך לאשה התקועית, שביקשה מן המלך להתערב ולמנוע את הריגת בנה, שהרג בשוגג את אחיו. דוד המלך נעתר לבקשה זו ואמר: "חי ה' אם יפֹל משערת בנך ארצה" (שמואל ב, יד, יא). והסביר רלב"ג (שם, וכן כתב המלבי"ם): "שאף על פי שהיה בן מות לפי משפטי התורה הנה היה יכולת למלך להצילו להוראת שעה". לאור מה שראינו לעיל, ניתן ללמוד מסיפור הנביאים את דיני המלוכה, ולכן נוכל להסיק שהמלך רשאי להחליט על הימנעות מאכיפת חוקי התורה.

6. סיכום ביניים

עד כה ראינו כי למלך סמכות להעניש את עוברי העבירה שאינם חייבים בעונש על פי שורת הדין. ראינו בשורה של עניינים מחלוקות, כאשר על פי העמדה המרחיבה, למלך סמכות לחוקק חוקים קבועים בענייני ממון ובעניינים פליליים, למנות שופטים שידונו על פי החוקים הפליליים בלבד (אך לא בענייני ממון, שנידונים בבתי דין של תורה), וכן לפטור חוטא מעונש המגיע לו על פי שורת הדין.

בהמשך למה שלמדנו בסוגיית הפשרה, על ההכרח לגשר בין הדין לבין העולם הזה, ניתן לומר, שזה תפקידו של המלך. ולכן, במקרים בהם חוטא אינו נענש, המלך יכול להעניש אותו, ובמקרים בהם העונש הוא "נגד היושר" (כלשונו של הראי"ה קוק בעניין הפשרה) ניתן גם לפטור את החוטא.

• היחס בין המלך לבין דין התורה ומערכת המשפט התורנית

עד כה ראינו כי המלך רשאי להעניש פושעים שאינם חייבים בעונש על פי שורת הדין. כעת נעיין בשלוש הלכות המשרטטות את היחסים בין המלך לבין דיני התורה ומערכת המשפט שלה.

1. חסינות של המלך מפני החוק

כבר מפסוקי התורה ברור שהמלך מחויב לחוקי התורה, כפי שנאמר על חובת המלך לכתוב לעצמו ספר תורה (דברים יז, יט-כ):

והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.

בעקבות ציווי זה עולה השאלה האם ניתן גם להעניש את המלך כאשר הוא לא מציית לדין התורה? בעניין זה מצאנו מחלוקת בין התלמודים. במשנה (סנהדרין יח ע"א) נאמר: "המלך לא דן ולא דנין אותו". לכאורה, חסינות מוחלטת ניתנת למלך, ללא כל סייג. אולם, בתלמוד הבבלי סויגה הוראה זו (סנהדרין יט ע"א):

אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד – דן ודנין אותן, דכתיב 'בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט'. ואי לא דיינינן ליה – אינהו היכי דייני? והכתיב 'התקוששו וקושו', ואמר ריש לקיש: 'קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים'?!

אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? – משום מעשה שהיה.

לפי רב יוסף, המשנה החריגה את מלכי ישראל בלבד, בעוד שמלכי בית דוד נשפטים בבית דין של תורה ככל אדם (בניגוד לכהן גדול שנידון בסנהדרין), והם אף יכולים לכהן בו כדיינים. למלכי ישראל ניתנה חסינות בשל "מעשה שהיה" (שם):

דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו.

שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, והועד בבעליו, אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב.

אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם.

מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו.

רבים מהפרשנים הבינו את המעשה כפשוטו. אולם, הדעת נותנת, שהדברים רומזים לכך שינאי המלך הוא שרצח את החכמים, וכך עולה מדברי הרמב"ם (מלכים ג, ז):

כבר ביארנו שמלכי בית דוד דנין אותן ומעידין עליהן אבל מלכי ישראל גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו, ולא מעיד ולא מעידין עליו, מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת.

בהמשך לדברי הרמב"ם ייתכן שה"עבד" כלל לא היה עבד כנעני אלא משרת של ינאי שנשלח להרוג מישהו על ידי המלך, וגם אם הרצח לא נעשה ביוזמת המלך, היה צריך המלך להעניש את הרוצח, שהיה אחד ממשרתיו. כמו כן יש להעיר כי הרמב"ם לא פסק שכאשר עבד כנעני רוצח הדיון נעשה במעמד האדון שלו (ראו רמב"ם רוצח ה, ג). כך מתורצת השאלה כיצד ינאי דן את המלך שהיה גיסו (כפי שהקשה בשו"ת שואל ומשיב תניינא, ב, ד).

מכאן, שלפי שורת הדין, המלך כפוף לחוק ולמערכת אכיפת החוק ככל אדם אחר, והחסינות שעליה מדברת המשנה ניתנה עקב התפרקות המשטר בסוף ימי בית שני, כאשר המשטר הפסיק לציית לחוק, והיה חשש שמא העמדת מלכים לדין תסכן את הדיינים.

אבל בתלמוד הירושלמי מוסבר דין המשנה בדרך שונה (ירושלמי סנהדרין ב, ג):

ולא דנין אותו. על שם "מלפניך משפטי יצא" (תהילים יז, ב).

רבי יצחק בשם רבי: המלך וצבור נידונין לפניו בכל יום שנאמר "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (מלכים א, ח, נט).

כלומר, רק ה' יכול לשפוט את המלך ואת הציבור. וכך נאמר במפורש במדרש (מדרש רבה שופטים, ח):

מלך ישראל שהיה לו עסק מהו שיהא לו מותר לדון לפני בית דין, כך שנו חכמים: 'מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו'. למדונו רבותינו למה אין דנין את המלך? אמר רבי ירמיה שכן כתיב בדוד המלך 'מלפניך משפטי יצא', הוי אין בריה דן את המלך אלא הקדוש ברוך הוא.

פרשנות ייחודית לדברי התלמוד הירושלמי בעניין זה הציע הרב איתמר ורהפטיג.[6] לדבריו, רק "הקב"ה דן בהחלטותיו המדיניות והצבאיות" של המלך. כלומר, מדובר בביקורת על המדיניות של המלך, שאין לגביה הלכות מפורשות. אולם, מפשט המשנה והירושלמי משמע שמדובר על עניינים שיש בהם הלכה, ובכל זאת המלך אינו נידון.

לאחר הקמת המדינה התעורר דיון בעניין זה,[7] והיו שחשבו שכך יש לנהוג גם במדינת ישראל.[8] אולם, כמה מפוסקי זמננו הכריעו כנגד התלמוד הירושלמי, ובהם הרב שאול ישראלי[9] והרב יהודה זולדן.[10] גם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל הכריע כך, ושלל בחריפות את הרעיון של הענקת חסינות לנבחרי ציבור:

חלילה לנו לשוב אל תקופת הורדוס, שעליה אמרו 'מלך לא דן ולא דנים אותו', אלא אנו צריכים לנהוג במדינתנו כדין מלכי בית דוד, ש'דן ודנים אותו', וכל שכן לכל ציר שדן ודנים אותו מעיד ומעידין נגדו בבית משפט.[11]

מהבבלי ניתן להסיק שיש סמכות לסנהדרין להימנע מאכיפת החוק כאשר הדבר עלול לגרום נזק, ודברים אלו משלימים את מה שראינו שגם המלך רשאי למנוע מהסנהדרין לדון את העבריינים. מהירושלמי עולה שיש למלך חסינות, ואף שמבחינה מהותית עליו לציית לחוק, אין מוסד שיכול לדון אותו.

2. פקודה בלתי חוקית

נשלים עניין זה בהלכה שאסור לציית לפקודה של המלך לעבור על דברי התורה, כפי שפסק הרמב"ם (מלכים ג, ט):

המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו.

מקור הדין השני בגמרא (סנהדרין מט ע"א):

אמר ליה: עמשא מורד במלכות הוה, דכתיב ויאמר המלך לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר וגו'. אמר ליה: עמשא אכין ורקין דרש, אשכחינהו דפתיח להו במסכתא; אמר: כתיב כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, יכול אפילו לדברי תורה – תלמוד לומר, רק חזק ואמץ.

ופירש רש"י (שם):

אכין ורקין דרש – אשכחן שמצאן שהיו עסוקין במסכת ולא רצה לבטלן, כדמפרש ואזיל, דאינו מורד במלכות דכתיב רק חזק ואמץ – רקין מיעוטין, שאם בא המלך לבטל דברי תורה אין שומעין לו.

שהם דרשו אכין ורקין – שלא לקיים מצות המלך לעבור על דברי תורה, עמשא כדאמרן, אבנר – כשאמר לו שאול לעבדיו (שמואל א כב) סובו והמיתו את כהני ה' וגו' וכתיב (שם /שמואל א' כ"ב/) ולא אבו עבדי שאול לשלוח ידם ולפגוע וגו'.

הגמרא מספרת שעבדי שאול סירבו לבצע את הפקודה של שאול להרוג את כהני נוב, כיוון שלמדו מהפסוק שאין תוקף לפקודה המנוגדת להלכה. הפסוק אותו דרשו הוא מספר יהושע, ממנו למדו חז"ל שמורד במלכות חייב מיתה (וראו עוד בשיעור על מקור סמכויות המלך שהרחבנו בכך).

משמעות הדברים היא שגם לשיטה שמלך אינו נשפט בפני מערכת המשפט של התורה, אין הוא יכול להורות לאדם לעבור על דיני תורה, ולהוראה כזו אין תוקף.

3. מלך אינו יושב בסנהדרין

בנוסף ישנה הפרדה בין השלטון למערכת המשפט שבאה לידי ביטוי בהלכה הקובעת (רמב"ם סנהדרין ב, ד):

אין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין, שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו, אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה.

שלילת כשירותו של מלך לכהן כדיין בסנהדרין הבטיחה הפרדה בין הממסד האזרחי למוסד הדתי העליון. אמנם, מותר למלך (מבית דוד) לשבת בערכאה נמוכה יותר (שם, ה). על השאלה כיצד אפשר שמלך ישב בדין בערכאות נמוכות אף שלא ניתן לחלוק עליו, כתב הלחם משנה (סנהדרין ב, ה) שהכוונה שהמלך ידון כדיין יחיד.

הלכה זו שהמלך אינו יושב בסנהדרין מצטרפת להלכות נוספות שכבר ראינו ומהן עולה שבמשטר היהודי היו לאורך הדורות שני מוסדות: מוסד דתי – נביא, כהן, או סנהדרין, ומוסד מדיני – שופט או מלך. כמו כן, התקיימו בין שני המוסדות יחסים של איזונים ובלמים.

• סיכום

מכלול ההלכות העוסקות ביחס בין המלך למערכת המשפט של התורה יוצר תמונה מורכבת. המלך רשאי ואמור להשלים את מערכת המשפט של התורה בתחום הפלילי. במסגרת זו יש אומרים שהוא רשאי לחוקק חוקים קבועים, להקים מערכת משפט שתדון על פיהם ואף למנוע מהסנהדרין לדון ולהעניש את מי שעבר עבירה.

לגבי הזיקה בין המלך עצמו למערכת המשפט של התורה ראינו שמצד אחד מלך אינו נידון על ידי מערכת המשפט של התורה (למעט מלכי בית דוד הצדיקים, לדעת הבבלי). מצד שני אין תוקף לפקודה של המלך המורה לעבור על איסורי תורה. בנוסף, מלך אינו יושב בסנהדרין, כך שהתוצאה היא הפרדה בין מוסד המלוכה למוסד העליון של מערכת המשפט של התורה. כתוצאה מהפרדה זו נוצרת מערכת של בלמים ואיזונים בין הסנהדרין והמלך.