סנהדרין ה ע"א

בעניין "נקיט רשותא" ומינוי הדיינים

• מבוא

בימינו תהליך מינוי דיינים לבית הדין כולל שני שלבים: הראשון, הוא מתן הסמכה אישית לדון (המכונה: כושר לדיינות), זו ניתנת על ידי מועצת הרבנות הראשית למי שעמד בבחינות הדיינות בהצלחה. השלב השני הוא מינוי לדיין בבית הדין הרבני. המינוי נעשה בידי הוועדה למינוי דיינים, שכוללת את שני הרבנים הראשיים, שני דיינים מבית הדין הרבני הגדול, שני נציגים מלשכת עורכי הדין, שרים וחברי כנסת, ועוד. משמעות הדברים היא שרוב חברי הוועדה אינם תלמידי חכמים.

כל זאת בנוגע לבית הדין הרבני שהוא מוסד ממלכתי, שעל פי החוק הוא הגורם היחיד המוסמך להכריע במחלוקות הנוגעות לגירושין ולשאלות נוספות הנוגעות למעמד האישי. במקביל קיימים במדינת ישראל בתי דין לממונות שהם בתי דין פרטיים וההתדיינות בפניהם מותנית בהסכמת הצדדים ובחתימה על הסכם בוררות. בבתי הדין לממונות מכהנים דיינים שלחלקם אין כושר לדיינות.

עד כה למדנו כי בעבר הייתה נהוגה בישראל סמיכה, שמשמעותה, שכדי להיות דיין היה צורך לקבל סמיכה מאדם סמוך, איש מפי איש עד משה רבנו. אולם, מסיבות שונות, הוחלט שגם מי שאיננו סמוך יוכל לדון בחלק מהתחומים.

עתה עלינו לברר האם סמיכה פירושה הסמכה אישית או מינוי, ומהו הליך המינוי הראוי על פי ההלכה. האם ההלכה קובעת שמינוי צריך להיעשות רק על ידי דיינים (קרי, גורם תורני), או אף על ידי גורם מדיני, או גוף מעורב כמו בימינו. חשוב לציין שהקביעה שגוף מדיני רשאי למנות דיינים פירושה שלאותו גוף יש סמכות להעדיף דיין בעל השקפה תורנית מסוימת על פני חברו שיש לו השקפה תורנית אחרת.

כדי להשיב לשאלות אלה נעיין בסוגיית "נקיט רשותא" במסכת סנהדרין.[1]

• השאלות שסוגיית "נקיט רשותא" מעוררת

בסוגיית "נקיט רשותא" יש כמה סתירות לכאורה. כדי להציג את הדברים היטב נחלק את הסוגיה לארבעה חלקים.

1. חלק ראשון – רשות כדי לדון יחידי

החלק הראשון של הסוגיה מתחיל בברייתא (סנהדרין ד ע"ב-ה ע"א):

תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים – דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי.

איבעיא להו: כגון אנא – דגמירנא וסבירנא, ונקיטנא רשותא. אבל לא נקיט רשותא – דיניה לא דינא. או דילמא: אף על גב דלא נקיט רשותא דיניה דינא? תא שמע: דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר לו: אם קיבלוך עלייהו – לא תשלם, ואי לא – זיל שלים. שמע מינה: כי לא נקיט רשותא – דיניה דינא, שמע מינה.

בברייתא נאמר רק "מומחה לרבים - דן אפילו יחידי, וכבר עסקנו בכך לעיל בשיעור בעניין מספר הדיינים. על כך הוסיף רב נחמן שאדם כמוהו יכול לדון יחידי. הגמרא התלבטה מה המאפיינים הנדרשים כדי לדון יחידי אליהם התכוון רב נחמן. היה ברור לגמרא שכדי לדון יחידי צריך להיות "גמיר וסביר", כלומר, תלמיד חכם, הספק שלה היה האם יש צורך גם בקבלת רשות (בשלב זה הגמרא לא הבהירה מה פירוש קבלת רשות). מסקנת הגמרא שניתן לדון יחידי גם ללא קבלת רשות.

2. חלק שני – רשות כדי להיפטר מתשלום במקרה של טעות

על פי החלק השני של הסוגיה קבלת רשות מעניקה לדיין חסינות מתשלום במקרה שטעה בדין (סנהדרין ה ע"א):

אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא, ואי טעה מיבעי למיפטרא – לישקול רשותא מבי ריש גלותא. וכן אמר שמואל: לשקול רשותא מבי ריש גלותא.

פשיטא, מהכא להכא ומהתם להתם – (מהני), ומהכא להתם – (נמי) מהני דהכא שבט והתם מחוקק. כדתניא: "לא יסור שבט מיהודה" – אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. "ומחקק מבין רגליו" – אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים.

מהתם להכא מאי? תא שמע: דרבה בר חנה דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרבי חייא. אמר ליה: אי קיבלוך עלייהו – לא תשלם, ואי לא – זיל שלים. והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט! שמע מינה: מהתם להכא – לא מהני, שמע מינה.

רב ושמואל קובעים שדיין שקיבל רשות מריש גלותא פטור מתשלום במקרה שטעה. הגמרא ממשיכה וקובעת שמי קיבל רשות מריש גלותא בבבל (הכא) זוכה לחסינות גם אם דן בבבל וגם בארץ ישראל. אולם, מי שקיבל רשות לדון בארץ ישראל (התם), זוכה לחסינות רק אם ידון בארץ ישראל אך לא אם ידון בבבל. רש"י (שם, ד"ה שבט) פירש שהחסינות נובעת מכך שלממנים יש "רשות להפקיר [ממון], דהפקר בית דין הפקר".

על פניו, ריש גלותא החזיק בתפקיד מדיני ולא בתפקיד תורני, ובכל זאת, אנו רואים שהוא זה שמינה דיינים, והמינוי שלו העניק להם חסינות במקרה של טעות בדין. כך עולה מדברי הר"ן[2] (שם, ד"ה אי), שכתב:

ודין הוא שהרשות שנותנין לו בעלי הדין על עצמן עומדת לו במקום נטילת רשות מריש גלותא לכל העולם, שהם שליטים על עצמן כמו ריש גלותא על כל ישראל.

בניגוד לריש גלותא בבבל, בארץ ישראל בעלי הסמכות המקבילה היו הלל הזקן ובניו "שמלמדין תורה ברבים", כלומר, שהיו תלמידי חכמים. מדברי הגמרא ניכר שדווקא ריש גלותא, המנהיג המדיני היה בעל סמכות חזקה מזו של מנהיגי ארץ ישראל שהיו תלמידי חכמים.

השוואה בין החלק הראשון לשני מעלה שעל פי החלק הראשון רשות מעניקה סמכות לדון יחידי ואילו לפי החלק השני רשות מעניקה חסינות מפני טעות. ייתכן בהחלט שאין כאן סתירה אלא שתי השלכות של קבלת רשות.

3. חלק שלישי – רשות כמתן הסמכה אישית לדון ולהורות

החלק השלישי של הסוגיה עוסק באופן מפורש בשאלת מהותה של קבלת רשות (סנהדרין ה ע"א):

מאי רשותא? כי הוה נחית רבה בר חנה לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, יורה? – יורה. ידין? – ידין. יתיר בכורות? – יתיר. כי הוה נחית רב לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יורה? – יורה. – ידין? – ידין. – יתיר בכורות? – אל יתיר.

הגמרא משיבה לשאלה מהי קבלת רשות במעשה מתן הרשות לרבה בר בר חנה ולרב על ידי רבי יהודה הנשיא. זה האחרון החליט להסמיך את רבה בר בר חנה להורות בכל חלקי התורה, ואילו את רב הוא לא הסמיך להורות בענייני היתר בכור. בהמשך הגמרא נימקה זאת בכך שדווקא רב היה בקיא במיוחד במומי הבכור. רבי יהודה הנשיא חשש שרב יתיר בכורות שיש להם מומים קלים שאינם ניכרים לציבור, והדבר יגרום לציבור להתיר בכורות שבאמת אין בהם כל מום.

מחלק זה של הסוגיה ניכר שמתן הרשות עוסק בהסכמה האישית של הדיין ולא במינוי שלו לתפקיד. שהרי, מדובר כאן על הוראת הלכה והיתר בכורות שנעשים לכאורה לבקשת כל השואל, ולא בפסיקת דין הכוללת מרכיב של כפייה. מי שנתן את הרשות הוא אכן מבני בניו של הלל שהיה תלמיד חכם, ולא רק מנהיג מדיני. על רקע זה קשה להבין כיצד ריש גלותא היה יכול לתת רשות.

4. חלק רביעי – רשות להורות למי שיודע להתנסח בבהירות

החלק הרביעי של הסוגיה עוסק בשאלה מדוע יש צורך בקבלת רשות (סנהדרין ה ע"ב):

יורה? – יורה. אי גמיר – רשותא למה לי למישקל? – משום מעשה שהיה. דתניא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה. אמר להם: מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן, והורה לנו מי בצעים אין מכשירין. – והוא – מי ביצים דרש להו. ואינהו סבור: מי בצעים קאמר.

תנא: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו.

כלומר, את הרשות נותן רב (ולא מנהיג מדיני) והוא נדרש כדי לוודא שגם מי שבקיא בהלכה מסוגל להתבטא באופן שלא יגרום לתקלות וטעויות. מחלק זה של הסוגיה עולה:

1. קבלת רשות נדרשת לצורך הוראת איסור והיתר, ולא קשורה למינוי כדיין.
2. הצורך בקבלת רשות הוא תקנה ולא נדרש מעיקר הדין.
3. את הרשות נותן רבו של תלמיד חכם, ולאו דווקא נשיא או ריש גלותא.

5. סמכות הסנהדרין במינוי דיינים

משתי סוגיות אחרות עולה שסמכות מינוי הדיינים מסורה לסנהדרין בלבד. כך משמע מדברי המשנה (סנהדרין ב ע"ב): "אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד", ובגמרא נאמר על כך (סנהדרין טז ע"ב):

ואין עושין סנהדראות כו'. מנא לן? – כדאשכחן במשה, דאוקי סנהדראות, ומשה במקום שבעים וחד קאי.

כלומר, בתורה נאמר שמשה רבנו מינה את הדיינים, ומשה היה במקום הסנהדרין. כך עולה גם מדברי הגמרא בסוגיה נוספת, בה נאמר (סנהדרין פח ע"ב):

באין ללשכת הגזית... משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו – יהא דיין בעירו.

מסוגיות אלה משמע שמינוי הדיינים נעשה על ידי הסנהדרין בלבד, ולא על ידי המלך או כל מנהיג מדיני אחר.

• פסיקת הרמב"ם בעניין קבלת רשות

לאחר שראינו את הסתירות בסוגיה, נעיין בפסיקת הרמב"ם, שבמידה רבה צעד בעקבות הגמרא, ואכן גם בדבריו יש שורת סתירות לכאורה. נעבור על פסיקת הרמב"ם בהשוואה לארבעת חלקי הסוגיה, ונראה את הקשיים בדבריו.

1. רשות כדי לדון יחידי

לגבי רשות כדי לדון יחיד פסק הרמב"ם (סנהדרין ב, יא): "אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי". הרמב"ם פסק שמותר לדיין לדון יחידי אם הוא מומחה לרבים או אם הוא קיבל רשות. כבר כאן יש קושי מסוים כיוון שבגמרא נאמר שמי שהוא "גמיר וסביר" יכול לדון יחידי ולא רק מומחה לרבים. בכל אופן, הרמב"ם לא הסביר כאן מי נותן את הרשות, וכיצד קבלת הרשות מתירה לדון יחידי.

2. רשות כמתן הסמכה אישית לדון ולהורות

בחלק השלישי של הסוגיה ראינו שמתן רשות פירושו הסמכה אישית לדון ולהורות הלכה. הרמב"ם פסק חלק זה בסוגיה במסגרת דיני הסמיכה (רמב"ם סנהדרין ד, ב; ח):

ב] וכיצד היא הסמיכה לדורות לא שיסמכו ידיהן על ראש הזקן אלא שקורין לו רבי ואומרים לו הרי את סמוך ויש לך רשות לדון אפילו דיני קנסות...

ח] ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן.

דהיינו, סמיכה יכולה שתהיה לכלול רשות להורות בכל חלקי התורה, או בחלקים מסוימים. בכל מקרה רק מי שהוסמך רשאי לדון דיני קנסות כפי שכבר למדנו. על פניו, סמיכה עוסקת בכשרות האישית לדון או להורות (בדומה ל"כושר הדיינות" בן זמננו), ולא במינוי לתפקיד של דיין. ואם כן, לא מובן מדוע דין זה הובא במסגרת הדיון על מתן רשות בסוגיה.

3. רשות כדי להיפטר מתשלום במקרה של טעות

החלק השני של הסוגיה עסק כאמור במינוי כדיין לעניין זה שהממונה יהיה חסין מתביעות במקרה של טעות בדין. על פי הגמרא מי שממנה הוא ריש גלותא או הנשיא בארץ ישראל.

בעקבות הגמרא, הרמב"ם (סנהדרין ד, יב-יד) פסק כך:

יב] בית דין שנסמכו בארץ ישראל ויצאו חוצה לארץ הרי הם דנים דיני קנסות בחוצה לארץ כדרך שדנים בארץ, שסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ והוא שיהיו סמוכים.

יג] ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים, ויש להן לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהן בין רצו בין לא רצו שנאמר "לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל".

יד] וכל דיין הראוי לדון שנתן לו ראש גלות רשות לדון יש לו רשות לדון בכל העולם אף על פי שלא רצו בעלי דינין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף על פי שאינו דן דיני קנסות. וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו בית דין שבארץ ישראל רשות לדון, יש לו רשות לדון בכל ארץ ישראל ובעיירות העומדות על הגבולים אף על פי שלא רצו בעלי דינין. אבל בחוצה לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינין. אף על פי שיש לו לדון דיני קנסות בחוצה לארץ אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות.

נפתח בהלכה יב בה הרמב"ם פסק שרק דיין שנסמך רשאי לדון דיני קנסות. כאמור, נראה שכוונתו לכשירות האישית של הדיין.

בהלכה יג קבע הרמב"ם שדיין שמונה על ידי ריש גלותא רשאי לדון את בעלי הדין בעל כורחם (וראו עוד את שיטת התוספות בהערה[3]). סמכות זו לא הוזכרה במפורש בגמרא, אם כן מה מקורה? מסתבר שהרמב"ם הסיק זאת מכך שהגמרא השוותה דיין שהתקבל על ידי בעלי הדין לדיין שמונה על ידי ריש גלותא, ומכאן שדיין שמונה על ידי ריש גלותא יכול לדון את בעלי הדין ללא הסכמתם.

דברים אלה של הרמב"ם מהווים מהפכה של ממש בעניין משמעותה של קבלת רשות. עד כה ראינו בגמרא שקבלת רשות מעניקה חסינות מפני תביעות, ולכן היה ניתן להבין שמדובר בחלק מההסמכה האישית. לעומת זאת, הרמב"ם הבין שקבלת רשות פירושה מינוי לתפקיד של דיין, שמעתה יכול לכפות על בעלי דין להתדיין בפניו.

זאת ועוד, הרמב"ם ביאר (כדרכו בקצרה) שמקור סמכותו של ריש גלותא למנות דיינים נובע מכוחו המדיני – "במקום מלך הן עומדים". מהפסוק התומך בכך – "לא יסור שבט מיהודה" משמע שהכוונה שריש גלותא הוא ממלא מקומו של מלך ישראל.

הרמב"ם בפירוש המשניות (בכורות ד, ד) הרחיב יותר וכתב כך:

הנותן רשות הוא ראש גלות העומד בבבל, ואין מתנאיו שיהא חכם. וראש ישיבה העומד בארץ ישראל, ומתנאיו שיהא מובהק מאד בחכמת התורה עד שלא ימצא שלם יותר ממנו בכלל בארץ ישראל בזמן שהעמידוהו. הרי אם היה הדיין הזה נקיט רשות ישיבת ארץ ישראל הרי אותה הרשות מועילה לו בארץ ישראל בלבד, ולא תועיל לו בחוצה לארץ. ואם היה נקיט רשות גלות הרי היא מועילה לו בכל מקום, בארץ ישראל ובחוצה לארץ. לפי שמרות ראש גלות על כל ישראל כמרות המלך המושל בכח, וכך קראו ה' שבט. אמרו "לא יסור שבט מיהודה", אלו ראשי גלויות שבבבל שרודין את ישראל בשבט. כלומר בעל כרחם ובכפייה. הלא תראה שאין אנו שמים לב לחכמתו אלא ליחוסו ושיהא מנויו בהסכמת אנשי מקומו בלבד, אבל ישיבת ארץ ישראל היא תורנית לפי שנאמר ומחוקק מבין רגליו.

כלומר, סמכות ריש גלותא נובעת מייחוסו לבית דוד ומהסכמת הציבור שקיבל את שלטונו ולא מחוכמתו בתורה, לעומת זאת, סמכות הנשיא היא סמכות תורנית בלבד.

בשולי הדברים נעיר כי בניגוד לרמב"ם, רש"י (סנהדרין ה ע"א, ד"ה שרודים) כתב שריש גלותא שואב את סמכותו ממלכי פרס, כלומר, מכוח השלטון באשר הוא, ולאו דווקא מכוח מלך ישראל.

בהלכה יד הרמב"ם השווה את קבלת רשות "מבית דין שבארץ ישראל" לקבלת רשות מריש גלותא: מי שקיבל רשות מריש גלותא יכול לדון בעלי דין בעל כורחם בבבל ובארץ ישראל, אך אינו רשאי לדון דיני קנסות. מי שקיבל רשות מבית דין בארץ ישראל יכול לדון דיני קנסות בכל מקום בהסכמת בעלי הדין, ויכול לכפות את בעלי הדין לדון בפניו רק בארץ ישראל ובגבולה.

בהמשך פסק הרמב"ם, גם כאן בעקבות הגמרא, שמי שקיבל רשות לדון חסין מפני תביעות במקרה שטעה (רמב"ם סנהדרין ו, ב):

טעה בשקול הדעת כגון דבר שהוא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה כאחד מהן בפירוש ועשה כאחד מהן ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחר, אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מראש גלות, או שלא היה נוטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן, הואיל והוא מומחה חוזר הדין, ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם, אחד הנוטל רשות מראש גלות או הנוטל רשות מבית דין של ישראל בארץ ישראל אבל לא בחוצה לארץ כמו שביארנו.

ברור שהרמב"ם זיהה את בית הדין בארץ ישראל עם הלל ובניו שהוזכרו בגמרא, ועדיין לא ברור האם מדובר כאן על הסמכה אישית או על מינוי לתפקיד או על שניהם, ומה מקור הסמכות לכך?

4. רשות להורות למי שיודע להתנסח בבהירות

את שלושת החלקים הראשונים של הסוגיה הרמב"ם פסק בהלכות סנהדרין, ואילו את חלקה הרביעי, שעסק בשאלה מדוע יש צורך בקבלת רשות הוא פסק בהלכות תלמוד תורה (ח, ב):

איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואף על פי שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

כאן פסק הרמב"ם שאסור לתלמיד לפתוח ישיבה וללמד ללא קבלת רשות מרבו. על רקע הסוגיה קשה מדוע כאן די בקבלת רשות מרבו ואין צורך בקבלת רשות מריש גלותא או מבית דין או מאדם סמוך. זאת ועוד, הרשות כאן היא כדי ללמד תורה ואין קשורה בכלל לכשרות אישית לדון או למינוי כדיין.

5. מינוי על ידי הסנהדרין

בעקבות דברי הגמרא שראינו, הרמב"ם (סנהדרין ב, ח) כתב כך:

אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין. כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא ועניו ושפוי ופרקו נאה ורוח הבריות נוחה הימנו, עושין אותו דיין בעירו. ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבית דין הגדול.

על פניו הרמב"ם פסק כאן שמי שממנה את הדיינים בכל הערכאות הם דייני בית הדין הגדול. פסיקה זו עומדת בסתירה לכל מה שראינו עד כה שהמינוי נעשה על ידי המנהיג המדיני.

בנוסף, הרמב"ם (סנהדרין ה, א) פסק:

אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

מכאן עולה שהסנהדרין ממנה רק את דייני בתי הדין של 23 דיינים בלבד.

• הבחנה בין כשרות אישית למינוי

כדי ליישב את דברי הגמרא ואת פסיקת הרמב"ם יש להבחין בין כשרות אישית לבין מינוי לתפקיד.[4]

על פי שורת הדין, כשרות אישית מותנית בסמיכה, איש מפי איש עד משה רבנו. ניתן להסמיך אדם לכל חלקי התורה או לחלק מהם, כמו כן, רק מי שנסמך רשאי לדון דיני ממונות.

מלבד הכשרות האישית נדרש גם מינוי לתפקיד, שנעשה על ידי בעל הסמכות המדינית. בבבל בעל הסמכות הוא ריש גלותא, ובגלל שהוא במקום מלך (ישראל) הוא רשאי למנות דיינים בבבל ובארץ ישראל. משמעות המינוי משולשת:

1. הוא רשאי לכפות את בעלי הדין להתדיין בפניו, בדומה לבית הדין הרבני הממלכתי בן זמננו.
2. מי שהתמנה זוכה לחסינות מתביעה במקרה של טעות. חסינות זו מבוססת על סמכותו של בעל הסמכות המדינית להפקיע ממון.
3. מי שהתמנה רשאי גם לדון יחידי. הדעת נותנת שסמכות זו נובעת מכך שמינוי כזה שקול להסכמת בעלי הדין להתדיין בפני דיין יחיד, שהרי הגמרא עצמה כתבה שכדי להיפטר מתשלום מטעות די במינוי או בקבלת הצדדים.

הקושי המרכזי בסוגיה ובפסיקת הרמב"ם הוא בעירוב בין דיני המינוי לדיני הסמיכה – בשני המקורות ראינו כי בית הדין בארץ ישראל הוא גם הסומך וגם הממנה.

תירוץ הקושי נמצא ככל הנראה בדברי רמב"ם הבאים (סנהדרין ד, ה):

בראשונה היה כל מי שנסמך – סומך לתלמידיו. וחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והתקינו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא, ושלא יהא הנשיא סומך אלא אם כן היה אב בית דין עמו, ושלא יהיה אב בית דין סומך אא"כ היה הנשיא עמו. אבל שאר החבורה יש לכל אחד מהם לסמוך ברשות הנשיא והוא שיהיו שנים עמו שאין סמיכה פחות משלשה.

כלומר, על פי שורת הדין הכשרות האישית מותנית בסמיכה, וכל מי שסמוך רשאי לסמוך אחרים ולהעניק להם את הכשרות האישית. אולם, חכמים תיקנו שלא תינתן סמיכה ללא רשות הנשיא, כלומר, יש צורך באישור כפול.[5] וביאר הרדב"ז (שם): "חזרו וחלקו כבוד לבית הזה כלומר לבית דוד אמרו ב"ד שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי". כאמור, הנשיא בארץ ישראל הוא כריש גלותא בבבל, כלומר, הוא היה גם המנהיג המדיני של יהודי ארץ ישראל, כפי שהיה, למשל, רבי יהודה הנשיא.[6]

ואכן, הרמב"ם (סנהדרין א, ג) כתב שהנשיא עמד בראש הסנהדרין ולצידו אב בית דין:

קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד... הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו.

לעומת זאת, ממקורות אחרים עולה שהרמב"ם זיהה את הנשיא עם המלך, כגון (רמב"ם אבל ט, ו):

ומנין שקורעין על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועה שבאה שנהרג רוב צבור? שנאמר "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב, על שאול" זה נשיא, "ועל יהונתן בנו" זה אב"ד, "ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" זו שמועה רעה.

כלומר, הדין שקורעים על מותו של נשיא הסנהדרין נלמד מהקריעה על שאול המלך.[7] החתם סופר כתב זאת במפורש אגב דיון בשאלת ירושה בתפקידים תורניים (שו"ת חתם סופר א, יב):

דמעולם לא הורישו כתר תורה לבניהם אלא מהלל ואילך. ולא משום כתר תורה אלא להיות המלכות שבישראל מלכות הורדוס עבדא בישא ראו חז"ל להשלים כתר המלכות ע"י נשיאי התורה שהיו אז מזרע דוד המלך עליו השלום והורישו כתרם לבניהם מטעם שלטונות מלוכה, לא מטעם התורה וההוראה.

דהיינו, על פי שורת הדין, נשיאות הסנהדרין היא תפקיד תורני בלבד, אולם, מתקופת הורדוס, לאחר שהמלוכה נתפסה בידי זרים, הפך נשיא הסנהדרין להיות המנהיג המדיני הראוי של ישראל (ואז נוצר הצורך למנות גם אב בית דין שיהיה המנהיג הרוחני).

כך עולה גם מדברי התוספות (סנהדרין ה ע"א, ד"ה דהכא, בעקבות הירושלמי) שהסבירו שכוחו של ריש גלותא היה חזק משל הנשיא בגלל ייחוסו. ריש גלותא היה צאצא של הזכרים מבית דוד, ואילו הנשיא היה צאצא של הבנות. משמע שמקור הסמכות של שניהם הוא הזיקה שלהם לבית דוד, קרי למנהיג המדיני.

מכל זה נראה שלקראת החורבן, בארץ ישראל נשיא הסנהדרין היה גם מנהיג רוחני וגם המנהיג המדיני. כך עולה מדברי הגמרא עצמה שכתבה שהלל ובניו, הנשיאים, היו מצאצאי דוד המלך, וגם היו מלמדים תורה ברבים.

לאור זאת מובן מדוע מי שמונה על ידי בית הדין שבארץ ישראל, כלשונו של הרמב"ם, קיבל בכך גם הסמכה אישית לדון דיני קנסות, וגם מינוי להיות דיין בארץ ישראל.

• הבחנה בין מינוי דיינים בערכאות השונות

את הקושיה מדברי הגמרא והרמב"ם (סנהדרין פרק ה) מהם משמע שהסנהדרין הייתה ממנה את בתי הדין של כ"ג של השבטים והערים, יש ליישב על פי דברי האחרונים שכתבו שרק מינוי בית דין של כ"ג נעשה על ידי הסנהדרין, לעומת זאת, בית דין של שלושה ממונה על ידי הציבור.

כך כתב בין השאר,[8] בספר אמרי בינה (דיינים, א, ד"ה ואין עושין):

ומתמנים ע"פ סנהדרי גדולה סנהדרי קטנה, כדאוקי משה רבנו ע"ה. ומלבד זה הזהירה התורה "ושפטו את העם", שזה מינוי הדייני' היינו בעיר שאין בו ק"כ (=120 תושבים, שאינה ראויה למינוי בית דין של כ"ג) דלא נכלל בכלל "שעריך", [אלא] למנות בית דין של ג'. ואלה ל"צ להתמנות מפי בית דין הגדול דוקא, רק אם היו סמוכין מסמוך לבד סגי. והנך שלשה לא מצינו דאוקי משה, ולכך לא היו צריכין להתמנות ולהעמידן סנהדרי גדולה דוקא, כיון דהיא מצוה פרטית על כל ישראל.

לדבריו, ההלכה שסנהדרין ממנה את דייני בתי הדין עוסקת רק בבתי דין של כ"ג, לעומת זאת, מצוות מינוי דייני בתי הדין של שלושה מוטלת "על כל ישראל".

בחידושי הרי"מ (חו"מ א, אות ב, ד"ה אמנם לענ"ד, לקראת סופו) הסכים עם המסקנה, אולם, בניגוד לאמרי בינה, הוא טען שמצוות מינוי בתי דין של שלושה היא מתקנת עזרא ולא מדאורייתא: "מינוי בית דין ג' רק מתקנת עזרא ולא בעי ע"א להעמידם".

אחרונים אלה טענו שהסמכות המוקנית לסנהדרין למנות דיינים נוגעת רק למצווה למנות דייני בתי דין של כ"ג, לעומת זאת, הסמכות למנות דייני בתי דין של שלושה נתונה בידי הציבור. על כך יש להקשות שהרמב"ם מנה במצווה אחת את מינוי כל הדיינים כולם:

והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים... ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה... ועיר שאנשיה מעטים שאינה ראויה לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינים הקטנים.

אמנם, ניתן לתרץ שאכן מצוות מינוי כל הדיינים היא אחת, אבל סמכות המינוי שונה בהתאם לערכאה.

לגבי מינוי דייני הסנהדרין, כתב אברבנאל (דברים יז, ח) שעל פי שורת הדין, המינוי נעשה על ידי המלך, ורק בהיעדר מלך, נשיא הסנהדרין עושה זאת:

שבזמן שהיה מלך הוא היה ממנה אותם. וכאשר לא היה שם מלך השופט הגדול היה ממנה את כל א' מהסנהדרין עם עצתם. כי כאשר היה מת אחד מהם, אותו השופט הגדול עם עצת שאר הסנהדרין היו ממנים אחר תחתיו. ובמות השופט הגדול היו כלל הסנהדרין ממנים אחד מהם לראש ולשופט עליהם.

ואכן, בספר דברי הימים (ב, יט, ה-י) מסופר כי מי שמינה את הדיינים היה יהושפט המלך:

ויעמד שפטים בארץ בכל ערי יהודה הבצרות לעיר ועיר. ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט. ועתה יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שחד. וגם בירושלם העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה' ולריב וישבו ירושלם. ויצו עליהם לאמר כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם. וכל ריב אשר יבוא עליכם מאחיכם הישבים בעריהם בין דם לדם בין תורה למצוה לחקים ולמשפטים והזהרתם אתם ולא יאשמו לה' והיה קצף עליכם ועל אחיכם כה תעשון ולא תאשמו.

רש"י (שם, ח-י) פירש שמדובר הן בדיינים לענייני ממון והן לענייני נפשות:

למשפט ה' ולריב – משפט נופל לומר על דיני ממונות...   

בין דם לדם – בין דם רציחת שוגג למזיד.

המלבי"ם (שם, ח) אף כתב שיהושפט מינה את דייני הסנהדרין:

כמו שהעמיד סנהדרי קטנה בכל עיר ועיר כן העמיד סנהדרי גדולה בירושלים, והיו בם לוים וכהנים.

משמע שמינוי כל הדיינים, כולל דייני הסנהדרין נעשה על ידי המלך או מי שמחזיק בסמכותו.

במדרש (רבה, שמות, משפטים, ל) שיבחו את יהושפט על מעשיו ולא ראו בהם חריגה מסמכות:

"מלך במשפט יעמיד ארץ", זה יהושפט שנאמר (דברי הימים ב, יט) "ויאמר יהושפט אל השופטים ראו מה אתם עושים"...

אמר הקדוש ברוך הוא: אני מביא את הישועה שנאמר "לה' הישועה", ומי שהוא עושה משפט כותב אני עליו שהוא מקרב את הישועה, וכן אתה מוצא ביהושפט שעשה שופטים שנאמר (דברי הימים ב יט) "ויעמד יהושפט שופטים", וכשבאו בני עמון ומואב הן היו עומדין והקב"ה עושה מלחמתן שנאמר (שם כ טו): "כי לא לכם המלחמה כי לאלהים", כשם שאמר משה רבינו ע"ה (שמות יד): "ה' ילחם לכם". למה? מפני שעשו את הדין, גרמו הישועה שתבא.

ניתן לתרץ בדוחק שעל פי הרמב"ם את הסנהדרין ואת דייני בתי הדין של שלושה ממנה המלך (או ממלא מקומו), ואת דייני בתי הדין של כ"ג ממנה הסנהדרין, ועדיין צריך עיון נוסף.

בהמשך לכך ניתן לפרש את דברי הרמב"ם (סנהדרין פרק ב, "אמרו חכמים") שהסנהדרין ממנה את כל הדיינים, כעוסקים רק בבתי דין של כ"ג. לחלופין ניתן לומר שאכן כוונתו שם גם לבתי דין של שלושה, אולם, לא מדובר בפסיקת הלכה, אלא בתיאור מצב. הדבר מסביר את ההפרדה בין ההלכה בפרק ה העוסקת במינוי דייני בתי דין של כ"ג, להלכה בפרק ב, העוסקת במינוי כל הדיינים.

הרמב"ם פתח הלכה זו במילים "אמרו חכמים". ביטוי זה מופיע בספר משנה תורה עשרות רבות של פעמים. במקרים רבים הכוונה לביטוי או הדרכה מוסרית של חכמים שאיננה הלכה כגון (רמב"ם נזקי ממון ה, ט): "ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי". יש שמדובר בהם בפסיקת הלכה במקרה שאירע (כגון רמב"ם זכיה ומתנה יא, כב), ויש שהכוונה לדין דרבנן (כגון, רמב"ם שכירות יב, ב).

במקרה זה, מסתבר שלא מדובר בפסיקת הלכה שרק הסנהדרין מוסמכת למנות דיינים, אלא בתקנה שנקבעה בתקופה בה הנשיא היה ראש הסנהדרין, ובה נקבע שאת המינוי תעשה הסנהדרין. אולם, על פי שורת הדין סמכות המינוי נתונה בידי המנהיג המדיני כפי שראינו.

• מקור הסמכות של המנהיג המדיני למנות דיינים

בפתח שיעור זה ציינו כי להענקת סמכות המינוי למנהיג המדיני יש משמעות מעשית כבירה, בכך שהוא יכול לבחור דיינים בעלי השקפת עולם מסוימת, ובמידה רבה להכתיב כיצד ייפסק הדין בבתי הדין. מה המקור לסמכות זו, שיש בה התערבות של המדיני בתורני?

בנוגע למצוות מינוי דיינים נכתב בספר החינוך (מצווה תצא) כך:

למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה, ויחזרו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם, ויצוו בראוי לעשות, וימנעו הדברים המגונים. ויקימו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצוות התורה ומניעותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש...

וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הציבור כולם שבכל מקום ומקום.

כלומר, הסמכות למנות דיינים מופקדת בידי הציבור ובאחריותו. על פי זה, המלך, ריש גלותא והנשיא, כולם הם נציגי הציבור, ולכן הם המוסמכים למנות דיינים.[9]

מקור נוסף התומך בעיקרון זה הוא בדברי הגמרא (ברכות נה ע"א) הבאים:

אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?

ברוח זו הטילו מאה וחמישים חכמי אשכנז, ובהם, רשב"ם, רבנו תם וראב"ן, חרם על מי שהביא לכך שהמלך הגוי ימנה אותו לרב על הקהילה בניגוד לרצונה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, פראג, אלף כב):

ועוד גזרנו ונדינו והחרמנו בשמתא ובשם מיתה שלא יהא אדם רשאי ליטול שררה על חבירו לא ע"י מלך ולא ע"י שר ושופט כדי לענוש ולקנוס ולכוף חבירו לא בדברי הבאי ולא בדברי שמים, כי יש עושים עצמם פרושים ואפילו צנועים אינם, אם לא שימנו אותם רוב הקהל מפני חשיבותם.

הרמ"א (חו"מ ג, ד) הביא מחלוקת בעניין זה:

רשות שנותן המלך עכו"ם בזמן הזה, אינו כלום. ומיהו אם קבלוהו הקהל על פי כתב המלך, יכול לדון. וי"א דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך, או השר הממונה בעירו, דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה; ומכל מקום מי שעושה זה בלא רשות הקהל, מצער הצבור ועתיד ליתן את הדין.

הרמ"א פתח בכך שיש מחלוקת האם יש תוקף הלכתי בדיעבד למינוי דיין על ידי מלך גוי. כפי שראינו, לדעת הרמב"ם סמכות המינוי נתונה למלך ישראל (ואולי אף לצאצא מבית דוד בלבד) ולדעת רש"י הסמכות נתונה לכל שלטון. בכל מקרה, הרמ"א הוסיף שלכתחילה לא ניתן למנות דיין ללא הסכמת הציבור.

לאור כל האמור ניתן לומר שלדעת הרמב"ם הסמכות למנות דיינים מוקנית לציבור, וממנו היא עברה לנציגיו – המנהיגים המדיניים.

אמנם, סמכות זו תקפה רק אם המועמד הוא תלמיד חכם, כפי שפסק הרמב"ם (סנהדרין ג, ח):

כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תכירו פנים במשפט", מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינין.

בשולי הדברים נציין כי הרמב"ם הזכיר בהלכה זו שלושה גורמים שמוסמכים למנות דיינים: הסנהדרין, המלך וריש גלותא. על פי דברינו, סמכות הסנהדרין למנות דייני בתי דין של שלושה אינה נובעת מסמכותה התורנית, אלא מכך שבראשה עמד הנשיא שבארץ ישראל. אולם, סמכותה למנות דייני בתי דין של כ"ג היא מכוח סמכותה התורנית.

כאמור, ההסמכה האישית ניתנת על ידי חכמי התורה בלבד, כך שהמנהיג המדיני יכול לבחור מתוך אלה שקיבלו את ההסמכה האישית את מי למנות.

• ביאור מהלך הגמרא

כעת נותר לנו רק לבאר את השלב הרביעי בגמרא, שנפסק על ידי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה. אולם, טרם שנעשה זאת, נשוב למהלך הגמרא כולו ונסביר אותו לאור שני היסודות בדין קבלת הרשות – ההסכמה האישית והמינוי.

בשלב הראשון בגמרא נאמר שניתן למנות דיין לדון יחידי. השלב השני בגמרא עסק בהענקת חסינות למי שהתמנה לדון דיני ממונות (בית דין של שלושה) במקרה שטעה בדין, ובהשוואה בין מינוי של ריש גלותא למינוי של הנשיא. בשני השלבים האלה מדובר במינוי על ידי המנהיג המדיני.

כיוון שהגמרא עסקה במינוי של הנשיא (במיוחד במינוי של רבה בר בר חנה), בשלב השלישי, היא שאלה מה מהותו של מינוי על ידי הנשיא, שכאמור כולל גם הסמכה אישית וגם מינוי לתפקיד. תשובת הגמרא הייתה שבדברי המינוי הנשיא מתייחס להסמכה האישית, וממילא הדיין גם מקבל את המינוי לבית דין של שלושה.

בהקשר זה הגמרא דנה באמורא רב שלא הוסמך להתיר בכורות בגלל בקיאותו הרבה והחשש שיטעה. בהמשך לכך, בשלב הרביעי, הגמרא דנה בתקנה נוספת, על פיה אין ללמד תורה ללא קבלת רשות, מתוך חשש שהשומעים לא יבינו את דברי המלמד ויסיקו מסקנות מוטעות.

אם כן, השלב הרביעי עסק ברשות מסוג שלישי – הרשות ללמד תורה, שניתנת על ידי הרב האישי ללא צורך בבעל סמכות כגון ריש גלותא והנשיא.

• סיכום

ראינו כי קבלת רשות לדון ולהורות כוללת שלושה מרכיבים שונים:

1. הסמכה אישית לכהן כדיין ולפסוק הלכות – זו ניתנת על פי שורת הדין על ידי מי שסמוך איש מפי איש עד משה רבנו.
2. מינוי לכהן כדיין בענייני ממון שיכול לכפות בעלי דין להתדיין בפניו בבית דין של שלושה, וכן זוכה לחסינות במקרה של טעות בדין – זה נעשה על ידי המלך או מי שממלא את מקומו, בבבל – ריש גלותא, ובארץ ישראל – נשיא הסנהדרין.
3. רשות ללמד תורה – זו ניתנת על ידי הרב האישי שבוחן שתלמידו יודע להתנסח בבהירות.

לגבי מינוי הדיינים ראינו שמינוי דיינים לבתי דין של כ"ג נעשה על ידי הסנהדרין, ואילו דייני בתי דין שלושה נעשה על ידי המלך וממלאי מקומו. לגבי דייני הסנהדרין נראה כי הם מונו על ידי המלך.

עוד ראינו כי ישנה מחלוקת האם סמכות המלך למנות דיינים נתונה דווקא למלכי ישראל, ולממלאי מקומם, או שמא, גם למלך נכרי. סיימנו בהלכה הקובעת שלכתחילה אין למנות דיין בניגוד לרצון הציבור, המחזקת את הטענה כי מינוי דיינים נעשה על ידי הגוף המדיני.

למעורבות המנהיגים המדיניים והציבור הרחב במינוי דיינים יש משמעות הגותית רחבה. משמעותה היא שבתהליך פיתוח התורה יש משקל והשפעה לציבור הרחב לצד האליטה התורנית. בכך יש חיזוק לתפיסה הרואה קשר בל-יינתק בין התורה ובין עם ישראל במובנו הממשי והמדיני.