לשיעורים נוספים על מסכת סנהדרין לחצו כאן

סנהדרין ב ע"ב

בעניין הדיינים שנקראו אלוהים

• מבוא

חז"ל למדו את מספר הדיינים הנדרש בדיני ממונות מפרשת שומר חינם בה נאמר שלוש פעמים "אלהים" במובן של דיינים (שמות כב, ו-ח):

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו.

המילה אלוהים משמשת בתנ"ך גם כדי לתאר בעל סמכות,[1] הפעם הראשונה שמשמשת במשמעות זו היא בסוף פרשת בראשית (בראשית ו, ב):

ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.

וביאר שם רש"י:

בני האלהים – בני השרים והשופטים. (דבר אחר בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם). כל אלהים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח (שמות ד, טז) ואתה תהיה לו לאלהים, (שם ז א) ראה נתתיך אלהים.

הרמב"ם פסק שאלוהים הוא דיין שנסמך בארץ ישראל, איש מפי איש עד משה רבנו (רמב"ם סנהדרין ד, ד):

אין קרוי אלהים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותם וסמכו אותן.

האם התואר המשותף לדיינים ולקב"ה יכול ללמד אותנו על מהותו של בית הדין בעיני התורה?

טרם שנענה על שאלה זו נעלה שאלה נוספת – הרמב"ם כתב דברים נחרצים בגנות מי שפונה לערכאות של גויים (רמב"ם סנהדרין כו, ז):

כל הדן בדייני גוים ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו "שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". "לפניהם" ולא לפני גוים "לפניהם" ולא לפני הדיוטות.

מקור האיסור בגמרא (גיטין פח ע"ב):

ותניא, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "לפניהם" – ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: "לפניהם" – ולא לפני הדיוטות.

כפי שניתן לראות בגמרא נאמר רק שיש איסור לפנות לבתי משפט של גויים, אולם, החומרה של האיסור לא הוזכרה בגמרא. אם כן מה מקור דבריו של הרמב"ם?

ועוד יש לשאול, מדוע כל הפוסקים ראו בפנייה לבתי משפט שאינם דנים על פי דין תורה עבירה חמורה מאוד? הרי ההלכה מאפשרת לבעלי דין לקבל עליהם דיינים פסולים (שו"ע חו"מ כב, א), ואם כך, מדוע הציבור לא יכול לבחור לעצמו מערכת משפט שתחליף (חלילה) את משפט התורה?

כדי להשיב על שאלות אלה נבחן את הזיקה בין בית הדין לבין הקב"ה.

• הזיקה בין בית הדין לבין הקב"ה

הטענה העיקרית היא שהבחירה של התורה לכנות דיינים (וליתר דיוק, את בית הדין) בכינוי אלוהים איננה מקרית והיא מלמדת על זיקה עמוקה שקיימת בתנ"ך בין בית הדין לבין שופט כל הארץ – הקב"ה.[2]

זיקה זו עולה באופן מובהק מהפרשנות של חז"ל לפסוק (שמות כב, כז): "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאֹר". חז"ל פירשו שהפסוק כולל שני איסורים: לקלל דיין ולקלל את הקב"ה. בעקבות חז"ל פסק הרמב"ם (סנהדרין כו, א):

כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר "אלהים לא תקלל".

ועוד פסק לגבי קללת ה' (רמב"ם עבודה זרה ב, ח):

אזהרה של מגדף מנין שנאמר "אלהים לא תקלל".

כלומר, אותה מילה בתורה מתייחסת גם לדיינים וגם לקדוש ברוך הוא! כפילות זו היא ככל הנראה המקור לדברי הרמב"ם שמי שפונה לערכאות הוא בגדר מגדף – כיוון שפנייה למערכת משפט חלופית במקום זו התורנית מבזה את בית הדין וממילא מבזה גם את הקב"ה.

הזיקה בין בית הדין לקב"ה עולה גם מההסבר של משה ליתרו בדבר עומס הפונים אלו (שמות יח, טו-טז):

ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלהים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו.

רבנו בחיי פירש שדרישת האלוהים והשפיטה – אחד הם[3] (רבנו בחיי שמות יח, טו):

כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. לא אמר "לדרוש ה'" לפי שהוא היה מתעסק בענין המשפט. ועל כן אמר "אלהים" כי (דברים א, יז) "המשפט לאלהים הוא", וכן הוא אומר: "והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו" ולא אמר את חקי ה'.

לדבריו, דרישת אלוקים (המבטאת את מידת הדין) פירושה פנייה להישפט.

הדבר עולה מפסוק נוסף המדגיש את הזהות בין בית הדין לבין עמידה לפני ה' (דברים יט, יז-יט):

ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך.

וביאר רש"י (דברים יט, יז):

לפני ה' – יהי דומה להם כאילו עומדין לפני המקום, שנאמר בקרב אלהים ישפוט (תהלים פב, א).

ואכן בירושלמי מסופר שכאשר אנשים באו להתדיין לפני רבי עקיבא הוא ציין כי הדיון נעשה בפני הקב"ה (ירושלמי סנהדרין א, א):

רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה א"ל: הוו יודעין לפני מי אתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר (דברים יט, יז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'" ולא לפני עקיבה בן יוסף.

כך עולה מהפסוק בו הזהיר משה רבנו את הדיינים לדון דין אמת (דברים א, יז):

לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו.

כלומר, בית הדין הוא שליחו של הקב"ה לעשות דין צדק בעולם, ולכן מוטלת עליו חובה מיוחדת להקפיד על דין צדק. את הפסוק ביאר הרמב"ן כך (רמב"ן דברים א, יז):

וטעם כי המשפט לאלהים הוא – כטעם "כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט" (דברי הימים ב, יט, ו). לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו נתן אתכם במקומו, ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו.

הרמב"ן ביאר שבית הדין הוא שליחו של הקב"ה לדון (ראו דברים דומים אצל רבנו בחיי דברים א, יז). כך כתב גם הרש"ר הירש (דברים א, יז):

כי המשפט לאלהים הוא – כאשר אתם פוסקים את הדין, אתם עוסקים במלאכת שמים. אין זה ענין שלכם, שאתם יכולים להשתמט ממנו כרצונכם, אלא המשפט הוא לאלהים, ומוטל עליכם להגשים אותו. משום כך אל תכבשו בלבכם פסק דין צודק ממורא בשר ודם, ומאידך יכולים אתם לסמוך על עזרת ה' שאתם עוסקים במלאכתו.

מזמור תהילים נוסף (שחלקו הוזכר לעיל) מדגיש את הקשר בין הדיינים לבין הקדוש ברוך הוא (תהלים פב):

מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט. עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה: שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו. לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ימוטו כל מוסדי ארץ. אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם: אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו. קומה אלהים שפטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגוים.

את הפסוק הראשון ביאר מצודת דוד כך:

בעדת אל – בתוך הדיינים השופטים לראות אם עושים משפט אמת.

בקרב – יושב בקרב הדיינים וכאלו ישפוט עמהם וכפל הדבר לחזוק.

כלומר, הקב"ה נמצא בבית הדין, הן כדי לבחון האם הדיינים פועלים כראוי והן כדי להיות שותף לדיינים במעשה השפיטה! משמעות הדברים היא שהדיינים מכונים "אלוהים" כיוון שהקב"ה נמצא עמם בבית הדין.

מקורות אלה מלמדים אותנו שהשימוש הכפול במונח אלוהים לדיינים ולקב"ה איננו מקרי או טכני, אלא הוא מלמד על זיקה עמוקה בין בית הדין לבין בורא העולם שופט כל הארץ: הקב"ה נוכח בבית הדין והמשפט בעצם נעשה בפניו ובשליחותו (עוד על המשמעות הפנימית של דיון בבית הדין ראו: זוהר שמות, דף קכג ע"א-ע"ב; שם, דף רנז ע"א).

לאור זאת, ברור מדוע כל הפוסקים ראו בחומרה רבה מאוד את הפנייה לבית משפט שאינו של תורה – כיוון שהתדיינות בבית דין של תורה היא בעצם התדיינות לפני הקב"ה, העדפה של ערכאה אחרת מהווה פגיעה בכבוד שמיים. בהמשך נעסוק באיסור ערכאות וגדריו, אולם, כבר כעת ניתן לומר שיש הבדל בין קבלת אדם פסול כדיין באופן נקודתי, שמותרת, לבין הקמת מערכת קבועה המתעלמת מדיני התורה באופן שיטתי, שאסורה.

• השלכות הלכתיות של הזיקה בין בית הדין והקב"ה

לזיקה בין בית הדין לבין התדיינות לפני הקב"ה יש מספר השלכות הלכתיות.

הרמב"ם פסק כך (רמב"ם סנהדרין ג, ז):

כל בית דין של ישראל שהוא הגון שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה וכובד ראש ואסור להקל ראש או לשחק או לספר בשיחה בטילה בבית דין אלא בדברי תורה וחכמה.

לנוכחות השכינה בבית הדין השלכה הלכתית והיא מחייבת לנהוג בבית הדין בכבוד וביראה.

מקור דבריו של הרמב"ם בגמרא (ברכות ו ע"א):

ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט".

אלא שיש לדייק – הגמרא למדה מהפסוק "בקרב אלהים ישפוט" ששכינה שורה בבית דין של שלושה. בהמשך נבין יותר טוב את דברי הגמרא, אולם, כבר כעת יש לציין כי הגמרא מדברת על בית דין שיש בו שלושה דיינים סמוכים המכונים בתנ"ך ובהלכה "אלוהים".

האם דין זה חל גם על דיין יחיד? על כך כתב הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד ג, קמב):

ואולי הוא חלוק גם לענין השראת שכינה דלרש"י והרמב"ם כיון שאין לו לדון יחידי מצד כבוד שמים ודאי מסתבר דליכא השראת שכינה מאחר שהוא שלא כפי דרך המוסר שאמרו חכמים. אבל לתוספות סנהדרין ולסה"מ שהביא הגמי"י אם כלפי שמיא גליא שלא יטעה הרי נמצא שעשה כהוגן ולא עשה שום דבר שלא כהוגן דהרי נמצא שלא היה לו מה לחשוש... נמצא שעשה כהוגן שאם כן מסתבר ששריא שכינה.

הרב פיינשטיין תלה את התשובה במחלוקת האם ראוי לדון יחידי (בה נעסוק בהמשך). אולם, על פי דברינו, שאלת השראת השכינה אינה תלויה בכך, אלא בהיותו של בית הדין בגדר אלוהים, מה שמותנה בקיומם של שלושה דיינים. נדגיש שאיננו עוסקים רק בשאלה הרוחנית, אלא גם בשאלה ההלכתית האם בדיון בפני דיין יחיד יש להקפיד על אותה יראה וכובד ראש כמו בדיון בפני שלושה.

נעבור כעת להשלכה נוספת – הרמב"ם פסק כך לגבי מינוי דיין שאינו ראוי (רמב"ם סנהדרין ג, ח)

כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה שנאמר "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך", ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשירה שנאמר "לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך", וכן אמרו חכמים "לא תעשון אתי אלהי כסף" אלוה הבא בשביל כסף וזהב זה הדיין שמינוהו מפני עשרו בלבד.

הקשר בין אלוהי כסף למינוי דיין בשביל כסף ברור כעת לגמרי – הדיינים הם אלוהים והם יושבים על כס המשפט האלוקי. ממילא מינוי דיין לא-ראוי חמור במיוחד והוא מחלל את קדושת בית הדין במעשה הקרוב לעבודה זרה.

על פי זה יובן מה שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ יב, כ):

צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה.

כיוון שדיון על פי דין תורה משמעותו שהדיין יושב על כס השיפוט האלוקי, הרי שהדבר כרוך בסיכון עבור הדיין שלא יצליח לעמוד בדרישות החמורות. ממילא, ההמלצה לדיין היא להעדיף מסלולים מקלים כגון של פשרה.

נסיים בהלכה הממליצה לעשות דיני תורה גם בימים שבין כסה לעשור, כפי שפסק המשנה ברורה (תרב, ט): "מצוה לשפוט להוציא גזילה מתחת ידו וכשיש דין למטה אין דין למעלה". דהיינו, כאשר בית הדין עושה צדק בעצמו אין צורך במידת הדין העליונה.

• סיכום

בתנ"ך דיינים מכונים "אלוהים" וראינו כי המונח מלמד על הזיקה העמוקה שבין בית הדין ובין שופט כל הארץ. על פי זה הסביר הרמב"ן כי בית הדין הוא שליחו של הקב"ה לעשות משפט בארץ. בנוסף, ראינו כמה השלכות הלכתיות לזיקה זו, ובראשן, החובה לנהוג בכובד ראש בעת ששלושה דיינים סמוכים יושבים לדון.

זיקה זו פותחת שורה של שאלות חדשות, כגון, האם בבית דין של שלושה בימינו שאיננו סמוך ואיננו בגדר "אלוהים" גם כן שורה שכינה, מה מעמדו של דין תורה בפני דיין יחיד, ועוד?

שאלות אלה יתבררו בשיעורים הבאים בעזרת ה'.

לשיעורים נוספים על מסכת סנהדרין לחצו כאן