מי אחראי לנזק שגרם רכב אוטונומי

[1].    ראה: הרבנים יוסף שפרונג וישראל מאיר מלכה, 'אחריותו של הנהג ברכב אוטונומי על נזקים', תחומין לח, עמ' 373–386. הרב ישראל מאיר מלכה (עורך) 'הרכב האוטונומי בהלכה', המכון לחקר חדשנות טכנולוגית בהלכה, ח"א פרקים 2-1, ירושלים תשע''ח.

[2].    החברה המפעילה עשויה להיות חלק ממערך הטמעת התנהגות הרכב, וככזו להיכלל בהגדרה 'המתכנת'. ועשויה להיות גורם אחר היוצר את הזמנת הנסיעה, ככזו היא עשויה להיכלל בהגדרה 'הנוסע'. במצבים מסוימים יוכל הנוסע לבחור בהטמעת העדפות שונות, ומשום כך יישא באחריות כפולה: כמתכנת וכנוסע.

[3].    חכם שטעה וטיהר את הטמא ועירב בעל הבית על פיו את הפירות עם פירותיו, תוס', סנהדרין לג ע''א ד''ה מה שעשה.

[4].    בבא קמא ק ע''א, מראה דינר לשולחני ונמצא רע לר' מאיר המחייב גרמי, חייב משום שסומך עליו.

[5].    מדליק אש שהמשיכה ברוח מצויה, לדעת ר' יוחנן בבא קמא כב ע''א שאש משום חיציו, וכן פסק הרמב''ם, הל' נזקי ממון פי"ד הט"ו. ליבה אש והרוח המשיכה את ליבוי האש נחשב כמעשה אדם - לעניין שבת לדברי הכול ולנזיקין לדעת רבא ור' זירא בבבא קמא ס ע''א. הרמב''ם, הל' נזקי ממון פי"ד ה"ז ושו''ע, חו"מ סי' תיח סעי' ט חייבו בתשלום, ונחלקו האחרונים אם דעתם כר' זירא ורבא שמקרה זה בכלל 'גרמי', סמ''ע, חו"מ סי' תיח ס"ק י, או שמחייבים מפני שלדעתם גם 'גרמא' חייב בתשלום. הרמ''א פוסק כרב אשי שפוטר בנזיקין כ'גרמא'. חיוב ברמה כזו קיים גם כשהמשך הפעולה הינו במעשה של אדם, כל שהאדם אינו מודע לכך, ראה תוס', בבא קמא ו ע''א ד''ה לאתויי בור, שהגדירו מצב זה כאש.

[6].    בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, בבא קמא ו ע''א.

[7].    נובע מכך שישנם מצבים בהם המתכנת אחראי לנזקי הרכב. כאשר המתכנת 'שתל' תכנות שנועד להזיק/להרוג אחר, והמשתמש לא היה אמור לדעת על כך. נראה שנגדיר אז את פעולת המשתמש האנושית התמימה כ'רוח מצויה', ואת מעשי המתכנת כממשיכים ב'רוח מצויה', ולכן המתכנת חייב על מעשיו כמבואר לעיל הערה 5. במקרה דומה, הביא הרב מרדכי גרוס, 'פסקי הרב יוסף שלום אלישיב', תל תלפיות סז (תשס''ח) עמ' ח, שהרי''ש אלישיב מחייב את השולח וירוס מחשבים לדואר אלקטרוני גם כשפתיחת ההודעה, שיצרה את הנזק, נעשתה ע''י מקבל ההודעה. אולם לא פירש אם מעמדו כ'מעשה אדם' או כ'בור'. ראה עוד אצל הרב שלמה דיכוסקי, 'האינטרנט בהלכה', תחומין כב תשס''ב עמ' 327-326, שהבחין במקרה של וירוס המדביק מחשבים נוספים בין הנפגע הישיר שלגביו הנזק הוא כ'מעשה', לנפגעים בהמשך שלגביהם הנזק הוא כ'ממון המזיק'. לעומתו, הרב אהרן בק, 'הפצת וירוס מחשבים' תחומין כד תשס''ד, עמ' 109-102, פטר את שולח הווירוס מהנפגעים שבהמשך, משום 'גרמא', וחייב את הנפגע הראשון שהמשיך את השרשרת בנזקיהם. אולם בנידוננו שהמתכנת פעל בצורה גלויה, והמשתמש מודע לאחריות, אין המתכנת אחראי לכך.

[8].    אפשר להוסיף טעם מדוע נזק שיתרחש בהמשך אינו מתייחס למתכנת. באש המזיקה ברוח מצויה ובבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה, ההמשך הטבעי ברוח או בתנועה קבועה יכול להמשיך את מעשה האדם שיצר כוח מזיק הנע באמצעים מסוימים, לעומת זאת השימוש ברכב האוטונומי איננו המשך המעשה של יצירת הנזק ע''י המתכנת, שכן השימוש ברכב מכוון למטרה שונה מהבאת הדבר המזיק למקומו, שלא כרוח או תנועה קבועה שהם חלק מהתנאים הקיימים למעשה הנזק הראשון. דוגמא לכך מצינו בגמרא בבא קמא י ע''ב, בחמישה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו, שהאחרון איננו חייב היות שגם מעשי הראשונים גרמו לנזק. הרי שאיננו רואים מעשה של אחד מהם כממשיך את מעשה חברו באופן טבעי, שכן מטרת כל אחד מהם היא לשבת בפני עצמו ולא להמשיך את הלחץ של חברו על הספסל. היבט זה תקף גם בתכנות מסורתי הקובע את התגובה למצבים מתחדשים באופן מפורש. שכן בכל מקרה, התכנות נועד להביא לנסיעה בטוחה, והמצב של הסכנה איננו המשך טבעי של פעולת המתכנת. בתכנות מערכת לומדת שבו המערכת מתוכננת ללמידת מצבי הכביש ולהחלטה על פי התנסות קודמת, בוודאי שלא ניתן לייחס את הנזק לתכנות, היות שמלבד הטענה שיצירת הסכנה איננה המשך טבעי של הפעולה, גם לא כלולה בתכנות תוצאה חד משמעית אליה יובילו מעשי המתכנת.

[9].    כפי שמצינו שאדם חייב על מעשה שנעשה בכוחו, בבא קמא כו ע''ב; סנהדרין עז ע"ב. ועל יצירת אש הממשיכה ללכת בעצמה כחץ, בבא קמא כג ע"א.

[10].  כשנפרצה מחיצת הכרם הסמוכה לזרעים, והחליט להימנע מלגדור, ובכך נאסרים הזרעים שממשיכים לגדול בעצמם, בבא קמא ק ע''א.

[11].  פורץ גדר לפני בהמה שהזיקה, בבא קמא נו ע''ב.

[12].  נושא זה נוגע בשאלה, הראויה לדיון נפרד, האם הפעלת רובוט נחשבת 'מעשה אדם', לגבי שבת. נראה שגם לסוברים, כפי שצידד במנחת שלמה, ח"א סי' ט, שמכשיר המתוכנן לפעול בצורה מסוימת דינו כ'מעשה גמור' ולא כ'גרמא', אין להגדיר כ'מעשה גמור' מערכת שאין דרך לצפות מה יקרה באמצעותה. דיון זה משמעותי גם לגבי תחום הנזיקין: הן בנוגע לאחריות נזיקית על מעשיו של רובוט כזה. והן בנוגע למשמען של מעשיו לגבי נפשות, שכן בהעדפת חיי אדם, נאסרה העדפת אדם על רעהו גם ב'גרמא', וממילא גם אם הפעלת רובוט כזה תיחשב 'גרמא', תיאסר העדפת חיי אדם על פני משנהו בהפעלתו.

[13].  נובע מכך, שהמפעיל נשק אוטונומי כנגד אדם אחר יישא באחריות ברמת 'מעשה אדם', כדין אש הממשיכה ברוח מצויה, גם במקרה שהפעלת הנשק מתרחשת בתגובה לתנועות של אדם אחר, הנע ברוח מצויה. השאלה אם אחריות זו מגעת לכלל חיוב מיתת בית דין תלויה לכאורה במחלוקת האחרונים (להלן הערה 15) לגבי רוח מצויה שהתחדשה לאחר זמן. למהרש''ל, סנהדרין עז ע''א, כל שתנועת האדם היא בכלל רוח מצויה חייב מיתה, ולמהרש''א, סנהדרין עז ע''א, פטור, ולחזון איש, בבא קמא סי' ב ס''ק א, יש להסתפק כיצד מוגדרת תנועה אנושית. ראיה לחייב גם במצב שרק תנועת הנהרג גרמה להפעלת הנשק, יש להביא מהגמרא בכתובות טו ע''א שהגדירה את הזורק אבן לקבוצת אנשים כמי שכוונתו מוכתבת על פי כלל הקבוצה, ואם רוב הקבוצה הינם גויים הוא פטור ממיתת בית דין כדין נתכוון להרוג גוי והרג ישראל, גם במקרה שרוב הקבוצה הינם יהודים ומדין 'קבוע' נחשבת הקבוצה כשקולה הוא פטור ממיתת בית דין משום שספק שנתכוון להרוג גוי והרג ישראל. מכאן, שהמעשה מתייחס לכלל העומדים בסיכון ולא רק למי שהאבן אמורה להגיע אליו, וזה מפני שהמעשה ככלל מסכן את כולם. וזה נכון גם במקום שהמשך התנועה יוביל לפגיעה. ראה עוד במנחת שלמה, בבא קמא לג ע''א 'פרט לממציא את עצמו'. על גדר 'מעשה אדם' במפעיל נשק אוטונומי פירטתי במאמרי 'אדם המזיק ע''י מכונה', ספר הזכרון תורת הבית, עמ' 474–496. ניתן לצפייה באתר אסיף.

[14].  כך פסק רמב''ם, הל' נזקי ממון פי"ד הט"ו ושו''ע, חו"מ סי' תיח סעי' יג.

[15].  דין זה נאמר גם כשההתחדשות היא תוצאה של גורמים פיזיקליים ולא רק כשהיא תוצאה של מעשים של בני אדם, כך שגם תפיסה סיבתית של ההתרחשויות אינה מספיקה כדי לכלול במעשה תוצאה שאינה צפויה מתוך המעשה. הפעלת רכב אוטונומי רחוקה מאוד מלהיחשב תוצאת המעשה, שכן מה שיקרה תלוי במשתנים רבים המנוטרים ע"י המערכת בקביעות, כשהמערכת מתוכננת להימנע מנזק, כך שנזק יקרה רק ע"י מצבים שיתחדשו ושלא נשקלו מלכתחילה. מידת ההמשכיות של האש שנויה במחלוקת. בגמרא נאמר שהמקרה שהאש מפסיקה להיחשב כחץ של המדליק, דהיינו מעשה שלו היא 'כשנפלה גדר שלא מחמת דליקה'. התוס', בבא קמא כב ע''ב, סברו מתחילה שכל מעשה אדם נחשב 'רוח מצויה', ומסקנתם שכדי להחשיב 'אשו משום חציו' למעשה אדם נדרשת רוח מצויה הקרובה לוודאי. מדברי התוס', סנהדרין עז ע''א הבינו אחרונים שישנם מקרים נוספים שהאחריות לנזקי האש איננה ברמה של 'מעשה אדם' אלא של 'ממון המזיק', ונחלקו במקרה המדויק. המהרש''ל על אתר סבור שתוס' סייגו רק מקרה של התפשטות ברוח שאינה מצויה, ולכן הגיה בדברי תוס'. המהרש''א, סנהדרין עז ע''א, סבור שכל התפשטות אש באמצעות רוח, אפילו רוח מצויה, איננה במעמד של מעשה. החזון איש, בבא קמא סימן ב ס''ק א, סבור שהתפשטות אש באמצעות רוח שלא הייתה קיימת בשעת ההדלקה, אפילו היא רוח מצויה, איננה ברמה של 'מעשה'. לענ''ד כוונת התוס' בסנהדרין היא שאש שעיקר ליבויה באמצעות רוח מצויה ולא במעשה אדם אינה נחשבת כמעשה, וכשיטת רב אשי בבא קמא ס ע''א, שליבה וליבתו הרוח פטור אפילו ברוח מצויה משום 'גרמא', ולא באו לשנות מההנחה הפשוטה להם מתחילה שהתפשטות האש באמצעות רוח מצויה הינה בכלל 'מעשה אדם' אף לחיוב מיתת בית דין.

[16].  הגמרא שם עסקה בחיוב ברמת 'מעשה', ולא ברמת 'גרמי'. אולם עולה מדבריה שמה שמוגדר כ'אשו משום ממונו' איננו מגיע לדרגת 'גרמי'. שכן העבירה את האחריות לרמה של 'ממון המזיק', ולא השאירה אותה כאחריות על מעשה בדרגת 'גרמי' או 'גרמא'. במספר היבטים: א) הגמרא פטרה את הטמון במקרה שנפלה גדר שלא מחמת דלקה, ולא חייבה משום 'גרמי', או בדיני שמיים כ'גרמא'. פשטות הגמרא בבא קמא נו ע''א שהמדליק אש שהזיקה את הטמון פטור גם בדיני שמיים, וכן כתבו שו''ת שואל ומשיב, ח"ד סי' ג אות עט ושו''ת זית רענן, ח"ב סי' טו וכן צידדו חזו"א, בבא קמא סי' ב ס"ק ז ורי''ד סולובייצ'יק בשיעוריו, בבא קמא נו ע''א. אולם בברכת שמואל, בבא קמא סי' ב, סובר שטמון באש חייב בדיני שמיים. מכאן, שמעשה נעשה ע''י אש שהיא כוח נפרד מהאדם שפועל בצורה עצמאית, אין להחשיבו כמעשה אדם. בחזו"א, בבא קמא סי' ב ס"ק ז נראה שהניח שזו הסיבה שאין האש נחשבת כ'גרמי', וראה המשך דיונו בעניין. ב) הגמרא בבא קמא כב ע''א עוסקת במי שמצית אש בגדיש תבואה שנשרף יחד עם עבדו של בעל הגדיש, ולכן במקרה שחייב מיתה פטור מתשלומים משום 'קים ליה בדרבה מיניה'. לדעת הרשב''א, בבא קמא כב ע''ב, במצב שרמת האחריות על האש היא כ'ממונו', איננו נעשה על ידה 'רודף', ולכן חייב על ממון שניזוק, ולא חל עליו הכלל 'קים ליה בדרבה מיניה'. למרות שמעמד 'רודף' ניתן בפשטות גם לרודף בגרמא, ראה סנהדרין עב ע''ב, ורמ''א, חו''מ סי' תכה סעי' א. הסיבה לכך היא מפני שהמעשה נחשב מעשה של ממונו ולא שלו. לדיון מקיף בדברי הרשב''א, ראה בשו''ת אחיעזר, ח"א סי' יט.

[17].  בגמרא כתובות פו ע''א; בבא קמא צח ע''ב ובעוד סוגיות נאמר כי 'מאן דדאין דינא דגרמי' מחייב בתשלום, ואילו הלשון 'גרמא' הוזכרה כעילה לפטור מתשלום, כך נאמר למשל במסכת בבא קמא מח ע''ב; בבא בתרא כב ע''ב. לדעת רוב הראשונים (רשב''ם, בבא בתרא צד ע''א ד''ה נותן; רא''ש, בבא קמא סי' ט אות יג; תוס', בבא בתרא כב ע''ב ד''ה זאת; רמב''ן, קונטרס דינא דגרמי; רשב''א, בבא קמא כו ע''ב ד''ה וקדם ועוד) מדובר במושגים שונים - 'גרמי' מחייב בתשלום ו'גרמא' אינה מחייבת בתשלום. לדעת הרמב''ם, הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז, על פי סמ''ע, חו''מ סי' שפו ס"ק א וש''ך, חו"מ סי' תיח ס"ק ד אין הבחנה בין המושגים וגם מקרים המוגדרים בגמרא כ'גרמא' חייבים בתשלום לדברי המחייב ב'גרמי'. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'גרמא בנזקין: גרמי', עמ' תסא-תסג ובפרט בהערה 22. לדיון על 'גרמא' בזמננו ראה אצל הרב עדו רכניץ, נייר עמדה בנושא פיצוי על גרימת נזק, מכון משפטי ארץ, כסלו תשס''ז, נמצא באתר 'דין תורה'.

[18].  תוספות, בבא בתרא כב ע''ב ד''ה זאת.

[19].  רמב''ם, הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז; שו''ע, חו''מ סי' תיח סעי' ט. למרות הכללת הרמב''ם, הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז: 'כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם', עולים מדברי הרמב''ם עצמו סייגים לחיוב זה; בתשובת הרמב''ם, סי' תלב (צוטטה במאירי בבא קמא נו ע''א ובמגיד משנה, הל' נזקי ממון פ"ד ה"ב) הוסיף את סייג הכוונה. סייג זה נרמז גם בהלכות סנהדרין פ"ו ה"ד. ברמב''ם, הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז הוסיף את סייג הבלעדיות 'שיהיה הגורם הראשון', סייג זה נשנה בהלכות שכנים, פי"א ה"ב: 'שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו'. על הלכה זו נתקשו מסתירת דברי הרמב''ם, הל' נזקי ממון פי"ד ה"ז, המחייב כשליבה אש וליבתו הרוח. המגיד משנה הניחה בקושיה, וראה תשובות הכס''מ, והש''ך, חו"מ סי' תיח ס"ק ד. שמותירות את סייג הבלעדיות לאחר עידון הגדרת הבלעדיות. בדברי אחרונים מצינו סייגים נוספים בדעת הרמב''ם, ראה למשל, אור שמח, הל' זכייה ומתנה פ"ו הכ"ד שהוסיף את סייג המיידיות. אבן האזל, הל' נזקי ממון פי"ד ה"ז, שהוסיף את סייג הרשלנות.

[20].  תוס', בבא בתרא כב ע''ב ד''ה זאת. הובאה דעתם כ'יש אומרים' ברמ''א, חו''מ סי' שפו סעי' ג. וכן הכריעו הש''ך, חו"מ סי' שפו ס"ק א והגר''א, חו"מ סי' שפו ס"ק ו.

[21].  עולה מכך, שלעניין נפשות לא תיחשב כ'מעשה אדם'.

[22].  ש"ך, חו"מ סי' שפו ס"ק כד.

[23].  רמ''א, חו''מ סי' שפו סעי' ג.

[24].  לר''י וריצב''א בנזקים המוגדרים כ'גרמא' ולא כ'גרמי', ולרמב''ם ב'גרמא' שלא מתקיים בה סייג הבלעדיות והרשלנות, ראה לעיל הערה 19.

[25].  בבא בתרא כב ע''ב.

[26].  חלוקה דומה קיימת לגבי הלכות שבת, בהם הותרה 'גרמא' בתלמוד בפירוש, בשבת קכ ע''ב: 'לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור, גרמא שרי'. לדעת ר' יואל שהובא במרדכי, שבת סי' שצט היתר זה הינו רק במקום הפסד, אבל כשאין הפסד אסור מדרבנן. הובאו דבריו ברמ''א, או''ח סי' שלד סעי' כב, פוסקים רבים חלקו על כך, לפירוט הדעות ראה: שו"ת יביע אומר, ח"י או''ח סי' כו אות ב.

[27].  גם אם יוכל הנוסע לבחור את רמת הסיכון שבנסיעה, כאשר בכך יישא באחריות כפולה כמתכנת וכנוסע (לעיל הערה 2). למרות זאת, האחריות הכפולה לא תביא אותו לרמת אחריות של 'מעשה' היות שהן התכנות והן הנסיעה בפני עצמם אינם מוגדרים כ'מעשה'. גם צירופם איננו מוגדר כ'מעשה אדם'. כך יש ללמוד בקל וחומר מהזורק כלי מראש הגג על כרים וכסתות שמונעים את הנזק, וסילקם לפני שהכלי הגיע לארץ שפטור, בבא קמא כו ע''ב, ואין שני חלקי המעשה מצטרפים להחשיב את הנזק כנגזר ממעשיו. גם לדעת הרמב''ם, הל' חובל ומזיק פ"ז ה"ז והרמב''ן, בבא קמא כו ע''ב, שחייב משום 'גרמי', אין חיובו נובע מצירוף המעשים, שהרי גם אדם שלא זרק אלא רק סילק את הכרים חייב. קל וחומר, שגם אחרי צירוף האחריות, הדעת נותנת שאין במעשה השלם כדי להיחשב הגורם לנזק, שכן גם נסיעה פחות בטוחה, כפי שיגדיר הנוסע, עדיין מכוונת להימלט מתאונה במידה שאין לראות בה גורמת לנזק, אלא לכל היותר, 'לא מתאמצת מספיק' למנוע את הנזק.

[28].  למשמעות האמור לגבי עדיפויות בדיני נפשות, ראה מאמרי 'בעיית הקרונית ברכב אוטונומי', תחומין מג, עמ' 427–439.

[29].  יש לדון אם לדמות את הרכב האוטונומי ל'אש' מפני שדרכו לילך ולהזיק ואין בו רוח חיים, או ל'רגל' מפני שאין כוח אחר מעורב בו, שהרי הרכב האוטונומי פועל בכוחו העצמי, ולא באמצעות הרוח שהיא 'כוח אחר' כפירוש רבנו חננאל, בבא קמא ג ע''ב. וראה עוד ברא''ש, בבא קמא סי' א אות א שמחלק בין נפילת דבר רעוע שנחשבת כוח עצמי לאש הפועלת באמצעות הרוח שהיא 'כוח אחר', מכאן שגם כוח שאינו חי נחשב כוח עצמי.

[30].  אין הכרח לכך, שכן בניגוד למקרי האחריות הרגילים על 'ממון המזיק', בהם מדובר באחריות לממון שבמצבים מסוימים תכונתו היא להזיק, רכב אוטונומי מתוכנת להימנע מנזק ככל האפשר, ויש לדון שאיננו ממון המזיק כלל, בדומה ליחס ההלכתי לשור שאינו מועד הנוגח, שלדעת רב הונא בריה דרב יהושע, בבא קמא טו ע''א, שהלכה כמותו, חצי נזק שחייבתו תורה הינו קנס משום ש'סתם שוורים בחזקת שימור', מכאן שהפקעת תכונת הנזק מהמזיק מהווה עילה לפוטרו מהנזק גם כשזה נגרם על ידו ולא שמר כראוי. אולם היות שבכל מקרה יש לפוטרו משום ששמר כראוי, הרי שאין בכך נפקא מינה.

[31].  משנה, בבא קמא מד ע''ב. יש לדון לפטור את הנוסע מתשלום נזק שכן אין באפשרותו לשמור שהרכב לא יזיק יותר מהבעלים. שכן דרך שמירת הרכב הינה באמצעות התוכנה הנשלטת ע''י החברה. על פי התוס', בבא קמא נו ע''ב ששמירת הנזק מוטלת על מי שביכולתו לבצע אותה. אולם זו טעות, היות שיעד הנסיעה תלוי בנוסע, הרי שהנוסע יכול לבחור לנסוע ליעדים שבהם סיכויי הנזק נמוכים יותר (יעדים עמוסים פחות, שתשתיות הכבישים בהם טובות יותר), ובכך לשמור בצורה טובה יותר שהרכב לא יזיק. לכן, האחריות על הרכב כממון המזיק יכולה להיות מוטלת עליו.

[32].  בבא קמא ב ע''א, ו ע''א.

[33].  אדם פטור על נזק שממונו הזיק באונס, בבא קמא נה ע''ב 'נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור'.

[34].  יש להעיר, שהמחשבה שלכל נזק יש אשם אחראי, שגם במקרה שפעל נכונה האחריות מוטלת עליו, אינה מתאימה להלכות בדיני נזיקין בהם לנזקים רבים אין מענה של תשלום, למשל שן ורגל ברשות הרבים, כלים בבור, טמון באש, 'גרמא', צרורות שמשלם רק חצי.

[35].  בבא בתרא יג ע''ב.

[36].  בבא קמא טו ע''א. וכן נפסק להלכה, שם ע''ב, ובשו''ע, חו''מ סי' א סעי' א.

[37].  ראה כדוגמה דברי רמ''א, חו''מ סי' קסג סעי' ג שבניית בית הכנסת נגבית לפי ממון, כשאחד הנימוקים (במקור הדברים - שו''ת מהר''ם פדואה, סי' מב) הוא: 'לעניים יספיק להם אהל עראי וצריפא דאורבני להיות מקום תפילה אך העשירים יפארו בית אלקינו בממונם'.

[38].  ראה אצל רועי גולדשמידט, 'כלי רכב אוטונומיים – מדיניות ממשלתית, אתגרים והזדמנויות', מרכז המחקר והמידע של הכנסת דצמבר 2019 עמ' 10–11.

המאמר פורסם ב'אמונת עתיך' 147.