הרב קוק והמניפסט הקומוניסטי חלק ג'

לאומיות ורוחניות

1.     המניפסט הקומוניסטי, חלק שני

את הקומוניסטים האשימו עוד בכך, שהם מבקשים לבטל את המולדת, את הלאומיות.

הפועלים אין להם מולדת. אין ליטול מהם את שאין להם. כיוון שהכרח הוא לפרולטריון לכבוש לו קודם-כל את השלטון המדיני, להתעלות למעמד לאומי לכונן את עצמו בתור אומה, הרי הוא ממילא לאומי, ואם גם בשום פנים לא במובנה של הבורגנות.

ההיבדלות הלאומית והניגודים בין העמים מתבטלים והולכים עם התפתחותה של הבורגנות, עם חופש-המסחר, השוק העולמי, אחידות הייצור התעשייתי ותנאי-החיים ההולמים אותם. שלטונו של הפרולטריון גם יוסיף לבטלם. פעולה מאוחדת, על-כל-פנים של ארצות-הציויליזציה, היא אחד התנאים הראשונים לשחרורו. ככל שהתבטל ניצול האחד על-ידי זולתו, כן יתבטל גם הניצול אומה אחת על-ידי רעותה. בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי-האיבה בין אומה לאומה...

תולדות האידיאיות מה מלמדות הם אם לא, שהייצור הרוחני משתנה והולך יחד עם הייצור החומרי? האידיאות השולטות בכל זמן לא היו אלא האידיאות של המעמד השליט.

2.     אורות, למהלך האידאות בישראל, פרק א

סִגְנוֹן-הַחַיִּים וְסִגְנוֹן-הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאָדָם, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל מַהוּתוֹ, מִתְבַּלְּטִים הֵם בִּמְלֹא-תָּכְנָם בְּרַעְיוֹן הַחֶבְרָה וּבָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי, שֶׁהֵם הִנָּם הָאוֹצָרוֹת שֶׁל הַצּוּרָה הַלְּאֻמִּית וְהָאֱמוּנִית אֲשֶׁר לַצִּבּוּרִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. כְּשֶׁהַסִּגְנוֹנִים הָאֵלֶּה מִתְבָּרְרִים בְּיוֹתֵר, וְקַוֵּיהֶם הָרִשְׁמִיִּים נִגְמָרִים בְּרוּחַ הָאָמָּנוּת אֲשֶׁר לַהִיסְתּוֹרְיָה, אָז אָנוּ מוֹצְאִים אֶת שְׁתֵּי הָאִידֵאוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַיְּסוֹדִיּוֹת, הַהוֹלְכוֹת וְחוֹזְרוֹת בְּכָל מְסִבּוֹת הַחַיִּים, הַפְּרָטִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים, הָרוּחָנִיִּים וְהַמַּעֲשִׂיִּים: הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית; הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹר סִגְנוֹן הַחַיִּים הַסַּדְרָנִיִּים שֶׁל הַחֶבְרָה וְהָאַחֲרוֹנָה בְּתוֹר סִגְנוֹן הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי. וְאִם נָבוֹא לְדַיֵּק יוֹתֵר וּלְהַגְבִּיל הַתְּחוּמִים, עַל-פִּי הַדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר רְגִילָה בִּהְיוֹתָם עוֹמְדִים בְּמַעֲרָכָה מַקְבֶּלֶת, נאמַר: הָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי וְהַדֵּעָה הָאֱלֹהִית, שֶׁלִּפְעָמִים, בַּחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הָאֶפְשָׁרִית, נִמְצָאֵם גַּם תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה וְעֶלְיוֹנִים לְמַטָּה – בְּתוֹר דֵּעָה לְאֻמִּית וְרֶגֶשׁ אֱלֹהִי.

3.     אורות, למהלך האידיאות בישראל, פרק ב

למלואה של שאיפה [רוחנית] זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם. 

אור האידיאה האלהית, העולה ומזדקק בקרב עם כזה ומטביע בו את חייו הלאומיים המלאים, פועל הוא אח"כ בעולם כולו, גם בצרוף כל הכחות הפרטיים שבכל עם ולשון, בכל מקום שהם, שהיו נמצאים תמיד מוארים באורה זו וחיים בה. ופעולה זו תביא לידי ההכרה הבטוחה, שהחיים המדיניים, אפילו הסוציאליים במובן היותר רחב, יקבלו רק אז את איתניותם ואת ערכם האמתי, דוקא בהיותם יונקים מטל החיים העליון של האידיאה האלהית המוחלטת, המכשרת את כל המציאות כולה, במובנה הרחב והמתנשא גם מעבר לגבולות הכרתנו המוגבלת וצורותיה אל תכלית רוממות מעלתם, ההולכת, ומתגברת בנחלה בלי מצרים.

4.     עין איה ברכות ט, רעא

והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם, שנאמר והנה בועז בא מכית לחם וגו', ואומר ד' עמך גבור החיל, ואומר אל תבוז כי זקנה אמך, ואומר עת לעשות לד' הפרו תורתיך, רנ"א הפרו תורתיך משום עת לעשות לד'.

דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי", הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים החכמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשרות לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ה'. ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היתה תורת המוסר נחלקת לשני חלקים, חלק אחד מצד השלום והמדות הטובות הנוגעים לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד' שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכלית, מה שבאמת אין הדבר כן.

תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב , "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". והידיעה הזאת נוגעת, בין לידיעת איכות השלום, בין לידיעת איכות עבודת ד' וכל התורה השייכה לה. כי בהיותינו יודעים שמבלעדי הידיעות הטהורות האמתיות בתארי השם ית' ודרכי התורה והעבודה הנלוים לאותם הידיעות הגדולות, א"א למין האנושי לבא לידי מרכז השלום, אז נכיר ביותר בירור את הערך האמיתי של השלום שאנו מבקשים. וכן התכלית של דעת האלהים כשתתברר שהיא צריכה להוציא אל הפועל את השלום הכללי והפרטי, אז תתברר ביותר. ע"כ התקינו שיהי' אדם שואל את שלו' חבירו בשם, שיהי' כח שם שמים מעורב עם השלום והסידור של תיקון האנושי הטוב והמתוקן. 

והנה הדבר מתחיל בתחלת השאלות של החברה האנושית, איך לתקן את איתן מצב שלומה. דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם, בבעטם בכל תורה וחק ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד' לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעיים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה, רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית.

ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של השלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים.

הקניין הפרטי והגבלתו

5.     המניפסט הקומוניסטי, חלק שני

במובן זה יכולים הקומוניסטים לסכם את תורתם במאמר האחד: ביטול הקניין-הפרטי.

6.     עין איה שביעית, יב

המחזיר חוב בשביעית יאמר לו [המלווה]: "משמט אני", אמר לו [הלווה]: "אף על פי כן [אני רוצה לפרוע את החוב]", יקבל ממנו, שנאמר: "וזה דבר השמיטה".

התכלית העקרית של שמיטת החוב בשביעית הוא מפני "כי קרא שמיטה לד'", להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים, מפני שהוצרכו להם איזה פעם להלואה. שהכניעה והעבדות תהיה מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו "עבד לוה לאיש מלוה", והשיעבוד הזה עלול להכניע את ישרי לב לפני עשירים תקיפים שיהיו המה המלוים.

על כן תבא השמיטה ותתיר אלה החרצובות עם היסוד העקרי להעיר שיסוד הקנינים הוא מחובר עם התכלית העליון הכללי, שהוא הטוב המשותף לכל הנמצאים יצורי ד'. אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקנינים הפרטיים יבא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כי אם עם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה. 

והנה כל דרך ישר צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהם רעות כשיוצאות חוץ למדתן, על כן ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגע ברכוש רעהו. על כן די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור "משמט אני", שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה.

7.       עין איה שביעית, יד

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. כי אין תכלית השמיטה של החוב מניעת הפרעון ונטיית המשקל בענייני הרכוש, שיסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקנין כל אחד מבני אדם במה שהוא שלו. אלא שעם הגבלת הקנין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החסרון הבאים ממנו, אם כן עיקר התכלית היא מניעת הנגישה. זכירת השמיטה מצד ההכרה כי יש תכלית נשגבה וקנינים יותר נשגבים ויקרים לאדם מקניני הרכוש, שהם קניני החכמה והצדק, שכדי לקנותם צריך שיכנעו לפניהם גם כן קניני הרכוש.

8.     אגרות הראיה כרך א, פט

המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש.

9.     הקדמה לספר שבת הארץ

את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה האלהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלהי שלה בכל מלא זהרו, אשר לא ישביתוהו חיי- החברה-של-חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי-צבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות-החיים המוסרית, והנגוד, המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה והכפיה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלהי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים - הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת, על מכונה, לידי עליתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים והרוחניים, מצד התכן האלהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.

10. הראי"ה קוק בתוך: שלמה זלמן שרגאי, חזון והגשמה, עמ' קצד

"מבלי לקבוע מהו המשטר החברתי של התורה, יש להניח בודאות כי בקיום עקבי של כל חוקי התורה בשטח החברתי והכלכלי ללא ויתורים ופשרות, לא יוכל "המשטר של הרכוש" [קפיטליסטיות] להתקיים. כי מצוות התורה ונוסף לזה "ועשית הישר והטוב" שבישראל זהו דין, ולא לפנים משורת הדין, מצמצמים כל כך את הבעלות והזכויות של הרכוש עד שקיומו נעשה לבלתי אפשרי וללא כדאי".

סיכום