הסכם עבודה – התחייבות של עובד לעבוד, כשהתמורה נקבעת עבור משך העבודה,[1] או עבור מספר הפעולות שבוצעו.[2]
תקופת ההסכם – משך הזמן שנקבע בהסכם העבודה לביצוע העבודה.
עובד – אדם[3] שבהתאם להסכם עבודה התחייב לעבוד.
מעסיק – אדם או תאגיד שכרת הסכם עבודה עם עובד שכלל התחייבות לתת תמורה עבור העבודה.[4]
תחילת עבודה – פעולה בה נקט העובד שנועדה לאפשר את מימוש הסכם העבודה, ובכלל זה יציאה למקום העבודה.[5]
סיכום – תנאים מוסכמים בין עובד ומעסיק שלא התגבשו לידי הסכם מחייב.
בנוסף לדין התורה, על הסכם העבודה יחולו בדרך כלל אף חוקי העבודה של מדינת ישראל שנועדו להגן על העובד,[6] ולרבות תקנות, הסכמים קיבוציים וצווי הרחבה.[7] בכלל זה, יש תוקף לחוקים בהם נקבע שהם גוברים על הסכמות בין הצדדים.[8]
על הסכם העבודה יחולו אף פסיקות בתי הדין לעבודה ובתי המשפט של מדינת ישראל, ככל שפסיקות אלו יצרו מנהג[9] או כאשר לדעת דייני בית הדין הן לתועלת הציבור.[10]
הפרת סיכום על ביצוע עבודה על ידי אחד מהצדדים שלא גרמה נזק או הפסד, אינה ראויה, אולם אין בצדה סעד.[11]
על אף האמור בסעיף 5, אם השתנו הנסיבות לאחר סיכום על ביצוע עבודה, באופן בו לאחד מהצדדים יגרם נזק או הפסד אם יעמוד בסיכומים, הוא רשאי לחזור בו.[12]
חזר בו עובד מסיכום על עבודה, וחזרתו תגרום למעסיק נזק כספי או אחר,[13] רשאי המעסיק לנקוט את הפעולות הבאות:
חזר בו מעסיק מסיכום על עבודה, וגרם לעובד הפסד כשהעובד וויתר על עבודה אחרת כדי לבצע עבודה זו, ישלם המעסיק לעובד פיצוי בגין ההפסד[16], אם לא היה ביכולתו של העובד להקטין את ההפסד באמצעות קבלת עבודה אחרת.[17] בקביעת גובה הפיצוי יינתן משקל לטובת ההנאה שצמחה לו עקב העובדה שהוא לא נדרש לעבוד בפועל.[18]
הסכם עבודה נכרת במעשה קניין, ובכלל זה, תחילת עבודה,[19] קניין כסף,[20] קניין שטר,[21] קניין סודר,[22] כהגדרתם ב"חוקי התורה: מעשי הקניין".
דין אונאת ממון בהסכם עבודה כדין אונאת ממון במקרקעין, כמפורט בחוקי התורה: אונאת ממון.[23]
תנאי בהסכם העבודה הקובע קנס על הפרת הסכם העבודה, יעמוד בתנאים הקבועים ב"חוקי התורה: התחייבות".
מעסיק ישלם לעובד את שכרו במועד הקבוע לכך בהסכם העבודה.[24] לא נקבע מועד כאמור, ישולם שכר העובד במועד המקובל לתשלום השכר.[25] בהיעדר מועד מקובל לכך, ישולם שכר עובד המסיים עבודתו ביום – עד השקיעה הסמוכה לסיום העבודה, ושכר עובד המסיים עבודתו בלילה - עד לזריחה הסמוכה לסיום העבודה.[26]
דרש העובד לקבל את שכרו לאחר שחלף מועד התשלום, ולא נענתה דרישתו, עובר המעסיק על איסור הלנת שכר ("בל תלין").[27]
עובד ששכרו הולן רשאי להפסיק את עבודתו לאלתר ולקבל שכר בהתאם לאחת מן החלופות הבאות, לפי בחירתו:[28]
לא דרש העובד לקבל את שכרו משהגיע מועד התשלום, והיה בידו לעשות כן, חזקה עליו שמחל על הזכות לקבל את שכרו במועד.[30]
על עובד להגיע לעבודה כשהוא כשיר,[31] לעבוד בכל כוחו, ולנצל את זמן העבודה היטב.[32]
השלים העובד את העבודה או שאין עוד צורך בעבודה שלשמה הוא הושכר, רשאי המעסיק להטיל עליו עבודה אחרת, ובלבד שהיא אינה קשה מזו שלמענה הוא הושכר.[33]
ביצע העובד את העבודה באופן לקוי, תוך סטייה ממה שסוכם עם המעסיק ומהמקובל, לא יהיה זכאי לקבל את השכר שסוכם עמו,[34] אלא כדין יורד לשדה חברו ברשות, כמפורט בחוקי התורה: הגורם לחברו הנאה ממונית ללא הסכם (תשפ"א).
צד להסכם עבודה רשאי לוותר על זכויותיו על פי ההסכם בהודעה לצד השני.[35]
פיטוריו של עובד יהיו פיטורין כדין, בהתקיים אחת מן הנסיבות הבאות:
עובד ייחשב כמי שהתפטר כדין באחת מן הנסיבות הבאות –
עובד שפוטר כדין זכאי לשכר יחסי עבור הזמן שביצע את עבודתו.[45]
עובד שפוטר שלא כדין זכאי למלוא השכר המגיע לו על פי הסכם העבודה בניכוי טובת ההנאה שצמחה לו עקב העובדה שהוא לא נדרש לעבוד בפועל,[46] אולם, אין העובד זכאי לכפות על המעסיק את המשך העסקתו,[47]
עובד שהתפטר כדין זכאי לשכר יחסי עבור הזמן שביצע את עבודתו.[48]
עובד שהתפטר שלא כדין, וחזרתו תגרום למעסיק נזק כספי או אחר,[49] רשאי המעסיק לנקוט את הפעולות הבאות המוזכרות לעיל סעיף 6.
עובד שהזיק לרכושו של המעסיק תוך כדי עבודתו – חייב לפצות את המעסיק על הנזק,[50] ובלבד שהיה בידו למנוע את הנזק.[51]
מעסיק נושא באחריות לנזק שנגרם לצדדים שלישיים בשל מעשים שעשו עובדיו במסגרת עבודתם.[52]
[1] רמ"א חו"מ שלג, ה: "שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן".
[2] בבא קמא צט ע"א; רש"י שם, ד"ה לבטושי; שו"ת אבני נזר חושן משפט, נב.
[3] על פי ההלכה עובד הוא אך ורק אדם שהתחייב לעבוד בעצמו, אולם, יתכנו מצבים בהם מבחינת החוק האדם העובד יוגדר כתאגיד, כגון, חברת יחיד שהבעלים שלה הוא גם העובד היחיד שלה, וכן שותפות רשומה הכוללת מספר עובדים.
[4] יתכנו מצבים בהם העבודה נעשית עבור צד ג', או שהשכר משולם עבור צד ג'.
[5] שו"ע חומ שלג, א.
[6] הרב יעקב אריאל בהסכמתו לספרו של הרב אורי סדן, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 5-8, וכן הרב דב ליאור שם, עמ' 42; פס"ד ארץ חמדה גזית 71070.
[7] ראו למשל: פס"ד ארץ חמדה גזית 75118-1.
[8] הרב אברהם שרמן, "מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד", תחומין יח עמ' 236; הרב אוריאל לביא, עטרת דבורה ב, חו"מ, מח, עמ' 946-945; הרב יעקב אריאל, בתוך: הרב אורי סדן, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה; הרב דב ליאור, שם עמ' 42.
[9] הרב יעקב אריאל, לעיל הערה 4, עמ' 8. ישנה מחלוקת בשאלה האם יש תוקף לפסיקת בתי המשפט על בסיס הכלל "דינא דמלכותא דינא". לסקירת השיטות השונות, ראו: הרב אורי סדן, נייר עמדה 15: מעמדם ההלכתי של חוקי המגן על העובדים, אתר דין תורה, עמ' 27-22. כאן הכרענו על פי העמדה המקובלת שיש לפסיקה תוקף רק כאשר היא בגדר מנהג. משמעות הגדרת הפסיקה כמנהג בלבד היא שהיא אינה גוברת על הסכמת הצדדים ולמעשה פסיקה המעניקה משמעות קוגנטית לחוק מסוים אינה מחייבת, למעט מקרה שבית הדין סבור שהפסיקה ראויה..
[10] ע"פ שו"ת מנחת יצחק ב, פו.
[11] בבא מציעא עה ע"ב; שלחן ערוך חו"מ שלג, א. על פי הגמרא, שם, מט ע"א; סמ"ע שלג, א, הפרת סיכום שרירותית בין עובד ומעסיק מגדירה את מי שחוזר בו כ"מחוסר אמנה" ש"אין רוח חכמים נוחה ממנו"
[12] הפוסקים נחלקו בשאלה היחס לביטול עסקאות לפני ביצוע מעשה הקניין. ראו רש"י בבא מציעא מט ע"א, ד"ה שלא ידבר, ולעומתו בעל המאור בבא מציעא כט ע"ב בדפי הרי"ף. להלכה התלבטו הפוסקים כיצד להכריע ראו רמ"א חו"מ רד, יא; ש"ך שם, ח. למעשה כתב ערוך השולחן (חו"מ רד ח) שממידת חסידות נכון להחמיר בדבר בשו"ת חת"ם סופר (חו"מ, קב על פי הבנת הרב שמואל וואזנר בשו"ת שבט הלוי ד, רו; שם ז, רלו אות ד) חילק בין צמצום הרווח לו ציפה המבטל לבין ספיגת הפסד של ממש. לדעתו על האדם לספוג רווח נמוך יותר על מנת לעמוד בדיבורו אך הוא אינו חייב לספוג הפסדים של ממש. לדעת הסמ"ע שלג, א, דיון זה נכון גם ביחס לביטול התקשרויות בין עובד ומעסיק ועיינו בספר חבל יוסף: אולם המשפט, שלג, א.
[13] נחלקו אחרונים: קצות החושן שלג, ג; ש"ך חו"מ שלג, כט; נתיבות המשפט שלג, י, האם ניתן להשתמש בדרך של "שוכר עליהן או מטען" כלפי פועל שחזר בו לפני תחילת מלאכה במקרה שלא נגרם למזמין הפסד.
[14] שו"ע חו"מ שלג, ה.
[15] שו"ע חו"מ שלג, ו.
[16] שו"ע חו"מ שלג, ב.
[17] ש"ך חו"מ שלג, יג.
[18] שו"ע חו"מ שלג, א.
[19] שו"ע, חו"מ שלג, א-ד.
[20] נתיבות המשפט שלג, א.
[21] שו"ת נודע ביהודה קמא, חו"מ, ל; פתחי תשובה חו"מ שלג, ב.
[22] שם.
[23] שו"ע חו"מ רכז, לג.
[24] שולחן ערוך ורמ"א חו"מ שלט, י.
[25] שולחן ערוך ורמ"א שלט, ט.
[26] שם, ג.
[27] שם, י.
[28]. ע"פ היקש לדין מוכר ששילם חלק מעסקה, ראו: בבא מציעא עו ע"ב; שו"ע חו"מ קצ י-יא.
[29]. טור, חו"מ, שלג; סמ"ע, שלג, טז; קצות החושן, שלג, ח.
[30] ע"פ שולחן ערוך חו"מ קצ, י.
[31] רמ"א חו"מ שלג, ה.
[32] שו"ע חו"מ שלז, כ.
[33] שולחן ערוך חו"מ שלה, א.
[34] כך משמע מהמקורות הבאים: רמ"ה, שיטה מקובצת בבא קמא צט ע"ב, ד"ה ברם צריך; ט"ז חו"מ שד, א; נתיבות המשפט שה, א; שם שסג, ג; ערוך השולחן חו"מ שה, ט; הרב אורי סדן, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 426-425.
[35] רבנו ירוחם מישרים כט, ד; רמ"א חו"מ שלג, ח; ש"ך שם, מז.
[36] רשב"א בבא מציעא קט ע"א, ד"ה טבחא; רמ"א חו"מ שו, ח.
[37] שולחן ערוך חו"מ שו, ח; פתחי חושן שכירות י, ט.
[38] שולחן ערוך חו"מ שו, ח. לדעת הרמ"א (שם) בנזק שאינו ניתן לתיקון גם בעובד של אדם פרטי ניתן לפטרו ללא התראה.
[39] כגון גנבה, על פי דברי הרמ"א חו"מ תכא, ו; וראו פתחי חושן שכירות י, הע' כו.
[40] שולחן ערוך חו"מ שלד, א.
[41] שם, ב. כאשר העבודה בוצעה מאליה (כגון, פועל שנשכר להשקות שדה וירד גשם) נחלקו הפוסקים האם ומתי העובד זכאי לשכר מלא (פתחי חושן שכירות יב, ח, ובהערות שם).
[42] שו"ע חו"מ שלד, א.
[43] שו"ע חו"מ שלג, ה.
[44] שו"ע ורמ"א חו"מ שלג, ה.
[45] ראו: שו"ת אגרות משה חו"מ א, מז; פתחי חושן שכירות י, הע' כד.
[46] שולחן ערוך חו"מ שלג, א.
[47] שו"ת מהריא"ז ענזיל, טו.
[48] שו"ע חו"מ שלג, ד.
[49] נחלקו אחרונים: קצות החושן שלג, ג; ש"ך חו"מ שלג, כט; נתיבות המשפט שלג, י, האם ניתן להשתמש בדרך של "שוכר עליהן או מטען" כלפי פועל שחזר בו לפני תחילת מלאכה במקרה שלא נגרם למזמין הפסד.
[50] שו"ע חו"מ שו, ד; שו"ע חו"מ שפד, ג; רמ"א חו"מ שו, ב.
[51] שולחן ערוך חו"מ שו, א: "כל האומנים שומרי שכר הם"; שם שד, א: "המעביר חבית ממקום למקום בשכר, ונשברה, דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן".
[52] ע"פ סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן נפסק בפס"ד ארץ חמדה גזית 75104-2; פסקי בית דין ירושלים ז, עמ' שכו, שעד. ראו עוד: פסקי בית דין ירושלים ז, עמ' שכח, שעו.
הרשמו לקבלת עדכונים