מחיצה שנפלה והזיקה לעמוד פלאש

שאלה

שלום וברכה, נשמח לחוו"ד תורנית אודות נזק שארע במהלך חתונה. ילדים עברו במהירות במחיצה בין עזרת גברים לעזרת נשים. (וילון המחיצה היה מורם) המחיצה נפלה והפילה את עמודי ה'פלאשים' של הצלמים. אחד הפלאשים נשבר לגמרי, נזק כ1,200 ש"ח. המחיצה הובאה על ידי האמרגן של האירוע. אין תועלת בהפעלת הביטוח של האמרגן, כי סך ההשתתפות העצמית גבוה יותר מסך הנזק. ההורים אומרים: הילדים התנהגו באופן סביר לגמרי ולא בשובבות יתר. המחיצות מלכתחילה התנדנדו, ולא היה כדאי להעמיד לידם את הפלאשים. האמרגן אומר: המחיצה תקינה לחלוטין, באישור מהנדס. אף פעם לא קרה שנפלה. הצלמת אומרת: הפלאש הוצב באופן תקני עם משקולת והוא לא אמור ליפול . אף פעם לא קרה שנפל. הנזק גדול יותר מאשר המשכורת על אותו ערב. מה נכון לעשות, מי אמור לשאת בנזק ע"פ הדין וע"פ היושר (הורי הילדים, האמרגן, הצלמת)?

תשובה

בדיני ממונות אין להשיב ללא שמיעת שני הצדדים. לפיכך נפרט כאן את הנראה על פי אופן הצגת השאלה, ובסיום נמליץ על דרך של פשרה.

עוד יש להעיר כי בדיני נזיקין אין חובה לשלם עבור עמוד פלאש חדש, אלא די בתשלום עבור עמוד פלאש יד שנייה. אין בידינו לדעת האם הסכום שננקב אכן משקף עלות של עמוד משומש.

א. חיוב הילדים

ילדים מתחת לגיל מצוות פטורים על נזקים שגרמו (בבא קמא ז ע"א). יש מן הפוסקים שחייבו את הקטנים או את הוריהם לשלם מדין חינוך (ראו: תחומין יח, הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, קטן שהזיק במשחק בכדור, עמ' 49), אולם במקרה שבו הילד פעל בשוגג ולא ברשלנות – אין חיוב לחייבם מדין חינוך.

ב. חיוב בעל המחיצה

בעל המחיצה טוען שהמחיצה הייתה ראויה לשימוש, ואף היה בידו אישור מהנדס. מסתבר שאישור זה ניתן בעת רכישת המחיצה, ולא עבור כל אירוע ואירוע. לפיכך ייתכן שבמהלך הזמן הפכה המחיצה לרעועה. יתרה מזו, אם קיימות ראיות שהמחיצה הייתה רעועה בפועל – אין באישור המהנדס כדי להועיל, שכן ברור שבמקרה כזה האישור ניתן בטעות.

הרמ"א (חו"מ תטז, א) כתב שאם אדם בנה כותל רעוע מתחילתו, והוא נפל – בעל הכותל חייב. לכן, אם אכן יש ראיה שהמחיצה הייתה רעועה באותה חתונה, שהוא הזמן שבו המחיצה נבנתה והוצבה, בעל המחיצה חייב בנזק.

אולם במקרה שלפנינו המחיצה לא נפלה מעצמה, אלא כתוצאה ממעשי הקטנים.

הגמרא (בבא קמא ו ע"א) דנה באדם שהניח אבן, סכין או משא ברשות הרבים והזיקו. אם הזיקו לאחר שנחו במקומם – דינם כבור. אם הזיקו תוך כדי תנועתם: לדעת רש"י (שם ד"ה אי בהדי, ולפי ביאור התוספות שם ד"ה לאתויי) יש לחייב את בעל התקלה מדין אש; ואילו לדעת התוספות (שם) יש לחייב את מי שהעיף את התקלה מדין אדם המזיק, משום ש: "דלענין כדי שלא ילכו כ"כ בחוזק שיתיזו ויזיקו דרכו להתבונן שפיר ולהכי פריך כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל ולא בעל התקלה". כלומר, דרך האדם להתבונן שלא יגלגל או יעיף דבר שיעוף כה חזק עד שיזיק לאחרים. שיטת התוספות נפסקה להלכה בשולחן ערוך (חו"מ תיא, ג; וביאור הגר"א שם ס"ק י).

עם זאת, קטן אינו בן דעת, ואין לייחס אליו את מלוא הנזק. במקרה כזה נראה שהתוספות יודו לרש"י, שבעל התקלה חייב מדין אש (ראו: תחומין יח שם, עמ' 48–49).

לכן, אם יובאו ראיות מוכחות שהמחיצה הייתה רעועה – על בעל המחיצה לשלם את הנזק. אם לא יובאו ראיות, והדבר עומד בגדר טענות מול טענות – יש מקום לפשרה (כהתפשרות על פטור משבועת 'היסת'), ובעל המחיצה ישלם חלק מן הנזק.

ג. חיוב בעלת עמוד התאורה

הצלמת נהגה כראוי, ומותר להציב עמוד פלאש סמוך למחיצה שאינה אמורה ליפול.

ד. מצד היושר

למרות כל האמור, אם הילדים התנהגו בצורה שאיננה מקובלת, מן הראוי שכל הצדדים ישתתפו בתשלום וחלקו של בעל המחיצה יהיה גדול יותר.