קיום דברי האבא שנאמרו בע"פ  בלי צוואה

שאלה

שלום וברכה.

א. אם האבא לא השאיר צוואה  אבל כן אמר בעל פה את רצונו בעל פה. האם יש תוקף לדבריו (לא היה שכיב מרע שלא יכול לקום מהמיטה אלא חולשה וקושי לעמוד ) .

ב. אם האבא לא אמר בלשון תנו לפלוני אלא אמר אני מעוניין שיהיה חלק פלוני לאחד הבנים זה אותו דבר כמו שאמר תנו

ג. האם זה רק מצווה לקיים דברי המת באופן הזה או חובה?

ד. אם לא- האם האחים יכולים לסכם ביניהם את החלוקה לאחר מתן צו הירושה בבית דין הרבני.

ה. האם הבת יכולה לרשת לאחר שהבכור ויתר על פי שניים שמגיע לו ומעוניין לרשת כמו כולם שוה בשוה.

ו. האם בחיי חיותו של האבא ברגע שאומר שרוצה לתת סכום מסוים לבנו האם זה  מקנה לבן את הסכום אפילו ללא שטר (לדוגמה סכום שהתחייב בווארט לקראת נישואין) כמובן מדובר באבא שעוד לא ניפטר.

תודה

תשובה

מתי מצוה לקיים דברי המת

כן, דברי האבא מחייבים מצד "מצוה לקיים דברי המת" (גיטין יד ע"ב) לפי חלק מהשיטות.

הראשונים נחלקו מתי אומרים שמצוה לקיים דברי המת, והשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנב, ב) פסק כדעת רבינו תם שדין זה קיים רק אם הממון הופקד ביד שליש (כלומר סוג של אפוטרופוס על הממון).

אולם הסמ"ע (רנב, ח) והש"ך (רנב, ד) וכן הרמ"א בתשובה (מח) החמירו כשיטות החולקות וסוברות שאם האבא ציווה במפורש את הבנים (אמר להם 'תנו')  מצווה לקיים דברי המת, והאגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מב) פסק על פי שיטתם לחומרא: "... אבל למעשה עכ"פ יש לחוש להסמ"ע והש"ך וכהנתיבות המשפט שהוא דין ספק." כלומר, אם המוריש אמר במפורש "תנו" לפלוני- מצוה לקיים את דבריו. לכן צריך לברר מה אמר האבא בדיוק, ואם הוא אמר בלשון ציווי "תנו" בפני הבנים, מצווה לקיים דבריו לפי השיטות שהוזכרו.  

מהי הלשון המחייבת כמצוה לקיים דברי המת

נותן" או "יטול פלוני" אינה לשון ציווי (וראו בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ט עמוד 123). אולם מדברי המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם חלק ב סימן רכד) עולה שאם האבא אמר בלשון בקשה מהבנים נחשב הדבר לשון ציווי. כמו כן כתב שם שלשון סביל גם הוא נחשב לשון ציווי. לפי שיטה זו נראה שאם האבא אמר לשון של סיפור, כלומר אני מעוניין שיהיה כך וכך, הייתי רוצה שיהיה כך וכך, ולא הפנה את הדברים במפורש כלפי חוץ אלא מספר מה הוא רוצה, לכאורה לשון זו אינה מחייבת.

אולם מדברי הריב"ש (סימן רז) שסובר שהחשש המרכזי הוא שדבריו לא נאמרו ברצינות אלא 'כמהתל' ולכאורה לפי דברי הריב"ש אם נדע שאיננו מהתל והוא מתכוון ברצינות אין זה משנה האם אמר בלשון ציווי או לא, הדברים מחייבים. וראו במהרש"ם שהוזכר לעיל מה שכתב על דברי הריב"ש. אמנם חשוב להדגיש שיש צורך באומדנא גמורה ומוכחת, וגם ההוכחה מדברי הריב"ש אינה הכרחית.

לסיכום, לשון כזאת אינה מועילה להרבה שיטות, ולכאורה לא ניתן להוציא מהיורשים.

אולם אף אם מצד הדין אין מצוה לקיים את דבריו, אם ברור לכולם שזהו רצונו של האבא, ראו ב'שבות יעקב' (ח"א סימן קסח, הובא בפת"ש סימן רנב סק"א) שכתב על המקרה שהובא לפניו, שלפנים משורת הדין צריכים לקיים את רצון ההורה, ואע"פ שלא ניתן לכפות את היורשים על כך. ובשו"ת מהרש"ם שהוזכר לעיל דן באילו אופנים ישנה מצוות כיבוד הורים במילוי רצון האב, (וראו פתחי חושן ירושה פרק ד הערה פז). לכן אפילו אם מצד עיקר הדין אין מצווה לקיים את דברי המת- מן הראוי למלא את רצונו לפחות לפנים משורת הדין.

האם זו רק מצוה או קניין גמור

האם מצווה לקיים דברי המת זו רק מצווה, או קניין גמור- נחלקו בדבר ראשונים, ראו במחנה אפרים זכיה ומתנה סימן כט שהביא את המחלוקת, וכן ראו קצות החושן רמח, ה שמובן מדבריו שאינו קנין אלא מצווה. אולם גם אם נגיד שמדובר במצווה ולא בקניין גמור, המצווה מחייבת כל אחד מהיורשים.

סיכום של האחים

אם דברי האבא לא מחייבים ואין במקרה הזה מצוה לקיים דברי המת- הם יכולים להחליט ביניהם מה לעשות בכסף כרצונם. אם דבריו מחייבים והם בצעו את החלוקה לפי רצונו של האב ואח"כ האחים מבקשים לחלק ביניהם את הכסף אחרת- הם רשאים כיוון שהממון שייך להם.

ירושת הבת

לפי דין תורה בנות לא יורשות, וזה לא קשור למעשיו של האח הבכור. אך מן הראוי שהאחים יתחלקו עם האחיות בירושה על מנת למנוע מריבות במשפחה, אך דבר זה דורש את הסכמת כל האחים (או שינתן לאחיות כפי חלק האחים המסכימים). כידוע ככה נהגו הרבה משפחות וביניהן משפחתו של הגר"ע יוסף זצ"ל שהאחים חילקו את הירושה עם האחיות.   

דברים שנאמרו בווארט

באופן עקרוני, נפסק בשלחן ערוך (חו"מ קפט) שאין המקח נגמר בדברים וחייב מעשה קנין. יש יוצאי דופן כגון השולחן ערוך (אבן העזר סימן נא) מפרט את ההלכה, מתי אנו אומרים שהדברים הנאמרים בווארט מחייבים ומתי אינם מחייבים נצטט את לשון השולחן ערוך: "... וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו: כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך; ... עמדו וקדשו, קנו אותן הדברים ואף על פי שלא היה ביניהם קנין, ואלו הן הדברים הנקנים באמירה... רמ"א- וי"א דבעינן דעמדו וקדשו מיד ולא הפסיקו בדברים אחרים, אבל הפסיקו בדברים אחרים, לא (טור), וכן אם קדשו ואח"כ פסקו, לא מהני (תוספות פ' נערה), וי"א דבעינן גם כן דהתנו כן ביחד, אבל אם עשו בלא תנאי אלא כל אחד אומר מעצמו, אינו נקנה באמירה) (ריב"ש סימן שמ"ה); ...." יש בדין זה פרטים רבים למכביר, ובשביל לברר את ההלכה במקרה שלכם צריך להבין מה קרה, ועל מה נסובה השאלה.