אדם שזכה בבית המשפט ביותר ממה שהיה תובע בדין תורה
תגיות
בתי המשפט סמכות בית הדין ומקום הדיון
תבעתי בעל חנות (חילוני בתל אביב) על מקדמה ששילמתי לו לסחורה שלא סופקה. הוא אמר שיחזיר את הכסף אך עד רגע זה הוא לא עשה כן. תבעתי אותו לבית הדין וכבר בטלפון לספרא דדייינא הוא אמר שהוא לא הולך להגיע ולכן תבעתי אותו בבית משפט (ספרא דדיינא אמר לי שאתבע אותו בבית משפט והוא יוציא לי אישור מבית הדין אבל האישור עדיין לא הגיע... אבל בזמנו לא חשבתי שזה משנה) גם בבית המשפט בעל החנות לא התייצב ולכן זכיתי בכל הסכום שתבעתי. בתביעה הוספתי סכומים מעבר למקדמה כדע להגיע לפשרה (אובדן ימי עבודה ריבית והצמדה ועוגמת נפש) .
מה אני יכול לגבות? האם רק את הסכום המקורי? האם גם את הוצאות המשפט שהיו לי כגון פתיחת תיק, נסיעה לבית משפט, תשלום לאדם שישיג לי את מספר תעודת הזהות של בעל החנות לצורך התביעה? האם מותר לי לגבות ריבית (השאלה גם לגבי הריבית שהכנסתי לתביעה וגם הריבית על כך שהוא לא שילם לי אחר פסק בית המשפט)? ובין השיטין נושא שלא לגמרי הבנתי- האם טענת קים לי היא ספיקא דדינא ובית הדין יפסוק לקולת הנתבע או שהנתבע צריך לטעון זאת? תודה רבה רבה
תשובה
תשובה זו נכתבה בהנחה שמזכיר בית הדין לא פעל על דעת עצמו, אלא אכן הדיינים התירו לך לפנות לערכאות. אם אין הדבר כן – קשה להתיר לך לגבות ריבית.
זכייה כספית מעבר למה שההלכה מאפשרת
הרב הלל גפן במאמרו "זכיה כספית בערכאות (בהיתר) מעבר להלכה" (תחומין לה, עמ' 407–411), סקר את השיטות השונות בסוגיה זו:
שיטת האוסרים
כאשר בית דין מתיר פנייה לערכאות – הערכאות נחשבות כשלוחי בית הדין, ולכן אין רשות לגבות מעבר למה שבית דין היה פוסק.
מקורות: נתיבות המשפט כו, ביאורים סק"ג; ערוך השולחן חו"מ כו, ב; תשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הובאה במאמרו של הרב מרדכי רלב"ג, תחומין כה, עמ' 251).
לפי גישה זו, היתר פנייה לערכאות קשה מאוד לביצוע.
שיטת המתירים
קבלת דין הערכאות – הנתבע למעשה קיבל על עצמו את דין הערכאות, ולכן אין בגבייה זו משום גזל (תשב"ץ ח"ג סימן סח; מהרש"ם ח"א סימן פט). גם לפי שיטה זו: ריבית אסורה – אסור לגבותה אף אם הנתבע משלם ברצון. לעומת זאת, הוצאות משפט מותרות בגבייה כאשר מדובר בסרבן (שו"ע חו"מ יד, ה). בביאור שיטה זו נחלקו האחרונים: יש אומרים שרק אם הנתבע סירב בפועל לדון בדין תורה נחשב שקיבל עליו את דין הערכאות; אחרים סבורים שגם אם לא התנגד במפורש – עצם הליכתו לבית המשפט נחשבת כהסכמה.
דין קנס – בספר אורח משפט (כו, ב) נכתב שבית הדין קנס את הסרבן, ולכן כל מה שפוסקות הערכאות – אף ריבית – נחשב כחלק מהקנס. הרב יועזר אריאל (דיני בוררות, עמ' שכט) פסק על פי שיטה זו שמותר לגבות את מלוא הסכום שנפסק בערכאות (בהיתר בית הדין), בתנאי שהתובע יודע שתביעתו אמת.
בית דין 'ארץ חמדה גזית' קיבל באופן עקרוני את השיטה השלישית (דין קנס).
לכן להלכה למעשה:
כל דבר שקרי - אסור לגבות. לדוגמא אם לא הפסדת ימי עבודה, או לא היו לך את הוצאות המשפט שכתבת- אסור לגבות זאת.
הוצאות משפט אמיתיות – מותר לגבות.
ריבית – נתונה במחלוקת בין המהרש"ם לבין אורח משפט.
עוגמת נפש– אם אכן היתה עוגמת נפש מותר לקחת לפי המתירים, אולם אם לא היתה עוגמת נפש אמיתית- אסור.
עם זאת, בפועל פעמים רבות הסכום שמשולם בהוצאה לפועל נמוך מהסכום שנפסק בבית המשפט, עקב הוצאות גבייה והליכים נוספים. אם כתוצאה מכך הסכום שיגיע לידך יתאזן עם הסכום המותר על פי ההלכה – אין בכך כל גזל, והאשמה מוטלת במלואה על הנתבע שלא שיתף פעולה (עיין מבי"ט ח"ב סימן קע).
קים לי
הרב הלל גפן כתב על 'הכרעה במחלוקות בימינו'
הרשמו לקבלת עדכונים
חיוב שרשויות המס לא דרשו
חשש רבית בחוזה שותפות המנוסח כהלוואה
האם בדיני בני נח אפשר לכפות אדם למכור נכס שלו למי שמחזיק אותו
נזקים שנגרמו לשוכר מרשלנות של המשכיר
