שכן שהרחיב את דירתו ומחמת כן נכנסים חתולים לשכן על מי מוטל להרחיקם

שאלה

שואל לחוות דעת הרבנים שליט"א, על דבר שכן שהרחיב דירתו, ומחמת כן עולים חתולים למקום ההרחבה, מול חלונות החדר שינה של השכן שגר מעליו, ומול מרפסת שירות, וכן נכנסים למרפסת סוכה שלו, ומחמת כן נאלץ לעת עתה השכן שמעליו להגיף את חלונות הבית, וכן לסגור תמיד את דלת המרפסת סוכה. על מי מוטל תשלום ההוצאות לעשות גדר להרחיקם, על מי שהרחיב דירתו, או על מי שגר מעליו?

תשובה

אין להכריע בדיני ממונות ללא שמיעת שני הצדדים. בתשובה זו נעלה צדדים לכאן ולכאן ובית דין או רב מוכם על הצדדים יצטרך להכריע בין הצדדים השונים.

גיריה דיליה

השולחן ערוך בסימן קנה, טז כתב:

 "מרחיקין את הסולם מהשובך של חבירו ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמיה, בעת שמניח הסולם, ותעלה לשובך ותאכל את הגוזלות".

מבואר שהצורך בהרחקה היא כדי שלא יקרה נזק מיידי, אבל נזק הבא לאחר זמן- על הניזק להרחיק את עצמו.

אמנם כתב השולחן ערוך (שם, סעיף לט) בנוגע לעורבים:

"מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, ... חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן, ...". ולכאורה הסעיפים סותרים?

תירץ החזו"א ב"ב י,א: "... י"ל שאני עובדא דר' יוסף דדרך העורבים לבוא על הדם אבל הסולם אינו גורם שתבוא הנמיה מרחוק והלכך לא חשיב גיריה דיליה אלא בהדי דמנח ליה קפצה". כלומר, במקרה בו השכן יצר דבר הגורם לבעל החיים לבוא, על המזיק להרחיק את עצמו אבל אם יצר נזק שלא גורם לבע"ח לבוא, אלא רק נתן לו אפשרות להיכנס ולהזיק- לא חייב, אא"כ הנזק מיידי.

החזו"א (ב"ב סימן יד סק"י) הוסיף שרק על סולם יש לחייב אפילו אם הנמיה עלתה מיידית, אבל לא על כל דבר: "שדוקא סולם מרחיקים אבל מעלות לעלות לעליה הן עיקר הדירה, והן נעשין לכל עליות, אין זה בכלל נזקי שכנים, שלא נאמר אלא בדברים העשויים ליחידים, אמרינן ליה כיון דשכנך ניזוק על ידך עשה מילתא אחריתא שאין חברך נזוק, אבל דבר שהכל עושין אי אפשר לו למחות".

לסיכום חלק זה, אם מיד לאחר ההרחבה הגיעו החתולים- חייב,  אך אם עבר זמן עד שהתחילו להזיק- החובה מוטלת על הניזק, ולדעת החזו"א בכל מקרה פטור, כי המרחיב נהג כדרכו של עולם.

תקנת היישוב

סיבה אחרת לחייב את המזיק ניתן ללמוד מהרמ"א (חושן משפט קנה, מד) שכתב בשם הגאונים: " שני שכנים הדרים ביחד, וביתו של אחד נפרץ, וע"י זה באים גנבים לבית השני, ואמר השני: גדור ביתך או מכרנה לאחרים כי אתה גורם לי היזק, י"א דהדין עמו וצריך לתקן היזקו, ויש חולקין דלא הוי גירא דיליה. וכן אם לא גדרה ונעשה לו היזק, פטור מלשלם לדברי הרא"ש".

הב"י (קנה ד) הקשה: והרי במקרה זה אין זה כלל גיריה דיליה הוא משאיר את החורבה פתוחה והגנבים באים, למה זה מוגדר גיריה דיליה? ונשאר בצ"ע. הב"ח פסק כגאונים וכרמ"א, ודימה את הדברים למחיצת הכרם שנפרצה שחייב לגדור אותה. הש"ך (שם, כב) חלק על הב"ח ואמר שאין דמיון: כלאים זה ברי היזיקא ולכן חייב לגדור, אבל מי יתקע לידינו שיבואו גנבים במקרה שלפנינו, אין זה כלל ברי היזיקא (ראו הסבר אחר בחישוקי חמד על ב"ב כב:).

החזו"א (ב"ב סימן א סק"ג) ביאר את יסוד הדין מסיבה אחרת:  "מ"מ הדין אמת, מדין כופין בני העיר לבנות חומה, וכופין לבנות בית שער, ודלת לחצר, ואם כופין משום היזק ראיה, כל שכן מפני היזק גנבים. ואף על גב דבכל הני חייבין לעשות בשותפות, הכא בגדרי החצר מסתבר דכל אחד בונה את שלו".

כלומר, החזו"א מבסס את חיוב ההרחקה לא רק מצד דיני גיריה, אלא גם מצד דיני תקנת היישוב – כמו שחייבים לבנות חומה לשמירה ולמניעת היזק ראייה. ממילא, גם אם לא נכריע שיש כאן גיריה דיליה, ייתכן שיש בסיס לתביעה מצד כפייה לתקן נזק מצוי ומתמשך. שונה הדבר מהמקרה של הנמיה בו מדובר על נזק חד פעמי המתרחש במקרה, ולא פוגע באיכות החיים בצורה מתמשכת. אבל אם מדובר בנזק מתמשך שפוגע בעצם המגורים- יש לחייב את המזיק להרחיק נזקיו.

מצד שני אם נצא מנקודת הנחה שנתנו כל האישורים הנדרשים מהגורמים המוסמכים, ניתן לומר שהמזיק עומד בתקנות הציבור וקיבל את כל האישורים הנדרשים לתוספת הבנייה ואין הדבר דומה לדברי החזו"א. בנוסף, כיוון שקיבל את מחילתו העקרונית של הניזק לא ברור שניתן לחייב אותו בבניית גדר כדי למנוע נזק מעבר לכך.  

תנאי מכללא בעצם ההסכמה להרחיב

ישנה סברה נוספת לחייב את המזיק. השכן שהרחיב את הדירה היה צריך לקבל הסכמה של דיירי הבניין שלו. הסכמה זו, ברור שלא ניתנה על דעת זה שייגרם לשכן נזק מכל סוג שהוא, ממילא ההסכמה שניתנה היתה גם על דעת זה שלא ייגרם לו הנזק של החתולים, ושיוטלו עליו תשלומים בגין הרחבת דירת השכן (סברה דומה אמר הרב אשר וייס כאן בעניין אחריות בעל הבית על פועליו, שהשכנים לא נותנים הסכמתם לשיפוץ אלא על דעת זה שהשכן המשפץ יישא בכל העלויות והנזקים הנלווים) ולכן, אם מדובר בשכן שהיה צריך את הסכמתו להרחבה זו- נראה שמוטל על המרחיב לעשות את הגדר.

מצד שני ניתן לומר, שאחרי שהשכן נתן את הסכמתו העקרונית ומחילתו, איננו יכול לדרוש תשלומים נוספים הנובעים מנזקים חדשים שלא נוצרו ישירות מהבנייה. מבחינה זו שונה הדין שלפנינו מהדין שחידש הגאון הרב אשר וייס.

לסיכום, ישנן סברות חזקות לחייב את הבונה בבניית הגדר, אך ישנן סברות הפוכות, ולכן מומלץ להגיע להתפשרות בין הצדדים כדי לצאת ידי כל הדעות והסברות.