שורשי חיובי השבועות בתורה

הרב איתי אליצור

חלק ראשון – פרשיית שומר חינם ודין השבועה

א. הפירושים השונים לפרשיית שומר חינם ב. שבועה מחמת עד אחד ג. בין שבועת המודה במקצת לשבועת השומרים

ד. מקור שבועת עד אחד ה. הסבר נוסף למקור שבועת עד אחד ו. סיכום

חלק שני – מטרות השבועה

א. השבועה – חיוב או נאמנות? ב. שבועה המסייעת למי שאינו יכול לדעת ג. סברת שבועת מודה במקצת

ד. תפקיד השבועה על פי סברת רבה ה. כפירה בכל הפיקדון בטענת נאנסו ו. סיכום

חלק שלישי – המרכיבים בחיובי השבועות

א. מבוא ב. הנתינה ג. נתינה וטענה

ד. טענות חיוב וטענות נתינה ה. תביעה וכפירה ו. סיכום

מבוא*

חכמינו למדו מן התורה, שישנם שלושה מקרים שבהם חייב הנתבע בדין להישבע על אמיתות טענתו, ואם לא יישבע יחויב לשלם. המקרים הם:

א. שומר שטוען שהחפץ שהופקד אצלו אבד באופן שפוטר אותו מלשלם.

ב. נתבע המודה במקצת התביעה, אבל כופר בשאר.

ג. נתבע שעד אחד מעיד נגדו.

במאמר זה נבקש לברר כיצד נלמדו חיובי השבועות האלה מן התורה, ומהם העקרונות שעל פיהם ציוותה התורה לחייב שבועה. מתוך כך נברר את דיני השבועות השונים, ואת טעמיהם.

נבחן את הפירושים השונים לפרשייה המלמדת את עיקר ענייני שבועות, נבחן את שורשי שיטות הראשונים, נראה שהן נובעות מהבנת הפרשייה ונראה האם אפשר לנסח כלל אחד המבהיר מתי חייב אדם שבועה.

את המאמר נחלק לשלושה חלקים: הראשון יעסוק בפרשיית שומר חינם, ובדרך שנלמדו ממנה דיני השבועות השונים; השני יעסוק במטרותיה של השבועה; והאחרון – במרכיביה השונים של השבועה.

חלק ראשון – פרשיית שומר חינם ודין השבועה

א. הפירושים השונים לפרשיית שומר חינם

חיוב השבועה נזכר בתורה בפירוש במקום אחד בלבד: בפרשיית שומר חינם אשר בפרשת משפטים. תוכנו של החיוב הוא, שמי שקיבל פיקדון לשמירה, "וגֻנב מבית האיש", לא ייפטר מאחריותו עד שיישבע שגרסתו הפוטרת אותו היא אמת. וכך נאמר בתורה –

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגֻנב מבית האיש – אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב – ונקרב בעל הבית אל האלהים[1] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.[2]

אלא שכאן מוסיפה התורה פסוק נוסף, המרחיב את הדין –

על כל דבר פשע, על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה, אשר יאמר כי הוא זה – עד האלהים יבא דבר שניהם; אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו.[3]

מן הראוי לעמוד על משמעותו של הפסוק, על השלכותיו על הפרשייה כולה ועל מכלול חיובי השבועה.

השוואה בין הפרשייה לפרשיות אחרות שבפרשת משפטים, מגלה שהפרשייה משונה מפרשיות אחרות שבפרשה. בדרך כלל פרשת משפטים מפרטת מה הדין בכל מקרה נתון, מבלי להתייחס לבית הדין, שתפקידו ליישם את הדין בפועל. ממילא, אם יובא המקרה לפני בית הדין הוא יפסוק על פי הדין האמור. לעומת זאת, פרשיית שומר חינם מתייחסת לדיינים בפירוש, והם נתפסים כחלק הכרחי מן הדין.

עוד נבדלת פרשה זאת מיתר הפרשיות בפרשה בכך, שבניגוד למצב בפרשיות אחרות, שבהן הרקע העובדתי ברור, והתורה לא באה ללמד אלא מהו הדין במקרה המדובר, בפרשייה זאת העובדות עצמן מוטלות בספק וטעונות בירור.[4] בהמשך, נעמוד על משמעות הדבר, ועל ההשלכות שיש לכך על הבנת חיוב השבועה.

אמנם ניתן לפרש (כפי מקצת הפירושים שיוצגו להלן), שגם בפרשייה זאת עיקר הפרשה הוא לימוד עצם הדין: שהשומר פטור בגנבה ובאבדה, ושאלת הבירור האם אכן הייתה כאן גנבה אינה עולה כאן לדיון אלא כבדרך אגב.[5] על כל פנים, המקרה שבו עוסקת הפרשה הוא מקרה שבו בדרך כלל, גם התובע וגם בית הדין אינם יכולים לדעת את העובדות לאשורן, ומשום כך לימדה התורה בפרשה זאת את דין השבועה, שאינו נזכר בפרשיות אחרות. עלינו לברר אם כן מתוך הפרשייה את הכלל שלפיו נוכל לקבוע, מתי חל חיוב השבועה ומתי לא. לשם כך יש לפרש את הפרשה, להבין את שורשיה, ולדרשה.

הפרשה בנויה משני פסוקים שעוסקים בפיקדון שנגנב מבית שומר, ומפסוק שלישי המרחיב את הדין ואומר ש"על כל דבר פשע … אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם". ויש לבאר את הפסוק הזה, להסביר מה הוא מוסיף על שני הפסוקים הראשונים, והאם הוא מבאר ביאור נוסף גם בהם.

נציע שלוש דרכים לפרש את הפסוק האחרון, ואת הפרשייה כולה. הסברים אלו יסייעו בידנו להבין כיצד למדו חכמים מפרשייה זו, שהמודה במקצת הטענה יישבע, ולבאר את דברי חז"ל ש"ערוב פרשיות כתוב כאן".[6]

הפירושים השונים באים לידי ביטוי במחלוקות ראשונים בעניינים הלכתיים שונים, כפי שיבואר להלן.

1. נושא הפרשייה הוא דיני השומרים

על פי הפירוש הראשון, עניינה של הפרשייה הוא דיני השומרים. תפקידה של הפרשה הוא לבאר, באלו מקרים חייב השומר לשלם ובאלו מקרים הוא פטור. לכן אין הפרשה נוקטת בלשון: "ואמר שנגנב", אלא "וגֻנב". כלומר, הפרשה באה ללמד, שאם נגנב הפיקדון השומר פטור מתשלום.

אמנם, התורה מתנה את הפטור מתשלומים בשבועה של השומר. לפי הסבר זה, השבועה היא מעין מעשה פירעון, בדומה לנאמר בפרשייה הבאה "ולקח בעליו ולא ישלם".12 במילים אחרות, מי שקיבל פיקדון מיד אחר, ואין המפקיד יודע מה עלה בגורלו, נדרש לפרוע את חובו, אם על ידי תשלום כספי, אם על ידי שבועה.

הפסוק השלישי אינו חורג מדיני השומרים אלא מבהיר, שחיוב השבועה לא מוגבל רק לטענת פטור מחמת גנבה, אלא הוא חל אף על כל מצב שבו יטען השומר להגנתו טענה שמכוחה הוא יהיה פטור מאחריות. "על כל דבר פשע … על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה". כלומר, יטען לפטור מחמתה, בדומה לפטור מחמת גנבה. מכלל זה למדנו, שהשומר אינו נושא באחריות גם על אבדן מחמת אבדה.

לכאורה, בכלל הפטור האמור כאן, גם הטוען שהחזיר את הפיקדון, או שלא קיבל עליו לשמור. אולם, הטוען שלא קיבל על עצמו לשמור או שהחזיר את הפיקדון,[7] טוען למעשה שאין הוא שומר כלל, כלומר: אין לו כלל חיוב כלפי חברו, וממילא, אין יסוד לחייבו שבועה.[8] לעומת זאת, הטוען שהשיב חלק מן הפיקדון, או שקיבל על עצמו שמירת חלק מן הפיקדון, הודה שיש יסוד להטיל עליו אחריות, לפחות לגבי חלק מהפיקדון,[9] לכן הוא מתחייב שבועה.

בדרך של בניין אב למדים אנו מהפרשה, שלא רק שומר, אלא כל מי שמוטל עליו חיוב כלפי הזולת, לא ייצא ידי חובתו עד שישלם, או עד שיישבע.

לפי פירוש זה, משמעות "עירוב פרשיות" היא, שהפרשייה עוסקת בדיני השומרים, אך נכללים בה גם דינים כלליים הנוגעים להרכב בית הדין, ולבירורי ספקות וטענות. פרשה זאת יצאה אפוא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו, שהדיון בפני בית הדין ייעשה בפני שלושה דיינים, ועל ידי שבועה אם יודה במקצת או במקרה דומה לכך.[10]

2. נושא הפרשייה הוא דיני השומרים, והפסוק השלישי מרחיב את הדין לכל טוען

לפי ההסבר שיוצע בפרק זה, הפרשייה שבה אנו עוסקים נועדה אמנם להבהיר את דיני השומרים, אך הפסוק השלישי מרחיב את הדין שבפרשה למקרים נוספים, ומלמד שדין הפרשה חל לא רק בשומר אלא גם ב"כל דבר פשע". כלומר, מי שהתחייב כלפי חברו וטוען שנפטר מחיובו, יישבע. הפסוק השלישי אינו עוסק אם כן בדיני שומרים, אלא בדיני טענות.

לפי הסבר זה, אין צורך בבניין אב לשם לימוד חיוב השבועה בנוגע לכל טוען, משום שהחיוב נאמר בפסוק בפירוש. משמעות "עירוב פרשיות" היא, שעל אף שנושא הפרשייה הוא דיני השומרים, עירבה בה התורה פסוק אחד, שמלמד כלל הנוגע לכל דיני הממונות[11] – כללי הטענות והשבועות.

בהתאם לכך יוסבר, שבפסוק השלישי הרחיבה התורה את החיוב להישבע. חיוב השבועה קיים, לא רק במצבי ספק כגון אלו הקיימים בדיני השומרים, שבהם צד אחד יודע את האמת, וצד אחר אינו יודע. גם כאשר שני הצדדים יודעים היטב מהי האמת, קבעה התורה שעל הטוען לפטור להישבע. שבועה זאת אינה כלפי בעל דינו, אלא היא שבועה כלפי הדיינים,[12] המשמשת ככלי ביד הדיינים לשם בירור האמת.

גם כאן עלינו לפרש שהכופר בעצם קיומו של חיוב ממוני61 מצדו כלפי התובע, לא חלים עליו דיני הטענות שבפרשה. וכן מסתבר, שלא יוכל כל אדם לכוף כל אדם אחר להישבע לו, בלי שיוכיח שיש לו חיוב כלשהו כלפיו. הפסוק השלישי בא ללמדנו שלא רק בדיון על שמירה יבוא הדבר "עד האלהים", אלא בכל דיון של "כסף או כלים", שבו הנתבע[13] "יאמר כי הוא זה", כלומר, יודה בחיוב או לפחות בחלקו, יחול דין השבועה.

3. נושא הפרשייה הוא דיני הטענות

לפי ההסבר המוצע בפרק זה, הפסוק השלישי מלמד שעיקרה של הפרשייה הוא דיני הטענות.[14] כלומר: הפסוק השלישי מלמד על הפרשייה כולה. כאשר דיני השומרים לא הובאו אלא כדוגמה ליישום דיני הטענות.[15]

משמעות "עירוב פרשיות" היא, שעל אף מיקומה ותוכנה של הפרשייה בין דיני השומרים,[16] נושא הפרשייה אינו דיני השומרים אלא דיני הטענות.

אמנם, הפרשה לא נקטה בלשון: "כי יטען השומר…",[17] אך למעשה, היא עוסקת במקרה שבו השומר טוען טענה, שעליה הוא נדרש להישבע. התורה מדגישה בפסוק השלישי, שחיוב השבועה קיים, לא רק כאשר השומר טוען שהפיקדון נגנב ממנו, אלא אף בכל טענה "אשר יאמר כי הוא זה".

למעשה, העיסוק בטענות לא בא לידי ביטוי בפסוק השלישי בלבד. כבר בפסוק הראשון,[18] אין אנו עוסקים בעובדה ידועה ומוסכמת, אלא בשומר, הטוען שהפיקדון נגנב ממנו. על טענה זו עליו להישבע, ואם נמצא שנשבע לשקר, "ישלם שנים לרעהו".[19] רק הפסוק השני עוסק בשבועת השומרים, וגם הוא רק כדוגמה לכלל דיני טוען.

להלן נוכיח, שדיני השבועות השונים תלויים בפירושים השונים שהועלו כאן. כל הלכות שבועות נגזרות מפרשייה זאת, ומשום כך, יש הבדלים רבים להלכה בין המפרשים כפירוש אחד לבין המפרשים כפירוש אחר, כפי שנבאר בהרחבה להלן. אולם, על מנת להבין את השיטות השונות, עלינו להקדים תחילה הסבר לסוגי השבועות השונות ולדיניהן.

ב. שבועה מחמת עד אחד

במסכת שבועות דרשו חכמים –

"לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" – לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה.[20]

כלומר, בכוחה של עדות עד אחד לחייב בשבועה את בעל הדין שנגדו הוא מעיד. למדנו אם כן חיוב שבועה נוסף – חיוב שבועה מחמת עדות של עד אחד (להלן: שבועת עד אחד). להלן נבאר את מקור השבועה, ומדוע למדו חכמים מפסוק זה, שדווקא "קם הוא לשבועה"? הן ישנם חיובים רבים בתורה שאינם בגדר "עון" או "חטאת". מדוע אם כן למדו שדווקא לשבועה הוא קם, ולא לחוב וכדומה?

ג. בין שבועת המודה במקצת לשבועת השומרים

עד כה, הנחנו את היסודות להבנת מקור שבועת המודה במקצת ושבועת עד אחד, בהתאם לפירושים השונים שהוצעו להבנתה של פרשיית השומרים. לפירושים אלה יש השלכות על הלכות שונות, ובעיקר, על הבנת השוני בין ההלכות שנאמרו בנוגע לשבועת המודה במקצת, לבין ההלכות שנאמרו בנוגע לשבועת השומרים ושבועת עד אחד.

כדי לברר באיזו דרך נלמדו שבועת מודה במקצת ושבועת עד אחד משבועת השומרים ומפרשיית שומר חינם, נשווה בין הלכות שבועת השומרים לבין הלכות השבועות האחרות בשני עניינים: סכום התביעה וטענת קטן.[21]

1. סכום התביעה

נחלקו הראשונים בשאלה, האם שבועת השומרים ושבועת עד אחד חלות דווקא כאשר שוויה של טענת התביעה הוא – שתי כסף.

לדעת הר"י מיגאש[22] והרמב"ם,22 ההלכה שאין לחייב את בעל הדין שבועה אלא אם סכום התביעה הוא לפחות שתי כסף, חלה דווקא על מודה במקצת. השומר נשבע, אף אם סכום התביעה נגדו אינו אלא פרוטה.

לעומתם, הרמב"ן והרא"ש22 כתבו, שאין לקבל את דעת הרמב"ם ור"י מיגאש, משום שהפסוק שממנו למדו חכמים את ההלכה בעניין תביעת שתי כסף, אמור בשומר. לדבריהם, לא ייתכן להפקיע את ההלכות שנלמדו מן הפסוק, מנושאו המרכזי של הפסוק – דיני השומרים.

נראה שהמחלוקת נובעת מן המחלוקת העקרונית בהבנת פרשיית שומר חינם. הרמב"ם ור"י מיגאש מפרשים את פרשיית שומר חינם כמו ההסבר השלישי שהוצג לעיל: הפרשייה כולה היא פרשיית הטענות, גם הפסוק הראשון בפרשייה עוסק בטוען, ולכן גם החיוב ב"כסף או כלים" מתייחס לטוען.[23] זו משמעות עירוב הפרשיות.156 לכן, ההלכות הנלמדות מן הפרשייה אינן נוגעות לשומר. בשומר, חיוב השבועה נובע מעצם העובדה שקיבל על עצמו שמירה.

מנגד, הרמב"ן סובר, שכל הפרשייה עוסקת בשומר, כפי שעולה גם מפירושו לתורה,[24] שבו הוא מפרש שגם הפסוק השלישי עוסק בשומר ובטענות שהוא יכול לטעון. אחת הטענות שיכול השומר לטעון היא, שהופקד אצלו פיקדון שערכו נמוך מערך הפיקדון שתובע המפקיד. מחיוב השבועה במקרה זה למדנו עיקרון כללי בעניין חיוב שבועה בכל מודה במקצת, אף שהפרשייה לא עסקה בו. לכן, לא ניתן להפקיע את ההלכה הנלמדת מן המילים "כסף או כלים" משבועת השומרים. לאור זאת, מסתבר שהרא"ש יפרש את הפרשייה, כפירוש הראשון או השני שהוצגו לעיל בפרק השני.

2. שבועה לקטן

כאמור, הלכה פסוקה היא, ש"אין נשבעים לקטן". וגם הלכה זאת נלמדה מהפסוק הראשון של פרשיית שומר חינם.[25] עם זאת, נחלקו הראשונים הנ"ל בשאלה, האם הלכה זו חלה אף על שבועת השומרים.

הרמב"ם[26] ור"י מיגאש[27] מחייבים שבועת השומרים כלפי קטן, בעוד שהרמב"ן,[28] הרא"ש[29] ואחרים אינם מחייבים שבועת השומרים כלפי קטן.

נראה שדבריהם של ראשונים אלה תואמים את גישותיהם העקרוניות בנוגע לפרשנות פרשיית שומר חינם, כפי שהתבארו בפרק הקודם.

ייחודה של שבועת השומרים הוא, שאין היא נדרשת מפאת כוחה של טענת התובע, שכן, המפקיד טוען 'שמא', ואינו יודע בוודאות שהשומר מעלים את הפיקדון בזדון, פשע בשמירתו וכדומה, ולכן אינו טוען בוודאות שהשומר חייב לו כסף. על כן, חיוב השבועה נובע מעצם העובדה שהמפקיד מסר ביד הנפקד חפץ. להלן יכונה גורם זה 'נתינה'.

הרמב"ם ור"י מיגאש סוברים, שכל הדינים שנלמדו מהפסוק הראשון של הפרשייה חלים רק על שבועה הבאה מכוח טענות, ולא על שבועת השומרים שבה הגורם המחייב שבועה אינו הטענה.21 לכן, אין סיבה להבחין לעניין שבועת השומרים בין תובע קטן לתובע גדול, שניהם אינם טוענים טענה ודאית, וכשם שהגדול משביע אף על פי שטענתו אינה טענה ודאית, כך גם הקטן יחייב שבועה.

לעומת זאת, הרמב"ן, הרא"ש וסיעתם פוטרים משבועה כלפי הקטן גם בשבועת השומרים, משום שהם סוברים, שהפסוק הראשון אמור בשומר,[30] ולכן אין להפקיע את הדינים הנלמדים ממנו[31] מדיני שבועת השומרים.[32] לדעתם, לא הטענה היא עיקר הפרשייה, ולכן הגורם הפוטר את הקטן אינו העובדה שטענתו אינה טענה, וגם במקום שבו טענת התובע ממילא אינה טענת ברי אפילו בגדול, לא יוכל הקטן לחייב שבועה.

לאור המבואר עד כה, למדים אנו שיש הבדל בין שיטות הראשונים השונות בהבנת משקלה של טענת התובע לגבי חיוב השבועה. לפי הרמב"ן וסיעתו, התורה הביאה את דיני השומרים כדוגמה למקרה שבו יש זיקת חיוב בין אדם לחברו (נתינה), והנתבע טוען טענת פטור. לפי הסבר זה, לטענת התובע אין משקל רב בהטלת חיוב השבועה, ומשום כך, אין סיבה להבחין בין מקום שבו יכול היה התובע לטעון טענת ברי, למקרה שבו אינו יכול לטעון טענת ברי. חיוב השבועה מבוסס על הזיקה הממונית שיש לנתבע כלפי התובע – על קיומה של 'נתינה'.61 סברת הרמב"ן היא, שכל מקום שבו אם יבואו עדים יתחייב לשלם, אם יהיה מי שיאמר שהנתבע חייב, בין אם האומר הוא הנתבע ובין אם האומר הוא עד אחד,[33] יחייב בית הדין שבועה.

לעומתו סובר הר"י מיגאש, שעיקר הפרשייה הוא דיני הטענות, ומשמעות "כי יתן איש" להלכה היא, כי יטען איש שנתן. חיוב השבועה מבוסס על הטענה; במקום שאין טענה אין שבועה, ובמקום שיש טענה יש שבועה, ובלבד שקיימת נתינה.21 (הנתינה אינה יוצרת את חיוב השבועה, אלא רק מאפשרת לבית הדין לחייב שבועה, שכן היא מאשרת את הזיקה הממונית של הנתבע כלפי התובע.[34]  ללא קיומה של נתינה, יוכל הנתבע להשתמט מן השבועה בטענת "לאו בעל דברים דידי את".81)

שבועת השומרים היא החריג לכלל זה, ובה אמנם הבעלים אינו טוען בוודאות שהשומר חייב לו, אך מכל מקום, הוא טוען ברי[35] שנתן לשומר,[36] ונוצר חיוב של השומר כלפיו.[37] לכן, אין השומר יוצא ידי חובתו, עד שישלם או שיישבע.[38]

(א) שבועת עד אחד כנגד טענת שמא

לפי זה מתבארת דעת ר"י מיגאש גם לגבי שבועת עד אחד, במקום שטענת התובע אינה טענה ודאית (=טענת שמא). לדעת ר"י מיגאש,[39] כאשר התובע אינו טוען ברי, טענתו אינה טענה, וממילא, אין בסיס לחיוב שבועה. גם כאשר טענת התובע באה מחמת עדותו של עד אחד, כל עוד לא יטען התובע ברי, לא יתחייב הנתבע שבועה. אבל לדעת יתר הראשונים שהוזכרו כאן, די בכך שיש אדם כלשהו שברי לו שיש לנתבע זיקה ממונית לתובע,33 כדי שלא ייפטר ממנו ללא שבועה.81 שכן, עליו להישבע לבית הדין, ולא רק לתובע.12

בעניין דעתו של הרמב"ם בשאלה זאת רבו הדעות.[40]

(ב) שבועת עד אחד כלפי תובע קטן

הרמב"ם[41] ור"י מיגאש[42] אינם מחייבים שבועת עד אחד, כאשר התובע קטן. לשיטתם עיקר חיוב השבועה קיים כשיש תובע הטוען ברי. קטן, שאינו יכול לטעון ברי, אינו יכול להשביע.[43] לפי פרשנות זו, משמעות "כי יתן איש" היא: כי יטען איש שנתן.[44]

מנגד, לגבי שבועת השומרים, אין צורך בטענת ברי על מנת לחייב שבועה, שכן, כאמור, אין המפקיד יודע מה עלה בגורל הפיקדון, ואינו יכול לטעון 'ברי שאתה חייב לי כסף'.[45] לאור זאת, מובן מדוע פסקו הרמב"ם ור"י מיגאש ששומר חייב שבועה אף כאשר התובע הוא קטן,43 שהרי בשבועת השומרים ממילא אין צורך בטענת ברי על מנת לחייב שבועה, ואם כן, אין סיבה שיהא דין השבועה כלפי הקטן שונה מדין השבועה כלפי הגדול.

לדעת יתר הראשונים הנזכרים כאן, המפרשים שנושא הפרשייה הוא דיני השומרים, לא הטענה היא הבסיס לחיוב השבועה, אלא הנתינה, ונתינה זו צריכה להיות נתינתו של גדול.21 לכן, כשם שבשאר שבועות אין נשבעים לקטן, כך גם בנוגע לשבועת השומרים.30

ביאור נוסף לקשר שבין שבועת המודה במקצת לשבועת השומרים הוא, שכל טענה ממונית מבוססת שמודה בה הנתבע – חייב להישבע שפרעה. הפרשייה נדרשת כך: כמו ששומר שמודה שקיבל צריך להישבע שנפטר, כן לווה שמודה שחייב יישבע שנפטר. ראה להלן.[46]

נמצאנו למדים, שדעות הראשונים השונות בנוגע להלכות שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת, נובעות מהאפשרויות השונות בהבנת הפרשייה ודרשותיה, כפי שהוצעו בראש המאמר.[47]

ד. מקור שבועת עד אחד

כאמור, המקור לשבועת עד אחד הוא בדרשת חכמים במסכת שבועות –

"לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" – לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה.[48]

כלומר, בכוחה של עדות עד אחד, לחייב שבועה את בעל הדין שנגדו הוא מעיד. למסקנה זו מגיעים חכמים מן הדיוק – "אבל קם הוא לשבועה". ואולם יש לברר מדוע למדו דווקא ש"קם הוא לשבועה"? הן ישנם חיובים רבים בתורה שאינם בגדר "עון" או "חטאת". מדוע אם כן למדו שדווקא לשבועה הוא קם, ולא לחוב וכדומה?

את דרשת חכמים ניתן לבאר כך: הנחת היסוד היא, שעד אחד נאמן לכל דבר ועניין. לכן, אלמלא אמרה תורה שאין עד אחד קם לעוון וחטאת היה עד אחד נאמן אפילו לעוון וחטאת. מכאן, שמן המיעוט המלמד ש"לכל עון ולכל חטאת אינו קם", למדו חכמים ש"קם" הוא לכל דבר שאינו בגדר עוון וחטאת, שעליו לא אמרה תורה דבר.[49]

לפי הסבר זה מובן אולי, מדוע ניתן ללמוד מן הפסוק, שאין סיבה למנוע מבית הדין להטיל שבועה, מחמת עדותו של עד אחד. אולם, ההסבר אינו מספק תשובה לשאלה, מניין המקור המחייב את בעל הדין להישבע מחמת עדותו של עד אחד?[50]

אפשר לפרש, שהפסוק השלישי של פרשיית שומר חינם מרחיב את דין השבועה, ואומר שלא רק בשמירה, אלא בכל מקרה שבו יהיה דיון על "כסף או כלים",[51] ויהיה בו מי ש"יאמר כי הוא זה". כלומר, שיהיה מי שיטען שברי לו שהנתבע צריך לשלם לתובע, בין אם יהיה זה הנתבע (מודה במקצת), ובין אם יהיה זה אחר (עד אחד),[52] "עד האלהים יבא דבר שניהם".51 אלא שאם האומר כי-הוא-זה הוא הנתבע, ישלם לפי הודאתו, ולא יישבע אלא על השאר. ואם האומר כי-הוא-זה הוא אחר, יישבע הנתבע על הכול.13 (והדרשה "אבל קם הוא לשבועה" לא באה ללמד שיישבע, אלא רק לענות על הקושייה איך יישבע, והלא עד אחד ענה בו. לפי זה שוב אין מקום לשאול למה דווקא לשבועה הוא דאינו קם, כיוון שהפסוק ההוא אינו המקור לחיוב השבועה; המקור לחיוב השבועה הוא פרשיית שומר חינם. כדי שלא יִקשה לנו: והלא אין עד אחד קם, מבהיר המדרש שעד אחד אינו קם רק לדברים שהם עוון וחטאת, וכיוון ששבועה אינה עוון וחטאת – שוב אין קושייה מהפסוק ההוא).

בספרי[53] ובתוספתא[54] מובא, ששבועת עד אחד נלמדת בקל וחומר מהודאת בעל דין. אם מתחייב אדם שבועה על סמך הודאתו (במקצת), קל וחומר שיתחייב שבועה על סמך עדות עד אחד, שכוחו גדול מכוח הודאת בעל דין, שכן, הוא יכול להצטרף עם עד אחר, על מנת לחייב את בעל הדין מיתה.[55]

מכאן נראה, שחיוב שבועת עד אחד מקורו בפרשיית שומר חינם. פרשייה זו לימדה שהודאת בעל הדין מחייבתו שבועה, ומכך למדו חכמים, שאף עדות עד אחד, שאינה גרועה מהודאת בעל דין, תחייב שבועה. ואם תאמר: הלא התורה אמרה "לא יקום עד אחד"? הרי תשובתך בצדו: "לכל עון ולכל חטאת". כלומר, "לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם, אבל קם הוא לשבועה".

אפשר שחיוב שבועת עד אחד נלמד אף הוא מפרשיית שומר חינם. לפי הסבר זה, שבועה זו היא סוג שונה של שבועת המודה במקצת, אלא שהטוען אינו בעל הדין אלא אחר (העד). מנגד אפשר לבאר שהלימוד שעד אחד קם לשבועה אינו מתבסס כלל על פרשייתנו (ולפי זה יש לברר מדוע מחייבים את הנתבע דווקא שבועה. אמנם, לא ניתן לחייבו עוון וחטאת, אך מניין שיתחייב שבועה, אם לא מפרשייתנו, שממנה למדנו שיש בעולם חיובי שבועות?). כדי לבחון הבנות אלה נשווה בין דיני שבועה מחמת עד אחד לדיני טוען ושומר, שנלמדו מפרשיית שומר חינם (כפי שהשווינו לעיל את דיני שומר לדיני טוען להבנת הפרשייה).

(א) סכום התביעה

לדעת שמואל,[56] שבועת עד אחד נוהגת אף כאשר סכום התביעה קטן משתי כסף. בזה נבדלת שבועת עד אחד מהשבועות האמורות בפרשייתנו, שאינן נוהגות אלא בשתי כסף.

התוספות[57] סוברים, שדברי שמואל הם לשיטתו, שגם המודה במקצת נשבע, כשהסכום שעליו נסוב הדיון נמוך משתי כסף, ובלבד שטענת התובע היא על סכום השווה לכל הפחות שתי כסף. מדברים אלו נראה, שבעלי התוספות סוברים ששבועה על פי עדותו של עד אחד זהה במהותה לשבועת המודה במקצת.[58] כלומר: שבועת עד אחד דומה במהותה לשבועת המודה במקצת. במקום שבו יש מי שטוען בוודאות שהנתבע חייב לתובע, קיימת עילה לחיוב שבועה. זהותו של הטוען אינה משמעותית.

התוספות אינם פוסקים להלכה כדברי שמואל לגבי שבועת עד אחד, כשם שלא פסקו כדבריו בשבועת המודה במקצת, משום שלדבריהם דבריו בשני המקומות תלויים זה בזה.

מנגד, רוב הראשונים[59] פוסקים כדעת שמואל, ששבועת עד אחד נוהגת גם בפחות משתי כסף, אך שבועת המודה במקצת אינה נוהגת בדיון על פחות משתי כסף. מכאן נראה, שיש להבחין בין שבועת המודה במקצת לשבועת עד אחד.

הבחנה זו מעוררת את השאלה, אם אין ללמוד את השבועה על פי עדות עד אחד משבועת המודה במקצת, מהו אם כן מקורה? לחילופין, ניתן לשאול, אם אמנם המקור לשתי השבועות זהה, מדוע נבדלו השבועות זו מזו בהלכותיהן?

כדי לבאר איך נלמדו מפרשית שומר חינם שבועות מודה במקצת ועד אחד, נבחן שוב את המקרה שבו פתחה התורה: המעשה בשומר. במקרה הנ"ל שניהם מודים שהייתה נתינת שתי כסף, וזה הבסיס לתביעה, אלא שהשומר טוען שהוא פטור. וכבר ביארנו לעיל ועוד יתבאר להלן[60] שנחלקו רב ושמואל בהבנת היסוד המחייב שבועה בפרשייה. לשיטת שמואל הבסיס לתביעה הוא טענת נתינת שתי כסף, ואם יטען כן התובע ויטען הנתבע טענה פוטרת – יישבע עליה. אבל לשיטת רב הבסיס לחיוב השבועה הוא הוויכוח ביניהם. כלומר: סכום המחלוקת ביניהם הוא הבסיס לחיוב השבועה, וסכום ההודאה אינו אלא הגורם לכך שיוכל להשביעו ולא יאמר לו אין ביני לבינך כלום. עוד אפשר לבאר, שלפי רב עיקר הפרשייה בטענות, ולפי שמואל עיקרה בנתינה.

לפי זה צריך להסביר מדוע לדעת רוב הראשונים59 מודה רב שעד אחד מחייב שבועה גם אם הוא מעיד על סכום נמוך משתי כסף. הלא אין כאן טענת שתי כסף. ויש לפרש שיש הבדל בין דיני מודה במקצת לדיני עד אחד. במודה במקצת ובשומר הנתבע חייב להישבע מחמת טענת התובע. התורה נתנה למפקיד בידי חברו, או למי שחברו בוודאי מחזיק את ממונו, זכות מיוחדת: להשביע את הנתבע. ואולם זכות זאת אינה ניתנת אלא על סכום חשוב, שעליו נסובה פרשית שומר חינם. אם התובע אינו תובע סכום של שתי כסף אינו יכול להשביע. ואולם גם כשתובע שתי כסף לא יוכל להשביע, אלא אם כן יש לו זיקה ממונית מוכחת כלפי התובע, שהיא הבסיס לתביעה. כלומר: יש שמירה או הודאה במקצת. נמצא אם כן שיש בפרשיית שומר חינם שני מרכיבים לחיוב השבועה: הזיקה הממונית, והתביעה עצמה. הזיקה הממונית היא ההוכחה שאכן יש כוח ביד התובע לחייב את הנתבע.[61] והיה אם התקיים תנאי זה אפשר להחיל עליו את הדין המיוחד של הפרשייה: שאם תהיה תביעה, בכוח התובע להשביע כשנתן ממון לחברו, ובזה התורה חידשה שהמחזיק ממון חברו יישבע דווקא כשתובע שתי כסף. בשבועת עד אחד דין זה אינו חל, כי היא לא באה מחמת התובע. לא התובע משביע אותו אלא בית הדין משביעו בעקבות עדותו של העד, כדרך שבית דין פוסק את הדין בעקבות עדותם של שני עדים. אין כאן צורך בטענת התובע, שהרי בית הדין יודע בעדות שיש חיוב. מפרשיית שומר חינם נלמד רק שכשיש בסיס לתביעה יישבע. כדרך שנשבע במודה במקצת. נמצא אם כן שתפקידו של העד האחד בשבועת עד אחד דומה לתפקידה של ההודאה במקצת: להעניק ביסוס לתביעה. וכשם שההודאה במקצת מחייבת אף כשאינה אלא פרוטה, כך עדות העד האחד מחייבת, אף על פי שאינה אלא על פרוטה. הדין השני הנוהג בפרשיית שומר חינם, שאין שבועה אם אין התובע תובע שתי כסף, אינו נוגע לעניין עד אחד, שהחיוב בו אינו מחמת הטענה.

(ב) שבועה מחמת תביעת קרקעות

אמנם נחלקו האמוראים בשאלה האם נשבעים על פחות משתי כסף שבועת עד אחד, אך מכל מקום אלו ואלו בוודאי מודים שאין נשבעים שבועה זאת על תביעת קרקעות. בזה דומה שבועת עד אחד לשבועת מודה במקצת ושומר. מכאן נראה ששבועת עד אחד נובעת אף היא מהאמור בפרשייתנו, שאם לא כן, מניין שלא ינהג דין זה בשבועה שמחמת קרקע?

התוספות והר"ן עסקו בשאלה למה חלק מהדינים האמורים בפרשיית טוען נוהגים גם בשבועת עד אחד, וחלק מהדינים אינם נוהגים; מדוע לכולי עלמא אין נשבעים על קרקע שבועת עד אחד, אבל לדעת שמואל נשבעים שבועת עד אחד גם כשסכום התביעה נמוך משתי כסף?

בתוספות[62] מובאים שני הסברים:

• רב לשיטתו ושמואל לשיטתו, ושבועת עד אחד דומה בכול לשבועת מודה במקצת,[63] כמו שביארנו לעיל. בשני המקרים לפי רב אינו נשבע אלא אם כן הם חולקים ביניהם בשתי כסף, ולשמואל נשבע אף אם המחלוקת ביניהם אינה אלא על פרוטה. ובשני המקרים אין נשבעים על קרקע.
• קרקע היא מין שלא חייבים עליו שבועה בשום מקום, אבל פרוטה היא מין שחייבים עליו שבועה לכולי עלמא.[64] אלא שבמודה במקצת בעינן שתי כסף. ההבדל בין תביעת קרקע לבין תביעת מטלטלין הוא מהותי,[65] ולכן אי אפשר לחייב שבועה על קרקע, שהיא מין שלא למדנו לגביו חיוב שבועה. לעומת זאת, הצורך בשתי כסף הוא עניין כמותי, ואם למדנו מפרשיית שומר חינם את עצם העובדה שיש שבועה על חיוב ממון, אין פירוש הדבר שעלינו ללמוד משם את כל הדינים.

שני ההסברים מניחים שיש קשר בין שבועת המודה במקצת לשבועת עד אחד. לפי התירוץ הראשון, קיימת זהות מוחלטת בין השבועות. לפי התירוץ השני, קיים אמנם הבדל, אך ישנו בסיס אחד משותף לכל השבועות. מסתבר אם כן, שבעלי התוספות סוברים, שגם שבועת עד אחד נלמדת, לפחות בחלקה, מפרשיית שומר חינם.

גישה אחרת עולה לכאורה, מדברי הר"ן –

ומיהא שמעינן שכשם שנתמעטו קרקעות וחבריהם משבועת השומרים ומשבועת מודה במקצת, כך נתמעטו משבועה הבאה בהעדאת עד אחד. וצריך טעם למה, שהרי כשם שאנו מחייבין שבועה בהעדאת עד אחד בפחות משתי כסף, אף על פי שנתמעט משבועת השומרים ומשבועת מודה במקצת, משום טעמא דכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, כך היה לנו לחייב שבועה על הקרקעות בהעדאת עד אחד משום האי טעמא גופיה! וכך נ"ל בטעמו של דבר דדין הוא שנתחייב שבועה בפחות משתי כסף בהעדאת עד אחד, לפי שחיובו של עד אחד לשבועה נלמד מחיובו של שנים לממון. וכדאמרינן 'כל מקום ששנים מחיבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה'. ולפיכך, כשם שאין חלוק בין שתי כסף לפחות מהן לחיוב תשלומים בשני עדים, שכל השומרין חייבים בפחות משתי כסף כמו שהן חיבים בשתי כסף, ומן הטעם שכתבתי למעלה, כך אין ראוי שנחלק בשבועה הבאה בהעדאת עד אחד בין שתי כסף לפחות מהן, ששנים לממון ועד אחד לשבועה שוין הם, וכשם שאין מחלקין בזה כך אין מחלקין בזה.[66]

מדברי הר"ן עד כה עולה, שהוא אינו לומד את דין שבועת עד אחד מפרשיית שומר חינם, אלא דורש "כל מקום ששנים מחיבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה". לפי הר"ן, שבועת עד אחד נלמדת מן הפסוק: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת", ולפי דרשת חכמים, כיוון ששבועה אינה כלולה בגדרי עוון וחטאת, ממילא "קם הוא לשבועה",50 ומכאן, שכל מקום ששניים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה. לפי הסבר זה, אין לשבועת עד אחד כל קשר לשבועת המודה במקצת, וממילא, אין מקום להבחין בין תביעת שתי כסף לתביעת פרוטה.

אך כאן ממשיך הר"ן ועונה על קושייתו המקורית, למה הדין שאין נשבעים על קרקעות נוהג בשבועת עד אחד. ואלה דבריו –

אבל בקרקעות ועבדים ושטרות אין הדבר כן, שהרי דינו חלוק מן המטלטלין לענין תשלומים בשני עדים, שאם באו עדים והעידו במטלטלין על שומר חינם שפשע ועל שומר שכר שנגנבו ועל שואל שנאנסו חייבים, ואם העידו כיוצא בזה בקרקעות פטורים. לפיכך כיון שהורע כחן של שני עדים בהן לענין תשלומים, כך ראוי שיורע כח של עד אחד בהן לשבועה, ואי אתה יכול להטיל רעות אחר בו אלא שתאמר שעל המטלטלין יהא קם לשבועה ולא על הקרקעות.[67]

אם כן, הר"ן אכן אינו לומד את דיני שבועת עד אחד מדיני שבועת מודה במקצת, אך מאידך, הוא לומד אותם מדיני שומרים האמורים אף הם בפרשיית שומר חינם. כלומר, גם הר"ן סובר שיש קשר בין שבועת עד אחד לפרשיית שומר חינם, ושדיני השומרים הם הבסיס להבנת חיובי ממון לעניין שבועות, ובכלל זה גם שבועת עד אחד. מסתבר שגם הוא סובר שביסוד הדברים גם מקורה של שבועת עד אחד הוא בפרשתנו. לדבריו הכול תלוי בשומרים. הכלל אינו 'כל מקום ששניים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה', אלא 'כל מקום שאילו היה שומר היו שניים מחייבים ממון – אחד מחייב שבועה'.

(ג) שבועה מחמת טענת שמא

אף שאלת חיוב שבועת עד אחד כשבעל הדין טוען שמא, שנדונה לעיל,[68] תלויה בשאלת המקור לחיוב שבועת עד אחד.

הר"י מיגאש סובר, שאין חיוב שבועה אלא מכוח טענה. עמדה זו יסודה בהנחה, ששבועת עד אחד מבוססת על דיני הטענות. לכן, ברור שכל עוד לא יטען התובע טענת ברי, לא ניתן יהיה לחייב שבועה. על כן, יש להניח שמקורה של שבועת עד אחד הוא בפרשיית השומרים, והבסיס לחיוב הוא טענת התובע.[69] לעומתו, הרא"ש[70] סובר, ש'כל מקום ששניים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה', והואיל ואילו באו שני עדים והעידו עדות זו יתחייב ממון, אף על פי שהתובע אינו טוען ברי, כך גם, אם יעיד עד אחד עדות זו, יחייב שבועה אף שהתובע אינו טוען ברי. לשון אחר: השבועה אינה באה מחמת הטענה, וממילא, אין צורך בטענת ברי לשם הטלת חיוב השבועה.

השולחן ערוך, ויש אומרים שגם הרמב"ם,[71] פוסקים שמשביעים שבועת עד אחד גם כאשר התובע אינו טוען ברי. אפשר שהם סוברים ששבועת עד אחד נובעת מדיני עדות, ולא מדיני טענות. שבועת עד אחד היא חלק מהלכות עדות ולא מהלכות שבועות, עד אחד אמנם אינו מחייב ממון, אך הוא מחייב שבועה.

ואולם ניתן להסביר, שאף לשיטת הרא"ש ושו"ע, הבסיס לחיוב השבועה הוא הטענה. אך כאשר השבועה באה מחמת עדותו של עד אחד, אפשר לחייב שבועה אף שהתובע טוען שמא, משום שהעד טוען ברי.[72] והנתבע צריך להישבע נגד טענת הברי של העד. דברים אלו חוזרים לביאור דלעיל,[73] לפיו "אשר יאמר כי הוא זה" אינו דווקא התובע אלא גם אדם אחר.

לפי הסבר זה, גם שבועת עד אחד היא חלק מדיני הטענות, ואמנם היא נוהגת גם כשהתובע טוען שמא, כי אם טוען העד ברי[74] מה לי בכך שבעל הדין אינו יודע, וכי מפני כך יפסיד? והלא לא היה עליו לדעת.[75] שבועה באה לסייע למי שלא יודע ושלא היה עליו לדעת, כמו במפקיד.[76]

1. שיטת הר"י מיגאש

כאמור, הר"י מיגאש סובר, שעד אחד אינו מחייב שבועה אלא כאשר התובע טוען כלפי הנתבע טענת ברי.[77] מכאן משמע, שאף שבועת עד אחד מבוססת על טענה, וממילא, מקורה בשבועות שמחמת טענה, המוזכרות בפרשיית שומר חינם. אולם, מסקנה זו קשה לאור לשונו של הר"י מיגאש עצמו –

דלמא לעולם אימא לך דטענה עצמה שתי כסף… הא נמי ליכא למימר. חדא, דהאי קרא דכתיב ביה כסף לא שיך ביה עד אחד כלל דשבועת עד אחד לאו מהאי קרא הוא דילפינן לה אלא מ"לא יקום עד אחד באיש" וגו' וכיון שכן לית לן ראיה לאצרוכיה לטענת שתי כסף. ועוד, דכיון דאוקמא להאי כסף דכתיב בקרא דלענין כפירת טענה היא, כדאמרינן ליכא לאוקמה אלא בשבועה דהויא מחמת טענה וכפירה, ולית לן שבועה מה"ת דהויא מחמת טענה וכפירה אלא מודה במקצת בלחוד דחיובא מחמת כפירה והודאה היא, אבל שבועת עד אחד אף על גב דכי משתבע אכפירה הוא דמשתבע, אפילו הכי חיובה לאו מחמת הודאה וכפירה היא כי היכי דנבעי בה טענת שתי כסף, אלא חיובה מחמת עד אחד, וכיון שכן אפילו ליכא בטענה עצמה שתי כסף מחיב שבועה.[78]

מדבריו עולה, ששבועת עד אחד לא נלמדה כלל מפרשיית שומר חינם אלא רק מ"לא יקום עד אחד באיש". אם כך, לא ברור מניין למד הר"י מיגאש שאין נשבעים שבועת עד אחד אלא בטענת ברי? ניתן גם לשאול, לאור העיקרון הקובע ש'כל מקום ששניים מחייבים ממון אחד מחייב שבועה', הואיל ושני עדים מחייבים ממון גם כשאין בפי התובע טענת ברי, עד אחד צריך היה לחייב שבועה, אף שהתובע אינו טוען טענת ברי!

לכן, נראה לבאר שכל דין שבועה בתורה על פי הר"י מיגאש בא כדי לאלם את טענות הברי של הצדדים.[79] לפי הסבר זה, הבסיס לחיוב שבועה הוא שבמקום שיש תביעה בעלת בסיס מוצק (שנוצר משמירה, מהודאה במקצת או מעדות עד אחד), יש הצדקה לקיום דיון בבית דין, וברי מוציא מידי שמא.[80] לפי הסבר זה, תפקידם של העד או ההודאה במקצת הוא ליצור את עצם קיום הדיון בבית דין, ותפקידה של השבועה הוא לוודא שהטוען אכן טוען טענת ברי, כי רק טענה שבעל הדין מוכן להישבע על אמתתה נחשבת טענת ברי לעניין זה.

לפי זה, כשהתובע לא יכול להישבע אין טעם שיישבע הנתבע, שהרי התובע עצמו טוען שמא, ושמא לא מוציא מידי שמא. אין נשבעים על טענת שמא של התובע, ואף שומר לא נשבע אלא מפני שלתובע ברי שמסר לו לשמירה,36 וכמו שנבאר להלן. ואם כן יש לחלק בין הגורם שמבסס את התביעה ומחייב קיום דיון בבית דין, לבין הגורם שמחייב להישבע. הגורם המחייב את קיום הדיון הוא השמירה בשומר, העד בעד אחד והטענות במודה במקצת, בכל המקרים הללו – "עד האלהים יבא דבר שניהם". אחרי שבית הדין נזקק להם יישמעו טענות הצדדים, ואז:

אם שניהם טוענים ברי – ייפטר הנתבע בשבועה, כלומר: יאשר שהוא אכן טוען ברי.113

אם התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא – ישלם.80

אם התובע טוען שמא – אין מקום לא לשבועה ולא לתשלום. ובשומר אף על פי שטוען שמא אם ברי לו שקיבל הנתבע שמירה, דינו כברי כי הוא יודע כל מה שהוא צריך לדעת.

ואם הוא בא על ידי טענה וכפירה – אין בית דין נזקקין להם עד שיחלקו בשתי כסף.

לפי זה יבוארו דברי ר"י מיגאש הנ"ל: עילת הדיון בעד אחד היא העד ולא הטענה, ולכן אומר הר"י מיגאש שלא מפרשתנו נלמדה שבועת עד אחד. ומכל מקום, אחר שלמדנו את עצם קיום החיוב, כלומר: הזיקה הממונית לתובע, מהפסוק "לא יקום עד אחד", פרטי ענייני ההכרעה וההשבעה אכן נלמדו מפרשתנו כמו שביארנו לעיל. דברי ר"י מיגאש ש"לאו מהאי קרא הוא דילפינן לה", מוסבים דווקא על עניין כסף או כלים, אבל הפסוק השלישי בפרשתנו כן מלמד גם על דיני עד אחד. שאם לא כן מניין שיקום לשבועה. כן נראה לבאר בדעת ר"י מיגאש.

על פי האמור כאן, לפי הר"י מיגאש הפרשייה מתיישבת כך: הפרשה היא פרשת טענות, לכן "כסף או כלים" הוא סכום הטענה ולא סכום הנתינה, ואפשר להשביע רק אם הם חולקים בכסף או כלים. אי אפשר להשביע אלא בטענה גם בעד אחד, כי עיקר שבועה הוא דווקא כשיש טענה.

2. שיטת הרמב"ן

לעיל, עמדנו על כך שלפי הרמב"ן וסיעתו, ניתן להשביע את הנתבע על פי עד אחד, אף שאין בפי התובע טענת ברי. מכאן, שחיוב השבועה אינו מותנה בקיומה של טענה, אלא בקיומה של זיקה ממונית61 בין התובע לנתבע.[81][82] זיקה זו יכולה להיווצר מטענה, אבל לאו דווקא מטענה, היא עשויה להיווצר אף מחיוב שמירה, ומהודאה במקצת. וכן בנדון שלנו – מעדותו של עד אחד. דין עד אחד נלמד אף הוא מכוח השבועה שבפרשיית שומר חינם, שבה לימדתנו תורה שאם יש טענה מבוססת, בין של הצדדים ובין של אחר, בית הדין משביע את הנתבע.[83] פרשיית שומר חינם מלמדת כלל: בכל מקום שבו יש זיקה ממונית מוכחת בין התובע לנתבע ברי מוציא מידי שמא, ולא ייפטר ממנו עד שלא יישבע.[84]

בעד אחד אין התובע צריך טענת ברי. במקום שלא היה על התובע לדעת חייבה התורה שבועה גם כשהתובע אינו טוען ברי. ומסתבר שזה עיקר טעם הדבר, שהרי חברו יכול לגזלו בלי שידע ולכן נתנה לו התורה כוח.113 כמו בנושא העיקרי של פרשיית שומר חינם, בשומר,[85] שבו למדה התורה שאדם שאינו יכול לדעת אם חברו חייב לו, ויש רגליים לדבר, יכול להשביעו.[86] ובזה דומה עד אחד לשומר האמור בפרשתנו: שהתובע משביע במקום שבו חברו יכול לגזלו והוא אינו יודע.[87]

לפי הרמב"ן הפרשה מתבארת כך: אמנם עיקר הפרשה הוא בשומרים ובנתינה, אבל בכל זאת אינו מתחייב שבועה אלא אם כן יכפור בשתי כסף. הפסוק השלישי, שעיקרו אמנם בשומר, מלמד דין כללי על כל ענייני טענות, שכאשר נוצר מצב כמו שומר ששני הצדדים חלוקים על סכום חשוב ויש לנתבע זיקה לתובע – יש חיוב שבועה.81 בעד אחד אין צריך טענה כי גם בשומר ובטוען לא הטענה עיקר אלא הנתינה.21 עיקר פרשתנו בשומר ולא בטוען. ולכן עיקר חיוב שבועה בתורה הוא לא מחמת טענת ברי.

ואם תשאל: אם כן למה עד אחד משביע גם כשאינו מעיד על סכום חשוב, הלא עיקר חיוב שבועה בתורה הוא משומר, שבו אינו נשבע אלא אם כן תבעו שתי כסף? יש לבאר שבשומר לא יישבע אלא על שתי כסף כי כך הם כללי השמירה, וזהו דין בדיני שומרים,[88] ולא בדיני שבועות. גם דין מודה במקצת נלמד משומר, ולכן גם בו לא יישבע אלא על שתי כסף, אך בעד אחד אין הגבלה כזאת, כי חיובו מחמת העדות ולא מחמת טענות. ועוד יש לומר שדווקא לגבי שומר וכיוצא בו לא חייבה תורה אלא בסכום חשוב. אבל כוח עד אחד גדול מכוח טענת התובע והנתבע, כי עצם העובדה שיש עד אחד נותנת חשיבות לתביעה, ולכן אין צריך סכום חשוב. מפרשתנו נלמד שכל מקום שיש טענה חשובה ויש זיקה מוכחת בין הנתבע לתובע, יש שבועה. ואם כן שבועת עד אחד היא היא השבועה של פרשתנו.[89]

ה. הסבר נוסף למקור שבועת עד אחד

אפשר שהפסוק השלישי בפרשיית שומר חינם בא ללמד דין נוסף אגב דין שומר:[90] לא רק כאשר נתן איש אל רעהו חל חיוב השבועה, אלא גם כאשר טען איש שהנתבע חייב לו. "אשר יאמר" מחליף את "כי יתן", ובמקום שבו יש טענת ברי, כלומר אמירה, אין צריך נתינה.37 לפי זה, הנתינה מתפרשת כפשוטה, ולא כל יצירת חיוב כלפי הזולת נקראת נתינה. אולם הפסוק השלישי הוא המשך לנאמר לפניו, ולכן אפשר ללמוד ממנו דינים שונים לעניין המודה במקצת, כגון דין שתי כסף. ואפשר ללמוד ממנו לעד אחד אף על פי שבעד אחד אין צריך שתי כסף כי אינו עולה ישירות מאותה פרשייה, אלא הוא מקרה אחר שדומה לאותה פרשייה, שבו יש תביעה ויש מקצת טענה מחייבת, אם של בעל הדין ואם של העד. ואת זה הפסוק "לא יקום עד אחד" לא ממעט.

ובזה תתורץ קושייה נוספת: היה מקום לתמוה איך נלמדו דיני עד אחד מפרשייתנו למחצה. אם הגורם המחייב שבועה הוא הטענה והכפירה, הלא בטוען אינו נשבע עד שתהיה כפירת שתי כסף, ומניין שעד אחד ישביע גם בפרוטה? ואם הגורם המחייב הוא הנתינה,21 ועל פי דעת שמואל שנשבעים גם על כפירת פרוטה,[91] אמנם אפשר ללמוד מכאן לעד אחד, אבל אז יש לשאול למה נלמד עד אחד מהטפל, שהוא הכפירה, הלא עיקר חיוב השבועה בפרשה הוא מחמת נתינה. אבל לפי דברינו תתורץ הקושייה, שהרי במקום "אשר יאמר כי הוא זה" אין צריך נתינה. ואמנם במודה במקצת שבא מכוח שטוען שחברו חייב לו צריך טענה חשובה, שתהיה שקולה כנגד נתינה. אבל כשבא עד כשר ומעיד על חיוב לחברו הרי יש זיקה ממונית לתובע גם ללא נתינה כלל.[92]

ו. סיכום

עד כה, עסקנו בפרשיית שומר חינם, שבה אחר פירוט דינו של שומר חינם הוסיפה התורה פסוק המרחיב את הדין ל"כל דבר פשע". חז"ל ביארו ש"עירוב פרשיות כתוב כאן", ולמדו מכאן את דיניהן של שתי שבועות: שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת.

ביקשנו לבאר את דעות הראשונים השונות בהבנת דרך לימוד השבועות מהפרשייה.

מצאנו שהרמב"ן והרא"ש סוברים שהנושא העיקרי שאותו באה הפרשייה ללמד, הוא ששומר חינם פטור כשהפיקדון נגנב, אלא שעליו להישבע על כך. מכך למדנו, שבכל דיני טענות בין אדם לחברו ששורשן מוסכם, כמו בשומר שבו מוסכם על הצדדים שהחפץ נמסר לשמירה ולא הוחזר, יש חיוב שבועה. בדרך זאת נלמד מכאן גם דין מודה במקצת, שהרי גם הוא בכלל הזה.

לעומת זאת, לדעת הר"י מיגאש והרמב"ם הנושא העיקרי של הפרשה הוא דיני הטענות, והשומר אינו אלא דוגמה לדינים אלו. גם מדבריהם עולה הכלל האמור כאן, הכולל בתוכו גם את שבועת השומר וגם את שבועת מודה במקצת, ומהווה בסיס לדיני טוען ונטען: בכל מקום שבו יש זיקה ממונית בין התובע והנתבע, יש חיוב שבועה. מכלל זה למדנו מתי הטוען ברי זוכה ומתי הטוען שמא מתחייב.

עוד למדנו, שהשבועה באה במקום שבו יש 'רגליים לדבר' שהמחזיק חייב לשלם. במקרה זה לימדה התורה שהברי מוציא מידי שמא. תפקידה של השבועה הוא לוודא שהמחזיק אכן טוען 'ברי'.

לפי זה, יש כלל אחד הכולל בתוכו את שלושת השבועות המתחייבות מדין תורה, וכולן מתחייבות מתוך הכלל האמור בפרשייה של שומר חינם. השיטות השונות בפסיקה בהלכות שבועות נובעות מהבנות שונות של מבנה הפרשייה ודרשותיה.

חלק שני – מטרות השבועה

א. השבועה – חיוב או נאמנות?

מה תפקידו של חיוב השבועה? לשאלה זו ניתן להציע שתי תשובות:

• חיוב השבועה הוא למעשה חיוב הדומה לחיוב הממוני. במקום שלא ניתן להטיל על אדם את החיוב הממוני מחמת מחסור בראיות, מוטל עליו חיוב שבועה.
• במקום שבו אין ראיות מספיקות לשם הטלת חיוב ממוני על הנתבע, הוא פטור לגמרי. עם זאת, כיוון שיש יסוד כלשהו לתביעה יישבע, וייפטר. אם סירב להישבע ישלם, כי הסירוב מעיד שהוא אכן חייב.

לפי הדרך הראשונה, נראה שהשבועה נתפסת כחיוב חמור, שנועד להביא את הנתבע לשלם, כדי להימנע מן השבועה.[93] אבל לפי הדרך השנייה נראה שציוותה התורה שיישבע, וראוי שאכן יישבע, ואין אנו מחייבים אותו לשלם, אבל אם הוא מסרב להישבע, סירובו מעורר את החשד שאכן הוא חייב ולכן ישלם.

ניתן אם כן לנסח את השאלה בצורה פשוטה: האם השבועה היא חיוב, או שמא אמצעי בירור היא? עיון בדברי הראשונים, מגלה גישות שונות בעניין זה. נעיין אם כן בדברי הראשונים בכמה סוגיות.

1. מיגו כפטור מן השבועה

הלכה פסוקה היא, שמי שיכול היה לטעון טענה טובה, שאילו טען אותה היה נאמן, ובחר בטענה גרועה, אנו מאמינים לטענתו כשם שהיינו מאמינים לו אילו טען את הטענה הטובה ('מיגו'). לפיכך, נתבע הטוען שהוא פטור, ומיגו מסייע את טענתו, פטור. הראשונים הרבו לעסוק בשאלה, האם באופן דומה, מיגו פוטר גם את חיוב השבועה.

הר"י מיגאש[94] סובר, שעל אף שמיגו פוטר מחיוב ממוני, אין הוא פוטר משבועה. על כך כותב הרא"ש –

ודבריו אינם מובנים לי, כיון דמגו דאוריתא הוא מה לי ממון מה לי שבועה, אטו שבועה לאו ממון היא?[95]

המחלוקת עוסקת בדיוק בשאלה דלעיל. הר"י מיגאש סובר, שמיגו אינו פוטר משבועה, כי חיוב שבועה הוא למעשה פְּטוֹר, אם כך יישבע וייפטר. ואף אם טוען בעל הדין שהיה נאמן בטענה אחרת, יענו לו, שגם עכשיו הוא אכן נאמן, אלא שהנאמן בטענת נאנסו וכדומה, נאמן דווקא אם טוען טענת ברי ונשבע.[96] אם כן, יישבע וייפטר, ומה בכך.[97]

לעומתו, הרא"ש סובר שאף השבועה היא תשלום. לפיכך מן הדין, שכשם שמיגו פוטר מתשלום, כך יפטור את הנתבע מן השבועה.[98]

ניתן להתייחס לשאלה האם שבועה היא חיוב או פטור, מתוך דברי נתיבות המשפט[99]. מדבריו נראה שהוא מבחין בין מקרים שונים לעניין זה. במקרים שבהם הדין הוא 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' (כלומר, שהנתבע אינו יכול להישבע, ולכן ישלם כאילו סירב להישבע), למעשה חייבתו תורה ממון, אלא ששבועה פוטרתו. אבל במקום שלא אומרים 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' למעשה פטור, ותפקיד השבועה הוא שלא יורה לעצמו היתר לטעון שקר, ואם כן מיגו אינו מועיל, שכן אינו פותר את הבעיה. ור"י מיגאש סובר שבשומר מיגו אינו פוטר, או מהטעם המובא ברמב"ן[100], בר"ן[101] ובנימוקי יוסף[102] שאומרים ששבועת נאנסו היא כדי שלא יאמר בדדמי (כלומר: שלא יורה לעצמו היתר לטעון שנאנסו אף על פי שאינו בטוח בכך לגמרי), או מפני שבשומר עיקר החיוב הוא שבועה.

2. עד המסייע

אפשר גם, ששאלת משמעותה של השבועה היא העומדת ביסוד מחלוקת הראשונים בעניין עד המסייע. לדעת הרא"ש,[103] כשם שיש בכוחו של עד אחד לחייב שבועה, כך גם, יש בכוחו לפטור בעל דין מחיוב שבועה המוטל עליו, מקל וחומר, אם עד מחייב שבועה קל וחומר שפוטר משבועה. כי לעולם קל יותר לפטור מאשר לחייב. כוחו של עד אחד בשבועה נלמד מהפסוק "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת", מכאן שלשבועה הוא קם. עד אחד קם לשבועה לאו דווקא לחייב שבועה אלא גם לפטור. פְּטוֹר משבועה אינו עוון וחטאת, ועד אחד קם לכל דבר שאינו עוון וחטאת.

מנגד, הרמב"ן[104] סובר, שעל אף שיש בכוחו של עד אחד לחייב שבועה, אין בכוחו לפטור משבועה. במקום שבו חייבה התורה שבועה, משמעות הדבר היא, שאין הנתבע רשאי להחזיק נכס בידיו, אלא אם יישבע. כוחו של בעל הדין עומד לו מפני שנשבע, ולכן אין ללמוד מכוחו של העד לחייב שבועה, שיש בכוחו גם לפטור מן השבועה.

נראה שלדעת הרמב"ן, תפקידה של השבועה הוא לתת אמינות לטענתו של בעל הדין. מנגד, לדעת הרא"ש השבועה היא חיוב; אפשר לחייב אדם ממון, ואפשר לחייב אדם שבועה. לכן יכול הרא"ש ללמוד בקל וחומר שאם עד אחד מחייב כל שכן שפוטר. אך הרמב"ן לא יכול היה ללמוד כך, כי לדעתו כל כוחה של הטענה מבוסס על השבועה, ואם לא נשבע, מניין נובע כוחה?אף המהרי"ט[105] הקשה על הרא"ש, ששבועה אינה חיוב אלא בירור, ש"רמי רחמנא שבועה עליו כדי שיודה", ואילו ראיותיו של הרא"ש מתייחסות לשבועה כאל חיוב. המהרי"ט תירץ, ששבועה היא גם בירור וגם חיוב, ואי אפשר לחייב את המסופק כמו שאי אפשר לחייבו בממון. והמשביע את חברו – עליו הראיה שחייב שבועה.

אמנם, את שיטתו של הרא"ש ניתן להסביר, גם לפי הדרך הרואה בשבועה כלי לבירור מהימנות טענתו של בעל הדין. עדותם של שני עדים יש בה כדי להוציא ממון מנתבע. עדותו של עד אחד אין בה כדי לפעול כן, אולם, יש בה כדי להטיל על הנתבע שבועה, בניגוד לשבועת בעל דין, שאינה יכולה להטיל חיוב שבועה על בעל דינו. נמצאנו למדים, שלעדותו של עד אחד משקל נמוך מזה של עדות שני עדים, אך גבוה משל שבועת בעל דין.[106] לפיכך, אם יש בשבועת בעל הדין כדי לבסס את מהימנותה של טענתו, ברור מאליו שגם בכוחה של עדות עד אחד יהיה לעשות כן.

נראה שהסיבה לכך שאין בשבועת בעל דין כדי לחייב את הצד שכנגד להישבע, נובעת מן ההבחנה בין הסרת חשד להטלתו. הסרת חשד קלה מהטלת חשד (כי הטלת חשד דומה להוצאת ממון, והסרת חשד דומה להחזקת ממון, ועוד, שעל ידי הטלת חשד עלול לאבד ממונו אם לא יישבע) ולכן שבועת בעל דין, החלשה, מסירה את החשד שהטיל עד אחד החזק יותר. משום כך, די בשבועה, שמשקלה קל יחסית, כדי לבסס את טענתו של הנתבע, ולפטרו מן החיוב הממוני, אף שכנגדה עומדת עדותו של עד אחד, שמשקלה רב יותר. מאידך, אין בכוחה של שבועה להטיל חשד על בעל דין, שהרי אין בה משקל מספיק לשם הטלת חשד.

הרמב"ן סובר, שהבירור הכרוך בחיוב השבועה, אינו נובע רק מן השבועה בפועל, אלא אף מן הסירוב להישבע.[107] שכן אם אדם מסרב להישבע יש להניח שהוא משקר. ואם כן אין בכוחו של עד אחד לפטרו.[108]

בסוגיית עד המסייע יש דעות רבות נוספות, ולא הבאתי כאן אלא את הנחוץ לענייננו.

3. עד המסייע למי שאינו יכול להישבע

הלכה פסוקה היא, שהמחוייב שבועה שאינו יכול להישבע, משלם. בהקשר זה נחלקו הש"ך[109] ובעל קצות החושן[110] בשאלה, מה דינו של מי שאינו יכול להישבע, ועד מסייע לטענתו.

לדעת הש"ך, עד המסייע אינו פוטר מן התשלום את מי שאינו יכול להישבע. הוא מביא ראיה לדבריו מדברי הרא"ש המתרץ קושייה של הרמב"ן. הרא"ש סובר, כנזכר לעיל, שיש בכוחו של עד אחד לפטור בעל דין מחיוב שבועה המוטל עליו, אך לא מחיוב ממוני המוטל עליו.[111]

הרא"ש מיישב קושייה של הרמב"ן. הרמב"ן מקשה שלפי דיני השומרים, שומר שמסר לשומר חייב, אף שהשומר השני טוען שהפיקדון אבד ממנו באונס, והוא אף מוכן להישבע על כך. הסיבה לכך היא, שהמפקיד רשאי לטעון כלפי השומר, 'לך אני מאמין בשבועה, ולא לו'. אולם, טוען הרמב"ן, אם עד המסייע פוטר משבועה, מדוע לא יוכל השומר השני להעיד שהפיקדון אבד באונס, וכך, לפטור את השומר הראשי מחיוב שבועת השומרים ומן התשלומים? תירוצו של הרא"ש הוא, שהשומר הראשון אינו חייב שבועה אלא ממון, שהרי אין הוא יכול להישבע שבועת השומרים, משום שהעובדות הכרוכות באבדן הפיקדון אינן ידועות לו. נמצא אם כן, שחיובו של השומר הראשון הוא חיוב ממוני, ולא חיוב שבועה. כיוון שאין בכוחו של עד אחד לפטור אדם מחיוב ממוני, ממילא, אין בכוחו של השומר השני לפטור את השומר הראשון מן החיוב המוטל עליו.

מכאן עולה שהרא"ש רואה בחיוב השבועה חיוב חלופי לחיוב הממוני, ובמקום שלא ניתן להשביע, מוטל החיוב העיקרי, הלא הוא החיוב הממוני. ומכאן ראיה לדעת הש"ך.

מנגד, קצות החושן110 סובר, שהחיוב הממוני המוטל על מי שאינו יכול להישבע, אינו החיוב המקורי, אלא הוא נולד מאי יכולתו של בעל הדין להישבע. עד אחד אינו מחייב ממון אלא שבועה. חיוב התשלום אינו נוצר על ידי העד אלא על ידי אי השבועה. לכן, אם בכוחו של עד אחד לחייב שבועה, יש בכוחו של עד אחד לפטור מחיוב השבועה, ובכך, לסלק את הסיבה לקיומו של החיוב הממוני.

את קושיית הרמב"ן מדין שומר שמסר לשומר, מתרץ הקצות בדרך אחרת:[112] החיוב הממוני המוטל על השומר הראשון אינו נובע מאי יכולתו להישבע, אלא זהו חיוב ממוני מקורי, כדין החייב הטוען 'איני יודע אם פרעתיך'.[113] עדותו של עד אחד, לא די בה כדי לפטור נתבע מחיוב כזה.[114] ואפילו למאן דאמר ששומר משתעבד משעת פשיעה, מכל מקום משמסר לשומר השתעבד והווי 'איני יודע אם פרעתיך'.[115] ובזה עד אחד אינו פוטר.[116]

גם הבית יוסף[117] כותב שמותר לעד אחד להעיד לסייע לגוי להיפטר משבועה, כי גם בדיני ישראל יכול עד אחד לפטרו משבועה, ואף על פי שפוטרו מממון כי בדיני ישראל לא משביעים את הגוי, מכל מקום מותר. גם מדברי בית יוסף אלה עולה שהוא סובר ש'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' אינו חיוב ממון גמור אלא חיוב שבועה בלבד, ורק אם לא יישבע ישלם.

הגדרת חיוב השבועה על פי הש"ך וקצות החושן

לפי הש"ך, עיקר החיוב הוא ממון, אך יוכל לפטור את עצמו בשבועה (או שכשיכול להישבע אין חיוב ממון). לפי הקצות עיקר החיוב הוא שבועה, אך אם לא יישבע ישלם. לכן, לפי הש"ך 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' הוא חיוב ממון ממש,[118] לפי קצות החושן עיקרו פְטוֹר, אך ישלם כי אינו נשבע.

ניתן לראות את דעותיהם אלה מכך, שלפי הש"ך דין 'איני יודע אם פרעתיך' ודין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'113 נובעים שניהם משורש אחד, ושניהם חיוב ממון ממש. בכל מקום שבו יש טענה ממונית מבוססת, ברי מוציא מידי שמא,[119] וכל עוד אינו נשבע נחשבת טענתו כטענת שמא. לכן בכל מקום שבו הודה שהתחייב לחברו לא תועיל לו מוחזקותו עד שיישבע שחיובו לחברו אינו בתוקף, שהרי חיובו הוא חיוב ממון גמור (וכך נלמדו דיני טוען מדיני שומרים).[120]

לפי הש"ך, כל מקום שהייתה נתינה לנתבע או בסיס אחר לתביעה חייבתו תורה, לפי זה גם האומר 'איני יודע אם פרעתי' הוא בכלל הפרשה, שהרי הודה שנתן לו. ואינו יכול לפטור עצמו בשבועה. לפיכך, 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' הוא חיוב ממון ממש, ועד אחד אינו יכול לפטרו, שהרי עד אחד אינו פוטר מחיוב תשלום ממון. רק במקום שבו בעל הדין בטוח בעצמו וטוען ברי, אינו מחויב ממון, ועד אחד יפטרנו אף מן השבועה. כשחייבה התורה שבועה חייבה ממון,[121] אך במקום שבעל הדין טוען ברי, ויכול להישבע על טענתו, לא חל החיוב כלל.

מנגד סובר הקצות שחיוב שבועה אינו חיוב ממון גמור. במקום שחייבה התורה שבועה לא חייבה אלא שבועה (כלומר: חיוב שבועה הוא בירור) ואם כן אם אינו יכול להישבע משלם רק משום שאינו יכול להישבע.[122]

דרכי משה[123] הביא בשם הרא"ש בשם הרמב"ן[124] שכאשר טוען בעל הדין 'לא ידעתי אם פרעתיך'115 הדין הוא ש'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'. לפי דבריו נפרש כך: "אשר יאמר כי הוא זה" – אשר יאמר כי יש חוב, ואז חייב שבועה. אך שבועה זו אינה באה לידי ביטוי אלא כאשר כופר במקצת, כי אם כפר בכול הרי לא אמר כי-הוא-זה, ואם הודה בכול הרי משלם. אם אמר 'איני יודע אם פרעתי' הודה בעיקר החוב וצריך להישבע, ומתוך שאינו יכול להישבע משלם. מדברי הרמב"ן הנ"ל עולה, שגם הוא סבר ש'איני יודע אם פרעתיך' הוא סוג של 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', ושגם הוא נלמד מפרשיית שומר חינם. בדומה לדברינו לעיל.

4. עד המסייע ועד מכחישו

הש"ך וקצות החושן[125] נחלקו גם בנוגע לחיוב השבועה, במקום שיש עד המסייע לטענת הנתבע, אך יש עד אחר, שמכחיש את עדותו. וזו לשון הש"ך –

כתב בתרומת הדשן סימן שלד דעד אחד מסיע פוטרו משבועה אפילו במודה במקצת ושבועת שומרים ועד אחד מכחישו ע"ש שהאריך בראיות. וכל דבריו לא נתחורו אצלי, אלא נראה דאוקי חד לגבי חד וסלק עדותן כמאן דליתא, וחיב שבועה דאוריתא משום שבועת שומרים או משום מודה במקצת.[126]

הש"ך סובר, שיש בכוחה של עדות עד אחד ליצור חיוב ממוני, המותנה בכך שהנתבע לא יחליף את החיוב הממוני בשבועה. בהתאם לכך, אם יבוא עד אחר, ויכחיש את עדותו של העד הראשון, הרי שלפני בית הדין שתי עדויות סותרות: האחת מטילה על הנתבע חיוב ממוני; והאחרת פוטרת אותו מחיוב זה. במקרה זה, יופעל הכלל הידוע, שכאשר יש עדויות סותרות ('תרי ותרי'), מבטלות העדויות זו את זו. זו הסיבה לכך שלדעת הש"ך, כאשר עד מסייע לטענת הנתבע, ועד אחד מכחישו, חייב הנתבע שבועה.

מנגד, קצות החושן סבור, שאין בכוחו של עד אחד ליצור חיוב, מכל סוג שהוא. אמנם, יש בכוחו של עד לחייב שבועה, אך חיוב שבועה אינו חיוב ממון, כמו שביארנו לעיל. לשון אחר: עדות עד אחד אינה עדות, לכן לא חלים עליה דיני עדות, ובכללם הדין ששתי עדויות סותרות מבטלות זו את זו.

לדעת הקצות מי שהעיד נגדו עד אחד פטור מתשלום, כי עד אחד אינו נאמן כלל. הוא בא לחייב ממון אך אינו נאמן לכך. אין כאן כלל דין חיוב ממון אלא רק דין שבועה. שבועה לדעת הקצות אינה חיוב ממון. מנגד לדעת הש"ך אם יכול עד אחד לחייב שבועה הרי שכוחו גדול כמעט ככוח שני עדים, שהרי חיוב שבועה קרוב לחיוב ממון. ניתן לומר שלשיטה זו, עד אחד מחייב ממון, אלא שיכול הנתבע להישבע ולהיפטר. אם כוחו של עד אחד דומה לכוחם של שניים, נמצא שכאשר יש עד מסייע ועד מכחיש, כוח העד הסותר גדול דיו כדי לדחות את כוח העד הפוטר. עד אחד כנגד עד אחד נדון כמעט כשניים נגד שניים.

לעומת זאת, דעת הקצות היא ששבועה אינה חיוב ממון אלא פטור. לכן אין ללמוד על כוחו של עד אחד מהיכולת לחייב שבועה. הוא אינו אלא כטוען. לכן בעד מסייע ועד פוטר יסייענו העד המסייע, והעד המכחיש אינו גורע מכוחו.

גם בעניין זה הש"ך והקצות עקביים בשיטותיהם. לפי הש"ך, חיוב שבועה הוא חיוב 'ממון' ממש, אלא שיש לבעל הדין אפשרות להישבע ולפטור את עצמו. לכן, מתוך שאינו יכול להישבע משלם הוא חיוב ממון ממש. לכן דעת הש"ך היא שעד אחד הרי הוא כשניים, ואם יבוא עוד עד הם כתרי ותרי, שהרי כל אחד מחייב ממון אם לא יישבע. אבל לדעת הקצות הראשון אינו כשניים, וגם השני אינו כשניים, אלא הם כאחד מול אחד, שהרי הראשון אינו מחייב ממון אלא שבועה, והתורה לא האמינה לו כשניים.[127]

דברים דומים כותב גם נתיבות המשפט,[128] המסביר שהסיבה לכך שאין מחייבים ממון כאשר קיימות שתי עדויות סותרות היא, ששתי העדויות יוצרות ספק, ואין מוציאים ממון מספק. אולם, השבועה אינה חיוב, אלא כלי לבירור האמת, כאשר קיים ספק. משום כך, מחייבים שבועה אף במקום שבו קיים ספק. כשיש עדויות מוכחשות יש ספק ואי אפשר לחייב ממון. אך שבועה מחייבים בספק כי אינה חיוב אלא דרך לצאת מידי ספק, ולכן מחייבים אותה גם במקום ספק. לכן אין עד אחד מבטל עד אחד שכנגדו. כלומר: עד אחד לא יכול להקים דבר, לברר שיש חיוב, אך הוא יכול להביאנו לידי ספק, ובמקום ספק מבוסס הלא לימדתנו תורה שיישבע הנתבע.

וכן יש לבאר את הדרשה "אבל קם הוא לשבועה". לפי הש"ך הדרשה לא באה ללמד את עצם חיוב השבועה, חיוב השבועה בעד אחד נלמד ממקום אחר, אולי מ"כי הוא זה", דאל"ה מניין. הדרשה באה לשלול את האפשרות שלמרות הלימוד ההוא, הפסוק "לא יקום עד אחד" מלמד שעד אחד לא מחייב אפילו שבועה. אך לפי הקצות אין צורך בדרשה כדי לשלול אפשרות זו, זה ברור ממילא, שהרי לדעתו השבועה אינה כלום, ואם לא לימדה תורה אלא שאינו קם לעונש, למה לא יקום לשבועה הנלמדת מהפסוק "עד האלהים יבא דבר שניהם"?[129]

עוד אפשר לבאר בש"ך שעד אחד נאמן לכל דבר, ולמה לא יאמן? הלא בא אדם והעיד שכך הוא, וכל התורה כולה לא למדנו אלא מפי אחד. במקום שבו התורה ציוותה שלא נשמע לעד אחד אין עד אחד נאמן. הא לכל דבר אחר נאמן.

5. גלגול שבועה על מי שאינו יכול להישבע

נחלקו ראשונים בשאלה, האם ניתן לגלגל שבועה נוספת על מי שמחוייב שבועה, אך אינו יכול להישבע, למשל – כאשר אינו יודע.

הרא"ש[130] כותב שלא ניתן לגלגל על המחוייב שבועה שאינו יכול להישבע שבועות נוספות. מנגד, ספר התרומות[131] כותב, שניתן לגלגל עליו שבועות נוספות.

גם כאן, הרא"ש לשיטתו,[132] שחיוב השבועה הוא למעשה חיוב ממון. בהתאם לכך, החיוב הממוני המוטל על מי שאינו יכול להישבע, הוא חיוב ממוני גמור. דין גלגול השבועה מאפשר להטיל שבועות נוספות על מי שמחוייב כבר שבועה. אולם, דין זה אינו מאפשר הטלת שבועה על מי שמוטל עליו חיוב ממוני.

ספר התרומות סובר, שהחיוב הממוני של מי שאינו יכול להישבע, הוא תולדה של חיוב השבועה. משום כך, ניתן לגלגל על המחוייב שבועה שבועות נוספות.

6. השבועה – בין בירור לחיוב

ניתן להציע דרך נוספת להבין את משמעותה של השבועה, ולפיה, השבועה אינה חיוב ואף אינה בירור. מעמדה של השבועה הוא מעמד ביניים, בין בירור לחיוב. בפני בית הדין ישנן שלוש אפשרויות עקרוניות של פסיקה: יכול הוא לפטור את הנתבע, לחייבו שבועה, או לחייבו חיוב ממוני. חיוב השבועה, לפי הסבר זה, אינו חיוב ואף אינו פטור.

הסבר זה יוכל לסייע בידינו להבין טוב יותר את דרשת חכמים על הפסוק "לא יקום עד אחד באיש", שממנו נלמדה שבועת עד אחד. מן הפסוק למדו חכמים, שאין בכוחה של עדות עד אחד להטיל על אדם חיוב גמור. מכאן דייקו, שחיוב שאינו גמור, כחיוב השבועה, יש בכוחה של עדות עד אחד להטיל. משום כך, "קם הוא לשבועה".

פרשיית שומר חינם לימדה, שיש לבית הדין אפשרות לתת פסק דין שאינו בגדר חיוב גמור, ואף אין הוא בגדר פטור גמור. לאחר שנלמד דבר זה, למדו חכמים את דין שבועת עד אחד, ממילא, לפי דיוק בפסוק: "לא יקום עד אחד באיש".

הסבר זה יוכל גם לסייע בידינו להבין את שיטות חלק מן הראשונים, המבחינים בין דיני חיוב שבועת עד אחד לחיובי שבועה אחרים. על שיטות אלו הקשינו, מהו המקור להבחין בין החיובים? לפי המבואר כאן, ניתן להסביר, שדין שבועת עד אחד אינו נובע ישירות מפרשיית שומר חינם. אמנם, יסודו בפרשייה זו, המלמדת את עצם קיומה של השבועה, כפסק דין אפשרי. לכן, רק הדינים המהווים את היסוד המהותי של חיוב השבועה, נלמדו מפרשיית שומר חינם. לא נלמדו מפרשייתנו לעד אחד הלכות שעניינן מתי חל דין שבועה אלא רק הלכות שעניינן מהו דין שבועה.

ב. שבועה המסייעת למי שאינו יכול לדעת

לעיל[133] ביארנו שלדעת חלק מהראשונים אפשר שאחד מתפקידי השבועה הוא לסייע למי שחברו יכול לגזלו והוא אינו יודע. כלומר: לסתום פרצות, במקום שבו אפשר לגזול בלי שהבעלים ידע, נתנה לו התורה את האפשרות להשביע. לפי זה אפשר שגם יתר השבועות הן כלי ביד בית הדין במקום שבו אדם יכול לגזול מבלי שבית הדין ידע. לפי זה נראה שהשבועה היא כלי לבירור. אולם אין הדבר מוכרח, כי אפשר שהשבועה נועדה להרתיע, שכן על ידה אדם לא יגזול מלכתחילה כי הוא יודע שסופו להישבע. ועיקר הדין נלמד משומר. שבו נתנה תורה דין שבועה כדי שהשומר לא יפשע בפיקדון.

ג. סברת שבועת מודה במקצת

בגמרא,[134] מובא נימוקו של רבה להלכה שהמודה במקצת הטענה יישבע –

מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה (=וזה בכול רצה לכפור, וזה שלא כפר,) משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמט מיניה, סבר: עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה, כי היכי דלודי ליה בכוליה (=ו[משום חזקה זו]זה בכול היה רוצה להודות, וזה שלא הודה, משתמט הוא, סבר: עד שיהיו לי זוזים, ואפרע לו. והתורה אמרה: הטל שבועה עליו, כדי שיודה בכול).[135]

מה משמעותו של נימוק זה? האם הוא אמנם הסיבה להטלת השבועה, או שמא אין הוא אלא הסבר, מדוע לא נפטור את הנתבע, משום מיגו שהיה יכול לכפור בכול?

מדברי ראשונים רבים[136] נראה, שהמודה במקצת חייב שבועה משום שאמר כי-הוא-זה. כלומר, משום הודאתו. ואולם, היה מקום לחשוב שיש לפטור את המודה במקצת משבועה, משום שיכול היה לכפור בכול ולהיפטר לגמרי. לכך באה החזקה, שאין אדם מעז פני בפני בעל חובו, כנימוק לשלילתו של המיגו: לא נכון לומר שיכול היה הנתבע לכפור בכול, משום שלא היה מעז פניו לומר כן.

כך יש ללמוד גם מכך שהגמרא[137] אומרת, שאין ללמוד מדברי רבה, שרק המודה במקצת נשבע, שכן, אף מי שהעידו עדים שחייב חלק מן התביעה, חייב שבועה. הלכה זו מלמדת שחיוב השבועה אינו נובע מהודאתו של הנתבע במקצת התביעה, אלא מכך שנודע כי הוא זה, היינו, משום שנודע לבית הדין שיש יסוד לתביעה, בין אם נודע מדבריו של הנתבע, ובין אם נודע מדברי עדים. במקרה האחרון, סברת 'אין אדם מעז פניו' לא קיימת, ובכל זאת, חיוב השבועה קיים.[138] נמצאנו למדים, שסברת 'אין אדם מעז' אינה הסיבה לקיומו של חיוב השבועה, אלא היא הסיבה לשלול מיגו של הנתבע.[139]

בעלי התוספות[140] אומרים, שהפטור של הכופר בכול מן השבועה, אינו נובע מן החזקה, ש'אין אדם מעז פניו פניו בפני בעל חובו', משום שאם כך היה, מן הדין היה לחייב את הכופר בכול שבועה, במקום שחזקה זו אינה קיימת. למשל, כאשר החייב דן מול יורשי בעל חובו, אין סיבה שלא יעז פניו לכפור בכול בפניהם. לפיכך, אם אמנם חיוב השבועה והפטור ממנה, היו מבוססים על חזקת 'אין אדם מעז פניו', היה הנתבע צריך להיות חייב בשבועה. אולם, להלכה פטור.[141] מכך יש ללמוד, שחיוב השבועה או הפטור ממנה, אינם נובעים מחזקת 'אין אדם מעז פניו'. אף מדבריהם עולה, שחזקת 'אין אדם מעז פניו', לא יכולה להוות מקור להטלת חיוב השבועה או לפטור מן החיוב, אלא היא נועדה רק לשלול מן הנתבע את טענת המיגו.

בעלי התוספות מפרשים, ש'אין אדם מעז פניו', משום שבדרך כלל אדם נרתע מלשקר מול מי שיודע את האמת כמוהו. לכן, כאשר הוא דן עם יורשי בעל החוב, שאינם יודעים את האמת כמוהו, אין הוא נרתע מלשקר. וכן פירשו רבים מן הראשונים.[142]

אולם, רש"י מסביר את החזקה באופן אחר. לדבריו, 'אין אדם מעז פניו' לשקר למי שהיטיב לו. לפי הסבר זה, כאשר התביעה נובעת מהפסד שנגרם לחפץ שהפקיד התובע ביד הנתבע, יהיה הנתבע חייב שבועה כשכופר בכול, משום שהתובע לא עשה לו טובה, וממילא, חזקת 'אין אדם מעז פניו' לא קיימת אצלו.

ההסבר שלפיו סברת רבה, שהמודה במקצת מבקש לדחות את מועד הפירעון, נועדה לשלול את טענת המיגו של הנתבע, כולל בתוכו גם את ההנחה, שבכוחו של מיגו לפטור אדם מחיוב שבועה המוטל עליו. ואמנם, כך עולה לכאורה מסוגיית הגמרא במסכת שבועות,[143] שאומרת, ששומר שהפקידו אצלו פיקדון בעל פה, ולא כתבו שטר על כך, אינו חייב שבועת השומרים, כי הוא נאמן לטעון שהפיקדון אבד ממנו באונס, במיגו שיכול היה לטעון שלא היו דברים מעולם. גם מי שהפקידו בידו בפני עדים, אינו חייב שבועה, משום שיש להאמין לטענתו, כיוון שיכול היה לטעון שהשיב את הפיקדון לבעליו. לכן, רק שומר שהתביעה נגדו מבוססת על שטר, יישבע שבועת השומרים.[144] מהלכות אלו עולה, שיש בכוחו של מיגו, לפטור אדם מחיוב שבועה.

אולם, למעשה הכריעו רבים,[145] שהשומר חייב להישבע שבועת השומרים, גם כאשר ההפקדה הייתה בעל פה. מהכרעה זו למדנו, שמיגו אינו פוטר שומר מחיוב השבועה המוטל עליו.

שומר מתחייב שבועה מהתורה ואינו נפטר ממנה במיגו שהיה יכול לטעון אחרת. והוא הדין מודה במקצת. וכבר נחלקו הראשונים[146] האם טעם הדבר הוא שמיגו אינו פוטר משבועה, או שאין אומרים מיגו מטענה שלא היה מעז פניו לטעון אותה.[147]

אפשר לפרש שגם סברת אין אדם מעז פניו מושתתת על דברינו לעיל.[148] כאשר אדם טוען טענת ברי על חברו, בדרך כלל לא ימלאנו לבו להכחיש בעזות מצח את הכול, ולכן יודה במקצת. ואכן, גם כשמודה במקצת אם יישבע נגד חברו יהיה נאמן, אך כאמור עליו להישבע, כדי שהטענה תהיה ברי, ולכן מודה במקצת הטענה יישבע.[149]

עוד אומרת הגמרא[150] שהטוען אינו נשבע במקום שטענתו היא בבחינת השבת אבדה, כגון שבא והודה במקצת מדעת עצמו, במקום שבו התובע כלל לא ידע ולא תבע דבר. וכאן נחלקו ראב"י וחכמים. מצאנו כמה פירושים בטעם הדבר. א. אינו מודה במקצת כי התביעה לא תביעה. ב. הוא מודה במקצת אבל יש לו מיגו, שהרי יכול היה לשתוק. (לפי הסבר זה, דין מודה במקצת לא מבוסס על 'חזקה אין אדם מעז', אלא הואיל ושניהם מודים שהייתה נתינה והוא משועבד לו ונחלקו אם צריך לשלם, אמרה תורה יישבע, ו'חזקה אין אדם מעז' אינה אלא נימוק לשאלה למה אין מיגו). ג. מהתורה יישבע, ומפני תיקון העולם לא יישבע.[151] לפי שני הפירושים הראשונים, סברת 'אין אדם מעז פניו', יכולה לחייב שבועה דווקא כאשר התביעה מבוססת על טענת ברי, שכנגדה לא יוכל הנתבע להעז את פניו.

ד. תפקיד השבועה על פי סברת רבה

לשון הגמרא היא "ורמי רחמנא שבועה עליה, כי היכי דלודי ליה בכוליה". מכאן היה ניתן להוכיח לכאורה שמטרת השבועה היא שיודה. כלומר: אין מטרת השבועה לברר האם הוא חייב, אלא להביאו לידי הודאה. ואולם אפשר לפרש שלאו דווקא שיודה בכולו161 אלא אם באמת חייב שיודה בכולו,93 ואם לא – הרי הוכח שאינו חייב, או לפחות ימנע אדם מלהביא את עצמו למצב שיצטרך להישבע ויודה מלכתחילה.[152]

הטור[153] מביא את דעת רב שמואל בר חפני גאון שאומר שאין בעל דין יכול להפך שבועה מן התורה, ולהטילה על בעל דינו, אפילו בהסכמת הצדדים. על כך תמהו הרי"ף והטור: אם נעשה הדבר בהסכמה, מדוע נתנגד לכך? והם אמנם פסקו, שניתן להפך שבועה מן התורה, בהסכמה. הב"ח מפרש שתפקיד השבועה להביאו לידי הודאה ואפשר שלא יישבע אם הוא משלם, אבל אם עשה כן מכוח שבועת חברו נמצא שלא הודה. מכל מקום נמצאנו למדים שתפקיד השבועה, על פי הב"ח, הוא להביא את בעל הדין לידי הודאה.

ה. כפירה בכל הפיקדון בטענת נאנסו

במסכת בבא קמא[154] נחלקו רבי חייא בר אבא ורבי חייא בר יוסף בשאלה, האם השומר הטוען שכל הפיקדון נגנב יישבע, או שמא, לא יישבע השומר, אלא אם הוא גם מודה במקצת. בעקבות מחלוקת זו, נחלקו גם הראשונים.

רש"י[155] סובר, שלדעת הסבורים ש"ערוב פרשיות כתוב כאן", נאמר "כי הוא זה" דווקא במלווה, ולא בפיקדון.[156] ההיגיון שבכך הוא, שבמלווה קיימת חזקת 'אין אדם מעז'. לכן, כאשר הנתבע כופר בכל התביעה, לא יחוייב שבועה. חיוב השבועה יוטל עליו, רק כאשר יודה במקצת. לעומת זאת, לגבי נפקד, לא קיימת חזקת 'אין אדם מעז', ולכן, גם הכופר בכול יהיה חייב שבועה. כלומר: רש"י אינו מוציא את הפרשייה מפשוטה והוא סובר שדברי התורה על שומר עוסקים בשומר. והפסוק השלישי, אפילו למאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן, לא אומר ששומר צריך אמירת כי-הוא-זה אלא בא ללמד דין חדש על מלווה. בדומה למה שביארנו לעיל. לכן כל שומר נשבע גם אם הוא לא מודה במקצת. להלכה יש כאן שתי שבועות שונות, שבועת שומר ושבועת מודה במקצת, והן אינן תלויות זו בזו אף על פי ששתיהן נלמדו ממקור אחד.

אולם, לדעת בעלי התוספות, אין משמעות עירוב הפרשיות, שעוקרים לחלוטין את פרשיית שומר חינם מדיני הפרשייה.[157] לכן, כל ההלכות הנלמדות מהפרשה, כגון שבעינן שלושה ומומחים, נוהגות גם בפיקדון. לכן גם בפיקדון אינו חייב אלא אם כן הודה במקצת. אמנם, כאשר מדובר בחיוב שבועה של המודה במקצת, אין מחייבים שבועה, במקום שלא קיימת סברת רבה לחייב שבועה.

תוספות מקשים על רש"י, וזו לשונם –

אבל קשה דבפרק השואל (בבא מציעא צז,ב) גבי הא דמוקי מתניתין דהתם כשיש עסק שבועה ביניהם ומוקי רישא בתרתי וסיפא בתלת, משמע דלא מחייב שבועה אלא א"כ יש חדא דקמודה, והתם כרבי חייא בר יוסף מדקאמר בתר הכי ולרמי בר חמא, אלמא דלא מחייב רבי חייא בר יוסף בלא הודאה מקצת, אלמא לא עקר לגמרי "כי הוא זה" מפקדון. ועוד דבכמה משניות משמע דלא מתחייב בפקדון אלא במודה מקצת, כי ההיא דשבועות (מג,א) דסלע הלויתני עליו ושתים היה שוה,[158] וכן ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין (שם), וההיא דעשר גפנות טעונות מסרתי לך (שם מב,ב), ובהניזקין (גטין נא,א ושם) גבי שני כיסין קשורים מצאת לי, דמחייבינן מודה מקצת ופטרינן כופר הכל אע"ג שלא עשה לו שום טובה. ובפרק שני דכתובות (יח,א ושם) ובשבועת הדיינים (שבועות מב,א) פטרינן מנה לאביך בידי150 והאכלתיו פרס במגו דאי בעי כופר הכל, משום דבבנו מעז ולפירוש הקונטרס אדרבה כופר הכל ה"ל לחיובי התם.[159]

ובהמשך דבריהם מקשים התוספות –

ולפי' הקונטרס נמי דליכא הודאה כי אמר אההיא דנאנסו נמי להד"ם בעי שבועה, דהא מחייב שבועה בפיקדון אכופר הכל.

יש לתרץ את קושיות תוספות על רש"י ולומר שרש"י מבאר שהגמרא לא באה לפרש כאן אלא את המקרה שעליו נחלקו רבי חייא בר אבא ורבי חייא בר יוסף, דהיינו טוען טענת גנב בפיקדון. ובוודאי אין חולק שהטוען לא-היו-דברים-מעולם בפיקדון פטור משבועה, ואין חולק שהמודה במקצת הפיקדון כגון שאומר שהופקד אצלו פיקדון קטן יותר חייב שבועה כפי שעולה ממשניות וגמרות מפורשות וכפי שמוכיח תוספות. ולא נחלקו אלא לגבי טוען טענת גנב בפיקדון, שרחב"א אומר שלא יישבע עד שתהיה שם כפירה במקצת והודאה במקצת, ואילו רחב"י אומר שאפילו אם אומר שאבד הכול יישבע, כי לא עשה לו טובה ומעז לומר אבד הכול. אבל הטוען לא-היו-דברים-מעולם לא יישבע[160] דמהיכי תיתי שבועה, כי לעולם אין אדם יכול להשביע את חברו בטענה ריקנית בלי שום סיוע.[161] ורק "כי יתן איש", כשידוע שנתן, ישביע.[162]

כלומר: דין טוען טענת גנב, שאמור בפירוש בפסוק הראשון של פרשיית שומר חינם, הוא דין שבועת השומרים, ואינו תלוי בהודאה במקצת. דין הודאה במקצת האמור בפסוק השלישי של הפרשייה בא לחדש שאם מודה במקצת אף אם אינו טוען טענת גנב אלא טענת החזרתי מקצת או לא הפקדת אלא מקצת, יישבע. כמו שביארנו את הפרשייה לעיל. זוהי שבועת מודה במקצת, ושבועת השומרים היא שבועה בפני עצמה ואינה צריכה הודאה במקצת.

הסוגיה בב"ק כאן מסתמכת על סברתו של רבה שנתבארה בפרק הקודם. כזכור, רבה הסביר שטעמו של דין שבועת מודה במקצת, הוא חזקה שאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו. אבל קשה, כי מרש"י כאן עולה שסברת רבה מבארת למה ייפטר משבועה. ואילו במסכת בבא מציעא[163] מפרש רש"י שסברת רבה מבארת למה יתחייב שבועה,[164] ולא למה ייפטר משבועה. וכן מסתבר, כי איך אפשר לבאר למה ייפטר לפני שביארנו שיתחייב.

ויש לבאר בדברי רש"י שאמנם סברתו של רבה לחייב יפה רק למקרה שבו יש בדבריו מעין הודאה, שהודה בעיקר הנתינה, וכמו כן אין סברתו יפה במלווה כשאומר פרעתי הכול, כי מתוך שהעז משמע שאמת אתו. ובסוגיית ב"ק הובא רבה כדי לומר שאף על פי שאין סברת רבה יפה כשכופר בכול, מכל מקום בטענת גנב בפיקדון אף על פי שכופר בכול סברת רבה יפה,[165] כי הודה בנתינה. (לכן הובא כאן רבה ללמד למה פטור, ואין כאן קושייה איך כתב רש"י כך כאן ובב"מ כתב שסברת רבה מלמדת למה חייב).

ריב"א[166] ורשב"א,[167] וריטב"א[168] מפרשים בדומה לרש"י, אלא שלשיטתם אינו מעז במקום שחברו מכיר בשקרו. לכן בטענת גנב בפיקדון מעז ומעז וישביע. אבל לטעון לא-היו-דברים-מעולם אינו מעז פניו גם בפיקדון ולכן אם מודה במקצת יישבע, ולא יוכל להיפטר במיגו שהיה כופר בכול.151 לדעתם, כוחו של "ערוב פרשיות כתוב כאן", הוא שמודה במקצת הוא דווקא בטענה ששייכת במלווה, אבל טענת נאנסו ששייכת דווקא בפיקדון אינה צריכה הודאה במקצת.

בין לרש"י ובין לריב"א, דברי הגמרא שהפסוק השני נאמר על מלווה, כוונתם לאפוקי מהמקרה האמור בפסוק הראשון, שבו יש פיקדון, "וגֻנב מבית האיש". כלומר: לא רק בדין טוען טענת גנב האמור בפסוק הראשון, אלא בכל דבר פשע – "אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם". והטוען לא-היו-דברים-מעולם פטור מגזירת הכתוב אפילו במקום שיכול להעז. כלומר: להלכה לשיטת ריב"א וריטב"א הכופר הכול בפיקדון פטור לגמרי, ומודה במקצת בפיקדון יישבע. והטוען טענת נגנבו או נאנסו יישבע גם אם אומר שהכול נגנב.

בדומה לכך מפרש הרמב"ן,[169] שבנאנסו נשבע גם אם אומר שנאנס הכול, כי אנו חוששים שאומר בדדמי,[170] ובמודה במקצת נשבע גם בפיקדון. ולא נפטר במיגו כי אינו מעז פניו בפני המפקיד היודע שהוא משקר. ואם טוען 'בפני פשעת בהם' והלה טוען נאנסו, לא נפטר במיגו דלהד"מ אף על פי שגם עכשיו מעז, כי אנו חוששים שמא פשע בהם שלא בפניו.

רבנו תם אומר ש'כי הוא זה' נאמר על פיקדון ומלווה. בפיקדון אם יודה במקצת ויודה שחייב ושלא נאנס ישלם, כי הודה במקצת. כמו במלווה. ויש עוד שבועה בפיקדון כשטוען שנאנסו, ולא מדין מודה במקצת, וגם אם לא כפר. והיא השבועה של הפסוק הקודם שאינו אלא בשומר. בעינן הודאה בעיקר ההפקדה כדי לחייב שבועה שהחוב היה נמוך, או כדי לחייב שבועה שהפיקדון אבד, אך אין צריך כפירה מלבד הטענה שהפיקדון אבד. כשמודה שלא נאנסו אינו נשבע על כך, וממילא אינו חייב שבועה אלא אם כן טענו יותר. הלווה חייב רק אם יש הודאה מלבד מה שכופר, והשומר חייב אם יש הודאה מלבד מה שנאנס.[171] ומאן דלית ליה עירוב פרשיות סובר שצריך גם נאנסו וגם כפירה במקצת. הפסוק בא ללמד שאפילו שומר לא חייב אלא אם אומר כי-הוא-זה, ומכל מקום, גם לווה, אם יאמר כי-הוא-זה יישבע. וכופר הכול לעולם פטור.

תוספות[172] הקשו על רש"י וריב"א מהגמרא בבבא מציעא[173] שעוסקת במפקיד ושומר שנחלקו בשאלה האם מתה הפרה המופקדת כשהייתה שאולה או שכורה. הדין הוא שהשומר נשבע דווקא כש"יש עסק שבועה ביניהם". כשיש שלוש פרות, כלומר, כאשר ביד השומר הופקדו שלוש פרות, ושתיים מהן מתו. המפקיד טוען ששתי המתות שאולות והחיה היא השכורה, והנפקד טוען שאחת מן המתות שאולה, ולגבי האחרת אין הוא יודע אם היא שאולה או שכורה. על כך הקשו: למה יש צורך בשלוש פרות, הרי ממילא חייב שבועה!

ונראה לתרץ ששם לא מדובר כלל על שבועת 'נאנסו', שבה מודים שניהם שמתה כדרכה, או שיש עדים שמתה כדרכה, ולא נחלקו אלא אם הייתה שכורה או שאולה. ושם אומרת הגמרא, שאם טוען השומר 'איני יודע' ישלם רק אם יש עסק שבועה ביניהם, דהיינו שיש עוד תביעה. מנגד, ניתן היה להסביר את המשנה כעוסקת בתביעה אחת, וכגון שאינו מודה שמתה כדרכה,[174] אך הואיל ולשון המשנה "ומתה" משמע כדרכה בוודאות, נראה יותר שהמשנה לא באה לעסוק אלא בשאלת מה חייב השואל ומה חייב השוכר ולא בשאלה הזאת, ולכן היה לגמרא נוח יותר להעמיד בשיש עליו שבועה ממקום אחר.

עוד ניתן לומר, שמכיוון שהבעלים טוען ברי שאתה שואל, וגם הנתבע אומר שמא כדבריך אינו יכול להשביעו שמתה כדרכה. שאין שואל נשבע על כך.[175]

עוד מקשים תוספות: אם כן איך יש מיגו שיכול לטעון להד"מ, הלא הוא מיגו דהעזה. הם מתרצים שאינו ממש מיגו אלא כעין מיגו. ומקשים התוספות על ריב"א שאין אדם מעז משום שיודע, איך יש מיגו דלקוחות הן בידי ודלא הייתה של אביך הרי יודע שמשקר. תוספות מתרצים שלא דמי למידי דכפירה.[176]

העולה מדברינו: לדעת התוספות גם שומר אינו נשבע אלא אם כן הודה במקצת. אבל לדעת יתר הראשונים שנזכרו כאן יש בפרשתנו שתי שבועות: שבועת השומרים ושבועת מודה במקצת. שבועת השומרים נוהגת בפיקדון ושבועת מודה במקצת בין בפיקדון ובין בהלוואה. שתי השבועות האלה דומות זו לזו ולכן נכתבו יחד, כפי שנתבאר לעיל.

כלומר: לדעת התוספות עיקר הפרשייה הוא ההודאה במקצת,157 ואף שומר אינו נשבע אלא אם כן הודה במקצת, אבל יתר הראשונים דוחים את הפירוש הזה ומפרשים את הפרשייה בדרך שהתבארה לעיל.

לדעת תוספות שבועה לא באה אלא במקום שבו עלול להורות לעצמו היתר מסיבות מסוימות, כאשר אינו כופר בעצם החיוב אלא בכמותו. לעומת זאת ליתר הראשונים ישנם מקרים נוספים שבהם אדם עלול לשקר, ואת הפרצה הזאת גודרת התורה באמצעות שבועה. וכמו שביארנו לעיל, כל מקום שבו אדם מודה בעצם החיוב והדיון בין הצדדים הוא על פרטיו או על כמותו, גזרה תורה שיישבע. כי לא בקלות אדם כופר בכל העניין, אך יותר בקלות הוא מתפתה לשקר בפרטי הדבר.135

ו. סיכום

התורה הטילה שבועה על הנתבע במקום שבו יש חשש שהוא משקר, ויש סיכוי סביר שעל ידי השבועה לא ישקר.

השבועה באה במקום שבו גם אדם שלרוב אינו משקר, עלול להתפתות לשקר.

העלינו שתי אפשרויות בדרך שבה ננעלת הפרצה על ידי השבועה. לפי אחת הדרכים, אדם יירתע כשיראה שהוא עומד להישבע לשקר ויחזור בו, ולפי האפשרות השנייה אדם מראש לא ישקר כי הוא יודע שסופו להישבע. ונראה שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ולקיומה של השבועה יש השפעה על כל התהליך.

שאלנו האם השבועה היא חיוב או פטור, וכן האם היא אמצעי בירור, ראינו שהדבר תלוי במחלוקות הראשונים והאחרונים. וגם כאן אפשר שהשבועה אינה חיוב ואינה פטור אלא מצב ביניים.

חלק שלישי – המרכיבים בחיובי השבועות

א. מבוא

ביארנו עד כה, שכל דיני השבועות נלמדים מפרשיית שומר חינם. להלן ננסה לבחון את המרכיבים השונים האמורים בפרשייה זו, ולבחון אלו מהם הנם הכרחיים לצורך חיוב השבועה ובלעדיהם אין בסיס לחייב שבועה.

גם משקלם של המרכיבים השונים בפרשייה תלוי בהבנה האם עיקר הפרשייה הוא ביאור דיני החיובים בין המפקיד לנפקד, או ביאור דיני הטענות. כפי שביארנו לעיל בחלקו הראשון של המאמר. אם עיקר הפרשייה הוא לימוד דיני המפקיד והנפקד, הרי הגורם העיקרי לחיוב הוא עצם ההפקדה, או יצירת החיוב, יצירת הזיקה הממונית בין התובע לנתבע. בזה תלויה השאלה האם חייב להישבע. מאידך, אם השבועה אינה אלא דרך להתמודד עם טענות סותרות של הצדדים, הרי ששעת הטענה היא המפתח לשאלת חיוב השבועה.

נבחן כאן מספר מרכיבים הלכתיים, ומתוכם ננסה לגבש הגדרה למצב המחייב הטלת שבועה.

ב. הנתינה

הפרשה פותחת ב"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר". הבסיס לחיוב השבועה הוא 'נתינה' של 'כסף או כלים' של התובע לנתבע. משמעות הדבר היא, שאין לחייב את הנתבע שבועה אלא אם ידוע שנוצרה זיקה ממונית61 בינו לבין התובע.

עיקרון זה בא לידי ביטוי בהלכות שונות. כך למשל נאמר בגמרא,[177] שאין נשבעים על טענת קטן. הסיבה לכך היא, שהשבועה תלויה ב'נתינה', ו"אין נתינת קטן כלום".

אמנם, הירושלמי[178] לומד את הדין לא מהמלה "יתן" אלא מהמלה "איש".[179] כלומר, חיוב השבועה יכול להיווצר דווקא בעקבות נתינת 'איש', וקטן אינו בגדר 'איש'.[180] מדרשה זו למדנו, שהשבועה אינה באה אלא בעקבות נתינת איש.

גם על פי הדרשה שבבבלי, המדגישה את הנתינה, מובן שהנתינה אינה אלא דוגמה ליצירת חיוב, והראיות לכך רבות. כך למשל, במסכת בבא קמא[181] מוגדרת אף שמירתו של מוצא אבדה, כשמירה שמכוח נתינה, היות והיא באה מכוח בן דעת (בניגוד לשמירה עבור קטן, שאינה באה מכוח 'נתינה').[182] המאבד לא נתן כמובן את האבדה למוצא, במובן הפשוט של המילה. עם זאת, כיוון שהוא בן דעת, חל כאן דין "כי יתן איש".[183] שכן, הנתינה היא כינוי ליצירת החיוב.

דוגמה נוספת: קצות החושן[184] אומר שהאונס קטנה אינו נשבע כשמודה במקצת, כי אינו בכלל "כי יתן איש", משום שלא הייתה 'נתינה', שהרי נתינת קטן אינה כלום. מובן מאליו, שאף אם הנאנסת היא גדולה, היא לא 'נתנה' לאונס דבר, במובן הפשוט של המילה. אולם, מעשה האונס, כאשר הוא מכוון כלפי גדולה, יוצר חיוב כלפי בת דעת, ולכן, נוצרה 'נתינה', לעניין דין "כי יתן איש". המונח ההלכתי 'נתינה' משמעותו יצירת חיוב כלפי בן דעת. כללו של דבר: משנוצר חיוב, לא יצא החייב ידי חובתו עד שישלם או שיישבע. יצירת החיוב יכולה להתבטא בנתינת כסף או פיקדון לשמירה, גרימת נזק, אונס, פיתוי או כל מעשה אחר היוצר חיוב ממוני. וזאת כוונתנו במילה 'נתינה' במאמר זה.

ג. נתינה וטענה

בפרק הקודם נאמר שאחד התנאים לחיוב השבועה הוא הנתינה, שמשמעותה התבארה בפרק הקודם. ואולם חיוב השבועה תלוי בדבר נוסף: טענות הצדדים. כמו שאנו רואים בפרשייה שאמירתו של בעל הדין היא המחייבת. וכמו שנתבאר לעיל, שהפרשייה אכן מתארת מציאות, אך מבחינת בית הדין אין כאן אלא טענה, שהרי הצד השני טוען אחרת.

כדי לברר האם עיקר חיוב השבועה נובע מהנתינה או מטענות הצדדים, נעסוק במקרים שבהם חלות הלכות חיובי השבועה בשעת הנתינה ולא בשעת התביעה, או להפך.

1. שבועה על תביעת קרקע

המשנה[185] אומרת שאין נשבעים על תביעת קרקעות. מה הדין כאשר החיוב במקורו נובע מדיון בענייני קרקעות, אך בפועל, התובע אינו מבקש לגבות קרקע, אלא כסף? בעניין זה נחלקו ראשונים.

הר"ן כותב[186] שכל תביעה שבאה מחמת קרקע, אף שבסופו של דבר התובע מבקש כסף, אינה מחייבת שבועה. כלומר: מתייחסים לנתינה ולא רק לתביעה,[187] וכך כתב הרמב"ם.[188] וראה גם ברא"ש[189] שנחלק על הרמב"ן במי שתובע חוב שבמקורו היה מאפשר לתבוע קרקע, אך עתה אי אפשר כי אבד השטר. שלדעת הרמב"ן התביעה עיקר ואין דנים אותו כתובע קרקע, ולדעת הרא"ש הוא נדון כתובע קרקע.

מנגד, לדעת הראב"ד,188 דווקא כאשר התביעה היא על קרקע ממש, כלומר: שהתובע מבקש לחייב את הנתבע לעשות מעשה בגוף הקרקע,[190] פטור הנתבע מן השבועה.[191] עולה מדברי הראב"ד, שחיוב השבועה תלוי בעיקר בטענה, ולא בנתינה.[192]

2. טענת קטן מחמת נתינה לגדול

הלכה פסוקה היא, שאין נשבעים על טענת קטן. שאלה שדנו בה ראשונים היא, מה דינה של תביעתו של קטן, המבוססת על נתינה של גדול, כגון: תביעת יורש קטן לפירעון הלוואה שהלווה אביו.

לדעת רש"י[193] אם הנתינה הייתה על ידי גדול, ניתן לחייב שבועה מכוחה, על אף שהתביעה נעשית על ידי קטן. מדבריו עולה שהגורם המרכזי בחיוב השבועה אינו התביעה, אלא הנתינה, וכך נראה גם מדברי הראב"ד.[194]

מנגד, התוספות193 והר"ן[195] סוברים שאין נשבעים לקטן.[196] כלומר, חיוב השבועה תלוי בטענה ולא בנתינה.

מדברי הרמ"ה למדים אנו על הבחנה חשובה לעניין זה, בין שבועת השומרים, הבאה מכוח נתינה, לשבועת מודה במקצת או שבועה על פי עד אחד, הבאה מכוח טענה –

ושמעינן מינה דאין נתינת קטן כלום לחייב עליה שמירה, לא שנא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, ולא שנא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול… ואי טעין עליה דשלח בה יד לא מחייב שבועת השומרים דלאו שומר הוא.[197]

עיקרון זה מיישם הרמ"ה אף על חיובים הנובעים משכירות, שיסודם בנתינה, ולא בטענה. מנגד, מדגיש הרמ"ה –

אבל שבועת מודה מקצת ועד אחד היכא דתבעו כשהוא גדול מנה גזלתני כשהייתי קטן, והלה אומר לא גזלתיך אלא חמשים, או שאמר לו אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שיש לו, מחייב שבועת התורה. דנהי דאין נתינת קטן כלום וכמאן דליתא דמיא, האי לאו משום נתינה קא מחייב אלא מחמת דגזליה קא מחייב, וכיון דטעין ליה כשהוא גדול – טענתא מעלייתא היא ומיחייב עלה שבועה.[198]

במקרים אלו, השבועה אינה מבוססת על הנתינה, אלא על טענות התובע. לכן, חיוב השבועה מותנה בהיותו של התובע גדול, בשעת התביעה, ואין בודקים אם היה קטן או גדול בשעת הנתינה.

בשבועת השומרים, השבועה אינה יכולה להתבסס על טענת התובע, שהרי המפקיד אינו יודע בוודאות שהשומר חייב לו כסף. התובע עצמו אינו טוען טענה ודאית, וּודאי שאינו יכול לחייב שבועה. לפיכך, השבועה מבוססת על הנתינה, ולא ניתן יהיה להשביע אלא אם הייתה הנתינה על ידי גדול.[199] לעומת זאת, שבועת מודה במקצת ושבועה על פי עד אחד מבוססות על טענות התובע, ומשום כך, מותנות בהיותו של הטוען גדול.

כלומר: לעניין קרקע סובר הר"ן שחיוב השבועה תלוי בעיקר בנתינה, ואילו הראב"ד סובר שהחיוב תלוי בעיקר בתביעה. לעניין תביעת קטן, סובר הראב"ד שהחיוב תלוי בעיקר בנתינה, ואילו הר"ן סובר שהחיוב תלוי בעיקר בתביעה. אפשר לפרש שהם חלקו בין מודה במקצת לבין שבועת השומרים ודווקא לעניין שבועת השומרים הם אומרים את דבריהם לגבי קטן, אבל מכל מקום הדבר צריך ביאור.

ד. טענות חיוב וטענות נתינה

נחלקו ראשונים בדין השבועה, במקום שהתובע טוען שהנתבע לווה ממנו סכום מסויים, וטרם פרעו, והנתבע מודה שחייב לתובע חלק מן הסכום, אך לא מחמת הלוואה, אלא מחמת פיקדון. כלומר: הוא מודה במקצת הדין, שהוא חייב מקצת מן הסכום. אך אינו מודה אף במקצת מן העובדות.

לדעת הרמב"ם,[200] הרא"ש, והשולחן ערוך200 חייב שבועה דאורייתא. מנגד, לדעת רמב"ן, ראב"ד, רשב"א200 ואחרים, אין המודה חייב שבועה דאורייתא.[201] בכלל דעות אלה יש למנות גם את הרא"ה, שאמנם מחייב שבועה דאורייתא, אך פסק כך דווקא מפני שמפרשים את דברי הנתבע, שהתכוון לאותו מנה וטען שהוא פיקדון. [וכן מעות של כרם פלוני או כרם אחר[202] (ראה בפנים לתיאור המקרים) מפרשים את דבריו שכוונתו לאותם ענבים אלא שסובר שהם מכרם אחר. וראיה ממנורה גדולה שיכול לגררה,[203] שאם אפשר לפרש דבריו מפרשים. אבל נזקי שדה גדולה ונזקי קטנה[204] אינם מין אחד, שהרי בוודאי הם שני שדות.] לדעת הרא"ה, במקום שבו בוודאי הודה במנה אחר, לא יתחייב שבועה דאורייתא.

הרמב"ם וסיעתו סוברים שחיוב השבועה מבוסס על הטענה, ולא על הנתינה.[205] לפיכך, די בכך שיודה הנתבע במקצת מטענתו של התובע, על מנת לחייבו שבועת מודה במקצת. לכן, הואיל והתובע טוען שחייב לו הנתבע סכום מסוים, והנתבע מודה לו בחלק מן הסכום, יש לחייב את הנתבע שבועה, ואין חשיבות לשאלה מה הטעם לחיוב.[206]

החולקים עליו סוברים שחיוב השבועה מבוסס על הנתינה. כשאין בסיס משותף לתובע ולנתבע לגבי הנתינה, אין מקום לומר שהנתבע הודה בחלק מן התביעה, וממילא, אין יסוד לחיוב השבועה.

ה. תביעה וכפירה

הדין האמור בפרשה חל דווקא על נתינה של "כסף או כלים". מכך למדו חז"ל, שדווקא בתביעה חשובה כעין כסף או כלים עסקינן, דהיינו: לפחות שתי כסף או שני כלים. במסכת שבועות[207] נחלקו רב ושמואל בשאלה, כיצד יש לפרש את הפרשה לגבי מודה במקצת. האם חיוב השבועה מותנה בכך שתהיה התביעה בסכום של שתי כסף לפחות, או שמא החיוב מותנה בכך שהכפירה תהיה בסכום זה לפחות. שאלה זו אינה מתעוררת כמובן בנוגע לשבועת השומר, שבה סכום התביעה וסכום הכפירה זהים. לעומת זאת, כאשר בעל הדין מודה במקצת, הסכומים שונים. מתעוררת אפוא השאלה, מהו הגורם המחייב את השומר שבועה: הטענה או הכפירה?

השאלה האם הגורם המחייב שבועה הוא הטענה או הכפירה, תלויה כמובן בשאלה, מה עיקר מגמתה של הפרשה: דיני הטענות או דיני השמירה.

לדעת רב העיקר בפרשה הוא הדיון בין הצדדים. רב מפרש שהכלל העקרי העולה מן הפרשה הוא שבמקום שבו יש ויכוח בין הצדדים על שתי כסף לפחות, שם מחייבת התורה שבועה. לכן יש מקום גם לטענת הנתבע, ואין חשיבות בלעדית לתביעה או לנתינה. עיקר החיוב נובע לא מהשאלה מה נמסר לשמירה אלא מהשאלה מה הדיון בין הצדדים על הסכום שצריך לשלם. לכן להלכה הסכום הקובע הוא דווקא סכום הכפירה, שהרי הוא הסכום שעליו אין הסכמה בין הצדדים. לעמת זאת, שמואל מפרש שהכלל העולה מן הפרשייה הוא שבכל מקום שבו יש תביעת שתי כסף, או בכל מקום שבו יש תביעה שיסודה בנתינת שתי כסף,[208] חייבה התורה שבועה. לכן להלכה הסכום הקובע הוא סכום התביעה.

מחלוקת האמוראים באה לידי ביטוי בשני הקשרים נוספים:

לדעת שמואל, אם תובע מטבע והנתבע מודה במטבע אחר אין זו הודאה ממין הטענה. לפי רב זאת הודאה ממין הטענה, כי הגורם המחייב בפרשה אינו השאלה מה נתן לו אלא הוויכוח ביניהם למעשה והסכום השנוי במחלוקת, ואם כן אין חשיבות לשאלה איזה מטבע נמסר מראש, חשוב רק ערכו. שהרי התובע כסף אינו תובע דווקא שישלם לו באותו מטבע (להבדיל מהתובע חיטים למשל, שתובע שיתן לו חיטים), הוא תובע סכום כסף ואם כן הדיון נסוב על הסכום. ומכיוון שלפי רב הגורם המחייב שבועה הוא מחלוקת בין הצדדים על חיוב סכום מסוים, גם כאן יש דיון כזה ויישבע. לעומת זאת, לדעת שמואל הבסיס לחיוב השבועה הוא העובדות, אותו מעשה שיצר את החיוב, הנתינה, המעשה שנעשה ביום ההפקדה, ולא התביעה המונחת עתה על שולחן בית הדין. לכן כשאין הודאה במקצת על הנתינה אין חיוב שבועה.

עוד נחלקו רב ושמואל לגבי מקרה שבו תבעו חיטים ושעורים והודה באחד מהם. לפי רב הכפירה היא היסוד לחיוב השבועה, ולכן לפי רב, אם תבעו שני מינים והודה באחד מהם – אינו נשבע, שהרי כל מין הוא דיון בפני עצמו, והדיון הוא העיקר. אבל לפי שמואל הואיל ועסקינן בהפקדה אחת יש כאן תביעה אחת, והואיל והודה במקצתה יישבע. הגורם המחייב לפי שמואל הוא המעשה שנעשה ביום ההפקדה, ולא התביעה המונחת עתה על שולחן בית הדין, ומכיוון שיש הודאה במקצת אותו מעשה – יישבע.

אולם, להלכה פוסקים כרב בתביעת שתי כסף, וכשמואל בשני מינים. ולקמן יורחבו הדברים.

אפשר שרב ושמואל נחלקו בשאלה שהעלינו לעיל, האם עיקר הפרשייה הוא פרשיית טוען, או שעיקר הפרשייה הוא פרשיית השמירה. לדעת רב הפרשה מתחילתה עוסקת בטוען, ושומר הוא רק דוגמה. לדעת שמואל הפרשה היא פרשה של שמירה, שהרי התורה מנסחת את המקרה במעשה ובדבר שמירה ופשע. אבל הפסוק השלישי מלמד שלא רק בשומר האמור, אלא בכל דבר פשע בכסף או כלים, "עד האלהים יבא דבר שניהם".

לכן לפי רב המחלוקת בין בעלי הדין היא העיקר, היא נושא הפרשייה, ועליה נאמר שתי כסף. לכן היא צריכה להיות לפחות שתי כסף, שהרי עליה אנו דנים. ואילו לפי שמואל הסכום שנמסר לנתבע על פי טענת התובע הוא אשר צריך להיות שתי כסף, שהרי על המעשה אנו דנים.

לחילופין, אפשר לפרש ששניהם מודים שעיקר הפרשייה עוסקת בשמירה. לפי רב העיקרון הנלמד משומר לדיני טענות הוא דרך הדיון בוויכוח שיש בין הצדדים, ואילו לשמואל הכלל העיקרי הנלמד הוא שכאשר יש זיקת ממון מוכחת, כלומר: יש נתינה מחייבת שהנתבע אינו כופר בה לגמרי, אפשר להשביע. לשיטת שמואל, הנתינה או התביעה הן העיקר, כמו בשומר שבו נתינת שתי כסף יצרה חיוב שבועה, כך גם במודה במקצת – אם הייתה נתינת שתי כסף יש חיוב שבועה.

ניתן לפרש גם ששניהם מודים שעיקר הפרשייה עוסק בטענות, וכשנאמר "כי יתן" היינו כי יטען שיתן, "וגֻנב" היינו שיטען שגנב,[209] ומחלוקת האמוראים היא בשאלה האם חיוב השבועה נוצר מטענת התובע[210] או מטענת שני הצדדים.

הגמרא[211] אומרת שדייקי קראי כוותיה דשמואל, כי הפרשה עוסקת בשתי כסף ועל זה "יאמר כי הוא זה". הגמרא מבינה שפשט המילים "כי יתן" הוא: כי יטען שיתן,209 ועל זה נאמר "כסף או כלים", ולכן דברי הנתבע אינם באים אלא בפסוק השלישי. הפסוק הראשון, שבו נאמר כסף או כלים, עוסק בדברי התובע בלבד, לכן קראי כוותיה דשמואל. הגמרא אומרת שרב יבאר ש"כסף" אתא מעיקרא לכפירה. כלומר, הפסוק הראשון עצמו עוסק גם בכפירה; גם הוא עוסק בדיון בין הצדדים ולא רק בטענת התובע.

ו. סיכום

נמצא אם כן, שיש בפרשה כמה מרכיבים. מבנה הפרשייה בנוי על תיאור העובדות כמו שהן, ולא על טענות הצדדים. בבסיס חיובו של הנתבע עומדת הנתינה, כלומר: הפעולה שיצרה את החיוב. בלעדיה אין הנתבע חייב דבר, וממילא אין בסיס להשביעו. ואולם, נחלקו הדעות בשאלה האם עצם קיומה של הנתינה הוא הבסיס לחיוב בפרשייה, או שהפרשייה השתמשה במקרה של שומר חינם כדי ללמד את דיני הטענות. על פי מחלוקת זאת בהבנת הפרשייה, נחלקו מהו המרכיב העיקרי בחיוב השבועה.