הרשם לקבלת עדכונים
דיני מיסים בהלכה א: הדין, המנהג וחיוב תלמידי חכמים
שיעור 6: מיסים חלק א
חובה הלכתית לשלם מיסים
1. רמב"ם מלכים פרק ד הלכה א - משפט המלך
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס, שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים, ולהלן הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך, מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.
2. רמב"ם גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא - דינא דמלכותא
...מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן לפי שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל.
3. תוספתא בבא מציעא פרק יא הלכה כו
רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת אבדה בבוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בבוסיא צריכין להעמיד לו ואם פרש למקום שאין בני אדם פורשין אין צריכין להעמיד לו
4. שו"ת הלכות קטנות חלק ב סימן רנט - טובי העיר
שאלה אם יכולים חכמי העיר במעמד ז' טובי העיר הם המנהיגים להסיע קצת מסים על קצת מהקהל בלא מעמד כולם. תשובה אם מכח הדין הם באים שרואין שראוי הוא להעריכם שיתנו לערך שאר פורעי המס כופין על זה כמו שכופין על הצדקה (ב"ב ח':) דהא כתיב ונוגשיך צדקה ואף אם לא יסכימו כי מה לנו בהסכמתם ודאי שאין שום א' רוצה לפרוע ואפילו אם לא קבלום כ"ש מאחר שקבלום עליהם גזרה שלהם קיימת ולא שייך הכא נוגע בדבר שתקנת הקהלות כך הוא:
5. שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן סד
והעיקר כמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל, שגם לגבי מדינת ישראל שייך הכלל דינא דמלכותא דינא. וכן כתבו בפסקי בתי הדין הרבניים חלק א' (עמוד רפה). ע"ש. ולכן נראה להלכה שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא +אולם אנו צריכים למודעי, שלפי ההלכה (בבבא בתרא דף ח ע"א) אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה
6. פתחי חושן גניבה ואונאה פרק א, הערה ד
וכל מה שדנו הפוסקים הוא להבריח ולא לשלם המכס, אבל להוציא שלא כדין מהמלך או מהממונים על ידו לאחר שבא לידו, נראה פשוט שאפילו בשלטון שאין בו משום דינא דמלכותא אין שום היתר, ובפרט כשצריך לשקר ולזייף לשם כך... וכבר כתבתי שמ"מ מותר לנצל פירצה בחוק, ומסתבר שבאופן זה מותר אף להוציא ממון, ובלבד שלא יצהיר או להמציא תעודות שקר.
תלמידי חכמים
7. בבא בתרא דף ח עמוד א
אמר רב יהודה: הכל לאגלי גפא, אפילו מיתמי, אבל רבנן לא צריכי נטירותא; הכל לכריא פתיא, אפי' מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא, אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו.
8. רש"י בבא בתרא דף ח עמוד א
לכריא פתיא - חפירת בור לשתות מים ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא.
אפילו מרבנן - שהכל צריכין למים.
דלא נפקי באכלוזא - שאין הן עצמם יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים.
9. תוספות בבא בתרא דף ח עמוד א
כריא פתיא - פירש ר"ח להסיר גבשושית מרחוב העיר.
10. ר"י מיגאש בבא בתרא דף ח עמוד א
כריא פירש חפירת נהר. כריא דפתיא תיקון רחבה של עיר ששם קובעים שווקים. כל מיני מסין ותשחורת המוטלין על הציבור בין קבועים בין שאינם קבועים אין תלמידי חכמים מסייעין בהם כלל ודוקא ת"ח המתעסקין בתורתן ותורתן זו היא אומנותן אבל אין תורתו אומנותו אלא מתעסק במילי דעלמא חייב במה שהצבור מתחייב שאינו מכלל רבנן והדין קאמר רבינו הרב זצ"ל.
11. רמב"ם הלכות שכנים פרק ו הלכה ו, וכן שו"ע חו"מ קסג, ד
כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן, אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים, ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.
12. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמג סעיף ב
ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם, חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו.
הגה: ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר. (ת"ה סימן שמ"ב). ואף על גב דאין בדורינו עכשיו חכם לענין שיתנו לו ליטרא דדהבא אם מביישו, מ"מ לענין לפטרו ממס מקילין להם בזה, רק שיהא מוחזק לת"ח, כמו שנתבאר. (שם סימן שמ"א). ומ"מ יש מקומות שנהגו לפטור ת"ח ממס, ויש מקומות שנהגו שלא לפטרן (שם שמ"ב).
13. ש"ך יורה דעה סימן רמג ס"ק ז
לאו דוקא כדי חייו בצמצום אלא כל שיהא מתעסק כדי להחיות נפשו כדי חייו קרינא בזה... כללא דמלתא דת"ח העושה תורתו קבע ואינו מתבטל מלימודו כ"א לזון את בניו ובני ביתו ולפרנסם ולהלבישם ולכל הדברים הצריכים לאדם ואף על פי שהוא עשיר הוא פטור מכל מיני מסים וארנוניות כ"כ מהר"מ אלשקר בתשובה שם.
ובת"ה סימן שמ"ב כתב ואם לחשך אדם לומר דהאידנא הכל מקרי כדי חייו כל מה שעוסק תמיד להרויח... וזה סותר לכאורה לדברי מהר"מ אלשקר אכן לא כתב בת"ה שם כן אלא לטעם מנהג מקומות שלא נהגו לפטור רק ת"ח היושבים בראש הישיבה משום דשאר ת"ח אין נזהרין יפה שיהא תורתן אומנתן. גם משמע שם מדבריו שנושאים ונותנים כדי להתעשר ואין חוזרים לתלמודם תמיד כשפונין מעסקיהן ע"ש ועיין בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן קי"ז:
14. פתחי תשובה יורה דעה סימן רמג ס"ק ג
ועיין בתשובת כנסת יחזקאל... ובסוף דבריו כתב שקיבל מרבותיו דבזה"ז שכ"א נוטל שררה לעצמו כו' ומכ"ש שכל הספרים בדפוס וכל מי שיש לו הבנה כ"ש לומד מתוך ספר ואומר מצאתי כל חפצי אין שום דין צורבא מרבנן וק"ו ת"ח ולא פלוג הדבר בין למדן ללמדן ומה"ט מצאנו ידינו שאין כל הלומדים פטורים ממס כ"א לפי ראות עיני טובי העיר אמנם מי שהומחה לרבים ורבים קבלוהו עליהם להיות להם לרב וקובע מדרש וישיבה ודאי דין ת"ח גמור יש לו ואף לענין שיהא דן ביחידי בהמחוהו רבים רשאי לדון ע"ש:
15. חשוקי חמד בבא מציעא דף קח עמוד א
מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א העיר, דכל מה שת"ח פטורים, היינו כשעדיין לא באה מכת הגניבות, שאז תורתם תגן שלא יפגעו, אבל כשהמכה החלה, והגנבים השתלטו על המקום ומכירים כל מבואותיו, אין סומכין על הנס וחייבים להשתתף.
ואפשר להביא ראיה לדבריו מהסוגיא דבבא קמא (דף קטז ע"ב) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס, מחשבין לפי ממון. וכך נפסק ברמב"ם (פי"ב מהלכות גזילה ואבדה הי"א) ואמאי לא חילקו הרמב"ם ורבותינו בין ת"ח לשאר העם. אלא ע"כ כשהת"ח נמצא בתוך הסכנה הרי הוא כשאר העם וחייב להשתתף.
ובספר חדושי בתרא (בבא בתרא דף ח ע"א) תירץ, דבלי חומה אין סכנה לפנינו, ואינו נס אם לא יבא השונא ורק שם פטור הת"ח מכיון דלא בעינן נטירותא, משא"כ בגייס שהסכנה כבר לפנינו ובכי האי גונא גם הת"ח משתתף כשאר העם.
16. שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כה
לכן מכל הנ"ל יוצא ברור ששפיר נוהג דין ת"ח בזה"ז לפטור ממסים וארנוניות וכדומה.
17. הרב כתריאל פ. טכורש, "מערכת המיסים לאור התורה", בצומת התורה והמדינה כרך ב, שם, סע' כא(3)
אולם יש לעמוד על פטורי מס ונכויים ממס הכנסה, מאנשי הכוללים, ז"א: אברכים נשואים, המקדישים את כל חייהם ללימוד התורה ומתרכזים כליל בד' אמות של הלכה, ואינם מקבלים משכורות קבועות ושלמות, אלא תמיכות, שלא מספיקות למחיית משפחותיהם אלא בקושי. עליהם בודאי לא חלה חובת תשלום מסים, כדין תלמידי חכמים, וצריכים להיות פטורים מלהגיש הצהרות, ולהיזדקק למעריכי הערכות. כמו שלא חל החרם של תשלומי מס על ת"ח כמבואר במהר"ם אלשקר (סי' יט) יעו"ש.
ומהאי טעמא יש להתחשב מאד עם בני-ישיבה, בחורים הלומדים תורה בקביעות ונצמדים לאהלי תורה. ולא מדובר כאן בענין תשלום מס מהם, באופן ישיר, שהרי הם מקבלים רק אוכל ותמיכה קטנה ודלה, אלא יש כאן שאלת ניכוי מההורים שלהם, אחרי שהם מחזיקים את בניהם הבחורים , בכדי שיגדלו לתלמידי חכמים, ומן הדין מגיעה להם הנחה כזאת.
מיסוי על פי המנהג
18. שו"ת הרשב"א חלק ד סימן רס
תשובה דיני המס בכל מקום אין יסודתן בהררי קודש התלמוד. ובכל מקום ומקום תמצא בו דינים מחונפים על פי הנהוג והסכמת גדוליהם אשר גבלו ראשונים. ורשאין הן בני העיר לעשות תקנות קבועות ומנהגים ידועין כפי מה שירצו שלא ע"פ ההלכה שזה דבר שבממון הוא. ועל כן אם יש מנהג ידוע להם בדבר זה הלך אחר המנהג. שהמנהג מבטל את ההלכה בכיוצא בזה. אבל אם אתה שואלני במקום שאין שם מנהג ידוע מה יהי' משפטו ע"פ דין ההלכה.
19. תרומת הדשן סימן שמב, וכן רמ"א חושן משפט סימן קסג סעיף ג
תשובה: יראה דהני מילי תלי טפי במנהג ממאי דתלי בדת תורה, וכן מצאתי בתשובה הועתק מתשובת גדול הנקרא רמ"מ (=ר' מנחם ממירזבורק) דכתב בהדיא דרוב ענייני מסים תלויים במנהג, וכן במרדכי פ"ק דב"ב כתב בשם הר"א כ"ץ על עניין המס דמנהג מבטל ההלכה ודין חכמי התלמוד אף על פי שמצאו לו סמך מן המקרא. וכתב נמי דלאו דווקא מנהג חכמים, אלא אפילו מנהג חמרים וספנים יש לסמוך עליהם כדאיתא בהדיא פ' הגוזל בתרא. ונראה אף על גב דכתב ר"ת והוכיח ממש ממתניתין דב"ב ומריש פ' הפועלים, דיש מנהגים של שטות שאין לסמוך עלייהו אפילו היכא דתנן התם הכל כמנהג המדינה. ובא"ז כתב נמי דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים, ומרדכי ר"פ הפועלים הוסיף לפרש בשם א"ז דדווקא מנהג ותיקין מבטל ההלכה, אבל מנהג שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא טועה בשקול הדעת. מ"מ נראה לומר דבענייני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם, אפי' אי לא הוקבע ע"פ חכמים.
