הרשם לקבלת עדכונים
בהעלתך - מניין הקמח ומניין הרוח
שיעורים לפרשת בהעלתך:
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. וכאן נראים פני הדברים שהסִפור מתחלק לשני סִפורים שונים, שלא נזכרו כמשולבים זה בזה אלא מפני שהם קרו בזמן אחד ואותה תאוה עוררה את שניהם, אך למראית עין אין ביניהם קשר מהותי.
סִפור אחד הוא סִפור העם המתאוים אשר אכלו את השלו ומתו ונקברו בקברות התאוה, והסִפור השני הוא סִפורו של משה המגיש לקב"ה מכתב התפטרות, וזוכה לתגבור של שבעים זקנים.
הפִצול לכאורה הזה, מתחיל כבר בתגובה הכפולה לתאותם ובכים של העם: "ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע". שתי תגובות, שכל אחת מהן פותחת חלק אחר של הספור.
ונראה שסִפור המסגרת הוא סִפור קברות התאוה. בכך פותחת הפרשיה ובכך היא מסימת, אלא שבאמצע מובא גם המעשה במשה ושבעים הזקנים.
אבל עיון מעמיק יותר מראה שהקשר בין שני הסִפורים הוא עמוק יותר ומהותי יותר, ועקרו לא התאוה אלא משה והזקנים.
מלת המפתח העקרית המלוה את הפרשיה היא השרש א.ס.ף. השרש הזה חוזר פעמים רבות בסִפור המשולב שלפנינו, החל מהאספסוף, דרך אסיפת דגי הים, אסיפת הזקנים ואסיפת השלו. השרש הזה חוזר בפרשיה בכל מקום אפשרי, הן בהקשר העם המתאוים והן בהקשר משה והזקנים.
על רקע הזכרת הפעל הזה בכל מקום, בולט המקום שבו לא נזכר הפעל הזה - המן. את המן לא אוספים. את המן לוקטים. בתנ"ך ההבדל בין אִסוף ללקיטה הוא ברור: בעל הבית אוסף את תבואתו, אדם אוסף את שלו ונאסף אל אבותיו. הפעל הזה מלמד על שייכות. לעמת זאת, עני שאינו בעל הבית וחי מחסדי בעל הבית, הוא המלקט. את המן אנו מלקטים תחת שלחנו של ה'. וזה הפריע מאד למתאוים.
למתאוים היה בשר. הן רק בפרשתנו עשו כל ישראל את הפסח. כלומר: היה להם צאן. אלא שהם לא רצו לקחת מצאנם ומבקרם. הם שאלו "מי יאכילנו בשר", היה להם ברור שמישהו צריך להאכיל אותם. הם רצו לאחוז את החבל בשני קצותיו. הם התרגלו לכך שמגיע להם לקבל אוכל מידיו של ה'. אבל הם רצו לאסוף אותו ולא ללקוט אותו.
ואגב, זה היעוד שנותנת התורה: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך". הכל מתנת ה', אבל אתה אוסף והוא שלך. אלא שאתה צריך לעבוד, ולהכיר בכך שה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל. בני אותו דור רצו את ההפך.
עד כאן המסר הרמוז בשרש א.ס.ף. אבל יש מלה נוספת שמנחה את הסִפור על שני חלקיו: רוח.
ה' מאציל מהרוח שעל משה ונותן על שבעים איש הזקנים. הרוח הזאת אינה רוחו של ה', היא הרוח שעל משה. מקורה אצל משה וממנו היא נאצלה אל שבעים איש הזקנים. כך אומר ה' לארך כל הפרשה. רק כשמתברר ששני אנשים שלא היו באהל מועד התנבאו, אומר משה שזאת רוחו של ה', "כי יתן ה' את רוחו עליהם".
לא כן הרוח המביאה את השלו, דוקא על הרוח הזאת נאמר "ורוח נסע מאת ה'...."
הנהגת עם ישראל היא הנהגה נִסית, והיא הנהגה של ה', אבל יש בה מקום גדול לרוחו של משה. השאלה העומדת על הפרק היא איך מתמודד משה עם משא העם, ומתוך כך - איך מתמודדת הנהגת העם בכללה עם משא העם. הרוח היא תמיד רוחו של ה', גם הרוח המביאה את השלו היא רוחו של ה', אבל המסע הוא, כפי שנאמר בפרשיה הקודמת, על פי ה' ביד משה. משה הוא זה שבידו נעשה המסע, ואף כשהארון נוסע, משה הוא זה שאומר לו קומה ה'. לכן כבר בפרשת המסע נותנת לנו התורה רמז מקדים, ע"י שלוב הבטוי היחודי "ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנת לצבאתם". המסע ע"פ ה' ביד משה הוא כבר חלק מהנושא הבא.
אלא שהיו שנים שלקחו יותר מדי ברצינות את דברי משה "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". אהרן ומרים למדו מכאן לומר "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר". (ומכך שהם אמרו זאת מיד אחרי המעשה בשבעים איש הזקנים, מסתבר ששניהם היו בין שבעים הזקנים, ולכן הרשו לעצמם לדבר במשה). כיון שגם עלינו נחה הרוח, הרי כלנו כמשה. לכן אומר להם ה' שאין נבואתם כנבואת משה. ובקצור: הרוח שעליכם איננה אלא הרוח שנאצלה ממשה.
לכן גם שם מסכמת התורה: "והעם לא נסע עד האסף מרים". ללמדך שגם הפרשיה הזאת היא חלק מהפרשיה שלנו, שפותחת וסוגרת בתיאור נבואתו והנהגתו של משה. זה הנושא העקרי, ולא התאוה.
הפרשה באה להציג זה מול זה את דרכו של העם הבאה לידי בטוי בשאלה מי יאכילנו בשר, מול דרכו של משה הבאה לידי בטוי בשאלה ומי יתן כל עם ה' נביאים. שתי השאלות מניחות למראית עין שהשואל מצפה לנתינה מאת ה'. אבל בשאלה של משה, מלבד הנתינה מאת ה', עומדת הנחה שהאדם יכול מעצמו לעורר את רוחו, והאדם אחראי למעשיו. משה לא ענה ליהושע שלא אלדד ומידד אשמים ברוח ה' הנחה עליהם, הוא ענה ליהושע שטוב יעשה כל מי שיכול לקבל את רוח ה', שאכן יקבל אותה. יתרה מזאת: זה בדיוק מה שמשה רצה, זה בדיוק המסר של הפרשה. בעיני משה היה רע שאף אחד מישראל לא מכין את עצמו לקבלת רוח ה', כֻלם רק מצפים שה' יתן להם. גם כשמאצילים להם רוח - הם אינם מקבלים אלא מה שהאצילו עליהם - ולא יספו. הגבורים של הפרשה הם אלדד ומידד שנחה עליה רוח ה' והם התנבאו בלי שיצאו האהלה. את זה בדיוק רצה משה. כנגדם יצאו שלשה: מצד אחד יהושע ומנגד אהרן ומרים. יהושע שקנא למשה ואמר שרק הוא רשאי להנהיג, ואהרן ומרים שהמעיטו לגמרי בכחו של משה. בתָוֶך עומדים אלדד ומידד. הם היחידים שאכן למדו את המסר של הפרשה והכשירו את עצמם להנבא. לקבל את רוחו של ה' ולא את רוחו של משה.
משה אומר לעם: "התקדשו למחר ואכלתם בשר". התקדשו, כמו לפני מעמד הר סיני. הפרשה מציגה זה מול זה את העם שמבקש לאסוף בשר, מול אלדד ומידד המבקשים לאסוף רוח. וכמו במעמד הר סיני, ה' יורד בענן. גם הרוח שעל משה באה מה', וגם הרוח המביאה את הבשר באה מאת ה'. השאלה היא מי מחפש תורה ורוח ומי מחפש בשר. מה האדם מבקש מה'. תורה או בשר.
מטבח צבורי
אחד המסרים החשובים שאפשר ללמוד מהפרשה הוא שכאשר אנשים מקבלים אוכל ממטבח צבורי, הם יתלוננו על האוכל, ולא יעזור שהקב"ה בכבודו ובעצמו יכין את האוכל הזה.
יתרה מכך: לבני ישראל היו הרבה בהמות. היה להם בשר. אבל אחרי שאנשים מתרגלים שיש מישהו שאחראי לספק את צרכיהם, הם חושבים שמגיע להם שהנ"ל יספק להם את כל מה שבא להם, ולא יעלו על דעתם לאכול משל עצמם.
אולי לכן התרבו בהמות ישראל באין מפריע במדבר. הם רק התרבו ואיש לא אכל אותם. לכן בפרשת חקת הם כבר מתלוננים על חוסר מים לנו ולבעירנו. הבהמות הן גם אלה שהשאירו את ראובן וגד מעבר לירדן.
היד ה' תקצר
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים: הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם: פ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה’ תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא ...
האמנם חשב משה שיד ה' תקצר? יש להניח שלא. הוא פשוט צִפה לתשובה אחרת. הוא לא צִפה שה' יתן לבני ישראל בשר כבקשתם. הוא צִפה שה' יקצוף על ישראל ויסביר להם שלא יתאוו תאוות.
ה' גם נתן בשר לישראל, וגם קצף עליהם. ידו לא תקצר.
הממעיט
בני ישראל מאסו במן ורצו בשר. הפסוקים מעמתים את המן עם השלו. על השלו נאמר: "וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה". בנגוד למן, שעליו נאמר: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר: וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס".
במן לֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ, בשלו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים.
את המן לקטו בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר. את השלו אספו כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת.
את המן לא הותירו עד בקר. את השלו שטחו סביבות המחנה.
המן היה סביב למחנה. השלו היה סביבות המחנה ושם גם שטחוהו.
מי שלא מסתפק במה שיש לו, לעולם לא ישבע.
את ואני והרוח
פרשתנו באה מתוך פרשיות סִדור המחנה. היא עצמה פותחת בהקדשת הלוויים – הקדשת שבט שלם עם הקביעה שהזר הקרב יומת. פרשתנו מזכירה גם את סִדור המחנות – למשפחותם לבית אבותם, איש על מחנהו איש על דגלו לצבאותם, כאמור בפרשת במדבר. בפרשתנו חוזר העקרון הזה גם בשעת המסע.
והנה משהו משתבש. משה לא יכול עוד לשאת את העם הזה, וה' מצוה עליו לבחור שבעים איש, שלא ע"פ מפתח שבטי, ולא למשפחותם לבית אבותם. (חכמים אמרו שהוא לקח ששה מכל שבט, אבל אין לזה זכר בפסוקים, מלבד העובדה שהוא לקח כנראה גם משבט לוי כפי שנבאר להלן). התנאי הוא שיהיו זקני העם ושוטריו. אבל גם הם מתמנים לתפקידם בהקדשה באהל מועד.
לכן כועס יהושע על אלדד ומידד. אלדד ומידד לא נבחרו, ולמרות זאת הם מתנבאים. ואנו הלא למדנו שהחניה היא איש על דגלו והזר הקרב יומת, אדוני משה כלאם.
אבל משה מסביר שרוח ה' אינה כמו התפקידים במחנה. מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם. לא היתה כאן הקדשה, היתה כאן רוח. רוח, מן הראוי שתשרה על כל ישראל. כל מי שיכול להתחבר אליה.
אם כך, אומרים אהרן ומרים, מה בינינו לבין משה? הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!
וברור שזה היה עקר חטאם, לא הדִבורים על האשה הכושית. שהרי תשובתו של ה' היא לא מדוע דברתם על האשה הכושית, אלא אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה. כלומר: הדבור אליכם הוא לא כמו הדבור אל משה.
מסתבר שאהרן ומרים היו בין שבעים הזקנים שנחה עליהם הרוח. לכן חשבו שמעתה אין בינם לבין משה דבר. רוח משה נאצלה גם אליהם, ומשה הלא אמר שכל הרוצה להתקרב אל הרוח מוזמן.
רוח ה' אינה הפקר. ה' מדבר אל כל מי שיכול, אבל אי אפשר ללמוד מכאן על זילותה של הרוח. כולם מוזמנים להתקרב מתוך ענוה, לא כדי להרגיש גדולים וחשובים בכך שיש עליהם רוח והם יכולים לעשות ככל העולה על הרוח.
האיש משה – ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. והרוח אשר עליו – גדולה מכל הרוח אשר מלפני ה'. יש מספיק רוח לכולם, ולמרות זאת יש מקום לקנאתו של יהושע, שיוכר לימים כאיש אשר רוח בו.
