ב"ה

תיק 885943/1

בבית הדין הרבני האזורי ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב א' אהרן כץ – אב"ד, הרב שלמה שפירא, הרב שלמה שטסמן

המבקש:            הרב יוסף אוחנה, רב העיר קרית מוצקין

נגד

המשיבה:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד מישל מגידיש)

הנדון:  דרכי בירור יהדות

פסק דין

א)      בפני בית הדין מונחת בקשתו של הרב יוסף אוחנה, רב העיר קרית מוצקין, לבירור יהדותה של [ש' א'].

רקע

פנייתו של הנ"ל הייתה עקב טענתה של [ר'], שהיא בתו של [י' א'], בעלה המנוח של [ש' א']. אין ספק שהתעוררותה של [ר'] לחקור אודות מוצאה של המשיבה [ש' א'] אינה בגין רדיפת האמת, אלא בעקבות הסכסוך המשפחתי הקשה בין אשתו הקודמת של [י'] הנ"ל (אמה של [ר']) ובנותיה, לבעלה לשעבר ואביהן. [ר'] הנ"ל פנתה לגורמים רבים, השקיעה סכומי כסף גדולים, במכתביה מסיקה הנ"ל מסקנות, לא תמיד מדייקת בעובדות, הנ"ל פנתה ללשכת רישום האוכלוסין פעמים רבות בנושאים אלו, ובסופו של דבר היא זו שעומדת מאחורי הבקשה שהוגשה בפנינו. עם זאת, למרות שהמניעים של הנ"ל אינם כשרים ואינם בתום-לב, אין אנו יכולים להתעלם מעובדות או מסמכים. ולפיכך חובה עלינו לברר הדברים, לאור המסמכים והחומר שבתיק, ולשקול הראיות העומדות בפנינו.

המבקשת עלתה לארץ עם אמה [מ'], אביה [צ'] ואחותה [ב' ש'].

בשאלון רישום עולה של האב [ש' צ'] מיום ל' בתשרי תשכ"ו (26.10.1965) שמספרו [...], נרשם שהוא יליד 17.08.1930 בעיר אליוב, פולין, שם האב [י'], שם האם [מ']. בתחילה היה רשום הדת והלאום יהודי, ביום כ"ב באלול תשכ"ו (7.9.1966) – שינו הדת והלאום מיהודי לנוצרי.

בשאלון רישום עולה של האם [מ' ש'] שמספרו [...] נרשם ששם הוריה [מ'ר']. הנ"ל נולדה ביום 21.9.1928 בסטאניסלאב, רוסיה.

המשיבה נולדה בוורוצלב, פולין, ביום ב' בחשון תש"י (25.10.1949). בשאלון רישום עולה שמספרו [...] מיום ל' בתשרי תשכ"ו (26.10.1965) נרשם ששמה בעת לידתה היה [א' ש], שם אביה [ש' צ'] ושם אמה [מ'], והדת – יהודייה.

בשאלון הרישום של האחות שמספרו [...] רשום שהלה נולדה בוורוצלב ביום 8.11.1954. שאר הפרטים בשאלון זה מתאימים לפרטים בשאלון של [א'].

המספרים העוקבים של שאלוני הרישום, מספרי תעודות המסע ומספרי האשרות שניתנו בורשה ביום ד' בתשרי תשכ"ו (30.9.1965) מורים על הקשר המשפחתי. המשפחה הגיעה לארץ ביום ל' בתשרי תשכ"ו (26.10.1965), דהיינו שהמשיבה הייתה בת שש עשרה בעת הגיעה לארץ.

יש לציין שמתיק משרד הפנים עולה שהמבקשת לא התגוררה עם האם כבר סמוך לעלייתם לארץ, וגם האחות למדה אחר כך בפנימייה ושהתה מחוץ לבית.

ב)          המשיבה הופיעה בפני בית הדין בחיפה ובפני הרכב בית דיננו. כמו כן, הוצגו בפני בית הדין תיקי משרד הפנים של המשיבה, אמה, אביה ואחותה. לתיק בית הדין צורף גם דו"ח חוקר שנשלח ביוזמתה של [ר'] למצוא ראיות לטענתה שהמשיבה אינה יהודייה. הלה שוחח ארוכות עם [ב'], אחותה של המשיבה, והקליט שיחות אלו. אין ספק שלתמלילי השיחות יש אמינות רבה מפני שנאמרו על ידי האחות כמשיחה לפי תומה.

נבהיר תחילה העולה מתוך המסמכים שהוצגו בפנינו, ולאחר מכן נקבע האם יש מקום לשלול או לפקפק בחזקת יהדותה של המשיבה.

אם המשיבה [מ'] נולדה ביום 21/9/28 בסטאניסלאב, אוקראינה/פולין. שם אביה [מ'] ושם אמה [ר']. השם [מ'] הוא שם יהודי מובהק. השם [ר'] הוא שם ניטרלי שגם יהודים וגם נוכרים נשאו (ונושאים עד היום) אותו. לא הוצגו מסמכים המורים על שם משפחתם, אך לדברי המשיבה שם משפחתם של הוריה הביולוגיים של האם היה [ג']. מכיוון שאם המבקשת נולדה במקום שנכבש על ידי גרמניה, הוריה נהרגו והיא התייתמה בגיל צעיר, לא היו יכולים להיות בידה מסמכים. ומלבד זאת, העולים בשנות ה-60 שעלו מהארצות שמעבר למסך הברזל לא היו יכולים להביא עמהם מסמכים. העובדה שלצדדים אין מסמכים נאמרה על ידי המשיבה ועל ידי [ב'] אחותה כמסיחה לפי תומה לחוקר הפרטי. [ב'] הנ"ל סיפרה שהאם סירבה למסור פרטים על משפחתה ועל ילדותה למרות החקירות הרבות שנעשו לה על ידי בנותיה, וגם כשבתה של [ב'] רצתה לעשות עבודת שורשים. דבר זה מצוי אצל ניצולי שואה רבים. לאחר פטירת הוריה במלחמה גדלה האם אצל משפחה בשם [ש'] וזה היה שם משפחתה. לדברי המשיבה גם היא וגם אחותה נולדו לאם ללא נישואין, ונשאו את השם [ש'].

המשיבה גדלה בפנימייה נוצרית עד גיל ארבע-עשרה. הדברים עולים מדברי המשיבה בדיון שנערך בפנינו ביום כ"א באייר תשע"ד (21.5.2014), וכן מדברי [ב'] אחותה כפי שסופרו לחוקר הפרטי. האחות הדגישה שהאם לא סיפרה על עברה:

"זהו, שתקשיב, אימא שלי בתכל'ס, היא לא כל כך דיברה בכלל על התקופה של [...]

...

... כן, לא הייתה מוכנה לדבר על הקטע הזה. הרבה דברים אני לא יודעת. היא סיפרה רק שהיא ברחה מהרכבת והיא הייתה עם ה... פרטיזנים.

...

והרבה דברים היא פשוט... היא לא הייתה מוכנה להגיד ולספר, ממש כאילו מחקה את התקופה הזאת ולא הייתה מוכנה לדבר על זה.

...

אין לי מושג, כנראה ש[...] חלק מהדברים שהיא לא סיפרה [...] הרבה דברים שהיא לא סיפרה [...] לא יודעת מה היה לפני כאילו, אי אפשר היה לדעת [...] היא לא הייתה מוכנה לדבר על זה, כאילו, שאלנו אותה וכלום, אי אפשר היה לדעת כלום."

לדברי המשיבה, [ש' צ'] שעלה לארץ כבעלה של האם לא היה אביה וכן לא אבי אחותה [ב']. הדברים עולים גם מתוך דברי האחות שחזרה ואמרה הרבה פעמים ש[ש' א'] נולדה לאם מחוץ לנישואין, בטוחה ש[ש' צ'] לא אביה, לדבריה המשיבה אומרת ש[ש' צ'] אינו גם אביה של [ב'] אך האחות [ב'] אינה יכולה להכחיש או לאשר הדברים (נציין שהאחות הייתה בת אחת עשרה בעת עלייתה לארץ, לדברי המשיבה גם היא למדה בפנימייה תקופה מסוימת, אך אין זה מעלה או מוריד לגופם של דברים).

אין ספק שהדפוס שציירו המשיבה בהופעתה בבית הדין ואחותה [ב'] כמסיחה לפי תומה, הוא דפוס של ניצולת שואה, שלדברי בתה הייתה עם הפרטיזנים. לדבריה יכול להיות שאמה נאנסה, ומאונס זה נולדה אחותה. אך על כל פנים האם שמרה בסוד את עברה. לא ברור האם גם האחות [ב'] הייתה גם היא בפנימייה, אך דפוס זה של מסירת ילדים לפנימייה ומנזר, היה גם הוא דפוס ידוע אצל ניצולות שואה לא נשואות שלא היה ביכולתן לגדל את ילדיהן.

בגיל ארבע-עשרה חזרה המשיבה לחיות עם האם והן חיו בשביניצה, פולין, עם האחות ועם [ש' צ'] בעלה של האם. המשיבה אמרה בבית הדין הרבני בחיפה כדלהלן:

"אבי הוא לא אבי. אמי נישאה לו שלושה שבועות לפני שהגענו לארץ. כל החיים קראו לי [ש' א'], ולאחותי קראו [ב']. בתחילה נולדתי, אמי לא גידלה אותי, הגעתי כיהודייה עם אימי, אחותי ואבי החורג. אמי ניצולת שואה, יהודייה בת שואה. היא במקור מאוקראינה סטניסלב. בזמנו זה היה בפולין, שם אני נולדתי. אבי החורג היה שתיין כרוני, מרביץ לאמי מכות רצח, לא הזמנתי את אימי לחתונה מבושה, פחדתי שהיא תגיע איתו כשהוא שיכור."

בדיון שנערך בפנינו סיפרה על תולדותיה ותולדות אחותה:

"אמי [ש' מ'] את אבי לא הכרתי... (גדלתי ב)קווצקו, עד גיל 14 בפנימייה.

...

בית יתומים, חילוני לכל דבר. (ששמו) דומודיצקה – בית ילדים.

...

(אמא) היא באה לבקר אותי שם.

...

בגיל 14?

אמא לוקחת אותי לשוויניצה.

...

אחותי כשהייתה קטנה היא הייתה בפנימייה, פנימייה אחרת. לא קיבלו את שתינו באותו מקום.

שמה?

[ב'] והיום [ב'] [ב' ש'].

...

היא אמרה שאינה יודעת (מי אביה).

...

אחרי שאני באתי נסענו להביא אותה, היא הייתה בסביבות גיל 9.

...

אמא הכירה מישהו לפני שבאנו לארץ.

שמו?

המשיבה: [ש' צ']."

דברים אלו נתמכו גם על ידי דברי האחות כמסיחה לפי תומה.

אין ספק שהעובדה שהמשיבה גדלה שנים רבות במוסד ובמנותק מאמה, גרמה לקשר רעוע בינה לבין האם. כפי העולה, גם הקשר של האם עם האחות [ב'] לא היה רצוף ולא היה יציב. הדברים העולים מתוך דבריה של [ב'] לחוקר מתאימים לגירסת המשיבה, ומאששים את היחסים האמביוולנטיים שבין המשיבה לאמא [מ'], שגרמו למרירות רבה של המשיבה כנגד אמה, ועיין לקמן.

לדברי המשיבה, אמה נישאה ל[ש' צ'] זמן קצר לפני שעלתה לארץ. לדבריה, הלה היה משתכר ומכה את אמה. בעת עלייתו לארץ הצהיר [ש' צ'] הנ"ל שהוא יהודי. לאחר מספר חודשים התגלה שהדבר לא נכון, ובתאריך 3/66 שונה רישומו לנוצרי. הלה נפטר בשנת 80 ונקבר בבית קברות נוצרי. בין אם נקבל את דבריה ש[ש' צ'] אינו אביה ובין אם לא נקבל, הדבר אינו משליך על יהדותה, הנקבעת על פי אמה.

ג)          בתחילת עלייתה לארץ הייתה כתובתה של המשפחה במשרד הפנים בקריית שמונה. לא ידוע לנו אם המשפחה גרה שם בפועל. נוהל הרישום בתעודות זהות שנהג אז היה שכשילד הגיע לגיל שש עשרה הוצאה לו תעודת זהות, ואין רושמים את הילד בתעודת הזהות של הוריו. המשיבה, שכשהגיעה לארץ הייתה בת שש עשרה ויום, לא נרשמה בתעודת אמה. בבקשת האם [מ'] להוציא תעודת זהות, ביקשה לרשום בתעודה גם את בתה, אך הבקשה לא נענתה. לאחר זמן עברה האם להתגורר באזור חיפה, וגרה במספר מקומות.

במועד בו הגישה האם [מ'] לראשונה בקשה למתן תעודת זהות, הגישה גם המשיבה [א' ש'] בקשה זו. למרות שהכתובת שנרשמה בתעודות הזהות של האם והבת הייתה בקריית שמונה, בפועל כנראה שניהם לא גרו שם, ועל פי הנתונים במשרד הפנים נשלחו התעודות לכפר סבא, המקום בו התגוררה המשפחה סמוך לעלייתה, לפי דברי המשיבה בהופעתה בפנינו. מסתבר שזמן קצר אחרי עלייתה לארץ, עברה המשיבה ללמוד בפנימייה.

בשנת 69 הגישה המשיבה בקשה לשינוי שם מ[א'] ל[ש' א']. על ההודעה נרשם שאגרת שירותים (בול) טרם שולמה. לתיק מצורף מכתב משרד הסעד מיום י"ג בניסן תשכ"ט (01/04/1969), וזו לשונה:

"לכבוד

משרד הפנים, מרשם תושבים

בית הממשלה

חיפה.

א.ג.נ.,

הנדון: [ש' א'] (שינוי שם ותעודת זהות).

בזה אנו מבקשים לשחרר את הנ"ל מתשלומי האגרה.

הנ"ל נמצאת בטפולינו המלא והישיר. (הנ"ל כעת בתהליך שיקום)."

ביום ט"ז בניסן תשכ"ט (4.4.1969) הוציא משרד הפנים תעודה המעידה על שינוי שמה של המשיבה ל[ש' א']. מסמך זה מוכיח שהמבקשת לא התגוררה עם אמה והייתה בטיפול משרד הסעד.

מסמכים נוספים הנמצאים בתיק משרד הפנים מוכיחים שלמרות שלפעמים כתובתה של המשיבה הייתה אצל האם, בפועל היא גרה בנפרד ובמנותק מהאם. בתיק ישנו מזכר משרד הפנים המורה על עובדה זו, וספק אם האם ידעה היכן בתה מתגוררת. לא ידוע לנו האם הסיבה לעזיבת מגורי האם הייתה בגין חוסר הקשר שנוצר בתקופת הילדות (עד גיל ארבע-עשרה בו התגוררה המשיבה בפנימייה בנפרד מן האם) או בגין העובדה ש"בעלה" של האם היה משתכר ונוהג באלימות, דבר שלא אפשר מגורים בבית. בתיק משרד הפנים ישנם מסמכים של משטרת ישראל, המורים על התנהגותו הפלילית של [ש' צ'] הנ"ל, והמאששים גירסתה של המבקשת לגבי התנהלותו של בעלה של האם. יש לציין שגם האחות שעלתה עם האם בהיותה בת אחת עשרה, עברה גם היא להתגורר במוסד מחוץ לבית. כפי העולה ממסמכי משרד הפנים, כבר בהיותה בת 16, התגוררה האחות [ב' ש'] במוסד מוסינזון בהוד השרון.

ביום י"ב באדר תשל"א (9.3.1971) שינתה גם האחות [ב'] את שמה ל[ב' ש'].

אין ספק שמתוך המסמכים שהוצגו בפנינו עולה שהאם הייתה אישה קשת-יום, וכנראה שבנסיבות העניין לא הייתה יכולה לגדל את בנותיה.

ד)       מתוך תמליל השיחה של החוקר עם האחות [ב'] עולה, שמצד אחד הקשר בין המשיבה לאמה היה הדוק יותר והיא טיפלה בה במסירות, ומצד שני הייתה תקופה מסוימת שבגין מריבות התרחקה המשיבה מאמה ואמרה לכולם שאמה נפטרה. כאמור, אמירות אלו נאמרו על ידי האחות כמסיחה לפי תומה, והם מהימנים מאוד לבירור המציאות. להלן חלקים מהדו-שיח בינה לבין החוקר הפרטי שניסה לדובבה, המתארים את מערכת היחסים שבין המשיבה לאם:

"[ב']: לא, על אחותי. היה איזשהו קטע, שלב של החיים שלה, של אחותי, שהיא החליטה שהיא כאילו מתנתקת כאילו והיא אמרה שאימא שלה נפטרה?

...

חוקר: למה?

[ב']: כעסים, אני יודעת מה?... כי אחותי למעשה היא טיפלה בה רוב השנים, אני פחות.

חוקר: למה רצתה להתנתק מאימא שהיא ילדה אותה?

[ב']: אה רבו שמה [...]

היא זכרה לה את זה.

אבל הם היו ביחסים כאילו[...] נורא[...]

...

חוקר: ואז אמרה שנפטרה? ככה סתם להגיד?...

[ב']: היא כעסה, לא יודעת, על כל מיני אנשים. לא משנה, כאילו, עזוב, זה משהו ש[...] אמ[...]

...

היא מאוד כעסה על... אני לא יודעת מה היה שם בדיוק בניהם [...] ושהייתה צעירה זה יכול להיות בגיל של[...]

לפני הנישואין [...] כל ההתבגרות שלה [...] לא יודעת."

תוך כדי השיחה ניסה החוקר לדובב את האחות לגבי העובדות הידועות לה ולמעשה על יהדותם. וז"ל חלק מהתמליל:

"חוקר: אז רגע, למעשה אני מבין שאחותך בכלל לא יודעת אם היא יהודייה?

[ב']: היא חושבת שהיא לא, היא כמעט בטוחה... לא, בארץ היא רשומה כיהודייה, אוקי

חוקר: אז איך רשמו אותה בארץ?

[ב']: יהודייה שעלינו לארץ.

[...]

אבל האמת שזה כאילו, לא יודעת מה [...]

[...]

כי אימא שלי לא סיפרה לה כלום, היא לא הייתה מוכנה... לא הייתה מוכנה לדבר על התקופה הזאת

[...]

חוקר:... ואת לא זוכרת איפה היא למדה. את למדת בבית ספר יסודי, והיא במוסד חינוכי, כנראה קתולי.

[ב']: כנראה.

[...]

בגלל זה היא אומרת שהיא לא יהודייה. (צוחקת), סתם, לא יודעת, היא...

[...]

שמה היא הייתה הולכת לכנסייה, אחר כך הפסיקה.

כן, כשהתחנכה שם, בזה.

אז הייתה הולכת.

חוקר: אבל לא, כשהייתה באה אליכם הביתה?

[ב']: לא, זהו. היא הפסיקה.

חוקר: באה אליכם הביתה לפני שבאתם לישראל כנראה.

[ב']: כן, כן, כן.

[...]

תקשיב רגע, גם כשהייתה כאילו לא מזמן, אצלנו גם, כשהבת שלי עשתה שורשים, היא לא הייתה מוכנה..., לא הייתה מוכנה לשחרר.

[...]

לא, היא לא חושבת שהיא לא יהודייה.

היא חושבת שכאילו אבא שלה לא יהודי."

מדברי האחות משמע שמערכת היחסים שבין המשיבה לאמה הייתה אמביוולנטית. מצד אחד המבקשת טיפלה באמה, ומצד שני היה מתח ביניהם, ותקופה מסוימת אף ניתקה קשר וסיפרה לאחרים שאמה נפטרה. אין ספק שהמשיבה היא בתה של [מ']. גם המשיבה וגם אחותה יודעות שאביהן לא יהודי. המשיבה משוכנעת ולמעשה ידעה (שהרי הייתה נערה בעת עלייתה) שבעלה של האם אינו אביה, ולדבריה גם אינו אבי אחותה. גם [ב'] יודעת ש[ש' צ'] הנ"ל אינו אביה של המשיבה, אך אינה יודעת מי אביה. שתי האחיות לא שמעו מהאם את תולדות עברה, ובין כך ובין כך גם המבקשת וגם אחותה יודעות שהן יהודיות בגלל שאימן יהודייה, ומעולם לא עלה פקפוק במחשבתן בקשר ליהדות אימן. ואף שאביהן נוכרי, שתיהן ידעו וסיפרו שבשל מוראות השואה והעבר הקשה שלה הסתירה האם את עברה, עבר שנותר כחור שחור לגביהן. עם זאת בתקופה בה הייתה המשיבה במוסד בפולין, מוסד קתולי, הייתה הולכת לכנסייה להתפלל, דבר שנפסק עם עזיבתה את המוסד. אף שיכול להיות שההרגשה של קשר לנצרות נשארה, אך דבר זה אינו עולה כלל, לא מתוך דברי המשיבה ולא מתוך השיחות הארוכות שנוהלו עם האחות. אין ספק ששתי האחיות שעלו לארץ עם אימן ובעלה לא ידעו דבר על מוצאן, וכל ידיעתן היא מאם המשיבה שרשמה והודיעה, בעת עלייתן, שהיא והן יהודיות.

ה)      ביום י"ב בתשרי תשל"א נרשמה המשיבה לנישואין עם [י' ח'] ברבנות קריית מוצקין. המבקשת הופיעה בפני הרב מרדכי פוגלמן רושם הנישואין ורב קריית מוצקין. בפרטים כתוב שלפי תעודת הזיהוי אביה הוא [ש' צ' ש'], נוצרי, ובסוגריים נכתב (יוסף [ש']). לפי העולה מדבריה בפני בית הדין, שם אמה לפני הנישואין וכן שם המשיבה לפני נישואין אלו היה [ש'], אף שלא ידעה מי אביה הביולוגי. מתוך החתימות על דף זה שבו חתמה המשיבה במקום חתימת הכלה ופעם נוספת במקום חתימת אם הכלה, כנראה חתמה בטעות, שהרי הייתה צריכה לחתום באותו דף במקום חתימת הכלה ולא הייתה נצרכת חתימת אמה מפני שהיא הייתה בת למעלה משמונה-עשרה.

בכתובת המבקשת רשום שהמבקשת היא בת [י'], אך בתעודת הנישואין נרשם [ש' צ'] שהוא המופיע כאביה בתעודת הזהות.

מנישואין אלו נולדו ארבעה ילדים: [אי'] ילידת כ' באב תשל"א (11.8.1971), [ני'] ילידת ו' באייר תשל"ג (8.5.1973), [ע'] יליד כ"ד באייר תשל"ו (24.5.1976), [שי'] ילידת י"ד באב תשל"ט (7.8.1979). ילדי המשיבה ו[י' ח'] נשואים, ויש להם ילדים. כמו כן גם ל[ב'] [ב' ש'] שני ילדים שנולדו מחוץ לקשרי נישואין.

בי"ב בסיון תשמ"ז התגרשו המשיבה ו[י' ח'] בעלה הראשון. במעשה בית דין שניתן עם סידור הגט נכתב שמה של המשיבה "דמתקריא [ש']". לא נכתב שם האב. משמעות הדברים שהמשיבה הודיעה לבית הדין ש[ש' צ'] אינו אביה, ובית הדין היה מודע שלא ידוע שם אביה. ועל כל פנים יוסף [ש'] הרשום בתחילה אינו אביה.

ביום ט"ו בכסלו תשנ"ב (22.11.1991) נולד [מ'] בנה של המשיבה מ[י' א']. באותה עת היה [י' א'] נשוי עדיין ל[מ'א'], אמה של המתלוננת [ר'], וממנה התגרש רק בשנת תשנ"ב.

ביום כ"ג באייר תשנ"ג (14.5.1993) פנתה המשיבה למשרד הפנים וביקשה לשנות שם משפחתה מ[ח'] ל[א'], כיוון שיש לה בן מ[י' א']. הבקשה אושרה ביום ל' בשבט תשנ"ג (21.2.1993).

בי"א באדר תשס"ד נרשמה המשיבה לנישואין עם [י' א']. בטופס הרישום כתוב שאביה [ש' צ'][ש' צ'] ואמה [מ'] נפטרו. עוד כתוב שאחותה [ב'] נשואה. בא' בניסן תשס"ד, (22.3.04), נישאה המבקשת ל[י' א']. על תעודת הנישואין חתום הרב יוסף אוחנה, רב העיר קריית מוצקין ורושם הנישואין. אין ספק שהמשיבה לא אמרה אמת במסירת נתונים אלו. אמה של המבקשת הייתה בחיים באותה עת, ונפטרה רק מספר שנים אחרי כן ביום ב' באלול תש"ע (12.8.2010). כמו כן אחותה של המשיבה [ב'] [ב' ש'] לא נישאה מעולם.

כאמור לעיל בריש דברינו, בשל סכסוך משפחתי פנתה [ר' ל'], בתו של [י' א'] מנישואיו הראשונים, למשרד הפנים, בתלונה שהמשיבה אינה יהודייה. אף שמכתבה מתויק בתיק משרד הפנים, פנייתה לא טופלה מפני שלא הייתה עילה חוקית לטפל בפנייה זו. מלבד זאת, הרב יוסף אוחנה, רושם הנישואין והרב של קריית מוצקין, פנה להנהלת בתי הדין לצורך בירור יהדותה של המבקשת, מפני שלטענתו המשיבה הוליכה שולל את הרבנות בקריית מוצקין, הציגה מצג שווא שהיא יהודייה למרות שאיננה כזאת. הפונים עמדו על אי דיוקים בהצהרותיה של המשיבה. בתו של [י' א'] מגיעה לידי מסקנה שהמשיבה אינה יהודייה, והרב אוחנה דורש בירור העובדות. אין ספק שהמשיבה לא דייקה בדבריה ואולי גם שיקרה במזיד. וחובתנו לברר האם יש בעובדה שהמשיבה לא דיברה אמת, בכדי לקבוע שהמשיבה אינה יהודייה.

ו)       מתוך הדברים שהארכנו לעיל עולה ש[ש' צ'] הרשום כאביה של המשיבה בתעודת הזהות, אכן אינו יהודי. אך מתוך דבריה בדיון שבפנינו ובעיקר מתוך דברי אחותה, מסתבר שהלה נישא לאמה [מ'] ואין הוא אביה הביולוגי. ואכן הדברים נרשמו בטופס רישום הנישואין שהלה נוצרי. אלא שבטופס הרישום כתוב שאביה [י' ש']. נראה שגם דברים אלו אינם נכונים, אלא נאמרו לאור חקירת הרב רושם הנישואין הרב פוגלמן. איננו יודעים מהיכן הומצא השם [י'] (שם אביו של [ש' צ'] בכרטיס הרישום הוא יוסף, ומסתבר ששם זה נרשם כדי להסוות העובדה שאביה לא יהודי). אין ספק שלא היה מקום לרשום בכתובה בעת נישואיה הראשונים [ש'], שהרי אין אנו יודעים ומסתבר שגם המשיבה אינה יודעת מיהו אביה. יש להוסיף שגם בכתובה רשום [ש בת י'] בתחילה, ובהמשך כתוב רק [ש'] בת [...] (פעמיים) בלי להזכיר שם האב (אך דבר זה הוא טעות של הרב עורך החופה, ואולי מכיוון שלא היה בטוח שזה אביה). אף אם נאמר שדבר זה פוסל את הכתובה, אין זה מעלה או מוריד לגבי כשרות נישואיה וכשרות ילדיה אם היא יהודייה. נוסיף שמתוך העולה בפרוטוקול אמה לא הוזמנה לנישואין מפני שהמשיבה חששה שתגיע עם [ש' צ'] הנ"ל, שהיה בדרך כלל שיכור וחששה שיעכיר טקס שמחת נישואיה.

יש להוסיף שאם הרב רושם הנישואין בפעם השנייה היה מדקדק היטב בתיק רישום הנישואין הראשון שבו נכתב ש[ש' צ'] נוצרי ונמחק, ובכתובה בנישואין הראשונים ששם האב הושמט פעמיים ובעיקר במעשה בית הדין שבו הושמט שם האב, היה עולה על העובדה ש[ש' צ'] אינו אביה של המשיבה, בין משום שאינו אביה כלל, או שאינו אביה על פי דין מפני שהוא נוכרי.

מסתבר מאוד שהרב מרדכי פוגלמן שרשם הנישואין הראשונים, והוא עצמו היה רב בקטוביץ, פולין, מכיר היטב אורחות יהודי פולין, עמד על הדברים בעת רישום הנישואין. הרב פוגלמן ששימש ברבנות קריית מוצקין במשך ארבעים וארבע שנים, היה בעת רישום הנישואין כבן שבעים ושתיים. הרב נפטר בשנת תשמ"ד, שנים רבות אחרי כן, ונראה שאף שהיה חולה בסוף ימיו. באותה עת היה בשיא כוחו והבנתו, כפי שביררתי אצל בני המשפחה, ולפיכך לא מסתבר שלא בדק הדברים. מסתבר יותר שבתחילה כתבה המבקשת את שם האב הרשום בתעודת הזהות, וכשנשאלה על ידי הרב רושם הנישואין על העובדות, צוין שהלה נוצרי, דבר שנמחק אחרי כן והוסף שאביה יוסף [ש']. הן אמת שנראה שעובדה זו לא נכונה, אך לא מסתבר שהרב פוגלמן לא בדק את יהדותה באותה עת, במיוחד שהיה רב שהגיע מפולין ואורחות יהדות פולין ומוראות השואה היו ידועים לו, שהרי הוא ומשפחתו עברו מוראות אלו, ואכמ"ל.

והנה כפי שכתבנו, ודאי שהמשיבה אינה טלית שכולה תכלת, ובוודאי סיפרה דברים שאינם נכונים. אך מסתבר שתלאות חייה הצריכו והרגילו אותה לשנות ולהסתיר דברים. ובפרט שהרבה פעמים אכן לא ידעה שהרי כפי שאמרה בפנינו ומדברי אחותה עולה שהאם סירבה בכל תוקף לספר להן על מה שקרה לה בשנות חייה הראשונות ובעת המלחמה. גם העובדה שאמרה בעת רישום הנישואין השני שאמה נפטרה, אף שהדברים אינם אמת, יכול להיות שאמרה כן מפני שרצתה לחסוך חקירות ושאלות נוספות. אך יותר מסתבר לומר, שלפי מה שהבאנו לעיל מתוך דברי אחותה [ב'], במשך תקופה מסוימת בה הייתה מסוכסכת עם אמה, היא הייתה אומרת לכל שאמה נפטרה. ויכול להיות שרישום הנישואין היה באותה תקופה. ולפיכך כתוב בטופס רישום נישואין מה שהייתה [ש'] מפטפטת לכולי עלמא. גם העובדה שציינה שאחותה נשואה, אף שאינה אמת, אינה מעלה ואינה מורידה לגופם של דברים, ולכן אין בכל השקרים ששיקרה בכדי לקבוע שהיא איננה יהודייה.

נוסיף ונאמר, קביעת יהדותה של המשיבה מהווה קביעה גם לגבי חמשת ילדיה וגם לגבי נכדיה וילדי אחותה [ב']. ומשכך יש בדבר נפקא מינה הלכתית, כפי שיבואר.

דין מי שבא ואמר "ישראל אני"

כפי שכתבנו, מסתבר שהרב פוגלמן שהוא יליד פולין והיה רב בפולין, ערך בדיקה כראוי על מי שמגיעה מפולין וטוענת שהיא יהודייה. וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. מסתבר שגם אביה של המשיבה אינו יהודי. עם זאת, הדבר הקובע את יהדותה הוא מעמדה של אמה. אין ספק שאביה של [מ'] אמה, ששמו היה [מ'], היה יהודי. השם [ר'], שם אמה של [מ'], הוא שם שנשאו בין יהודים בין נוכרים, ואינו מהווה ראיה החלטית שאמה יהודייה. עם זאת, לאור העובדה שאם המבקשת [מ'] נולדה בשנת 29, ואם נקבל לדבריה שהייתה לאמה אחות בשם [ש'] שהיא גדולה ממנה ב-15 שנים, ולפי זה נישואי הוריה היו בתקופה בה לא הייתה אפשרות לנישואי תערובת, מפני שב-1913 לא היו נישואין אזרחיים אלא דתיים, כפי שכבר הארכנו במקומות רבים.

אך אף אם לא נקבל סיפור זה, ברור שבשנת 1928, שנים לא רבות אחרי המהפכה, עדיין נישואי התערובת לא היו רבים. בית הדין ניסה לברר עם המשיבה על תולדות דודתה [ש'], שהיא ובני משפחתה היגרו לדבריה מפולין לקנדה בשנות השישים, אך הקשר ביניהן לא היה הדוק, וכשנפטרה הדודה הוא נותק. אף שלכאורה הדבר לא ברור מדוע לא תשמור האם [מ'] והמשיבה קשר עם משפחתה שנותרה, דבר זה אינו מוקשה לאור העליבות בה חיה המשיבה ובעיקר אמה. ולפיכך לא מן הנמנע שאכן לא היה קשר מפני שלמבקשת הנמצאת בארץ קשה היה לשומרו, ובפרט לפני שנים רבות, ולדודה שמצבה הכלכלי היה טוב, לא היה עניין בקשר זה. הקשר הנזכר שהיה או לא היה, אינו מהווה ראיה או סתירה לעצם הטענה.

זאת ועוד, העובדה שהאם נמנעה מלספר את תולדותיה לבנותיה ולילדיהן היא תופעה שהייתה מצויה אצל ניצולי השואה. לדברי אחות המשיבה, האם קפצה מהרכבת והצטרפה לפרטיזנים. לא ידוע לנו אם הדברים נכונים, אך אם הדברים כן, גם דבר זה מסביר הימנעותה מלספר ולהסתיר הדברים. לפי דברי המבקשת וכן מתוך דברי אחותה, מסתבר שהאם ילדה אותה ללא נישואין. אחותה העלתה השערה שהמשיבה נולדה בעקבות אונס, דבר המסביר גם הוא הימנעותה של האם מלספר הדברים. אין ספק שבעלה של האם היה נוצרי, יכול להיות שחי עמה שנים רבות, אך בפועל לדבריה נישאה זמן קצר לפני העלייה. האם, בעלה והבנות עלו לארץ בשנת 1965, בזמן שהמצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד (ואכן מצבה של המשפחה היה קשה, והבנות גדלו במוסדות). אם נאמר שאם המבקשת איננה יהודייה, ובעלה ודאי אינו יהודי, איזו סיבה יש לשני נוצרים פולנים להגיע למדינת ישראל באותה תקופה. אף שהמצב הכלכלי בפולין גם הוא לא היה טוב באותה עת, עדיין המצב הכלכלי ששרר במדינת ישראל, מדינה קטנה ומוקפת אויבים (בלא ההילה של מלחמת ששת הימים), ולפיכך, אם אמה של המשיבה לא הייתה יהודייה אין כל היגיון שתעלה לארץ.

כמו כן, מדינת ישראל באותה עת לא הייתה להוטה להביא עולים. ומשכך יש לקבוע שאכן בשגרירות בוורשה נעשה בירור ונקבע שאם המשיבה יהודייה, ולפיכך קיבלו היא ומשפחתה אישור לעלייה. הדברים נכונים בין אם היוזמה לעלייה הייתה שלה ובין אם היוזמה הייתה של קרוב משפחה מהארץ, לא מסתבר שאם אם המשיבה לא יהודייה ונשואה לאינו יהודי, הלה ירצה להביאם לארץ כשלמעשה אין להם קשר לישראל מכיוון שאינם יהודים. בין כך ובין כך רוב העולים באותה תקופה היו יהודים, ולפיכך יש לסמוך על אמירתה שהיא יהודייה. נוסיף ונאמר, אם המשיבה ובנותיה הצהירו שהן יהודיות, וכן גם בעלה של [מ']. הדבר נבדק, והתברר ש[ש' צ'] שיקר ולפיכך נשללה זכאותו. מסתבר מאוד שבעקבות כך נבדקה היטב גם זכאותה של האם, ועל כרחך שנמצא שהייתה הוכחה ליהדותה, או שעל כל פנים לא נמצאה סתירה לקביעה זו.

בין כך ובין כך אין בכל החומר שהוצג בפנינו אמירה של המשיבה או אֵם המשיבה הטוענת שהיא אינה יהודייה. אדרבה, אחות המשיבה סיפרה לפי תומה שאין לה ספק שאמה יהודייה ואף היא יהודייה, ואמרה שכך חושבת אחותה, המשיבה בפנינו, שאף על פי שגודלה במוסד נוצרי ונהגה באורחותיהם באותה תקופה, משהגיעה לארץ זנחה את החינוך בו חונכה. ולפיכך לא נמצא בכל החומר שבפנינו אמירה כלשהי מצד המשיבה או אחותה שהן אינן יהודיות.

ז)       אין ספק שבעת עלייתה לארץ, הצהירה אמה של המשיבה בפני השגרירות בוורשה, בפני פקידי משרד הפנים וכן בשאלון הרישום שהיא יהודייה. כמו כן, המשיבה נרשמה לנישואין כיהודייה וכן ילדיה, ודינה כמי שבא בפנינו ואומר ישראל אני שהוא נאמן ולא צריך להביא ראיה לדבר.

מקור דין זה הוא מדברי רבינו תם בספר הישר חלק החידושים סימן של"ו, והובאו הדברים בשמו בתוספות פסחים ג' ע"ב שכותבים וזו לשונם:

"ואנא אכילנא משופרי שופרי. מכאן אין ראיה שנאמין לכל הבא לפנינו ואומר ישראל אני, דשאני הכא דרוב ישראל היו ואזלינן בתר רובא. אך יש להביא ראיה מפרק החולץ (דף מ"ה ע"א ושם) דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וכן מההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. והיינו משום דמצי למימר ישראל אני. והא דאמר בהחולץ (דף מ"ו ע"ב) מי שבא ואמר גר אני יכול נקבלנו תלמוד לומר אתך במוחזק לך התם מיירי במוחזק לן באבהתיה שהם נכרים דאי לאו הכי נאמן במיגו דאי בעי אמר ישראל אני."

ומבואר מדבריו דבמקום דאיכא רוב ישראל נאמן באמירתו, דתלינן דהוא מהרוב, כמו במעשה של ההוא נכרי בירושלים דשם היו רוב ישראל. אך הוכיח מהמעשה דיבמות מ"ה ע"א באחד שבא לפני רב ואביו היה נכרי ואמו ישראלית ואמר רב שילך למקום אחר וישיאוהו אישה ששני הוריה יהודים, ורב היה בבבל דשם היו רוב נכרים, ומשמע שגם בכהאי גוונא נאמן. ועוד הוכיח ממעשה של ההוא שבא לפני ר"י ואמר נכרי אני, שהיה נאמן רק לגבי עצמו משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, משמע שהא לאו הכי נאמן באומר ישראל אני. ומסקנתו היא שדווקא היכא שמוחזק לן שהיה גוי קודם, אינו נאמן לומר התגיירתי וישראל אני לסתור את חזקת עכו"ם, הא לאו הכי מהימן. ואף מי שאינו ידוע לנו אם הוא עכו"ם או ישראל, דהיינו שאין לו חזקה, ואומר התגיירתי, נאמן במיגו שהיה אומר ישראל אני.

והדברים נשנו בתוספות יבמות מ"ז ע"א ד"ה במוחזק, שזו לשונם:

"במוחזק לך. אומר רבינו תם דדוקא בדידעינן דהוה עובד כוכבים מעיקרא דאי לא הוה ידעינן מהימן, מגו דאי בעי אמר ישראל אני דמהימן כדמשמע בריש מסכת פסחים (דף ג' ע"א ושם) גבי ההוא עובד כוכבים דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים ואין לומר שאני התם דהוו סמכי ארובא דהוו ישראל דהא בכל מקום נמי איכא רובא דרוב הבאין לפנינו בתורת יהדות ישראל הם."

ומבואר מדברי התוספות שם, שאף במקום שאין רוב ישראל איכא רוב אחר, שרוב הבאים לפנינו ואומרים שהם יהודים, הם אכן יהודים.

וכן כתב בתוספות הראש ביבמות שם:

"וכי תימא היינו באתרא דרובא ישראל, אם כן אנן נמי נסמוך אהא דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראל הם."

וכוונת דבריו היא שמההוא דאתי לקמיה דרבי יהודה לכאורה גם אין ראיה, דיש לפרש שהיו שם רוב ישראל דהרי רבי יהודה בארץ ישראל, ואכתי מהיכא נימא לגביהם שהיו בחו"ל והיה רוב עכו"ם. ותירץ דאכתי איכא רוב, דרוב הבאים לפנינו ומצהירים שהם יהודים הם אכן יהודים (עיין שם שלא הביא ראיה מעובדא דרב שהיה בבבל).

וכן כתב גם בחידושי הר"ן בפסחים ג' ע"ב:

"ואנא אכילנא משופרי שופרי. מהא משמע דמי שבא לפנינו ואמר ישראל אני נאמן ואינו צריך ראיה. ולא תימא דוקא כי הכא דרובא ישראל נינהו, אלא אפילו בחוצה לארץ דלאו רובא ישראל [נינהו] נאמן. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק החולץ דרב דמכשיר בגוי הבא על בת ישראל, אמר ליה לההוא זיל גלי או נסיב בת מינך, והתם חוצה לארץ הוה, דבבל הוה."

הרי שהוכיח מההיא עובדא דרב. אלא שבדברי הר"ן לא כתב במפורש, כאמור בתוספות ובתוספות רא"ש ביבמות דסמכינן ארובא דרוב הבאים לפנינו ואומרים ישראל אני נאמן. ועיין עוד בחידושי רבינו דוד בפסחים שם שכתב כדבריו ומשמע שעיקר ראיתו מההוא דאתא לקמיה דרב, אך גם הוא לא הזכיר סברת התוספות והתוספות ראש ביבמות משום דרוב הבאים לפנינו ואומרים ישראל אני הם יהודים.

והדברים מפורשים גם בדברי הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א ביבמות מ"ו ע"ב, וזו לשון הרשב"א שם:

"הסכימו כל המפרשים דוקא במוחזק לן בגוי ובא ואמר נתגיירתי, אבל במי שלא נודע ובא ואמר גוי הייתי ונתגיירתי נאמן, משום מיגו דאילו אמר ישראל אני..."

ומבואר מדבריו שהעיר שכן כתבו כל המפרשים, ופשוט להם שמי שאמר ישראל אני נאמן.

ובחידושי הריטב"א ביבמות שם הביא גם הוא ראיה מסוגיא דפסחים, וכתב:

"דהכא מיירי בדמוחזק לן שהיה גוי, הא לאו הכי כל שבא ואמר ישראל אני או גר נאמן וסומכים על פיו לכל דבר, דמילתא דעביד לאיגלויי היא ולא משקר, וכן מעשים בכל יום."

דברים אלו הובאו גם בנימוקי יוסף, אבל נתן טעם אחר לנאמנותו משום דהוי מידי דעבידא לאיגלויי, ופירוש הדבר דסמכינן על סברה זו להאמינו, אף שברור שיש מקרים שיש מי שבא וטוען ישראל אני, ובאמת הוא משקר, וכעובדא דפסחים, אולם בעלמא סמכינן על סברה זו ומאמינים לו כל עוד לא נסתרה אמירתו. ואף בעובדא דפסחים כשחקרוהו לאחר שבא שנית התגלה ששיקר. ובריטב"א פסחים הביא גם כן דין זה, אבל לא נתן טעם בדבר.

האם צריך בדיקה לאשר יהדותו

ומדברי הגמרא ביבמות מ"ה ע"א "זיל גלי ונסיב" משמע שישיאוהו בלי בדיקה.

והתוספות והתוספות ישנים והתוספות רא"ש שם, ד"ה זיל, הקשו איך יתנו לו מיוחסת, והא צריך ראיה שהוא כשר, וכתב התוספות רא"ש (ובתירוציו כלולים תירוצי התוספות):

"זיל איטמר או נסיב בת מינך. וא"ת והיאך יתנו לו מיוחסת והא בעי ראיה כדאמרינן בפ"ב דכתובות מעלין מתרומה ליוחסין, וי"ל הני מילי להשיא בתו לכהן העובד על גבי המזבח, או אנמי התם מיירי דנפק עליה קלא דפסיל, אי נמי ההיא כרבי מאיר אבל חכמים אומרים כל המשפחות בחזקת כשרות הן."

ומתוך דבריהם משמע שוודאי להשיאו אישה כשרה בסתם, היכא שלא יצא עליו שם פסול, משיאין לו, אפילו בלא ראיה ואף ללא בדיקה.

וההבדל בין הני תירוצים הוא דלשיטה קמייתא מה דבעינן ראיה הוא לעניין יחוסי כהונה בלבד, אבל בישראל לא בדקינן כלל. ולשיטה השלישית אף בישראל בדקינן לעניין יוחסין לדעת רבי מאיר, ולדעת חכמים לא בעינן בדיקה.

ומה דנחלקו רבי מאיר ורבנן הוא בעניין פסולי קהל, ומתוך דברי התוספות דתלה דין זה במחלוקת רבי מאיר ורבנן, לרבי מאיר בעינן בדיקה אף מחשש שמא עכו"ם הוא, אלא שלדבריו פסקינן כרבנן.

וכן כתב הריטב"א שם וסומכים על דבריו לכל דבר, ומשמע גם להשיאו אשה.

אך בחידושי הרמב"ן ביבמות מ"ו ע"ב שם כתב:

"אבל ליוחסין צריך לבדוק. ולדברי חכמים שאמרו כל משפחות בחזקת מיוחסות הם, אף אישה משיאין לו... אבל הר' משה ז"ל כתב בחו"ל צריך להביא ראיה ואחר כך ישא אישה ישראלית, ואני אומר שזו מעלה ביוחסין."

ומשמע דנקט כדעת התוספות דבעינן בדיקה אף לנישואין בישראל, אלא דקיימא לן כדעת חכמים שכל משפחות בחזקת מיוחסות.

וגם הרשב"א שם, הזכיר דברי הרמב"ם.

ח)      ודברי הרמב"ם הם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג הלכה י' שכתב:

"אבל מי שבא ואמר שהיה גוי ונתגייר בבית דין נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, בד"א בא"י ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל אבל בחו"ל צריך להביא ראיה ואחר כך ישא ישראלית, ואני אומר שזו מעלה ביוחסין."

והנה הרמב"ם לא כתב מה הדין במי שבא ואמר ישראל אני, אמנם לסברת הראשונים שכתבו שנאמנות אדם לומר נתגיירתי בפני בית דין במיגו שהיה אומר ישראל אני, הוא הדין איפכא אם נאמן לומר הייתי גוי ונתגיירתי ודאי שיהיה נאמן לומר ישראל אני. מיהו הרמב"ם כתב שלצורך נישואין צריך להביא ראיה, ולדבריו הוא מדין מעלה ביוחסין. ועיין עוד ברמב"ם פרק כ' הלכה ז' והלכה ח':

"יצא כהן מיוחס ובא הוא ואשתו ובניו... צריך להביא עדים שאישה זו כשרה..."

ומשמע שצריך להביא עדים שהאישה כשרה. ומקור דבריו מכתובות כה,ב, והיא הסוגיא שממנה העירו התוספות בדף מז,א שהזכרנו לעיל, שמשמע שאין לאדם נאמנות להכשיר בנו לשאת מיוחסת, ואילו כשאומר ישראל אני נאמן.

והנה המגיד משנה בפרק י"ג הלכה ז' כתב:

"אבל במי שלא היה ידוע בחזקת עכו"ם מגו דמצי אמר ישראל אני ונאמן מצי למימר עכו"ם הייתי ונתגיירתי בבית דין פלוני, כן כתבו רובי המפרשים ז"ל וזהו דעת רבינו כמו שיתבאר למטה."

ומבואר מדבריו דסבירא ליה דדעת הרמב"ם כדעת הראשונים דנאמן לומר ישראל אני, והוא הדין נתגיירתי במיגו דהיה אומר ישראל אני.

והנה בפרק י"ג הלכה י' הביא תחילה דברי הראשונים שהזכיר בהלכה ז' וכתב:

"והוסיף רבינו להחמיר דאף על גב דנאמן משום מגו בחו"ל, אין משיאין לו אישה עד שיביא ראיה, ואפשר דיצא לו משום דהאי עובדא היה בארץ ישראל דוקא והיו כולם ישראלים. אבל בחו"ל צריך להביא ראיה. ואפילו לחכמים דסברי כל המשפחות בחזקת מיוחסות הן, כיוון שאין לזה חזקת משפחה צריך להביא ראיה."

ושנה הדברים בפרק כ' הלכה ה', דהקשה על דברי הרמב"ם שם מדוע צריך עדים להשיאו אישה דאין לחשוש לפסולי קהל דכל משפחות בחזקת כשרות, וכתב:

"ונראה לי שקושיה זו הכריחה לרבינו לומר [...] שמי שבא ואמר ישראל אני שנתגיירתי אין משיאין אותו אישה אלא אם כן יביא ראיה ואף על פי שלא ידוע שהיה גוי מעולם, ודין זה הוא בחו"ל או בזמן הזה בארץ [...] ואיפשר לדבריו ז"ל דהוא הדין במי שבא ואמר שהוא ישראל מעיקרו שצריך ראיה לענין היוחסין מפני מעלת יוחסין [...] ואף על פי שכל משפחות בחזקת כשרות, הני מילי במי שיש לו חזקת משפחה."

ויש לפרש דסבר כדחיית התוספות בפסחים דדווקא בארץ ישראל דאיכא רוב ישראל, חשיב רוב לסמוך על דבריו. אבל בחוצה לארץ שאין רוב ישראל אלא רק רוב הבאים לפנינו, לא סמיך על הך רובא. ותרתי בעינן רוב הבאים וחזקת משפחה. מיהו בתחילה כתב שדין זה הוא רק במי שנתגייר אלא שהוסיף שאף באומר ישראל אני. ומדברים אלו משמע שכל מי שבא ואומר שהוא ישראל, בין מפני שנולד ישראל בין מי שנתגייר, ויש לו מיגו שהיה אומר ישראל אני, מכיוון שאיננו יודעים חזקת משפחתו צריך להביא ראיה.

ועל פי דברי המגיד משנה האלה יש לומר שדווקא במי שבא ואומר נתגיירתי ולא היה מוחזק לגוי, שבזה צריך להביא ראיה, שהרי גם לדבריו אין לו חזקת משפחה ולא שייך לומר כל משפחות בחזקת מיוחסות. אבל מי שבא ואומר ישראל אני, שלדבריו יש לו משפחה ישראלית ובוודאי באומר מי משפחתו, שבכהאי גוונא יהיה נאמן גם לדעת הרמב"ם ללא ראיה.

אך עיין עוד במגיד משנה שם פרק כ' שהביא דעת הראשונים שדווקא לעניין כהונה להיות מקריב על גבי המזבח בעינן בדיקה ובזה מיירי הרמב"ם בפרק כ', אבל לנישואין גרידא לא בעי בדיקה ואלו דבריו בפרק י"ג.

והנה המגיד משנה בפרק כ' סיים:

"ומה שכתב בפרק י"ג הוא דוקא במי שמודה שהיה גוי מעיקרא אלא שנתגייר."

ומשמע שהיכא שאומר ישראל אני מעיקרא נאמן.

וכן כתב הים של שלמה בכתובות פרק ב' סימן מ', וזו לשונו:

"אבל לעניין חשש ממזרות ועבדות אין צריך שום עדות כדאיתא בפרק החולץ גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל ואמר לו רב יודא וכן רבא כי האי גוונא זיל גלי למקום שאינם מכירין אותך ויתנו לך בת ישראל כשרה וכן ההוא גוי דסליק ואכל פסחים בירושלים אף שכתב הרמב"ם בפרק י"ג דהלכות איסורי ביאה מי שאמר נתגיירתי וכו' שנאמן במיגו שיכול לומר ישראל אני. ודוקא בארץ ישראל ובימים הראשונים שחזקה הכל שם בחזקת ישראל אבל בחוצה לארץ או האידנא אפילו בארץ ישראל צריך להביא ראייה נראה דוקא אמה שאמר נתגיירתי [...] אבל אי אמר ישראל אני נאמן בלא ראייה כן דעת רבינו תם והרמב"ן והרשב"א והטור ולא כדעת רש"י והרמ"ה."

כשרות משפחת שאינה ידועה

בטור סימן ב' כתב:

"וכל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות ואיש או אישה שבאו להנשא אין צריך לבדוק אחריהם כלל, אבל רש"י פירש איש שבא לישא אישה צריך לבדוק אחריו קודם שישיאוהו. וכן כתב הרמ"ה ופירש הא דאמר כל המשפחות בחזקת כשרות היינו מאן דאית ליה חזקת כשרות אין צריך לבדוק אחריו, אבל מאן דלית ליה חזקת כשרות כגון שאין משפחתו ידועה צריך ראיה ליוחסין ואין עד אחד נאמן [...] אבל פסולי קהל אם בא לישא ישראלית לא שבקינן ליה עד דמייתי ראיה שמא עבד הוא. ולי נראה דלישנא דכל משפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במי שיש לו חזקה."

והנה הרמ"ה לא הזכיר בדברים אלו חשש עבד ולא הזכיר חשש גוי. ואי נימא דחשש אף שמא עכו"ם הוא, יש לפרש דבריו כמו שכתב המגיד משנה בפירושו הראשון דדעת הרמב"ם דבעינן שתהיה לו חזקת משפחה שלא קראו עליה ערער. ועיין בשו"ת מהרי"ט סימן קמ"ט מה שהקשה על הרמב"ם ומה שדייק בדבריו בשער המלך הלכות איסורי ביאה פרק כ', ואין כאן מקומו.

והנה במה שנחלקו הראשונים בדין מי שבא ואמר הייתי נכרי והתגיירתי, ולא היה ידוע לנו קודם שהיה נכרי, דברים אלו הובאו בטור יורה דיעה סימן רס"ח שהביא דעת רוב הראשונים ואחר כך הביא דעת הרמב"ם, וכן בשולחן ערוך שם סעיף י' שכתב:

"אבל מי שבא ואמר שהוא גוי ונתגייר בבית דין נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכתב הרמב"ם במה דברים אמורים בארץ ישראל ובאותן הימים שחזקת הכל שם בחזקת ישראל אבל בחו"ל צריך להביא ראיה ואחר כך ישא ישראלית שמעלה עשו ביוחסין."

והב"ח הכריע שם:

"ומיהו נוהגין להקל להאמינו אף להשיאו ישראלית, ואפשר דאף הרמב"ם מודה באורחים שבאים והם בחזקת ישראל שנאמן אף עכשיו שרובם גויים אף להשיאו ישראלית, שכל המשפחות בחזקת כשרות כמו שהתבאר באבן העזר סימן ב'."

הרי שהכריע והעיד שכך נוהגים למעשה כדעת רוב הראשונים, וכתב לפרש בדעת הרמב"ם כמו הפירוש השני במגיד משנה וכמו שכתב הים של שלמה, ודברי הב"ח הובאו בש"ך שם ס"ק כ"א.

ובשולחן ערוך אבן העזר סימן ב' סעיף ב' פסק:

"כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהם לכתחילה."

ובבית שמואל ס"ק ג' הביא דברי הרמ"ה וכתב שכן דעת המגיד משנה בתירוצו הראשון ורצה לומר שזאת היא גם דעת הטור והשולחן ערוך. ועיין בשער המלך פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה שכתב להוכיח מדבריהם איפכא. אך על כל פנים משמעות דברי הבית שמואל שמי שבא ואומר ישראל אני צריך להביא ראיה על כך.

ובבאר היטב שם ס"ק ד' הביא דברי בית הלל שכתב:

"מי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה, או בחור או בתולה [...] צריך ראיה שהוא ישראל. ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים כלשוננו ויודעים בכל טוב היהודים אעפ"כ צריכים ראיה וכן הוא תקנת מדינת ליטא שאין לסדר שום קידושין אלא אם כן יש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה."

אך עיין באוצר הפוסקים שהביא דברי הבית משה שכתב לבאר שאף לשיטת רש"י ורמ"ה, דסבירא להו שהיכא שאין משפחתו ידועה, אין לסמוך על חזקת כשרות וחובה עלינו לחקור ולדרוש אחרי כשרות המשפחה, אך היכא שחקרו ודרשו ולא יכלו לעמוד על הברור, שוב אזלינן בתר חזקה שכל משפחות בחזקת כשרות וסומכים להשיאו אשה. ועיקר הבדיקה הוא מעלה בעלמא וכמו שכתב הרמב"ם.

והנה הרשב"א בתשובה בחלק ה' סימן ט"ז במעשה שבאו יהודים מארץ רחוקה והחזיקו עצמם כישראלים, והשיב שכיוון שמחזיקים עצמם כישראלים אין ספק שאין מדקדקים אחריהם ומשיאים להם אשה. עיין שם בדבריו והב&