כתובה לאשה שהיה בה מום, והצדדים טוענים זה על זה טענת מרידה / פד"ר 818315/7

ב"ה

תיק 818315/7

 

בבית הדין הרבני הדין הרבני האזורי באר שבע

 

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא – אב"ד, הרב אהרן דרשביץ, הרב משה בצרי

התובעת:          פלונית          (ע"י ב"כ עו"ד ענת נוי פרי)

נגד

הנתבע:                       פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד אליאב ביטון)

 

הנדון: כתובה לאישה חולת אנורקסיה נרבוזה מלפני הנישואין, טענת מורדת

פסק דין

רקע עובדתי

לפנינו בני זוג שנישאו ביום כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006). לצדדים יש ילד משותף.

הבעל פתח תיק גירושין בכריכה ביום כ"ט בתשרי תשע"ב (27.10.2011). הצדדים התגרשו בתאריך י"ד בסיוון תשע"ג (23.5.2013).

ביום הגירושין, חתמו הצדדים על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד. בהסכם זה נקבע בין השאר כדלהלן:

א. הדירה תימכר למרבה במחיר וזכות ראשונים לאישה לקנות את הדירה.

ב. ימונה אקטואר להערכת שווי העסק וזכויות הצדדים.

ג. כל ענייני הרכוש והכתובה יידונו לאחר הגט.

בתאריך ח' טבת תשע"ד (11.12.2013), החליט בית הדין, שהדירה תעבור לבעלות האישה, והאישה תפקיד בנאמנות סך של 250,000 ש"ח עד בירור ענייני הרכוש והכתובה.

החלטה דומה התקבלה בתאריך ט' בכסלו תשע"ה (1.12.2014).

יש לציין שהאישה הסכימה שאם הדירה תעבור לבעלותה המלאה לא יהיו לה טענות ותביעות נוספות: לכתובה בסך 555,000 ש"ח, למחצית זכויותיה בעסק הבעל לשעבר, ועל הברחת נכסים של הבעל לשעבר.

התקיימו כמה דיונים.

בדיון שהתקיים בתאריך כ' בטבת תשע"ב (15.1.2012) נאמר:

"האישה: הגענו להחלטה לגירושין.

ב"כ הבעל: הבעל הגיש תביעה לגירושין [...] הבעל מבקש להתגרש ומבקש הסדרי ראיה.

הבעל: לפני שבוע עזבתי את הבית [...] המצב בלתי נסבל, ואי אפשר לחיות ככה למרות כל הניסיונות, חמש וחצי שנים אני חי בגיהינום.

האישה: אני גם רוצה להתגרש. אני הייתי בגיהינום של רעב."

ובדיון שהתקיים בתאריך כ"ה בניסן תשע"ב (17.4.2012):

"ב"כ הבעל: יש לנו תביעת גירושין שעדיין עומדת בעינה.

הבעל: אנחנו בנפרד כבר שלושה חודשים.

האישה: לעשות שלום זו בעיה – ניסינו ולא הצלחנו. הגענו למצב של פרידה ואני חושבת שלשנינו יהיה יותר טוב כך, בינינו לא הולך. ניסינו לא מעט זמן ויש מצבים לא נעימים בכלל."

סיכומים

הצדדים הגישו סיכומים בעניין תביעת האישה לכתובה.

להלן מסיכומי הבעל לשעבר בעניין הכתובה:

א.       הבעל סבל מאלימות מילולית ופיזית קשה ביותר תוך שאינו נסחף כלל ולא הגיב אף פעם אחת באלימות נגד האישה.

ב.       האישה עזבה את הבית פעמים רבות ללא ידיעת הבעל וללא אישורו אף לשבתות שלמות לבית הוריה.

ג.       הבעל סבל מאלימות מילולית של קללות קשות ואיומים חריפים מהאישה – נגדו ונגד אמו – ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

ד.       טענות האישה לאלימות הבעל נגדה והפיכתו לאדם מסוכן, לא התקבלו בבית המשפט.

ה.       האישה מנעה מהבעל קיום יחסי אישות כשנתיים קודם הגשת תביעת הגירושין ודינה כמורדת.

ו.        הבעל הציע ללכת לטיפול זוגי והאישה סירבה.

ז.          בגירושין הנובעים מיזמתה של האישה, היא מפסידה תוספת כתובה כיוון שהיא רוצה לצאת ממנו.

ח.       בית הדין קבע בתאריך ו' בסיוון תשע"ג (15.5.2013), שהאישה אינה מעוניינת בשלום בית ולכן חייבת לקבל גט באופן מידי.

להלן מסיכומי האישה בעניין הכתובה:

א.       תביעת האישה למזונות הייתה מוצדקת ונבעה מקמצנות מופרזת של הבעל.

ב.       אין כל עילה ממשית בתביעת הגירושין של הבעל, אשר יש בה כדי לשלול כתובתה של האישה.

ג.       הבעל נקט אלימות כלפי האישה, כולל אלימות פיזית ונפשית.

ד.       אירוע האלימות כביכול של האישה שתועד במצלמות היה אירוע מגמתי אשר יצר הבעל, כאשר הבעל מקלל את האישה ויוצר פרובוקציות כדי לנסות להתחמק מתשלום הכתובה ובכל מקרה זה היה אירוע חד־פעמי, שהתרחש הרבה אחרי פתיחת תיק הגירושים, לאחר שהמשבר בין הצדדים הגיע לשיאו ולאחר שהבעל תקף את האישה באירועי אלימות חוזרים. כמו כן, בפתיחת תיק הגירושין, הבעל לא ציין ולו במילה אחת בעניין אלימות חוזרת מצד האישה כעילה לשלילת כתובתה.

ה.       האישה סובלת מתת משקל בעקבות התעללות נפשית חמורה.

ו.        הבעל הגיש תביעת גירושין ללא כל התראה לאישה, כאשר הבעל מעולם לא הגיש תביעה לשלום בית ולא ניסה לפייס את האישה, ועל פי ההלכה במקרה כזה, היא זכאית לכתובתה.

ז.        הבעל מצד אחד טוען שהאישה מורדת מיחסי אישות ומצד שני לא הגיש תביעה להכריז על האישה כמורדת, ואף לא טען טענה זו בתביעתו המקורית. ולגופו של עניין, האישה מכחישה שלא היו יחסי אישות, אם כי אולי לא בתדירות שדרש הבעל וזאת עקב ההתעללות הנפשית והכלכלית של הבעל כלפיה, כולל קללות וגידופים ואיומים של הבעל כדי לקיים יחסי אישות.

דיון והכרעה

לאחר העיון בכל החומר שבתיק והסיכומים, המסקנה היא שהאישה לא הפסידה את זכאותה למלוא הכתובה, ובכל מקרה, האישה זכאית לפחות לסך של 370,000 ש"ח מדמי הכתובה, על כן קובע בית הדין:

1. הדירה תעבור לבעלותה המלאה של האישה (אם עדיין לא הועברה, על פי החלטה קודמת), וסך של 250,000 ש"ח, אם הופקד בנאמנות ב"כ הצדדים, יוחזר לידי האישה.
2. כל צד יישאר עם זכויותיו וחובותיו, כולל זכויות ממקום העבודה.
3. לא תשמע טענה בגין הברחת נכסים.
4. בעניין הטענה להחזרת דמי שימוש: תביעה זו נדחית. נימוקים בהמשך ההחלטה.
5. שאר הטענות בענייני הרכוש, נדחות (פרט לעניין התכולה). נימוקים בהמשך ההחלטה.

להלן נדון בטענות הצדדים בעניין הכתובה והנימוקים לזכאות האישה לכתובה ולתוספת כתובה:

יזמת הגירושין

אין חולק שהבעל הוא שפתח את תיק הגירושין ותבע להתגרש. הבעל אף הצהיר בפרוטוקול הדיון שהוא עזב את דירת מגורי הצדדים. אמנם אף האישה הצהירה בדיונים שאין מנוס מגירושין, אך מעשים אלו של הבעל (פתיחת התיק ועזיבת הדירה המשותפת), יוצרים מציאות עובדתית, שהגירושין הם בעטיו של הבעל. ואם כן: האישה זכאית לכתובה, אלא אם יוכיח הבעל את טענותיו שהאישה הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.

מקור הדין מובא בגמרא כתובות (דף עא ע"א) לעניין דברי תנא קמא במשנה שם (דף ע ע"א): "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות – יוציא ויתן כתובה". ומעמידה הגמרא את דברי המשנה באופן הבא: "כגון שנדרה היא וקיים לה איהו וקסבר רבי מאיר הוא נותן אצבע בין שיניה."

משמעות הדברים, שאף על פי שהאישה הייתה הראשונה ליזום את הגירושין, בכך שנדרה נדר שיש בו "עינוי נפש", ואף תבעה את הבעל להתגרש ממנו, מאחר שהבעל לא הפר לה את הנדר "ביום שומעו", הופך אותו לגורם שבעטיו הצדדים מתגרשים ומתחייב בכתובה.

כלומר: חיוב הכתובה אינו מוטל דווקא על הצד שפתח את התיק ויזם את הגירושין, אלא על הצד שגרם לגירושין.

דין זה מובא אף בטור (אבן העזר סימן קיח) וזו לשונו:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדונייתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה, כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיטב לא כתב לה, ואם תבע הוא גירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

העולה מהטור, שהזכאות או אי הזכאות של האישה לכתובה, תלויה בשאלה, בעטיו של מי מהצדדים נגרמו הגירושין. אם הגירושין היו ביוזמת ובעטיה של האישה – הפסידה כתובתה ואם הגירושין היו ביזמת ובעטיו של הבעל – לא הפסידה כתובתה.

יסוד דומה אפשר ללמוד מהתשב"ץ (שו"ת, חלק ב סימן ח), וזו לשונו:

"עוד שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבוא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער [...] שאין אדם דר עם נחש בכפיפה [...] ומכל מקום אם היא מרוב שיחה וכעסה הולכת לבית דין ותובעת כתובתה, לא הפסידה כלום, ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין אל המעיקות."

כלומר, אף על פי שהאישה פותחת בהליכים ומגיעה לבית דין להתגרש ואף לתבוע את הכתובה, כל עוד מתברר לבית דין, שהבעל הוא האשם בפירוק חיי הנישואין, כתוצאה של התנהגות לא ראויה וכיוצא בזה, נחשב הדבר שהגירושין באים בעטיו וחייב בכתובת אשתו.

כן מובא בחזון איש (אבן העזר סימן סט ס"ק כב דיבור המתחיל דיני תוספת), וזו לשונו:

"והאומר אי־אפשי אלא כמנהג הפרסיים (כתובות דף מח, א) דאמר יוציא ויתן כתובה, נראה דיש להן תוספת [כתובה], וכל שכן במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס, דמחייבינן ליה לגרש – יש לה תוספת, וכן במדיר את אשתו (כתובות דף ע, א) יש לה תוספת, דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה לדעתו. וכן כתב בהגהות מרדכי בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת (כתובות דף קי, ב), נראה דיש לה, דהא אסור לצאת [...] ויש מקום לומר דאלו שכופין להוציא מודה ר"ח דיש להן – דכיון דאנוסה היא חשיב כמוציאה הוא, וכל שכן בנעשה מקמץ שלא לדעתה [...] ומיהו במורד בבחירת לב כמו מדיר ונעשה מקמץ – ודאי יש לה תוספת [...] וגם בנעשה מוכה שחין יש לומר דיש לה תוספת, שזה אונס יותר גדול אצלה ואי־אפשר לה למיקם קמיה, ולא מיקרי דאיהי מפקה נפשה."

היוצא מהחזון איש, כפי המובא לעיל, שעניין תוספת כתובה תלוי בשאלה בעטיו של מי נגרמו הגירושין.

במקרה שלנו, מאחר שכאמור, הגירושין הם בעטיו של הבעל, על כן, האישה זכאית למלוא הכתובה, אלא אם יוכיח הבעל אחרת.

אנורקסיה נרבוזה       

ישנה טענה עקרונית של הבעל לשעבר שהאישה הפסידה את זכאותה לכתובה, עקב שהיא חולה במחלת נפש – אנורקסיה נרבוזה, עוד מלפני הנישואין, כאשר הבעל גילה זאת רק לאחר הנישואין, על כן, היה "מקח טעות" בנישואין והאישה הפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

אין ספק שמחלה זאת היא מחלת נפש חמורה ומסוכנת, כפי שמופיע באתר ויקיפדיה:

"אנורקסיה נרבוזה היא הפרעת אכילה מסוכנת, הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות [...] מאז 1967 מוכרת האנורקסיה כאחת ממחלות הנפש המסוכנות ביותר, כיוון שהיא עלולה להיות קטלנית בכ־5% מן המקרים. האנורקסיה מאופיינת באיבוד משקל קיצוני הואיל והאדם החולה בה מסרב לשמור על משקל גוף מינימלי נורמלי. אדם הלוקה בהפרעה אינו מאבד את תאבונו, אלא מדכא אותו באופן רצוני. אובדן המשקל יכול להוביל למספר תופעות לוואי מסוכנות, ביניהם, הפסקת הווסת אצל נשים, רגישות לזיהומים ופגיעות מוגברת של המערכת החיסונית, נטייה להתקפי לב ואוסטיאופורוזיס (בריחת סידן)."

אין ספק שהאישה ידעה על מחלה זו עוד לפני הנישואין, וכפי שמופיע בסיכום ביקור רופא מתאריך י' במרחשוון תשע"ב (7.11.2011) שהוגש לבית הדין.

אין ספק, שבאופן עקרוני, מחלה מהסוג הזה, אם הבעל לשעבר לא ידע שהאישה חולה עוד מלפני הנישואין, זאת עילה לטענת "מקח טעות" והפסד כתובה. כמובא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיז סעיף ד):

"וכן הכונס אשה סתם ונמצאו בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסימן ל"ט, ולא ידע הבעל במום זה, תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת."

בדרך כלל, כאשר מתעורר ויכוח בין הבעל לאישה אם הבעל ידע לפני הנישואין בעניין מחלת האישה, ידו של הבעל על העליונה לטעון שלא ידע מהמום, וזאת על פי הכלל "חזקה אין אדם מתפייס במומין" – עיין גמרא כתובות (דף עה ע"ב).

כן מובא בפסקי דין רבניים (חלק יד עמ' 11 פסק דין מבית הדין הגדול בהרכב הרה"ג: ש' גורן, א' שפירא וש' מזרחי), שכשיש מחלוקת בין הבעל והאישה, שהאישה טוענת שהבעל ידע מהמום והבעל מכחיש – הבעל נאמן מכוח החזקה שאין אדם מתפייס במומים.

למרות כל האמור לעיל, במקרה שלנו, טענת הבעל לשעבר לאי־זכאות האישה לכתובה עקב מחלת האישה – נדחית, וזאת מהטעמים הבאים:

1.  הצדדים נישאו ביום כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006). הבעל לשעבר אמנם טען שלא ידע על מחלת האישה לפני הנישואין, אך עניין המחלה התגלה לו סמוך מאוד לאחר הנישואין, כפי שטען ב"כ הבעל בדיון הראשון מיום י"א במרחשוון תשע"א (19.10.2010): "אחרי החתונה נודע לו שהיא חולה בבעיות נפשיות ויש תיק רפואי לעניין זה." כמו כן, מאחר שהאישה מקבלת קצבת נכות מהביטוח לאומי, מסתבר שהבעל ידע זאת מתחילת הנישואין, ולמרות זאת, המשיך לחיות עמה כארבע שנים עד פתיחת התיקים למזונות וגירושין, ואף לאחר מכן, היו הצדדים בהליכי שלום בית, כאשר במהלך הדיון שהתקיים בתאריך הנ"ל, שני הצדדים הצהירו שרצונם בשלום בית והצדדים המשיכו לגור יחד אף לאחר פתיחת התיקים.

מכל האמור עולה שאף אם הבעל לשעבר לא ידע לפני הנישואין על מחלתה של האישה, אך ודאי שידע זאת בסמוך לנישואי הצדדים, ובכל זאת המשיך לחיות עמה ונולד להם ילד משותף, והבעל הביע את רצונו לילדים נוספים ממנה.

בעניין זה, מובא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן לט סעיף ה): "המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים, או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, הרי זו מקודשת מספק."

ומובא שם בחלקת מחוקק (ס"ק ט): "נראה דמיירי דמיד בשראה המום הקפיד ואינו חפץ בה, אבל אם שותק כשנודע לו המום ולא התנה בתחילה, אף דצווח לבסוף, הוי קידושי ודאי."

במקרה שלנו, שהבעל חי עם אשתו כמה שנים לאחר שהתברר לו שאשתו חולה, אין מקום לטעון למקח טעות לעניין עצם הנישואין.

א.  לעניין דמי המזונות:

מובא בר"ן כתובות (דף נט ע"א מדפי הרי"ף דיבור המתחיל אינו משלם):

"ואילונית נמי אפשר דבלוותה ואכלה קאמר דאי לאחר שנמצאת אילונית פשיטא דלית לה ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות".

וכן כתב הבית שמואל (סימן קטז ס"ק ז).

היוצא מהר"ן, שאם שהתברר לבעל אחרי הנישואין, שלאישה יש מום שלא ידע עליו והמשיך לחיות עמה ולא בא לבית הדין לטעון את טענותיו מיד לאחר שנודע לו מהמום, הקידושין הם קידושי ודאי והאישה זכאית לדמי מזונות.

ב.   לעניין דמי הכתובה:

מובא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיז סעיף י):

"בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה לי עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וידע ונתפייס."

ומובא ברמ"א (שם) בשם המהרי"ק (שורש קה): "ואם שהה עמה שלשים יום אינו נאמן לומר שלא בעל."

ובמהרי"ק (שורש קז):

"אבל לדידן דסבירא ליה דאסור לגרש בעל כרחה של אשה, פשיטא דאפשר לומר שאם מחל על המום שחזרה להיות ככל הנשים, ולא מבעיא לענין חיוב כתובה ושלא לגרש בעל כרחה, אלא אפילו לענין שיתחייב לה שאר כסות ועונה."

ומובא בבית שמואל (שם):

"אף על גב אם נמצא בה מומין אפילו לא התנה על מומין אין לה כתובה והכתובה שכתב בטלה, מכל מקום אם שהה, מחל לה ואית לה כתובה. ואיכא למידק, איך תגבה עם כתובה זו, דהא הכתובה בטלה, צריך לומר דאינה בטילה אלא אם כן כשהוא מקפיד על המומין כמו שכתבתי בסימן ל"ט, אבל כשאינו מקפיד, אז הקידושין קידושי ודאי הם."

וכן כתב בהפלאה (קונטרס אחרון סימן קטז ס"ק ז), שאם יושבת תחתיו לאחר שהתברר עניין המום, האישה לא הפסידה את הכתובה.

כמו כן, מובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ג) שאם אדם קנה מקח ולאחר שהתברר שיש במקח מום, המשיך להשתמש בו ולא בא לבית הדין לטעון טענת מקח טעות, הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר את המקח, ואותו הדין אף במקרה שלנו, שמאחר והבעל המשיך לחיות עם האישה זמן רב לאחר שידע מהמום, בכך נחשב כהתפייס עם אשתו ומחל על המום וחוזרת האישה להיות זכאית לדמי הכתובה ותוספת כתובה.

כן מובא בפסקי דין רבניים (חלק יד עמ' 10 בית הדין הגדול בהרכב הרה"ג: ש' גורן, א' שפירא וש' מזרחי) פסק דין שכתב הרה"ג אברהם שפירא זצ"ל, לעניין אישה שהייתה חולה במחלת נפש לפני הנישואין, ולאחר הנישואין המשיך לחיות עמה אף לאחר שנודע לו ממחלת הנפש, וזו לשונו:

"ונראה שעל חיוב כתובה, אין מקום לפטור את הבעל, שמכיוון שהיה זמן שהבעל קיבל עליו את המום כשנודע על תולדות המחלה והסכים לחיות אתה, שוב הוי נישואין גמורים אותה שעה ועל נישואין לשעה אחת, גם כן אדם מתחייב בכתובה ואע"ג שאחרי זה מתברר שמהראוי היה לא להסכים לוותר."

אמנם מובא בבית יעקב (סימן קיז) ומקור דבריו מהר"ן (כתובות פרק המדיר), שדעת הרמב"ם והשו"ע (סימן קיז סעיף י), שאם בא עליה ושהה עמה, שאין שומעין לו בטענת מומין, הכוונה שאף אם הבעל לא בדק ולא התברר לו מהות המום, על כל פנים, מאחר שבא עליה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות – בא עליה לשם נישואין ומשום כך חייב גם בכתובה, אך לא בתוספת כתובה.

ועיין בפד"ר (שם עמ' 13) שדינו של הבית יעקב שהאישה זכאית לכתובה בלבד ולא לתוספת כתובה, הוא במקרה שלא ידוע לבעל מהמום או שלא ידוע לו מהות המום וההשלכות, ובמקרה זה, מאחר שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, על כן, חייב בכתובה, אך וודאי שאין מקום לחייב בתוספת כתובה כאשר לא ידע מהמום ולא מחל עליו, אך כאשר נודע לו מהות המום ובכל זאת המשיך לחיות עמה, בכך מוכיח שלא אכפת לו מהמום והוא מסוג האנשים שלא מקפידים במומים,

אם כן, המשך החיים המשותפים, הופכים את הנישואין ביניהם לנישואין רגילים של בני זוג שאין להם או לאחד מהם מומים, ומתחייב לכל מה שכתב לה כולל תוספת כתובה, וכן כתב בצמח צדק (סימן סז) שכתובה כולל תוספת כתובה.

אמנם מובא בפסקי דין רבניים (חלק ד עמוד 276 פסק דין מבית הדין הגדול בהרכב הרה"ג: ע' הדאייא, י' ש' אלישיב וב' זולטי), בעניין דומה, שלאישה היה מום מלפני הנישואין שהבעל לא ידע מקיומו, ולאחר שנודע לו מהמום המשיך לחיות עמה, ונפסק, שהאישה זכאית לכתובה בלבד מהטעם האמור בבית יעקב, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואיננה זכאית לתוספת כתובה.

אך יש לחלק, שבפסק הדין הנ"ל, מדובר שהבעל הסכים להמשיך לחיות עמה לשם ניסיון לשנה, לשם בדיקה אם בכל זאת היא ראויה ללדת. ואם כן, לא מחל על טענת המום, אלא רק השהה את טענתו עד לבירור העובדות, ואם כן, אי־אפשר לומר שסבר וקיבל את המום, ולכן אין מקום לפסוק תוספת כתובה.

אך במקרה שלנו, הבעל ידע על המום של האישה לפחות מיד לאחר הנישואין, והמשיך לחיות עמה יחד כמה שנים. על כן, וודאי שמחל על המום, ויש לאישה דין של אישה רגילה ללא מום, ואם הגירושין לא נובעים מהאישה – לא הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.

2.  האישה טוענת שהבעל ידע על מחלתה מלפני הנישואין והבעל מכחיש.

אמנם כבר כתבנו, שבמישור העקרוני ידו של הבעל על העליונה בגלל החזקה שאין אדם מתפייס במומים, אך במקרה שלנו, נראה יותר לומר שהבעל ידע עוד לפני הנישואין שהאישה חולה, וזאת מאחר שאחד הסימפטומים של המחלה הוא מראה האישה שהיא רזה באופן מיוחד יותר משאר נשים רגילות. לא מסתבר שדבר זה "נעלם" מעיני הבעל, בפרט שהצדדים לא הכירו באמצעות "שידוך", והיו זמן מספיק יחד לפני הנישואין, ומסתבר שאף חיו יחד כבעל ואישה עוד לפני הנישואין, ובפרט שהאישה קיבלה קצבת נכות מהביטוח הלאומי, וודאי שכל אלו לא נעלמו מעיני הבעל, וכפי שמובא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן לט סעיף ד) שמום שנראה תמיד לעיני כל, ראה ונתפייס.

בעניין זה, מובא בפסקי דין רבניים (חלק יג – פסק דין מבית הדין תל אביב בהרכב הרה"ג: א' הורוביץ, נ' בן שמעון, א' שיינפלד), לעניין מחלת קיבה של האישה מלפני הנישואין, שאם הכירו זה את זה חמש שנים לפני הנישואין והיו ביניהם יחסים קרובים ביותר, אין ספק שהבעל ידע על מחלתה לפני הנישואין.

כך נראה לומר במקרה שלנו, שמחלת האישה אינו במסגרת מום שניתן להסתירו זמן רב, ומסתבר שהבעל ידע על מחלתה של האישה עוד לפני הנישואין.

3.   במסגרת הדיונים, כתבי התביעה לגירושין וכן במסגרת כתבי ההגנה לכתובה וכן במהלך הדיונים והסיכומים, עניין מחלת האישה כלל לא הועלה או הועלה כבדרך אגב ולא כתביעה מרכזית ועיקרית, ובפרט, שבכתב הסיכומים של הבעל בעניין הכתובה, כלל לא העלה את הטענה בעניין מחלת האישה, וכל זה, מחזק את מסקנתנו, שהבעל לשעבר ידע שהאישה חולה או שאף אם לא ידע לפני הנישואין, נודע לו בסמוך לאחר הנישואין "וסבר וקיבל", ובכל מקרה, רצון הבעל להתגרש, לא נבע ממחלת אשתו, על כן, אינו יכול לטעון שמחלת האישה היא עילה להפסידה את דמי הכתובה.

טיעונים נוספים להפסד כתובה

הבעל העלה כמה טיעונים נוספים להפסד הכתובה, כפי המובא לעיל בסיכומי הבעל.

יש לציין שכל טענות הבעל לא הוכחו ואף הוכחשו על ידי האישה. וכאמור לעיל, על הבעל לשעבר להוכיח את טענותיו שהאישה הפסידה את כתובתה.

להלן נתייחס לטענות שהועלו באופן כללי ובאופן פרטי.

1.       אם נסכם את טענות הבעל אפשר לומר שבסיס רצונו להתגרש כי הייתה לו אישה רעה שהתנהגה אליו באופן לא ראוי. טענה מעין זאת, איננה פוטרת את הבעל מחיובו לכתובה.

מובא בגמרא (יבמות דף סג, ב): "'נתנני ה' בידי לא אוכל קום'– אמר רב חסדא: זו אשה רעה וכתובתה מרובה."

מובא בתשב"ץ (חוט המשולש סימן נד):

"בודאי דהאי אשה רעה דקאמרי רבנן ז"ל – לאו רעה בעיני שמיא היא [...] ואשה רעה דאמרי רבנן דמצוה לגרשה היינו רעה בעיני שמים [...] אבל אי אינתתא דא אזלא באורחא דאורייתא, אף על גב דהיא רעה לגבי בעלה, תהוי עמיה כלהו יומיה, כדאמרי רבנן (יבמות דף סג, א), זכה כנגדו לא זכה מנגדתו [...] ולא אית לזו לבי דינא רשותא למיכרחא למיפק בלא כתובה."

כלומר: אישה רעה לבעלה, שאיננה עוזרת לו אלא הולכת נגדו – כל עוד הגירושין לא נגרמו בעטיה – אין זאת סיבה להפסידה את כתובתה.

אם כן, במקרה שלנו, שהבעל פתח את תיק גירושין ויזם את הגירושין ועזב את הדירה המשותפת, אמנם אף האישה הביעה את רצונה להתגרש, אך נראה שהגירושין באו מהבעל ולא מהאישה, ולכן האישה לא הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.

2.       הבעל הציג סרטון אחד שבו נראה לכאורה שהאישה מתנהגת כלפי הבעל באלימות. האישה העלתה את הטענה שאף אם הנראה בסרטון הוא נכון, הרי האירוע התרחש כאשר הצדדים היו שקועים עמוק בהליך הגירושין, ואין בכך הוכחה להתנהגות לא ראויה של האישה בזמן שהצדדים חיו יחד.

בית הדין מקבל באופן עקרוני את טענת האישה, ואף ייתכן, שהתנהגותה של האישה כפי המופיע בסרטון נבע מהקנטה קשה של הבעל שגרר אותה לעימות עמו כפי שטענה האישה שהבעל היה מתגרה בה לעתים קרובות, ובפרט שאירוע זה היה בתקופת שיא הסכסוך, כאשר הבעל הוא שיזם את הגירושין ורצה להתגרש וייתכן מאד שחיפש עילות להיכנס עם האישה לעימות מיותר ומזיק.

וכאמור בהמשך הדברים, התנהגות לא ראויה של האישה הבאה כתוצאה של מעשים לא ראויים של הבעל, לא מהווים עילה להפסד כתובה, ובפרט, שלא נראה שהאישה במצבה הרפואי הסובלת מתת משקל, מסוגלת להוות איום פיזי נגד הבעל.

3.       הטענה שהאישה נקטה נגד הבעל באלימות מילולית וקללות נגד הבעל ואמו, הוכחשה על ידי האישה, שטענה מנגד שהבעל היה אלים כלפיה פיזית ומילולית. נדון בכך בהמשך ההחלטה.

4.       הטענה שהאישה מנעה מהבעל קיום יחסי אישות במשך שנתיים ודינה כמורדת, הוכחשה על ידי האישה.

יש לציין שאף אם היינו מקבלים את טענת הבעל בעניין מרידת האישה מחיי אישות, לא היה בכך כדי לפטור את הבעל מחיובו העקרוני בכתובה וזאת מאחר שבמקרה שלנו לא היו התראות והכרזות והמלכה. בעניין זה, מובא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ב), וזו לשונו:

"ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו [...] שולחין לה מבית דין ואומרים לה: 'הוי יודעת שאם את עומדת במרדך – אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותם'. ואחר כך, מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו [...] ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שנית [...] אם עמדה במרדה ולא חזרה בה – נמלכין בה ותאבד כתבתה [...] כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו."

וברמ"א (שם): "ולאחר שנים־עשר חודש לא מהני חזרתה אלא אבדה כתובתה."

כלומר: במורדת 'בעינא ליה ומצערנא ליה', לא הפסידה כתובה ללא התראות, הכרזות והַמְלָכָה, וכן במקרה שלנו, שאף אם נאמר שלאישה יש דין מורדת, הרי איננה אומרת שבעלה מאוס עליה, אלא מצד             'בעינא ליה ומצערנא ליה', שלדברי האישה, הבעל התנהג אליה שלא כראוי, ועל כן רצתה לצער אותו במניעת יחסי אישות, (יש לציין שהאישה טענה שהיו יחסי אישות אלא שלא בתדירות שביקש הבעל וזאת עקב התנהגותו הקשה כלפיה, ונתייחס לכך בהמשך ההחלטה) ועל כן, לא הפסידה כתובה כל עוד לא נהגו בה לפי משפטי המורדת, כולל התראות, הכרזות והַמְלָכָה.

כך כתב הלחם רב (תשובה נב):

"עוד טעם להפסידה כתובתה [...] והיא מורדת [...] ואם כן, אם בנדון דידן, דדמי לבעינא ליה ומצערנא ליה, היה כאן המלכה והכרזה, ודאי אין להוציא מיד הבעל הכתובה, כיון דאיכא מאן דאמר דמפסדת אפילו בלא שיהוי שנים־עשר חודש, אבל אם אין כאן המלכה והכרזה, אין להפסידה כתובתה."

אמנם מובא בט"ז (שם ס"ק א), שתקנת האמוראים להשהות את הגט שנים־עשר חודש, עקרה וביטלה את תקנת "רבותינו", להכרזות והתראות והַמְלָכָה.

בעניין זה, עיין פסקי דין רבניים (חלק ו עמ' 33–55, בית דין הגדול בהרכב הרה"ג: יצחק נסים, בצלאל זולטי ואליעזר גולדשמידט) פסק דין של הרה"ג זולטי זצ"ל שהביא את הט"ז הנ"ל בשם הרא"ש והטור, שלאחר שתיקנו שלא יתן לה גט עד שנים־עשר חודש, שוב ביטלו את התקנה של ההמלכה והכרזות ד' שבתות, אלא תיקנו שאחר שנים־עשר חודש ממרידתה שמפסדת כתובתה.

וראיה לזה שברמזים כתב הטור, וזו לשונו: "ובתר הכי תקנו בין בעינא ומצערנא ליה, בין בטענת מאיס עלי, דלא בעינן המלכת ארבע שבתות", ומסיק הט"ז: "כנ"ל נראה לי ברור ופשוט דעת הרא"ש והטור".

ומוסיף שם בפד"ר, שאף לפי דעת הט"ז בדברי הרא"ש והטור, אמנם אין צורך בכל סדר המורדת של התראות והכרזות, על כל פנים, צריכים להתרות בה, בבחינת "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", על כן, צריכים להתרות בה שלא תהיה מורדת.

ועיין שם – בפסק הדין הנ"ל, דעת הרה"ג אליעזר גולדשמידט זצ"ל, ששיטת הט"ז היא דעת יחיד שלא התקבלה להלכה, ורוב הפוסקים סוברים, שאף לאחר תקנת שנים־עשר חודש, נותרה בעינה התקנה הקודמת, להתראות, הכרזות והמלכה, וללא זה, אין האישה מפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

במקרה שלנו, לא הייתה כלל התראה, שהרי כל הדיון מתנהל לאחר הגט, ועל כן, אף לשיטת הט"ז, אין לאישה דין מורדת להפסידה כתובתה ותוספת כתובתה.

5.       בעניין הטענה העקרונית של הבעל שהאישה מנעה יחסי אישות ואלו האישה הודתה שלא היו יחסי אישות בתדירות כפי דרישת הבעל, אך היו יחסי אישות לא לעתים נדירות:

מובא במהרי"ט (חלק א סימן ה) שהאישה מוגדרת כמורדת רק אם מונעת מבעלה תשמיש לחלוטין, אך אם ה"מרידה" מתבטאת בקיום יחסים לא כפי דרישת הבעל ולא לעתים קרובות, האישה איננה מורדת, ולא כופים אותה לקיום יחסי אישות בתדירות בניגוד לרצונה וזאת מאחר שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה.

אמנם מובא בחלקת מחוקק (אבן העזר סימן עו ס"ק כ) וזו לשונו:

"ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה על פי הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי, וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי, מה לי כולה מה לי פלגא."

וכדי לנסות ולפשר בין שתי השיטות, נראה לומר, שאם האישה מסכימה לקיום יחסי אישות לפי העונה המתחייבת או אף פחות אך קרוב לכך, לפי שתי השיטות, אין לה דין מורדת אם נדרשת לקיום יחסים מעבר לכך.

על כל פנים, במקרה שלנו, האישה איננה מורדת: או כי לא התקיימו בה משפטי המורדת, או כי לפי דבריה היא לא נמנעה לחלוטין מקיום יחסי אישות, ובפרט, לפי טענתה, שלא יכלה להיענות לדרישת הבעל לקיום יחסים בכל שעה עקב התנהגותו הקשה כלפיה.

היוצא, שללא קיום משפטי המורדת – אין האישה מפסידה כתובתה, ואף אם נאמר שלאישה דין 'מורדת – מאיס עליי', מובא בכמה פוסקים, כגון: תוספות רי"ד (כתובות דף סג, ב), ריטב"א (כתובות דף סד, א), רדב"ז (חלק א סימן שסד), ציץ אליעזר (חלק י סימן נא), ש'מורדת – מאיס עליי' הפסידה כתובה רק לאחר שהתרו בה. ועיין עוד בהמשך בעניין זה.

במקרה שלנו, לא היו כלל התראות והכרזות, כי הבעל כלל לא העלה טענה זאת אלא רק במסגרת הסיכומים והחקירה שלאחר הגט.

6.       אף אם טענתו של הבעל שהאישה מורדת מחיי אישות הייתה מתקבלת, הרי האישה מכחישה, וכל שיש ספק במציאות אם האישה מורדת, מספק אין האישה מפסידה את כתובתה.

הטעם לכך כדלהלן:

קיימת מחלוקת בין הפוסקים, כשיש ספק בעניין זכאות האישה לכתובה, מי נחשב כמוחזק – הבעל המחזיק בממון או האישה המחזיקה בשטר כתובתה.

מובא במהרי"ק (שורש פא):

"דדבר פשוט הוא דכח של הכתובה עדיף מכח שטרי הלואה משום דהוה [הכתובה] מעשה בית דין וכן משום חינא [...] ואין כח להפסידה כתובתה אלא על ידי עדי זנות או עדי כיעור."

אם כן, במקרה שלנו, ודאי שהבעל לשעבר לא יהיה נאמן להפסידה כתובתה לפי דבריו ואפילו לעשות דין ספק אינו יכול.

כן כתב הבית שמואל (אבן העזר סימן קטו ס"ק ח), לעניין אישה שהמירה את דתה ברצון שיש מח' אם דינה כהמירה את דתה באונס, והפסידה כתובתה רק לאחר התראה, או שהפסידה את כתובתה מיד וללא התראה, וזו לשונו:

"מיהו נראה עיקר, אם המירה ברצון אסורה לבעלה [...] וכן משמע בתשובת הרא"ש אפילו אם היה פלוגתא אינה יכולה להוציא הכתובה אפילו אם לא התרה בה אע"ג לדעת האוסרים אינו אלא ספק שמא זינתה, לא הוי כאילו טוען הוא שמא פרעתיך והוי החוב בודאי והפרעון ספק הוא, והאומר יודע אני שהלויתי ואיני אם פרעתיך חייב, שאני הכא דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה."

כלומר, מאחר שהאישה אסורה עליו והיא גרמה לאיסור, על כן, אין לה כתובה בתורת ודאי וכמו בקינוי וסתירה, אך אם היה ספק במציאות אם הפסידה כתובה, הרי זה נחשב כאומר: אני מודה בעצם ההלוואה ואיני יודע אם פרעתי לך את החוב שחייב, ואף במקרה שלנו, מאחר שהאישה נחשבת כמוחזקת בכתובה, על כן, אף אם יש ספק בעניין הכתובה, נחשב הבעל כאומר: "איני יודע אם פרעתי", וחייב לשלם את מלוא דמי הכתובה.

כן כתב הבית שמואל (אבן העזר סימן קנד ס"ק ב) לעניין מום של הבעל שכופים אותו להוציא, שאם האישה ידעה ממום זה לפני הנישואין, יש מחלוקת בין הפוסקים אם יכולה לומר, סבורה הייתי לקבל ואיני יכולה, ואומר הבית שמואל שלאישה אין דין מורדת כי יכולה לומר "קים לי" כפוסקים הסוברים שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל, וממילא לא הפסידה כתובה. משמע שהאישה מוחזקת בכתובה ולכן יכולה לומר "קים לי" כי ידה על העליונה.

מאידך גיסא מובא בפתחי תשובה (שם ס"ק ג) בשם הבית מאיר, ששואל על הבית שמואל, שמאחר שהבעל מוחזק בממון, מדוע לא ניתן לאישה דין מורדת. משמע, שהבעל מוחזק בממון וכל שיש ספק, לא ניתן להוציא ממנו.

מובא בחזון איש (אבן העזר סימן סט ס"ק כה):

"ומדברי המרדכי בשם ראבי"ה משמע כדברי הבית שמואל שסיים בנכפה, דאע"ג דאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין גם אותה כיון שבאה מחמת טענה, והנה לעולם לא כפינן במורדת אלא בהפסד כתובה, ומשמע דמספיקא לא הפסידה כתובתה, והיינו טעמא דמדינא אף על גב דמורדת לא הפסידה כתובתה דחכמים תיקנוה כחוב גמור, אלא מורדת קנס חכמים להפסידה וכל שטוענת קים לי ומיפטרא בדין, לא חשיבא מורדת ואין ראוי לקונסה וממלא לא הפסידה כתובה אף לדעת הרשב"א."

עוד כתב החזון איש (שם ס"ק כו) בעניין "האומר איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון" (שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף ג), שכתב הבית שמואל (ס"ק ה):

"לדעת כמה פוסקים הלכתא כרב דכופין אותו לגרש, וי"ל דאם היא אינה רוצה לגור עמו, אין נעשית מורדת ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים", וכתב על זה החזו"א: "לדברי הבית שמואל כשהלכה לבית דין וגבתה מזונותיה והיא מבקשת גט [...] לבה"ג דפסק כרב הדין עמה דכופין אותו, ולהרי"ף אין כופין, ואם היא מורדת לא דיינינן במורדת מספק [...] והכא עדיף דאם דיינינן לה כמורדת, היינו מורדת בעינא ליה ובעינן התראת בית דין פעמיים והכרזה והכא לא עבדינן מספיקא [שהרי יש הפוסקים שאינה מורדת, והתראת ספק לא שמא התראה], וממילא לא הפסידה מספיקא ולא מהני מה שהבעל מוחזק."

היוצא, שבמקום שיש ספק אם האישה מורדת, לא ניתן להתרות בה, וממילא לא ניתן להחיל עליה משפטי מורדת ולא הפסידה כתובתה.

בעניין זה, מובא בפסקי דין רבניים (חלק ג עמ' 164 – פסק דין של בית הדין הגדול בהרכב הרה"ג: בן־מנחם, הדס וזולטי), המביאים את דעת ספר נתיבות משפט על רבנו ירוחם (ספר מישרים נתיב כג), שבמקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם הבעל יכול לחייב את אשתו לדור עמו במקומו, שאם הבעל שהוא מוחזק בממון יכול לומר קים לי ולא יפרע כתובתה, וזו לשונו:

"ואפשר עוד דאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים."

וכן דעת הבית שמואל, שהאישה היא המוחזקת וידה על העליונה (כפי שהראינו לעיל מהבית שמואל סימן קטו וסימן קנד).

לעומתם, דעת הבית מאיר, שהבעל הוא המוחזק בממון וידו על העליונה.

והוסיפו בפד"ר הנ"ל וזו לשונו:

"וגם לדעת הבית מאיר, יתכן לומר, שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען ודאי 'קים לי' כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל במחלוקת בין הצדדים בקביעת העובדה אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה."

לפי זה יוצא, שבמקרה שלנו, אף אם נאמר שיש ספק במציאות אם יש לאישה דין מורדת, לא הפסידה כתובתה לכל הדעות כי האישה מוחזקת בכתובה.

עיין בספר עזר משפט (לגר"א גולדשמידט זצ"ל, חבר בית הדין הגדול, סימן ז):

"יוצא, לדעת החמדת שלמה והחזון איש, כי בכל מקום אשר ספק הוא אם אישה מפסידה כתובתה מדין מורדת, אם לאו, אין היא מפסידה, ומוציאים מהבעל, אף על פי שהוא מוחזק כי אין ספק פטור מכח תקנה או מכח קנס, מפקיע חיוב ודאי, הבא מכח הדין. וכן בתשובת הרדב"ז: 'ותו לא אמרינן דבהאי גוונא לא מפקינן ממונא מספיקא, כיוון שהחוב הוא מבורר [...]' וכאמור לעיל."

7.       טענות הבעל לשעבר שהאישה קיללה אותו ואת אמו אינן מתקבלות.

אף אם נקבל את הטענה לקללות, ולתת לאישה דין "עוברת על דת", לא הייתה מפסידה כתובה.

דין "עוברת על דת", מובא בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו סעיף ד), ושם נפסק שכדי לתת לאישה דין עוברת על דת, יש צורך בעדים והתראה, ובמקרה שלנו לא היו עדים ולא התראה, וכן כתב בספר משפטי שאול (סימן ה), שאף במקרה שלפי הטענה האישה היא עוברת על דת באופן ודאי, בכל זאת, אינה מפסידה כתובה ותוספת כתובה, הואיל ואין עדים שהתרה בה בתחילה ועברה על התראתו.

כמו כן, מאחר שאף לאישה טענות דומות ביחס להתנהגות הבעל כלפיה, ייתכן מאוד שהתנהגות האישה כלפי הבעל כולל הקללות נבעו מהתנהגות דומה של הבעל כלפי אשתו,

ומובא בבאר היטב (שם ס"ק יד) מתשובת הרא"ם: "ודווקא על מגן [בחינם], אבל אם מכה לה או מצערה הרבה – אין אדם נתפס על צערו."

משמע, שאף אישה המקללת את בעלה שהיא נחשבת כעוברת על דת, שאין זה אלא אם היא מקללת מחמת תכונותיה והתנהגותה השלילית, אבל אם מקללת מחמת שבעלה מצער אותה, אף על פי שוודאי שאסור לקלל, בכל זאת איננה נקראת עוברת על דת, שאין אדם נתפס בשעת צערו.

כן מובא ברשב"א (שו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן קב): "אבל אם מקללתו בחינם הדין עמו". משמע שאם מקללת את בעלה כתוצאה של התנהגות קשה ומשפילה של הבעל כלפיה, הדין עמה.

וכן מובא בבית שמואל (שם ס"ק יא) בשם תשובת הרשב"א, שאם הייתה מתקוטטת עם בעלה ומחמת הכעס גלתה זרועותיה, איננה נחשבת עוברת על דת.

ועיין משפטי שאול (סימן ה) שאם המעשה שעשתה היה כתוצאה ממריבה וכעס עם בעלה וכתוצאה של התנהגות הבעל כלפיה, אין לאישה דין של עוברת על דת.

8.       הבעל לשעבר טוען לאלימות של האישה וכן לקללות ואלו האישה טוענת דברים דומים כלפי בעלה לשעבר.

מובא ברמ"א (אבן העזר סימן קנד סעיף ג):

"ואם אינו ידוע מי הגורם [=בוויכוח בין הצדדים, שהבעל טוען שהאישה מקללת והאישה טוענת שהבעל אלים וכל צד מכחיש את טענות הצד השני], אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם יוצאת בלא כתובה, ונראה לי דוקא ברגילה בכך ואחר ההתראה."

במקרה שלנו, לא הייתה כלל התראה, וכן מאחר שהצדדים התגרשו זה מכבר, ודאי שלא שייך להושיב נשים ביניהם, וחוזר הדין שיש לאישה חזקת כשרות ונאמנת בדבריה, ועל כן, לא מפסידה כתובתה ותוספת כתובה.

9.       כל הטענות של הבעל לאלימות ולמניעה מחיי אישות הוכחשו על ידי האישה.

מובא ברמב"ם (פרק יד מהלכות אישות הלכה טז) וכן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף ד):

"איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר: 'זו מורדת מתשמיש' והיא אומרת: 'לא כי כדרך כל הארץ אני עמו', וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר: 'לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה' – מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו – אומרים להם 'התייחדו בפני עדים'. נתייחדו ועדיין הם טוענים – מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין."

ומובא בשו"ת המבי"ט (חלק א סימן רסז):

"מה שכתב הרמב"ם [והשו"ע], הוא אומר כי מורדת מתשמיש והיא אומרת 'לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו' וכו' מחרימין תחילה, נראה לי דהוא הדין בנדון זה שמכחישים זה את זה – זה אומר 'ממנה' וזאת אומרת 'ממנו' דמחרימין וכו', דאף על גב דהתם אחד מהם אומר 'לא כי, אלא כדין כל הארץ אני עמו' והכא בנדון זה – כל אחד מהם אומר 'אתה הוא המורד' – סוף סוף הכחשה יש ביניהם, והאי הכחשה יותר חזקה מאותה הכחשה ולכן מחרימין."

וכן מובא במשפטי שמואל (סימן יט).

לפי זה, בכל מקום שיש טענות סותרות בין הבעל לאישה בעניין מרידה מתשמיש, יש מקום להטלת חרם על הצד הנטען שהוא מורד. כפי שנראה בהמשך, הטלת חרם שייכת אך ורק כאשר הצדדים נשואים ורצונם בהמשך הנישואים, ולא כאשר הצדדים בהליכי גירושים או שכבר גרושים.

במקרה שלנו, האישה מכחישה את טענת הבעל למרידה מחיי אישות.

מובא בבני אהובה (פרק יד מהלכות אישות הלכה טז):

"איש ואשתו שבאו לבית דין וכו', ויש לדקדק האיש שטוען על אשתו שהיא מורדת ואם כן כונתו לפחות כתובתה ולגרשה בלי כתובה – כי מה יש לבית דין לעשות לה זולת כן, ואם כן כשמגרשה ונותן לה כתובה – ישביע אותה שלא היתה מורדת כדין הנשבעת ונוטלת, ולמה כתב הרמב"ם מחרימין והראב"ד כתב דאין להחרים, והלא יש כאן שבועה להנשבע ונוטל? וצריך לומר דאף דהיא באמת מורדת, אין פוחתין כתובתה כי אם בהכרזה, דחכמים תיקנו לה תקנה שלא להפסיד כתובתה בקל, רק על ידי הכרזה אולי תחזור וכאן אי אפשר לנו להכריז כיון שהיא מכחשת אותו ואומרת אין אני מורדת ואם כן אף שתודה בשעת גביית הכתובה שהיא מורדת לא הפסידה כתובתה כיון שלא היה לה הכרזה ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם בסוף מסכת נדרים דשם משמע בדבריו דאפילו הוי קים ליה ביורה כחץ אין כאן שבועות המשנה רק היסת אף דהיה טוען ברי."

בני אהובה שואל שכאשר האיש טוען כלפי אשתו שהיא מורדת וכוונתו לפחות לה מכתובתה ולגרשה ללא כתובה, אין מקום לחרם אלא להשביע את האישה לפני שתיטול כתובתה. ומסביר בני אהובה, שמאחר שאף אם האישה מורדת מתשמיש לא מפסידה את כתובתה אלא לאחר הכרזה, אולי תחזור ממרידתה, ואם כן, כאשר האישה מכחישה את עצם המרידה, לא שייך להכריז עליה ולא הפסידה כתובתה.

העולה מדברי בני אהובה, שמאחר ואי אפשר להפסידה כתובתה ללא משפטי המורדת – התראות, הכרזות והמלכה – הרי לא שייך כאן להשביע, והחרם והבקשה הם כדי לברר המציאות כאשר הם לא רוצים להתגרש.

כלומר, בכל מקרה שהאישה טוענת שאינה מורדת מתשמיש אי אפשר להפסידה כתובתה ללא משפטי המורדת ואף אם האישה תודה בכך.

לכאורה עולה מדברי בני אהובה, שמצד אחד, אי אפשר להפסיד לאישה את הכתובה ללא התראות במרידתה מתשמיש, ומצד שני, גם לא שייך להתרות במקרה שהאישה מכחישה ויש ספק במציאות.

אך מהרמב"ם (שו"ת סימן כח) משמע לא כך, וזו לשונו:

"שאלה: בדבר אדם אשר לו אשה ובנים רבים, וכאשר יתבענה לדבר מצוה, תמנענו, ויקשה עליו זה והיא נמנעת ממנו תכלית המניעה, הזהיר אותה מספר פעמים, אמרה אם טוב בעיניך לשבת כך [מוטב], ואם לאו – פרע לי המגיע לי וגרשני. האם כשלא תסכים עמו על מצות פריה ורביה ותרצה להתגרש, מגיע לה המאוחר (=הכתובה), אם לאו, ואם תכחישנה על זה, מה אשר מתחייב. התשובה: אם היא מודה בזה ורוצה להתגרש, תצא בלא מאוחרא (=כתובה), ואם היא מכחישה מחרימים בפניה ותענה אמן, ואחר כך ידורו שניהם עם בני אדם מהימנים [...] ואומרים לה: אם תמנעי, אין 'מאוחר' (=כתובה) לך, ואם יגרשנה מסיבת הימנעותה, דבר שאי אפשר מצד הדין לעמוד עליו, ישביענה ע