חיוב כתובה כאשר נטען שהאשה עוסקת בכישוף / פד"ר 764231/9

ב"ה

תיק ‏764231/9

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב ישראל דב רוזנטל, הרב אלעד עלי

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שאול עמרם)

נגד

הנתבע:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד טל זלץ)

הנדון: פסיקת כתובה לאשה שעסקה בכישוף כלפי בעלה

פסק דין

בפנינו תביעת כתובה של האשה.

לאחר פסק דין לחיוב גט כנגד הבעל, הצדדים התגרשו ביום י' סיון תשע"ד (8.6.14).

הכתובה בסך 1,000,555 ש''ח, ועוד עיקר כתובה, ומוצגת בתיק התביעה של התובעת.

התנהלו שני דיונים בתביעה זו. לפני כן התנהלו מספר דיונים בתביעת הגירושין של הבעל ולאחר מכן בתביעת האשה לגירושין.

 

//דילוג - פסק הדין המלא בקובץ המצורף//

 

דיון והכרעה

ראשית נחל מגובה הכתובה לפסיקה.

פסיקה ע"פ שיקול דעת בית הדין

נדגיש, סך כתובה, שהוא מעבר למיליון ש''ח, יתכן ונחשב לסך מוגזם, והינו כדין אסמכתא שאינה מחייבת. מאידך גיסא, יתכן לומר שאין זה סך מוגזם, שהרי כיום הבעל הינו קבלן בניה, ואף בעת נישואיהם, לפני כ 15 שנה, בשנת 2001 האשה היתה אחות והבעל היה קבלן בנין (לבעל אלו נישואין שניים). כך שיתכן והבעל התכוון להתחייב בסך הנקוב כתובה.

ברם, בדיון שהתקיים ביום כ"א באדר ב' תשע"ד (23.3.2014), נאמר:

האשה עומד על תביעתה לכתובה. ב"כ האשה מבקש לדון בכתובה לאחר הגט. ב"כ הבעל לא מסכים.

...

האשה קבלה בקניין פסיקת הכתובה ע"פ שיקול דעת רחב של בית הדין.

כך שהכתובה תיפסק ע"פ שיקול דעתו של בית הדין. וראה עוד האמור בפתח פסק הדין באשר לכך.

טענות אודות כישופים והכנסת חומר לקפה

באשר לטענת הכישוף, שלטענת הבעל יש בה כדי לשלול כתובת האשה משום שעסקה בכישופים כנגד הבעל, בית הדין אינו מוצא בכך עילה להחליט כי נשללה זכאותה של האשה לכתובתה. לא נראה שהיה פה כישוף אמיתי. לא ניתן לייחס לכל חומר שאדם מסוים מחליט לעשות עמו מעשה כזה או אחר, ככישוף אמיתי שיש לו השפעה או השלכה אמיתית. במקרה והיה מדובר בכישוף שנעשה ע"י בעל קבלה מוסמך וידוע בתחום הקבלה התורנית או בכישוף שנעשה בשמות הקדושים וכד', היה מקום לשקול האם מדובר בכישוף אמיתי עליו יש מקום לדון באשר לחיוב הכתובה, אך לא זה המקרה בנידון דנן. בעיני בית הדין אין כל משמעות לכל רשימת חומרי הכישוף שמכר העד לתובעת. כך שאין בהנ"ל כדי לגרום למיתת ילדים ח"ו (כטענות הנתבע בסיכומיו אודות מי שעוסק בכשפים) או לשלילת כתובתה של האשה מכל עילה אחרת.

נעיר, בהחלטת בית הדין בחיפה, בתיק 578896/1 (פורסם), בראשות כב' אב"ד הג"ר יצחק שמואל גמזו שליט"א, נפסק כי יש מקום לפשר בפסיקת כתובה לאשה העוסקת בכשפים, והתייחסו לענין הכשפים באופן שונה, אך בית דין זה בהרכבו הנוכחי אינו צועד בהכרח בדרך בה הלך בית הדין הנ"ל.

נזכיר, אף לשיטתם, כתבו:

ולכן נראה לעשות כאן פשרה, גם מפני שלא מצינו בפוסקים מפורש, שבעון כשפים מפסידה כתובה, וכן מפני ספק הב"ש שיתכן שצריך התראה ושמא צריך התראה שתפסיד כתובתה, וכאן לא היתה התראה שתפסיד הכתובה, רק שלא תמשיך לעסוק בכשפים.

כך שאף הם לא ראו בכך עילה מוחלטת להפסד כתובה.

באשר לעדותו של העד ("המכשף"), ראה עוד האמור להלן.

באשר להסרטה שהוצגה שכביכול האשה הכניסה חומר לתוך השתייה של הבעל, לא הוכח שהאשה רצתה לעשות מעשה שלילי לבעלה בחומר שהוכנס.

נזכיר, בהחלטת בית הדין לאור הדיון האחרון בכתובה מתואר:

ב"כ הנתבע מציג דיסק לעיון התובעת, שלטענתו נראה בו שהיא מכניסה חומר מסוים מהתיק שלה לקפה של הבעל, וחוקר את האשה, ואלו תשובותיה: שמתי חומר בקפה של בעלי, זה חומר שהתימנים שותים בקפה, כווייז' (=חווייג'). שמים זאת בקפה ובתה. הבעל אהב זאת. לא ראיתי שאני מסתכלת אחורה בחשד. אני תמיד משתמשת בשתי כפיות להכנת שתי כוסות. אני לא שותה סוכר, אפי' גרגיר אני מרגישה.

כאמור, האשה הסבירה כי שמה לבעלה בקפה חומר הנקרא חווייג', ולא נמצאה עילה לשלול את גרסתה. אף לגרסת הבעל שהיה זה חומר כישוף, לא נראה כי ישנה משמעות לכישוף זה, וכפי שהובהר לעיל. כן הצדדים קיימו יחסי אישות אף לאחר מעשה זה (וכן הודה אף הבעל בחקירתו בדיון השני לתביעת הכתובה, בדיון להוכחות, באמרו כי עד לעזיבתו קיימו הצדדים יחסי אישות), כך שהסברה שהבעל חשש שהאשה מנסה להרעיל אותו או לכשף אותו במעשה זה, נראית רחוקה ולא כנה. אף העובדה כי הבעל לא שלח את החומר לבדיקה לאחר ה"גילוי" מחזקת את ההנחה, כי הוא לא חשש שהאשה מנסה להרעיל אותו או לפגוע בו בדרך אחרת בעזרת חומר זה. אף בפסק הדין לגירושין נאמר בין השאר:

בדיון האחרון נשאל ב"כ הבעל לאיזו ראיה הוא מתכוון בבקשו דיון הוכחות, והשיב כי לפני כשנה וחצי הצדדים ניהלו יחסי אישות אף שהליך הגירושין היה בעיצומו. בית הדין כבר הבהיר לבעל וב"כ בדיון הנ"ל כי אין בכך כדי להשפיע במאומה על הליך הגירושין הממשיך להתנהל עתה בתביעת הגירושין של האשה.

והדברים מדברים בעד עצמם באשר לאי חששו של הבעל ממעשי הכישוף ומהחומר ששמה לו האשה בכוסו, לאור יחסי האישות שקוימו אף אז, כשהליך הגירושין היה בעיצומו.

ואכן, כך טען ב"כ האשה בדיון הראשון לכתובה לאור טענות הבעל באשר להכנסת חומר לשתייה ולכישופים:

מוסיף ב"כ האשה: אחרי תביעת הגירושין הצדדים חיו יחד בשיתוף, כולל יחסי אישות, אז מה הטענות שם הכישופים לפני הגשת התביעה?

ואין צורך עוד להאריך בכך.

עדות העד העוסק בכישוף

נתאר עדותו של העד שמכר את מוצרי הכישוף, מר יוסף ישראל אזולאי, כפי המתואר במסגרת החלטת בית הדין לאור הדיון השני בתביעת כתובה (דיון הוכחות):

הוכנס העד, מר יוסף ישראל אזולאי, לצורך עדות, ואלו תשובותיו לבית הדין: אני מייצר ומשווק חומרים מיסטיים ולומד קבלה, אני מכיר את שני הצדדים. את הנתבע אני מכיר מעבודות, בעבר התעסקתי בשיפוצים, גם הייתי אצלם בבית פעמיים. באתי אליהם כחבר. התובעת דברה אתי על החומרים, זה היה לפני כמה שנים, היא בקשה לקנות חומרים, חומרי כישוף. הוכן לה חומר אישי "להכנעת אויבים ושליטה על אדם". זה היה מופנה לבעל, לבעל שלה. פעם אחת שכנעתי אותה שלא לעשות כלום. לאחר מכן היא בקשה לבצע את הדבר. היא היתה מרוצה מהחומרים שהיא קבלה. רק פעם אחת היא קנתה ממני את החומרים הללו. הבעל לא קנה ממני חומרים. האשה שלמה לי כ 9000 ש''ח על הערכה הזו. היא קנתה את הערכה הנ"ל לפני כמה שנים, אולי 5 שנים.

חוקר ב"כ הנתבע את העד, ואלו תשובותיו: יש לי כמה סוגי חומרים, כל אחד מספר לי את הבעיה. האשה ספרה לי שלא היה לה טוב עם הבעל בדברים מסוימים, והיא רצתה לקבל את מבוקשה ולשלוט על הבעל. לא ביקשה חומר לשלום בית. בתחילה דברתי אתה לעשות שלום, אך בסוף חזרה ובקשה את החומר. לא המלצתי על החומר הנ"ל, היא בחרה לבד לקנות זאת.

ב"כ הנתבע מציג קבלה מאת העד לתובעת, ע"ס 9145 ש''ח, מיום 13.5.10, עבור חומרי כישוף. בקבלה כתוב כמות: 6. ומסביר העד לב"כ הנתבע: זה 6 דברים שהיא קיבלה. יש הוראות שימוש לחומרים. בעיקר משתמשים על זה בתמונות.

ב"כ התובעת חוקר את העד, ואלו תשובותיו: האשה ספרה לי שהיו להם מחלוקות והיא כן רצה ללכת אתו בשלום, היא קבלה את עצתי בנושא שלא להתעסק עם זה בגלל שהם אוהבים, דברנו ששנייהם בעלי שכל והיא תוכל להסתדר אתו, והיא קבלה זאת בהבנה מלאה. בפעם השנייה היא קבלה החלטה נחרצת לקנות החומרים כי לא יכלה להתמודד עמו. זה לא יכול להוביל לשלום בית, רק אם הוא יעשה מה שהיא רוצה. האשה לא היתה מרוצה מהבעל, מבחינתה הוא איש קשה והיא רצתה להכניעו. אם רוצים לנקות זאת, יש לקנות חומר חדש. יכול להיות שזה עובד עד עכשיו. החומר לא למאכל, אף שכתבתי לה לתת זאת למאכל של הבעל, היא תחליט אם לעשות זאת. אני שלחתי אותה לעו"ד שמייצג אותה כדי שייצג אותה. היא היתה אצלי כשלא הסתדרו לה דברים עם בעלה. היא אמרה לי שהיא עשתה את כל מה שכתוב ברשימה. אמרתי לה שהיא רשאית להיכנס לבית שלה, ואם אין לה אפשרות, היא יכולה להזמין פורץ מקצועי. נתתי לה הדרכה.

ב"כ התובעת מציג צנצנת שמן, והעד מגיב: לא אני נתתי לה חומר זה. היא לא באה אלי לטיפול נפשי. בפעם הראשונה דברנו שעתיים והיא הסכימה לחזור הביתה.

חוקר שוב ב"כ הנתבע את העד, ואלו תשובותיו: האשה אכן אמרה לי שהיא השתמשה במחזור כלפי הבעל, היא שמה לו דם מחזור באוכל. היא אמרה שהיא עשתה זאת בלי קשר להוראות שלי. המצורף לקבלה זה דף ההוראות שצרפתי לאשה, היא אמרה לי שהיא בצעה את מה שאמור שם.

באשר לעדותו של העד המתוארת לעיל, שהוא זה שמכר לאשה את מוצרי הכישוף, ראשית, מדובר בעד אחד, ושנית, לטענת התובעת בסיכומיה, "העד היה חד צדדי ובעל אינטרס כלכלי, הוא קשור לרבו, מדמון, שהנתבע בנה את ביתו". ענין זה לא הוכח. מה שכן עולה מעדותו של העד, שהאשה אכן רצתה להמשיך ולחיות עם בעלה, ולכן ניסתה לבצע פעולות המשיגות מטרה זו בדרך זו או אחרת, ובתחילה אף רצתה לחזור עמו לשלום בית, אף לעדות העד.

כך או אחרת, בית הדין כבר הביע דעתו באשר להשפעת "כישוף" מעין זה על תביעת הכתובה.

התמונה המתקבלת

התמונה המצטיירת היא כי בעיקר בשל סכסוך כספי, נפגעו יחסי הצדדים, האשה פנתה לרכישת מוצרי כישוף, כאשר לטענת הבעל, היה זה כדי לפגוע בו ולטענת האשה היה זה כדי לקרב את השלום. כמו כן, הבעל לא הכחיש כי הצדדים קיימו יחסי אישות עד ליום עזיבתו ואף תוך כדי הליך הגירושין. לא נמצאה אסמכתא לכך שהאשה גרמה לגירושין. בית הדין אינו מקבל את הטענה שהאשה היא זו שתבעה את הגירושין ולכן נשללת כתובתה, זאת אור העובדה כי הבעל הוא זה שפתח ראשון בהליך הגירושין, ורק לאחר שנסוג בו מהמשך ההליך, מטעם טקטי בלבד, כפי המתואר לעיל, נאלצה האשה לפתוח תביעת גירושין, ויורחב בכך עוד להלן.

האם תפסיד האשה כתובתה משום דינו של רבנו ירוחם "מורדים זה בזה"?

אמנם נקבע בפסק הדין לגירושין כי הבעל חייב לגרש את אשתו מכח היותו מעגן את האשה, אך לא ניתן להחיל על הצדדים דין מורדים זה בזה (כאשר לדברי רבנו ירוחם מפסידה תוספת כתובתה), כאשר לא הוכח שהאשה אשמה בגירושין והיא מרדה בבעל, והעובדה שלפנינו היא שהבעל הוא זה שפתח בהליך הגירושין, אף שקיים יחסי אישות עם האשה עד הרגע האחרון ואף תוך כדי הליך הגירושין.

בענין דומה, ראה פסק דין בתיק 849440/19, בית הדין הרבני תל אביב (מאת כב' הדיינים הגאונים הרב הרב אליהו הישריק, הרב זבדיה כהן והרב מרדכי מזרחי בר אור שליט"א), שם כתבו:

בדברי רבינו ירוחם הנ"ל נכתב במפורש שבמקום בו הצדדים לא רוצים זה את זה, מקבלת האישה את עיקר כתובתה ללא תוספת כתובה.

טעם הדבר הוא, כי בעוד חיוב הגט נובע מטעם שאין זכות לאף צד לעגן את השני, הרי שבנושא הכתובה הפטור מתוספת הכתובה נובע מהטענה "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

אך טעם זה הינו רק במקום בו לא הבעל הוא זה שגרם לתביעת הגירושין של האישה, אלא האישה היא זו שתבעה את הגירושין מסיבותיה שלה, שלא בעטיו של הבעל, אז אנו אומרים שלא כתב לה כתובה על דעת שתצא ממנו, אך במקום בו הבעל גרם לכך שהאישה לא יכולה לחיות אתו, ובגללו היא תובעת גירושין, אז ודאי שחייב לתת לה תוספת כתובה, שהרי על דעת כן כתב לה כתובה ותוספת כתובה.

יסוד הדברים בדברי התוספות במסכת יבמות דף ס"ה ע"ב:

פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה, דוקא מנה ומאתיים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא כתב לה וכו' ורבינו תם מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה.

הרי שלדעת ר"ח בכל מקום בו תובעת האישה גירושין, אף שזה מוצדק וכופים אותו לתת גט, הבעל פטור מתוספת כתובה, דלא כתב לה על דעת להוציאה, ואילו לדעת רבנו תם משלם גם תוספת.

ועיין בפד"ר חלק ח' עמוד 324 (הרבנים הרב אלישיב ז'ולטי ואליהו) כתבו כדלהלן:

זאת ועוד, נראה שיש מקום לדון דאף כשהבעל הוא מאלה שכופין אותו להוציא, פטור מלשלם לה תוספת כתובה, זה דווקא כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או כשאינו מסוגל להוליד והאישה באה מחמת טענה וכל כיוצא בזה, שאין בידי הבעל להיפטר מהגורם המביא לידי הגירושין. בזה יכול לומר הבעל אדעתא למיפק לא יהיבנא לך, משא"כ בגורם כזה שבידי הבעל להסירו, כגון שהבעל רועה זונות, שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טובה והוא הדין כשהבעל מורד באשתו, בכהאי גוונא יש לומר דדינו כמגרש ברצונו וחייב בתוספת כתובה.

כך שלמעשה בזוג המורדים זה על זה לגבי חיוב תוספת הכתובה הדבר תלוי מי הוא הגורם לגירושין אף שהוא לא התובע של הגירושין, בעוד שלגבי חיוב הגט אין זה משנה מי הוא הגורם לגירושין.

ועיין עוד בעניין זה בפד"ר א' עמודים 216-222.

עד כאן מתוך פסק דין הנ"ל.

כך שבמידה ולא נמצאה הוכחה כי האשה אשמה בגירושין, כנסיבות תיק דנן, אין עילה לשלול כתובתה, אף אם היה חיוב הגט מבוסס על דינו של רבנו ירוחם.

ברם, בנסיבות תיק זה, פסק הדין לגירושין לא נשען ולא התבסס על דינו של רבנו ירוחם, כפי המתואר לעיל, כך שבכל מקרה אין נפקותא להנ"ל.

חיוב בכתובה אף שהבעל חויב לגרש את האשה

באשר לטענה כי הבעל פטור מכתובת אשתו לאור העובדה כי הוא חויב לגרש, אמנם, דברים כנ"ל מובאים בבית שמואל (אבן העזר סימן קנ"ד ס"ק א', בהתבסס על שיטת ר"ח), אך עי' בפסק דין בית הדין טבריה, תיק 603750/2, שהביאו חבל פוסקים שסברו שאין הדברים אמורים בנסיבות בהם הפירוד או הגורם לחיוב הגירושין נוצרו ביוזמתו ובבחירתו של הבעל.

בענין זה, ראה אף האמור בפד"ר ח (עמוד 323, במושב הגרי"ש אלישיב זצ"ל, הגרי"ב ז'ולטי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל). שם דנו בדברי רבנו ירוחם הנ"ל, ובתחילה הסבירו שבגלל שכופין אותו לגרש, לכן אין לה תוספת, כפי שפסק ר"ח, שבכל מקום שכופין את הבעל לגרש, אין לאשה תוספת כתובה. אך דחו סברא זו, שהרי ר"ח דיבר רק במקום שאין ביד הבעל להיפטר מהגורם המביא לגירושין, אך במקום שבידי הבעל להסיר הגורם, כגון שגם הוא מורד באשתו, ודאי שחייב בכתובה ותוספת.

בנסיבות דנן, לא נמצאה הוכחה לכך שהסכסוך והפירוד נגרמו בגינה של האשה או שהבעל לא היה יכול למנוע את הגירושין לו היה רוצה בכך.

האם יש לראות בפתיחת תביעת הגירושין של האשה (התביעה השנייה) עילה לשלילת כתובתה

באשר לטענה שהאשה היא זו שיזמה את הגירושין ותבעה אותם, ראה האמור לעיל, שם נדחתה טענה זו מחמת המציאות, וכפי המתואר באריכות בפסק דין לגירושין המתואר לעיל. כאמור שם, נראה כי האשה הסכימה לתביעת הגירושין של הבעל, אף שיתכן ויזמה פעולות לשלום בית, כטענתה בבית הדין, אך ודאי שלא היא זו שיזמה את הגירושין. וראה מה שכתבו בענין זה גם בתיק 063445456-21-1 (בהרכב כב' הרבנים הגאונים הרב דייכובסקי, הרב נדב והרב גולדברג), שקבעו כי אין בהסכמת האישה לקבל גט טעם להפסד כתובה או תוספת.

כן ראו האמור אף בפס"ד בית הדין טבריה, תיק 032372187-21-1, שם כתבו שלא ניתן להפסיד כתובה אלא לאשה המתחילה את המרידה, ולא באשה שרק מגיבה באמירה בעלמא להתנהלות הבעל, וכתבו "בלשון אחרת יש להגדיר, כל עוד הבעל יוזם את הפירוד ומביא לפירוק הנישואין ולגירושין, יש לחייבו בתשלום הכתובה ותוספת הכתובה, ופירוק הנישואין מתייחס אליו, גם אם בסופו של דבר האשה החליטה לבקש להתגרש, לאחר שנוכחה לראות שבעלה אינו מוכן לשוב אליה". כן הביאו שם תשובות מכמה פוסקים להוכחת קביעתם זו, והוסיפו שם: "במקרה דנן, לא רק שהבעל יזם את הגירושין, הוא גם לא עשה שום צעד משמעותי כדי להוכיח את כנות רצונו בשלום בית". כך שאין משמעות בנסיבות דנן לכך שהאשה פתחה תיק גירושין שני, וכמתואר לעיל, שהרי אז היה ברור לשני הצדדים כי בכוונת שנייהם להתגרש.

כן ראה האמור בפסק דין בית הדין הרבני אשקלון, תיק 59647/9, מתוך נימוקי כב' הדיין הרב ישי בוכריס שליט"א, שכתב:

הנימוק האחרון בו נעסוק ראוי לאריכות דברים.

הטענה בקיצור היא, שכיוון שהאשה אינה חפצה בקשר עם בעלה ואינה מוכנה לקבלו גם אם ישוב בתשובה שלמה, כפי שמוכח מתשובתה לשאלת ביה"ד, וכפי שכתב זאת ב"כ הבעל בסיכומיו, בכך נשמטה זכות האשה לכתובתה או לכל הפחות לתוספת כתובה.

אי-רצון האשה לחיות עם בעלה כנימוק להפסד כתובה מבואר בכמה מקומות, כדלקמן:

הרמב"ם (הל' אישות כד, ג) בענין אדם שנשא אשה האסורה לו מן התורה או מדרבנן כתב כך:

העיקר, שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה, כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנתה לו הנאתה, והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה אותה עליו... שאין מעשיה הם הגורמים לה להֵאָסֵר.

מבואר בדבריו שחיוב הכתובה הוא כל זמן שהאשה רוצה בקשר הנישואין.

גם הכסף משנה במקום כותב: "אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דאדעתא למיפק לא אקני לה."

כך כתב גם בספר צמח צדק (אהע"ז סי' קל"ז) "שלא הקנה לה התוספת אלא על דעת שתהא עמו ותהיה אשתו."

כעין זה כתב הר"ן על הרי"ף (כתובות סוף פרק אלמנה ניזונית):

ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת, דווקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, ורוצה לצאת וכו' דאין לה תוספת, כיוון שהיא רוצה לצאת ממנו.

מכל המקורות הללו מוכח שאם האשה חפצה להיפרד מבעלה, והיא בדבריה ובמעשיה גורמת לגירושין, אין היא זכאית לכתובה או לכל הפחות לתוספת כתובה.

ובנידון דידן, כאמור לעיל, האשה אינה חפצה בבעלה, ואפילו אם יחזור בו מכל קשר עם האשה הזרה, היא אינה מעוניינת בחידוש החיים המשותפים עמו. יוצא אפוא שאין היא זכאית לכל הפחות לתוספת כתובתה, אולם המעיין היטב בדברים ייווכח שאין זה הדיון במקרה דנן.

...

וזה לשון הטור (אהע"ז סי' קי"ח):

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו', ובעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל – כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה וכו'.

מבואר בדבריו שרק כאשר האשה "תבעה את הגירושין" וגם "יצאו הגירושין ממנה" כי אז היא מפסידה את כתובתה – עיקר ותוספת. אולם אם תבעה את הגירושין אך לא יצאו הגירושין ממנה אזי לא הפסידה את כתובתה.

...

גם בעניין זה האריך בספר עטרת דבורה (סי' לו). והוכיח שם מדברי הגמ' (יבמות סג:) ומדברי הרא"ש (מכות דף פא סי' א', כתובות פרק ח' סי' ט') שגם אם האשה הקניטה את בעלה ומתוך כך גירשה, לא הפסידה את כתובתה ואת תוספת הכתובה.

סוף דבר, אין מקום לטענת הבעל שהאשה הפסידה את כתובתה והיא בחזקתה לכתובה ותוספת.

הרי שגם כב' הדיין הרב ישי בוכריס שליט"א קבע כעיקרון האמור לעיל באמרו:

מבואר בדבריו שרק כאשר האשה תבעה את הגירושין וגם יצאו הגירושין ממנה, כי אז היא מפסידה את כתובתה – עיקר ותוספת. אולם אם תבעה את הגירושין אך לא יצאו הגירושין ממנה, אזי לא הפסידה את כתובתה.

ובנידון דנן, שהגירושין לא יצאו מהאשה אלא מהבעל, והוא זה שתבע לראשונה את הגירושין, אין עילה להפסיד את כתובתה של האשה וכמבואר לעיל.

טענת אי פסיקת כתובה במקום ספק

אף באשר לטענת הבעל בסיכומיו, כי אם הדבר מסופק אין לחייבו כתובה, נציין מתוך האמור בפסק הדין שם (ב"ד תל אביב), שם כתבו באשר לנסיבות של ספק:

כך שלמעשה שני הצדדים פתחו תיק גירושין, שנייהם מאשימים זה את זה בקשר אסור, ושנייהם לא רוצים זה בזה.

במקרה כזה שבו בית הדין מסופק בשאלה מי הוא הגורם לגירושין, שאלה שהשלכותיה הישירות הינה על חיוב הכתובה של הבעל, נזקק בית הדין להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן י"ב סעיף ה':

יש כוח לדיין לעשות דין כעין פשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר.

בנסיבות דנן אין ספק לבית הדין, כמתואר לעיל, ברם, אף לטענות הבעל, אין בספק, כל שיהיה, לגרום לאי חיוב בכתובה כלל, ובנסיבות תיק זה שהאשה הותירה הפסיקה לשיקול דעת בית הדין, אין נפקותא בהנ"ל, לפחות מצד התובעת.

למעשה, בית הדין לא מצא בחומר שבתיק עילה לשלילת כתובתה של האשה.

אף לגבי טענות הנתבע, באשר להגשת תלונות במשטרה ע"י התובעת כנגדו, בית הדין אינו מוצא בהן עילה להפסד כתובה, וכבר נכתבו הדברים על ידינו באריכות בפסק דין אחר (תיק 564281/12, פורסם), וכל שכן כשמדובר בתלונות שעיקרן היה לאחר פתיחת תיק הגירושין של הבעל, כך שלא הן אלו שגרמו לפירוק המשפחה (שזהו התנאי לשלילת כתובה מדין עוברת על דת, כמוכח שם בפסק הדין), אף אם כטענת הנתבע הן לא היו מוצדקות.

הכרעה

לאור האמור, ולאחר הפעלת שיקול הדעת בתוקף סמכותנו מאת התובעת לפסוק בכתובה ע"פ שיקול דעת רחב של בית הדין, בית הדין קובע כי הנתבע ישלם לתובעת בעבור כתובתה (עיקר ותוספת) סך 250,000 ש''ח.

סך זה שנקבע מסתמך בין השאר על העובדות המתוארות לעיל, כולל העובדה שהבעל הוא שיזם את הליך הגירושין מאשתו, ולפחות לא ניסה למנעו, וכן על הפוטנציאל הכלכלי של הנתבע בהתאם לתוארו ולעיסוקו (קבלן בניה וקבלן רשום), כיום ובעת נישואיו, אף ללא צורך בבחינת מעמדו הכלכלי כיום. כן נסמך סך החיוב על הספק שמא סך הכתובה הנקוב בה אינו סך מוגזם בגדר "אסמכתא בעלמא", בנסיבות העניין שאף בעת הנישואין הבעל החזיק בתוארו ובעיסוקו כיום (ויתכן וכוונתו היתה להתחייבות לכתובה גבוהה, בשל הפוטנציאל שהיה בו, לתחושתו, בעת נישואיו לתובעת), וכפי שתואר לעיל.

סך זה שנקבע כפשרה, נסמך אף על האמור בהחלטת בית הדין חיפה תיק 578896/1 (פורסם), שם נפסק כי יש מקום לפשר בפסיקת כתובה לאשה העסוקה בכשפים, אף שבית דין זה בהרכבו הנוכחי אינו צועד בהכרח בדרך בה הלך בית הדין הנ"ל, וראה האמור לעיל בענין זה.

מסך זה יהיה רשאי הנתבע לקזז כל סך שמחויב לתובעת ע"פ פסיקת בית המשפט בגין איזון זכויות כספיות או פנסיוניות, כפי המקובל בפסיקות בית הדין. ענין זה כבר הוחלט בדיון הראשון בתביעת הכתובה, שם נאמר:

ובכן, בית הדין אינו מוצא מקום שלא להמשיך את ההליך ולקבוע מועד להוכחות, אף טרם ההכרעה הרכושית בבית המשפט. אמנם יתכן כי הכרעת בית המשפט עלולה (או עשויה) להשפיע על גובה הפסיקה, אך יש לקדם את הליך התביעה בפן העקרוני, האם האשה זכאית לכתובתה או לא, לאור הטענות שעלו, ואם כן זכאית, מהו הסך לו היא זכאית. במידה ויתברר כי יש מקום לקיזוזים לאור החלטת בית המשפט (אם תתברר חבות), יהיה ניתן לבצע זאת בהמשך ובעת הפירעון.

והחלטה זו התקבלה ע"י שני הצדדים ולא הוגש ערעור אודותיה.

יצחק צבי אושינסקי, אב"ד

מצטרף למסקנה

הרב ישראל דב רוזנטל

מצטרף לאמור

הרב אלעד עלי

מסקנה:

א. בית הדין קובע כי הנתבע ישלם לתובעת בעבור כתובתה סך 250,000 ש''ח.

ב. מסך זה יהיה רשאי הנתבע לקזז כל סך שמחויב לתובעת ע"פ פסיקת בית המשפט בגין איזון זכויות כספיות או פנסיוניות, כפי המקובל בפסיקות בית הדין.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה בשבט התשע"ו (04/02/2016).

יצחק צבי אושינסקי – אב"ד      הרב ישראל דב רוזנטל                       הרב אלעד עלי