ראיה על כוונת שיתוף מהסכם שלא אושר / בית הדין הגדול 1367674/1

ב"ה

תיק 1367674/1

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב מימון נהרי

המערערת:      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שמעון רובין)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד שאול דחבש)

הנדון: ביסוס כוונת שיתוף על הודאה שבהסכם שלא אושר וקביעת שיעור השיתוף לפי המעשים שבעטיים נוצר; מועד הקרע כשבין הקרע האישי לזה הכלכלי חלפו שנים

פסק דין

א.         לפנינו ערעור האישה (להלן: המערערת) על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה (הרכב ג) שבמסקנותיו נקבע:

האישה לא הרימה את נטל ההוכחה לטענתה על כוונת שיתוף ספציפי בדירת המגורים ולפיכך תביעתה בנושא זה נדחית.

בנוגע ליתר הרכוש שאינו חלק מהבנוי, הצדדים יחלקו שווה בשווה מאחר וכל מה שנצבר במהלך חיי הנישואין שייך לצדדים שווה בשווה בהתאם לחוק.

על כן מורה בית הדין:

א.       הדירה שייכת לבעל.

ב.       ימונה שמאי לשום את כלל תוספות הבנייה שנוספו מעבר ל־88 מ"ר.

ג.       על הבעל יהיה להעביר לאשה 60% מהשומה הנ"ל זאת משום חלקה של האשה בהשלמת הדירה המקורית בעת שנישאו, קביעה זו היא על דרך הפשרה.

ד.       ימונה אקטואר לבדיקת זכויות וחובות הצדדים מיום הנישואין ועד ליום 31.12.2009.

ה.       במידה והצדדים יחפצו להמשיך לחיות תחת קורת גג אחת ולבצע חלוקה בדירה קודם סידור הגט, עליהם להודיע לבית הדין על אופן החלוקה ולקבל את אישור בית הדין.

המערערת משיגה על הקביעה כי לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה ועל תוצאתה כי הדירה נותרה כולה בבעלותו של האיש (להלן: המשיב). נעיר כבר עתה כי ככל שתתקבל עמדה זו ישליך הדבר גם על הוראות סעיפים ב–ג למסקנות האמורות, שכן ככל שזכאית המערערת לחלק בגוף הדירה, על תוספות הבנייה שנעשו בה (ואולי אף בשלהן, בשל היותן מעידות על כוונת שיתוף) אין מקום ליתן לה 60% משומת התוספות בנוסף לכך.

עוד משיגה המערערת על קביעתו של בית הדין את מועד הקרע ליום י"ד בטבת התש"ע (31.12.09) ועל ההוראה שבמסקנות הנ"ל, הנגזרת מקביעה זו, שלפיה יש להעריך את זכויות וחובות הצדדים עד למועד זה ומתוצאתה של שומה זו לגזור את איזון המשאבים. לשיטתה של המערערת יש לקבוע את מועד הקרע ליום י"ט בניסן התשע"ט (24.4.19).

ב.         נעיר כי המערערת מנמקת מדוע לדעתה אין לאמץ את המועד שקבע בית הדין קמא, אך אינה מנמקת את עמדתה כי יש לקבוע את מועד הקרע ליום י"ט בניסן התשע"ט (24.4.19), כאמור. מן העיון בחומר שבתיק עולה כי מלכתחילה נקט המשיב עצמו, בכתב התביעה לגירושין, במועד זה, בנימוק כי זהו המועד שבו הגיש לבית הדין את הבקשה ליישוב סכסוך, אלא שלאחר מכן שינה את טעמו, ונעיר עוד כי לכאורה מועד זה, בהתאם להנמקה האמורה, שגוי הוא במקצת שכן תיק יישוב הסכסוך נפתח רק ביום כ"ג בניסן התשע"ט (28.4.19), אך עם זאת מאחר שאין לפנינו עמדה של מי מהצדדים המבקשת לנקוט את המועד כ"ג בניסן התשע"ט (28.4.19), וסביר להניח כי בעניינם של הצדדים שלפנינו אין נפקות מעשית משמעותית להבדל שבין י"ט בניסן (24.4) לבין כ"ג בניסן (28.4), לא ניזקק לשאלת הפער בן ארבעת הימים, וככל שנקבל את עמדת המערערת נקבע אכן את המועד י"ט בניסן (24.4) שבו הלכה למעשה לדברי שני הצדדים כבר היה קרע כאמור.

עוד נאמר כבר עתה כי אף שקיימת לכאורה זיקה בין שני חלקי הערעור – משך החיים המשותפים בכלל, ותוך שיתוף רכושי בפרט, עשוי להשליך על שאלת הראיות לקיומה ולהתגבשותה של כוונת שיתוף ספציפי – מכל מקום אין תלות מלאה בין הדברים שכן יש לטעמנו הבדל ברור בין שתי השאלות: לקביעה בדבר קיומו של קרע נחוץ קרע ברור וודאי הן משום שברירת המחדל היא כי מועד האיזון הוא לעת הגירושין והטענה להקדמתו היא המוציאה מן החזקה והצריכה לראיה, הן משום שכדי לקבוע קרע נחוצה המסקנה כי בנקודת הזמן המדוברת אכן היה קרע בלתי־הפיך שהיה בו כדי להביא לחדלות השיתוף; לעומת זאת לעניינו של שיתוף ספציפי המצב הוא הפוך: ברירת המחדל ונקודת המוצא הן העדר שיתוף בנכס המדובר ולכשמבוקש לטעון כי נוצר ונתגבש שיתוף כזה – טענה זו היא המצריכה ראיה, ואף ברובד המהותי: כדי להסיק על קיומה של כוונת שיתוף, שתנאי מתחייב לה, אם כי בלתי־מספיק כשלעצמו, הוא קיומם של חיי נישואין הרמוניים שבהם עשוי הצד בעל הרכוש להתכוון לשתף את רעהו והצד האחר עשוי להסתמך על ההנחה בדבר קיום כוונת שיתוף כזו, נדרשת אכן הרמוניה כזו – הרמוניה שאומנם אין פירושה חיים אוטופיים שבהם יש בין הצדדים אידיליה מלאה ואין כלל חילוקי דעות ולא כל שכן מריבות, אך פירושה הוא כי הצדדים סבורים כי אכן ימשיכו לחיות יחדיו ובשיתוף לאורך ימים ושנים, מה שאינו מתקיים שעה שהצדדים חדלים, למשל וכבענייננו, מלהתגורר במשותף, בחדר שינה אחד, ומקיום זוגיות תקינה. מצב זה גם אם אינו בהכרח קרע בלתי־הפיך – ודאי אינו חיים הרמוניים, ואין מקום להניח כי בתקופה שבה הוא מתקיים התכוון צד אחד לשתף את משנהו ברכושו או כי משנהו הסתמך על ההנחה בדבר קיומה של כוונה כזו. כללו של דבר, בחייהם של צדדים כמו בתחומים רבים קיים גם תחום 'אפור', לא 'שחור' שיש בו כדי ליצור קרע ודאי ומוחלט ולקבוע את חידלון השיתוף גם במה שמן הסתם משותף הוא, אך גם לא 'לבן' שיש בו כדי לבסס שיתוף אף במה שמן הסתם אינו משותף.

ג.          ולגופן של טענות:

המערערת טוענת כי בית הדין קמא בפסק דינו הלך לאורו של מתווה עקרוני שקבע הוא עצמו ושלפיו רף הראיות הנדרש כדי לבסס כוונת שיתוף הוא רף גבוה ביותר, קרוב לבלתי־אפשרי, המורכב הן מריבוי דרישות – התנהלות הצדדים ושיוכם להווי חיים חברתי שבהם יש להניח כי התקיימה תפיסת עולם של שיתוף; וידוא נקודת זמן מוגדרת שבו נוצר קניין של מחצית הנכס מבעליו אל הצד האחר (ולו מכוחה של כוונת שיתוף שאכן הוכחה באותו זמן); התנהלות שפירושה היחיד הוא כי אכן הייתה כוונת שיתוף ואין לפרשה כמכוונת רק לרווחת הצדדים וילדיהם ללא שיתוף קנייני – הן מהצורך להוכיח כל אחד ממרכיבים אלה, להבנתה את פסק הדין, בראיות ניצחות.

לשיטתה של המערערת קיים ניגוד בין ריבוי הדרישות והדרישה להוכחת קיומן בראיות ניצחות לבין פסיקות שונות של בג"ץ שמהן עולה כי רף הראיות הדרוש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי הוא דווקא רף נמוך מהנדרש בהקשרים אחרים בדין האזרחי. לשיטתה גם קביעתו של בית הדין קמא כי הצדדים – לפי אורחות חייבם ושיוכם התרבותי חברתי – לא הזדהו עם התפיסות העקרוניות שעליהן מבוססת דוקטרינת השיתוף הספציפי, ועל כן אין להניח כי התקיימה ביניהם כוונה לשיתוף כזה – קביעה המנוגדת לפסיקה היא. ובהקשר למכלול כולו מציינת המערערת לפסיקות בג"ץ בדבר מחויבותו של בית הדין הרבני, בדונו בשאלות ממין זה, למקובל כמחייב בפסיקה האזרחית.

לעניין זה האחרון נעיר כבר עתה כי אף שברובד העקרוני יש מקום לדון בו, הרי שבנוגע לצדדים עצמם מיותרת היא העלאת טענה זו, שכן הצדדים קיבלו על עצמם בקניין בבית הדין קמא כי עניינם יוכרע לא רק על פי חוק יחסי ממון אלא אף על פי הדין האזרחי – משמע: בכללו; הפסיקה המקובלת ושיקול דעתו של בית הדין, כשבנוגע לפרט האחרון עמדה המערערת כבר אז, ועמדתה התקבלה, על השמטת המונח "שיקול דעתו הרחב", ומכאן שהצדדים תחמו את בית הדין בפירוש, בהסכמתם שבקניין, להכרעה שאף שיקול הדעת בה לא יהיה "רחב" ושייצמד לפסיקה המקובלת. ומשקיבלו הצדדים כך בקניין הרי שהדבר מחייב גם הלכתית ומייתר את הטענות בדבר מחויבות של בית הדין לפסוק כך או אחרת מכוחן של פסיקות בג"ץ.

מעבר לטענות הכלליות והעקרוניות האמורות מפרטת המערערת את שטענה גם בבית דין קמא בדבר היקף ההשקעה, לאחר נישואי הצדדים, בשיפוץ הנכס שלדבריה היה, טרם נישואי הצדדים, בלתי־ראוי למגורים, ולמעשה בבחינת 'שלד' גרידא; בדבר הרחבת הנכס תוך תוספות בנייה חוקיות ושאינן חוקיות, במשך שנות הנישואין; בנוגע למימון השיפוצים וההרחבות וגובה ההלוואות שנטלו הצדדים, במשותף לטענתה, לצורך מימונם; בנוגע לאמירות שהיא מייחסת למשיב ושלימדו על תפיסתו אותה כשותפה מלאה בנכס ובנוגע להסכם שעליו חתמו הצדדים ושאותו הגישו לבית המשפט לענייני משפחה, שאומנם לא אושר אך זאת רק בשל עמידתו של בית המשפט על היות הקביעה שבו בדבר המשך המגורים המשותפים לאחר הגירושין קביעה בלתי־ישימה, שבו נאמר בפירוש ששני הצדדים הם בעלי הזכויות בנכס.

המשיב מצידו טוען תחילה ברובד העקרוני כי עיקרה של המחלוקת היא בפן העובדתי – אם ובאיזו מידה הוכחו או לא הוכחו הטענות על שיפוצים, הלוואות וכו' – ועל דרך כלל אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

עוד הוא טוען ומציג פסיקות של ערכאות אזרחיות שיש בהן, לדעתו, כדי ללמד על גישה דומה לזו של בית דין קמא בנוגע לרף הראיות הנדרש לעניין כוונת שיתוף ספציפית ואף בנוגע לגופם של דברים, באשר לבנייה ושיפוץ בהיקפים דומים או בנוגע לשאלות עד אודות המקורות הכספיים למימונם של הללו, בניגוד לטענה כי בית הדין קמא חרג בנושא זה מן המקובל בפסיקה האזרחית. כן מכחיש המשיב את הטענה כי הנכס היה בלתי־ראוי למגורים טרם השיפוץ ומתאר שיפוץ מינורי בהרבה, טוען כי הבנייה הבלתי־חוקית שנעשתה בנכס אינה יכולה להוות כר שעליו תוכל לצמוח טענה לכוונת שיתוף וכי בכל מקרה עשתה אותה המערערת ללא הסכמתו שלו ושלא בהשתתפותו, גם אם ללא התנגדות מצידו; מכחיש את הטענות בדבר אמירות שלו שמשמען קיומה של שותפות וטוען נגד מהימנותם של עדי המערערת שהעידו בבית דין קמא לעניין היקף השיפוץ.

לעניינו של הסכם הגירושין המדובר סומך המשיב סמיכה בכל כוחו על דברי בית דין קמא ששלל כל מעמד מהסכם זה ואף את ערכו הראייתי בשל אי־אישורו בבית המשפט, ואף מסביר כי הרקע להסכמה להסכם זה כשלעצמו היה המחשבה כי בפועל ימשיכו הצדדים לגור יחד בנכס וכי בכל מקרה הנכס לא יימכר בחייו של המשיב, בהתאם לסעיף נוסף של אותו הסכם המונע את המכירה שלא בהסכמת שני הצדדים. המשיב אף טוען שלאחר שבית המשפט הבהיר כי לא יאשר הסכם זה ביקשה המערערת את הסכמתו להסכם אחר שבו נקבעה שותפותה ועימה מכירת הנכס וחלוקתו וכי להסכם זה, השני, אכן לא הסכים.

ד.         המשיב צירף גם פסיקות שונות של בג"ץ שבהן נקבע כי לא יתערב בהכרעתו של בית הדין באותם מקרים מושאי העתירות שגם בהם נטען כי בית הדין סטה מהעקרונות שקבע בג"ץ בפסיקותיו בשאלת השיתוף הספציפי ורף הראיות הנדרש לקיומו.

לעניין זה אנו מוצאים לנכון להעיר הן כלפי המערערת שכאמור לעיל האריכה להביא מפסיקות בג"ץ בדבר מחויבותו של בית הדין לעקרונות הפסיקה האזרחיים בשאלות ממין זה – שלא לצורך כאמור, בייחוד נוכח הסכמת הצדדים וקבלתם עליהם בקניין בבית דין קמא כי הפסיקה תהיה לפי עקרונות אלה, הסכמה שנִכחה ברור כי בית דין קמא עצמו אכן ראה עצמו כפועל בהתאם לכך; הן כלפי המשיב שהביא לפתחנו פסיקות שזיקתן לענייננו שולית, שהרי העיקרון כי בג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי בית הדין הרבני ומתערב רק במקרים של סטייה מסמכות וכו' ידוע הוא ואינו נזקק לראיות מפסקים אלה, ובירור השאלה אם במקרה שלפנינו תואמת הכרעת בית הדין את הפסיקה או לא – אינו יכול להסתייע מפסקים אלה שעסקו בנושאים אחרים:

 התחושה העולה בהקשר זה הן מדברי המערערת הן מדברי המשיב היא של טיעונים שאינם לגופו של עניין, טיעונים המכוונים לשלב הדיוני הבא (אולי) או כביכול "להתרות" בבית הדין כי שלב כזה עשוי להתקיים, כביכול אומרת המערערת לבית הדין: אם תיטיב את מצבי, בהשוואה לפסיקת בית דין קמא, שאת, ואם לא – לפתח בג"ץ רובץ; והמשיב כביכול מנסה להשיב אמריו ולשכנענו כי אין מוראו של בג"ץ עלינו. וכלפי שניהם נאמר "לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר", על הצדדים לשכנענו בצדקת טענותיהם לגופן, לא ב'איום' בלהט חרבו המתהפכת של בג"ץ מחד גיסא, ולא בראיות להעדרו של איום זה.

ה.         ולגופו של עניין:

 בין הצדדים יש מחלוקות כאמור בכמה עניינים שבעובדה, היקף השיפוצים, מצב הנכס לפניהם, ההסכמות שהיו או לא היו לבנייה הבלתי־חוקית, האמירות שנאמרו או שלא נאמרו וכו', אולם פרט אחד יש שאינו שנוי במחלוקת עובדתית והוא ההסכם שהוגש לבית המשפט.

בית דין קמא קבע כאמור כי אין לייחס להסכם זה כל משמעות מאחר שלא אושר.

לדעתנו קביעה זו שגויה היא. ונסביר:

הסכם הגירושין המדובר, כהסכמים רבים, כולל שני מרכיבים השונים מהותית זה מזה. אחד מהם הוא תיאור המצב העובדתי והמשפטי הקיים; האחר הוא ההסכמות בנוגע לעתיד, להמשך קיומו או לשינויו של המצב האמור.

הצורך באישור נוגע בעיקר לרובד השני, לעומתו הרובד הראשון – תיאור המצב הקיים – יכול להתקיים אף ללא אישור, שכן אין הוא בעל אופי של התחייבות עתידית, ויתור או קניין שאפשר לקבוע לגביהם כי מותנים הם באישור וכי כל עוד לא אושרו רשאי כל צד לחזור בו מהסכמתו להם, אלא בעל אופי של 'הודאה' על העבר, שנכונותה או אי־נכונותה אינן עשויות להיווצר או להיות תלויות באישורה של הערכאה השיפוטית.

הן אמת, אישור הערכאה השיפוטית נועד גם כדי לוודא כי ההסכם נעשה ברצון חופשי ומתוך הבנה של האמור בו ומודעות אליו. ברובד זה פעמים שאפשר לטעון גם כלפי אותו חלק בהסכם המתאר עובדות כי האמור בו אינו נכון ואינו משקף את האמת, וכי אין לראות בו 'הודאת בעל דין' שכן כל עוד לא אושר ההסכם יש מקום לטענה כי האמור בו נכתב באונס או ללא שיובן אל נכון.

ברם בהקשר זה אין לראות בדרישת האישור דרישה קטגורית שמבלעדיה אין ההסכם אלא בבחינת 'חספא בעלמא' אלא יש לבחון את הדברים ואת הטענות לגופם.

בענייננו אין המשיב מכחיש כי חתם על ההסכם האמור מרצונו החופשי ואין הוא טוען כי לא הבין את האמור בו. הצדדים מודים כי הסיבה לאי־אישורו של ההסכם אינה חששו של בית המשפט כי ההסכם אינו מקיים את תנאי הרצון החופשי וההבנה בדבר תוכנו, משמעויותיו ותוצאותיו, אלא היות ההסכמה שבו כי הצדדים ימשיכו להתגורר יחדיו לאחר סידור הגט הסכמה שאינה ברת ביצוע, מאחר שבית הדין, כפי שידע והבין גם בית המשפט, לא היה מאפשר את גירושי הצדדים בעודם גרום ומתעתדים להמשיך להתגורר תחת קורת גג אחת.

אשר לטענת המשיב, שאותה לכאורה קיבל בית דין קמא, כי הסכים להסכם זה מאחר שההסכמות בדבר המשך המגורים בבית ואי־מכירתו ללא הסכמה של שני הצדדים גם יחד – ואף המשך מגורי כל אחד מהצדדים בבית כל ימי חייו, אף לאחר מות רעהו – הגנו עליו מפני תביעה לפירוק שיתוף, פינוי וכו' ושמרו על זכויותיו, נשאל אפוא:

1.   אם הניח המשיב כי הבית כולו שלו הוא, לשם מה נזקק להסכם זה ולביטחון האמור שמכוחו של ההסכם, הלוא אם הבית כולו שלו ודאי שאין אפשרות לתבוע את פירוק השיתוף בו או את פינויו ממנו? היחיד שנשכר, לשיטתו של המשיב, מהסכמות אלה הוא המערערת שלא רק שזכתה בהצהרה בדבר זכויותיה בבית אלא שאף זכתה להגנה מפני פירוק שיתוף, פינוי או מכירה של הנכס ביוזמת המשיב, ואף הבטיחה לעצמה זכות מגורים בנכס גם לאחר מות המשיב.

2.   כיצד טוען המשיב כי משהוגנה זכות מגוריו בנכס, שכאמור לשיטתו בלאו הכי היה ועודנו כולו שלו, הסכים לחתום על ההסכם האמור, כביכול משום שלא היה צפוי לשום נזק כתוצאה של חתימה זו, כשלמעשה לא זו בלבד שהסכם זה, כאמור, מנע ממנו את היכולת למכור את הנכס (שלשיטתו – שלו הוא), לתבוע לפחות את קבלתו בפועל של מחציתו (מתוך ה'כולו שלי' שלטענתו) בדרך של פירוק שיתוף (ובהתחשב בגילו יש לזכור שמשמעות הדבר היא כי גם לו רצה למשל לעבור בעתיד ל'דיור מוגן' שימומן על בסיס הבית – הייתה יכולתו לעשות כן מוגבלת מאוד ולמעשה היה הוא נתון לאפשרות של 'סחיטה' בידי המערערת, הצעירה ממנו ושיש להניח שתאחר להיזקק לכגון דא, כשיחסיהם אינם שפירים בלשון המעטה) או לפנות ממנו את המערערת – וכל זה שעה שהוא תובע גירושין ממנה וטוען נגדה טענות שנִכחן יש להניח שהמשך מגוריה עימו בבית היה, בעבורו, אילוץ ולא מצב אידיאלי; אלא שבנוסף לכך היה עשוי להביא לידי חלוקת תמורת הבית בין הצדדים אף לו הייתה נוצרת הסכמה על מכירתו, וכמו כן היה מגביל את יכולתו להוריש את הבית, שהלוא את זכויותיה של המערערת לא היה יכול לצוות ולהוריש כרצונו, והיה מגביל את יורשיו אף בנוגע לזכויות שיכול היה להוריש להם, שכן בפועל הייתה המערערת יכולה להמשיך ולהתגורר בבית על פי ההסכם, כל ימי חייה? (ונזכיר כי בכל הנוגע לזכויות המגורים של האחד לאחר מות האחר, לא זו בלבד שהמשיב, לשיטתו, קיבל את שהיה לו בלאו הכי ונתן למערערת את שלא היה לה מעולם, אלא שנוכח היותו מבוגר ממנה גם הסיכוי שיממש הוא את ש'קיבל' נמוך מהסיכוי שהיא שתוכל לממש את שקיבלה בהסכם זה).

3.   גם אם נניח שמסיבה כלשהי הסכים המשיב לתת למערערת זכויות שימוש ומגורים כאמור ולהגביל את יכולתו שלו למכור את הנכס וכו' ללא כל תמורה ממשית, שהרי לשיטתו עד כה היה הבית כולו שלו, ואף נניח שהסכים ליתן לה את הזכות בנכס עצמה (אלא שהדבר לא יצא לפועל משלא אושר ההסכם) על המשמעויות של נתינה זו לעניין הירושה – מדוע לא נוסח ההסכם בניסוח התואם מצב זה, היינו תיאור הנכס כנכס השייך לו והסכמה כי ייתן למערערת זכויות כאלה ואחרות בו – אולי בתמורה להסכמה לגירושין? מדוע נוסחו הדברים כקביעה עובדתית כי לשני הצדדים זכויות בנכס?

אין הסבר מניח את הדעת בנוגע להסכם זה מלבד ההנחה כי אכן בעת כתיבת וחתימת הסכם זה סבר גם המשיב כי הזכויות בנכס משותפות לו ולמערערת. משהודה המשיב בכך, במסגרת ההסכם, אין נפקות לשאלת אישורו של ההסכם, שכן כאמור אין אנו בוחנים את תוקפן של התחייבויות שנכללו בהסכם אלא את העובדות המתוארות בו ושלא נטען נגד תיאורן כי נכתב בכפייה וכדומה.

האמירה כי הסכם זה – "שוברו בצידו" מאחר שמוכח מתוכו כי מגמתו לא הייתה "אלא להמשיך את חייו בנחת וללא כל בעיה עם המשך המגורים של האישה" וכי מאחר שכך וכיוון שמטרתו של המשיב לא הייתה "למקסם את רכושו" אין בהסכם הודאה בבעלות המשותפת כי "אין כל נפקותא אודות שאלת הבעלות" היא אמירה שאינה יכולה להתקבל נוכח כל האמור, בהמשך החיים בנחת יכול היה המשיב לזכות לאחר הגירושין גם ללא הסכם זה, לשיטתו שלפיה הנכס כולו שלו הוא, והיה זה אף יותר "בנחת" – בלי צורך להמשיך ולגור בכפיפה אחת עם המערערת שיחסיו איתה אינם טובים ושאת טענותיו כלפיה שטח בכתב תביעתו לגירושין. ההסבר כי מי שאינו מבקש בדווקא למקסם את רכושו נכון יהיה לוותר על מחצית הבעלות בו, בעבור זכות שיש לו בלאו הכי, לטובת מי שהייתה שותפתו לחיים אך כיום היא יריבתו – אינו סביר. גם ההנחה כי אדם בוגר ובעל ניסיון חיים, שלפי המוצהר בהסכם גם התייעץ משפטית קודם שהסכים לו, יוותר על האפשרות לסלק מביתו ומחייו את יריבתו ואף יכבול עצמו אליה לשארית חייו, למרות רצונו בפירוד ממנה, במובן של העדר היכולת לממש את הנכס ללא הסכמתה, ותוך כך גם יוותר על היכולת להוריש את הנכס כולו כרצונו, והכול בתמורה, למעשה, ללא כלום – אינה מתקבלת על הדעת.

ו.          למען הסר ספק נבהיר כי אכן, אמרנו לעיל, כי קשה לבסס טענה לכוונת שיתוף ספציפי על מעשים שנעשו בתקופה שלאחר 2009, אף אם נדחה את הקביעה כי מועד הקרע מאוחר לה, וההסכם האמור נעשה רק בשנת 2019.

אולם במה דברים אמורים? במעשים שמהם מבוקש להוכיח על התגבשות כוונת שיתוף בעת עשייתם או בסמוך להם. בעניינו של ההסכם האמור מדובר בהודאת בעל דין על שיתוף שנוצר כבר מקדמת דנא, ומשכך אין פגם בהסתמכות על היותה של ההודאה מאוחרת.

ז.          השאלה הנותרת היא אם יש ללמוד מן ההסכם על שיתוף ביחס של מחצה על מחצה, או שמא השיתוף שנוצר בנכס הוא שיתוף מוחלש (כפי שנהוג לכנותו, ונניח לעניין זה להערתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפסק דינו, שאותו צירף המשיב, בעמ"ש 71094-03-22, על דיוקו או אי־דיוקו של מינוח זה).

הפרשנות הפשוטה של הסכם שנאמר בו כי שני הצדדים הם בעלי הזכויות, בלי פירוט מה חלקו של כל אחד מהם בזכויות, היא כי כל אחד מהצדדים הוא בעליה של המחצית מכלל הזכויות. פרשנות זו נתמכת במידת מה לפחות גם מהוראותיו האחרות של אותו הסכם העוסקות בחלוקה שווה של הוצאות – לא רק הוצאות תחזוקה של הנכס שחלוקתן השווה עשויה להיות פרי של השימוש המשותף ולאו דווקא של הבעלות המשותפת אלא גם של תשלומים לרמ"י והוצאות בגין חריגות בנייה. הוראות אלה כשלעצמן אינן מחייבות (מכוחו של ההסכם, אם כי אפשר שתוכנן מחויב מצד הדין) מאחר שהוראות לעתיד הן וההסכם לא אושר, אך יש בהן כדי ללמד על הרקע ועל הפרשנות של העובדות המתוארות בהסכם.

עם זאת, כפי העולה מדברינו דלעיל, ההסכם אינו מחייב דבר כשלעצמו אלא מעיד על שאירע בעבר, ואין הוא יוצרה של כוונת השיתוף במקרה שלפנינו אלא ראיה כי נוצר – לכאורה שנים קודם לכן – שיתוף בנכס, פרייה של כוונת שיתוף. לו לא היה לפנינו דבר אלא ההסכם ייתכן שעדיין זקוקים היינו להניח כי נוכח פרשנותו האולטימטיבית של ההסכם האמור הרי שיש להניח שגם כוונת השיתוף והשיתוף שהתגבש כתוצאה שלה היו בהכרח מחצה על מחצה.

אולם מאחר שלשיטתה של המערערת עצמה מה שיצר את השיתוף הוא בראש ובראשונה אותה השקעה משותפת בשיפוץ ובבנייה, הרי שאפשר שדווקא טיעוניה שלה יעמדו לה לרועץ ויביאונו למסקנה כי, למרות לשונו האמורה של ההסכם, השיתוף בענייננו לא היה מחצה על מחצה.

נבהיר לעניין זה כי בעיקר בוחנים אנו לצורך העניין את שאלת השיפוץ וההשקעה בו, לרבות ההלוואות השונות שניטלו לצורכו, ולא את האמירות השונות המיוחסות למשיב שלפיהן הנכס שייך גם למערערת, מאחר שעובדת השיפוץ וההלוואות עובדה ברורה היא, גם אם יש מחלוקת בשאלת ההיקף שלה ותוצאותיה, ואילו האמירות הנטענות – מוכחשות הן, אין לפנינו ראיות של ממש להן ואף אין אנו כערכאת ערעור צריכים על דרך כלל להיזקק לבחינתן המחודשת של מסקנותיה של הערכאה הדיונית לגביהן.

בית הדין קמא קבע כי לא הוכחו לפניו הטענות בדבר השקעת כספים ממקורותיה של המערערת, מכספי הוריה וכדומה, בשיפוץ הנכס. כערכאת ערעור מקובלת עלינו קביעתו זו של בית דין קמא, מה גם שלא הונחה לפנינו תשתית של ממש לסתירתה או ביסוס של ממש לטענה כי קביעתו של בית דין קמא מבוססת על דרישה מחמירה מדי בפן הראייתי.

גם בנוגע להלוואות שנטלו הצדדים אין מקום לדחיית דבריו של בית דין קמא. אדרבה, עיון בחומר שבתיק מלמד, באופן התואם גם לדברי בית דין קמא, כי יש צדק רב בטענת המשיב כי ההלוואות הנטענות, שאכן היו הלוואות משותפות – ואין אנו מקבלים את הטענה כי למרות היות החשבון חשבון משותף בפועל פרע הוא לבדו את ההלוואות – שימשו כולן לצורך אותו שיפוץ ראשוני, שהוא שלשיטת המערערת עשה את הנכס לראוי למגורים. ההלוואות המשמעותיות והגדולות מאוחרות הן לשיפוץ המדובר, אין אנו יודעים למה אכן שימשו אותן הלוואות בפועל, אולם אין לשאלה זו נפקות בענייננו, כיוון שעל כל פנים בהיותן מאוחרות לשיפוץ אין מקום לראותן כהשקעה של המערערת בשיפוצו של הנכס.

ההלוואה שניטלה בתקופת השיפוץ הראשוני האמור עמדה על סכום פעוט יחסית (גם בערכי הכסף דאז) של 16,000 ש"ח, ורק מחצית הסכום, כמובן, הוא החלק שאותו יש לייחס למערערת. לא זו בלבד שמדובר בסכום קטן, אלא שנוכח היותו כזה קשה גם לקבל את התיאור שלפיו היה הנכס, טרם שיפוץ זה, 'שלד' גרידא, ויותר נראה כי גם אם טרם שיפוץ זה לא היה הנכס ראוי למגורים – ויש לנתון זה אולי משמעות מסוימת – אין זה משום שחסר היה הרבה, בהיבטי בינוי וההוצאות הכרוכות בו, לשם עשיית הנכס לראוי למגורים, אלא כי המעט שחסר היה היה משמעותי, וכדברי המשיב בנוגע לפגמים באינסטלציה, ואולי יותר מפגמים גרידא, בחיבור לרשת החשמל וכו'

השקעתה של המערערת בנכס בשלב זה – קשה לקבל את ההנחה כי די היה בה כדי להשתית עליה כוונת שיתוף מצידו של המשיב או אף הסתמכות שלה על ההנחה בדבר קיומה של כוונה כזו.

אכן במשך השנים הרבות שבני הזוג נשואים, שופץ הנכס עוד ועוד ואף הורחב, הרחבה שחלקה באופן חוקי וחלקה באורח בלתי־חוקי. לעניין זה נאמר כי אין לקבל את טענת המשיב כי ההרחבה הלא חוקית נעשתה שלא בהסכמתו או כי נקבע בפסיקה כי הרחבה כזו אינה יכולה להעניק זכויות, שכן אין אנו עוסקים בהענקת זכויות בתמורה למעשה בלתי־חוקי אלא בשאלה אם מעשה זה מהווה ראיה לכוונת הצדדים, ולעניין זה נראה כי בעל נכס המאפשר – גם אם באי־התנגדות גרידא וללא הסכמה מפורשת – בנייה משמעותית ובלתי־חוקית בנכס שבבעלותו ע"י אשתו – נראה כי ראה בה שותפה לנכס ועל כן לא התנגד למעשיה גם אם לא תמך בהם בפועל, וטענתו בדבר אי־השתתפותו אין בה אלא כדי ללמד לכאורה כי ההשקעה הכספית בשלב זה הייתה כולה מכספיה שלה ולא משלו.

עם זאת, צדק בית הדין קמא בקביעתו, כי אין לפנינו ראיות ברורות בנוגע לעלויותיהם של השיפוצים וההרחבות לאורך כל השנים. לדעתנו צדק בית הדין קמא גם בקביעתו כי אלה מהשיפוצים שנעשו לאחר 2009 אינם יכולים להוות תשתית ליצירת שיתוף ספציפי, שכן נעשו הם בזמן שבו יחסי הצדדים כבר עלו על שרטון, וכפי שאמרנו בתחילת פסק דיננו זה – אין ליחס לעשייה של הצדדים כוונת שיתוף אם נעשתה בתקופה שבה לא חיו הם בהרמוניה וספק אם יכול היה מי מהם לצאת מנקודת הנחה כי השיתוף ביניהם יימשך לאורך ימים ושנים.

ח.         תוצאת המכלול דלעיל היא כי ההשקעות בנכס במשך השנים אכן היו יכולות ליצור כוונת שיתוף אך 'יכולות' בלבד, היינו שספק אם היה בהן כשלעצמן כדי ללמד על כוונת שיתוף מוכחת לולי נלוותה אליהן לאחר זמן 'ראיית הזהב' בצורת ההסכם שלא אושר אך הייתה בו הודאת בעל דין על כוונה כזו. לאידך גיסא לאחר שהסקנו כי אכן הייתה כוונה כזו, עלינו להסיק כי אכן מה שיצר אותה הוא לכאורה אותן השקעות שיכולות היו ליצור אותה, ומשכך ומאחר שהללו היו לכאורה ברף נמוך יחסית, קשה לראות בשיתוף שנוצר בעקבותיהן שיתוף מלא ביחס של מחצה על מחצה.

לשון אחר: ההסכם אינו מייצר שיתוף כלשהו, אבל מוכיח הוא שהיה כזה, הוכחה שטעונה השלמה בדמות הסבר כיצד אכן נוצר השיתוף. ההשקעות בשיפוצים וכו' עשויות לייצר שיתוף, אלא שאין הן מוכרחות לייצר אותו, בנסיבות המתוארות ונוכח היקפן של הללו, וממילא אינן מוכיחות את קיומו. צירופם של ההסכם וההשקעות יחד מביא למסקנה כי אכן היה שיתוף אך שיעורו, למרות המשתמע לכאורה מן ההסכם, אינו אלא השיעור שיכול להיות מוסבר על ידי ההשקעות, ומאחר שלא סביר לראות בהללו גורם שהביא לשיתוף מלא של מחצה על מחצה על כורחנו לפרש את האמור בהסכם כמלמד של קיומו של שיתוף בשיעור מסוים שלא הוגדר בהסכם מאחר שלא היה ברור ומוגדר, אך לא בשיעור של מחצה על מחצה.

בדרך זו אפשר להעלות ארוכה גם לקשיים שהעלינו לעיל בנוגע לתפיסתו של בית דין קמא, שאם היינו מחזיקים בה לא היינו יכולים לרפאותם, שכן אף שגם על התפיסה שלפיה קיים שיתוף מוחלש יש מקום לשאול מדוע אפוא הודה המשיב בהסכם בקיומו של השיתוף, בלשון שממנה משתמע לכאורה שיתוף בחלקים שווים: משברור היה לו, למשיב, כי קיים שיתוף מסוים על כל פנים ומשלא ברור היה לו – ולא יכול היה להיות ברור טרם הכרעה שיפוטית בעניין או על בסיס הסכמות שכנראה לא היו אז – מה שיעורה של שותפות זו, מובן יותר כי נקט בדרך של "עביד איניש דזבין דיניה". שעה שהיכולת למכור את הנכס מוגבלת בלאו הכי וטעונה הליך משפטי בשל השיתוף, יהא שיעורו אשר יהא, ולאידך גיסא היכולת לכוף את פירוק השיתוף, ואולי לאלץ את המשיב לצאת מביתו, אכן נתונה גם בידי המערערת מכוחו של שיתוף זה, ובהתחשב גם באפשרות כי התדיינות משפטית לשם הכרעת שיעורו של השיתוף תיארך זמן ותהיה כרוכה בהוצאות וכי עשויה היא לבסוף שלא להביא לתוצאה שתהיה רצויה בעיני המשיב, ולא מן הנמנע שתהיה כי השיתוף הוא אכן מחצה על מחצה (אף שהתוצאה שהגענו אליה אנו אינה קיומו של שיתוף בשיעור כזה) – מובנת הנכונות לחתום על הסכם שנאמר בו כי יש זכויות לשני הצדדים, ובלי לקבוע מפורשות את שיעורן, ואכן לבטח בכך את אי־פירוק השיתוף ביוזמת המערערת, גם במחיר של מניעת פירוקו ביוזמתו של המשיב.

 לאחר שיקול דעת אנו סבורים כי בנסיבות שבהן מוכח שיתוף כלשהו, אך שיעורו אינו ברור והיקפי ההשקעות המוכחות מטים לראייתו כשיתוף מוחלש וברף נמוך, נכון לקבוע כפשרה כי חלקה של המערערת בנכס הוא 25% וחלקו של המשיב 75%.

ט.         ומכאן לשאלת מועד הקרע.

כפי שרמזנו לעיל, סבורים אנו כי יש לקבל את הערעור גם בנוגע למועד הקרע, ולקבוע כי הקרע לא חל בשנת 2009 או בסמוך לה, למרות היפרדותם של הצדדים אז בדרך שהוגדרה בחוק "שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת".

בכמה פסקי דין של בית דין זה עמד בית הדין על ההבחנה בין הוראות סעיף 5א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 (להלן: החוק), שעליהן ביקש בית דין קמא להסתמך בפסק דינו לבין הוראות סעיף 8 לאותו חוק:

סעיף 5א עוסק במצב שבו מוגשת לבית הדין או לבית המשפט תביעה לאיזון משאבים טרם פקיעת הנישואין. איזון המשאבים הנפסק לפי סעיף זה אינו רטרואקטיבי אלא מעת הפסיקה, או לכל היותר מעת התביעה ואילך. פסיקה על פי סעיף זה עשויה להינתן, בהתאם להוראותיו, בחלוף שנה מפתיחת ההליך או מפתיחת הליך להתרת הנישואין או כשבאותה עת כבר קיים קרע או קיימת הפרדת מגורים, כפי שציטט בית דין קמא, אך כאמור אין מדובר בפסיקה רטרואקטיבית אלא בכזו שמכאן ואילך. מטבע הדברים גם אין ולא יהיה לאחר מועד הקרע כל שיתוף – לא שיתוף בחיים האישיים, שהרי מדובר לאחר שכבר קיים קרע או פירוד בהם ולא שיתוף ברכוש שהרי עניינה של הפסיקה הוא ההפרדה הרכושית ממנה והלאה.

שונה הוא האמור בסעיף 8(3) ובסעיף 8(4) שבו אכן מדובר בפסיקה רטרואקטיבית לפי מהותה – בסעיפים אלה אכן מדובר על קביעה הנעשית במועד מסוים, העשוי להיות אף קודם להתרת הנישואין, אך, בין שמועדה כזה הוא ובין שהוא לאחר התרת הנישואין, מורה היא כי האיזון יתייחס לנכסים שהיו לצדדים במועד מוקדם הן ממועדה של קביעה זו הן ממועד התרת הנישואין, ויכול הוא אף להיות מוקדם למועד הגשת התביעה, או יהיה לפי שוויים של הנכסים במועד המוקדם.

בסעיף זה אכן לא ננקטה כלל הלשון 'קרע', והחוק אינו מתנה את הפעלתו דווקא בקיומו של קרע אלא ב"נסיבות המצדיקות זאת", אך הפסיקה מימשה סעיף זה בעיקר בהקשר של קיומו של קרע. בהקשר זה הקרע הנדרש בדרך כלל הוא קרע כפול הן במישור של היחסים האישיים והן במישור של היחסים הכלכליים־רכושיים שבין הצדדים, ובהקשר זה גם נדרש הקרע, על דרך כלל, להיות בלתי־הפיך. דרישות 'מחמירות' אלא מתבקשות לפי מהותה של הפסיקה שלפי סעיף זה ונוכח היותה אכן רטרואקטיבית, שכן בניגוד לפסיקה הנשענת על סעיף 5א שבה כאמור לעיל אכן יכולים אנו לקבוע כי מן המועד שנקבע כמועד קרע והלאה לא יהיה שיתוף וכן כי הקרע הוא בלתי־הפיך, שכן קביעת מועד הקרע היא ביחס לשיהיה ממנו והלאה ובשעה שאכן נראה כי בלתי־הפיך הוא ועל כל פנים כתוצאה של קביעתו יש להניח כי כך יהיה – נתק מוחלט ובלתי־הפיך בפן הכלכלי, בפסיקה הרטרואקטיבית שלפי סעיף 8 אין הדבר מובן מאליו וצריכים אנו להעריך למפרע כי אכן במועד המדובר כבר היה קרע ולקבוע כי אכן היה בו כדי להשליך על השיתוף הכלכלי.

בענייננו אין אפוא מקום לפסיקה מכוחו של סעיף 5א לחוק, שהרי אין מדובר רק בפסיקה בדבר איזון משאבים במועד הפסיקה וניתוק כלכלי ממנו והלאה, למרות היות הדבר טרם התרת הנישואין, אלא בפסיקה המבקשת לקבוע רטרואקטיבית את קיומם של קרע ונתק כאלה, וככזו יכולה היא להיות רק מכוחו של סעיף 8, שלא עליו השתית בית דין קמא את פסיקתו ושהתנאים להפעלתו, לפי הפסיקה המקובלת ולפי שורת ההיגיון, לא התקיימו, שכן למרות הנתק בחיים האישיים המשיכו הצדדים לכאורה בשיתוף כלכלי, ועד להגשת הבקשה ליישוב סכסוך והתביעה שלאחריה אין אף אינדיקציה כי ראו, או אף כי אחד משניהם ראה, את הקרע שביניהם כקרע בלתי־הפיך.

נעיר כי לא נעלם מעינינו כי בחקירותיה של המערערת בבית הדין נשאלה היא על ה'קרע' שבין הצדדים ועל אירועים שאירעו, לפי הצגת השאלה, לאחר 'מועד הקרע', והשיבה בדרך שנראית – ואולי יותר מנראית – כהודאה שאכן חל הקרע בשנת 2009. עם זאת אין לדברים אלה משקל של ממש בהכרעת הדין וזאת משני טעמים:

הטעם האחד הוא כי כאמור לעיל סעיף החוק הנוגע לענייננו אינו סעיף 5א אלא סעיף 8 שבו כלל לא נזכר המונח 'קרע' ושלגביו צריכה הערכאה השיפוטית לבחון אם יש נסיבות המצדיקות את הפעלתו, ואף אם השיקול בעניין זה מביא בחשבון את שאלת הקרע או אף אם מקובל להתנסח בהקשר זה בפסיקה תוך אזכור המונח 'קרע', סוף כל סוף השאלה המכרעת אינה מתמצה לשאלה אם היה קרע אם לאו, וודאי אינה תלויה במונח 'מועד הקרע', אלא תלויה היא בשאלת הנסיבות המצדיקות או שאינן מצדיקות את הקביעה כי האיזון יהיה רק בנכסים שהיו עד למועד מסוים או לפי שוויים בו, וההצדקה לכך (כשהדבר מתבסס על שאלת הקרע ולא על שיקולים אחרים) רק כשהקרע אכן כולל גם את הפן הכלכלי ולא את הפן האישי בלבד ורק כשאפשר לקבוע כי כבר במועד המדובר היה ברור כי בלתי־הפיך הוא.

הטעם השני הוא כי הצדדים הדיוטות הם. ככאלה יש אומנם משמעות להודאותיהם ולדבריהם בכל הנוגע לשאלות עובדתיות, ולא כל שכן כשהללו נאמרים לאחר ייעוץ משפטי (ואז ייתכן שלפעמים תהיה משמעות גם לדבריהם הנוגעים לשאלות משפטיות, אם כי משמעות מוגבלת), או לעניינים שבתווך שבין העובדתי למשפטי והנהירים גם להדיוטות, וכאמור לעיל לעניין הודאת המשיב כי למערערת זכויות בנכס. אך בכל הנוגע לקביעות משפטיות מובהקות ולמונחים שמשמעותם המשפטית אינה נהירה על דרך כלל להדיוטות – אין משמעות לדבריהם, ולא כל שכן כשהם נאמרים במענה לשאלה ומבלי היוועצות משפטית שבגדרה יובהרו להם המונחים ומשמעויותיהם. אין חולק כי אירע קרע במישור האישי בין הצדדים בשנת 2009 ואין ספק כי לעובדה זו התייחסה המערערת בחקירתה כשנשאלה על אודות הקרע ומועדו או כשהשיבה תשובות שמהן משתמע כי עובדת קיומו של הקרע בשנה זו – מוסכמת היא. אין כל יסוד לייחס לדבריה משמעות החורגת מכך ולפרשם כהודאה שלפיה במועד זה כבר היה קרע כלכלי ביניהם או כי את המועד הזה יש לקבוע כ'מועד קרע' במובנו המשפטי.

נוכח כל האמור יש לקבוע כי איזון המשאבים בין הצדדים יתייחס לזכויות שהיו להם בי"ט בניסן התשע"ט (24.4.19) (וכאמור לעיל היה מקום אף לקבוע מועד מאוחר מזה, אך מאחר שאיש מהצדדים לא גרס כך לא ינקוט בית הדין עמדה 'מחמירה' יותר).

י.          לאור כל האמור פוסק בית הדין:

1.   הערעור מתקבל וכדלהלן.

2.   סעיף א להוראות פסק דינו של בית דין קמא, שקבע כי הזכויות בבית מגורי הצדדים שייכות למשיב בלבד – מבוטל. חלף סעיף זה אנו קובעים כי בבית מגורי הצדדים הרשום על שמו של המשיב התקיים שיתוף ספציפי מוחלש שבגינו זכאית המערערת ל־25% מהזכויות בבית ואילו 75% מהזכויות ייוותרו בבעלות המשיב.

3.   כתוצאה של האמור בטל גם הצורך לשום את ערכן של תוספות הבנייה ולהעניק למערערת חלק יתר בערכן. לכן מבוטלים גם סעיפים ב–ג להוראות פסק דינו של בית דין קמא, כלל הזכויות בבית יישומו כמקשה אחת, לעת חלוקה ופירוק שיתוף, ויהיו שייכות לצדדים ביחס האמור של 25%/75%.

4.   איזון המשאבים בין הצדדים יתייחס לכל התקופה שמנישואיהם ועד י"ט בניסן התשע"ט (24.4.19), שלא כאמור בפסק דינו של בית דין קמא, ובהתאם לכך ישונו ההוראות שיינתנו לאקטואר שיעריך את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים והוא יידרש לתת חוות דעת בנוגע לכלל התקופה האמורה, ולא רק, כאמור בסעיף ד להוראות פסק דינו של בית דין קמא, עד סוף 2009.

5.   יתר ההוראות האופרטיביות שבמסקנות פסק דינו של בית דין קמא יעמדו על מכונן.

6.   עניינם של הצדדים יושב לבית דין קמא לשם המשך הטיפול בו, לרבות הביצוע המעשי של פירוק השיתוף בנכס בהתאם לאמור לעיל ולבקשות מתאימות של הצדדים ולרבות מינוי אקטואר (ככל שטרם מונה) ומתן הוראות לו בהתאם לאמור לעיל וביצוע איזון המשאבים בהתאמה לכך.

7.   נוכח קבלת הערעור אין צו להוצאות. הערובה להוצאות שהפקידה המערערת בקופת בית הדין – תושב לה.

8.   פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ' במרחשוון התשפ"ג (14.11.2022).

הרב יעקב זמיר                        הרב אברהם שינדלר                       הרב מימון נהרי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה