הרשם לקבלת עדכונים
בעל שהגביה את נייר הגט פחות משלשה טפחים
המקור לחובת הבעל לקנות את הגט ★ האופנים שבהם הבעל קונה את הגט ★ דעות הפוסקים להלכה ★ ביאור דברי החלקת מחוקק ★ שיטת הפרי חדש ★ הטעם שבשליח לכתוב ולתת, לא צריך הקנאה ★ "שלוחו כמותו" לא מועיל לענין בעלות הגט ★ דעת השו"ע להלכה בשליח ★ לדעת הבית מאיר כולם מודים לדינו של הרמ"ה ★ מתי כולם מודים שאין צורך להקנות לבעל את הקלף ★ האם מועיל קנין הבעל לאחר כתיבת הגט ★ האם צריך עוד הקנאה לאחר הכתיבה ★ סיכום ההלכה באופני קנין הגט לבעל ★ קנין הגט לבעל בזמנינו
שיעור ההגבהה ★ הגבהה בידו ★ שיעור הגבהת הבעל את הקלף לצורך הגט ★ סיכום הדעות וההכרעה להלכה ★ הגבהה על ידי נטילה ממקום הגבוה ג' טפחים ★ כשיש דבר החוצץ בין החפץ לקרקע ★ אם מגביה בידו גם הסמ"ע מודה שקנה ★ סיכום הדעות להלכה
המסקנות ההלכתיות העולות מפסק הדין
הנידון שלפנינו הוא במקרה בו הבעל בבואו לקנות את הנייר והדיו עבור הגט, נטל אותם מהשולחן בהגבהה כל שהיא, או שמא אפילו טפח, ואולם ברור כי במעשה ההגבה לא הגביה שיעור שלושה טפחים, אלא שמהקרקע עד הנייר והדיו יש ג' טפחים ומעלה, ונמצא איפוא כי במציאות היו הנייר והדיו גבוהים ג' טפחים מהקרקע, ויש לדון, האם נחשבת הגבהה זו כהגבהת ג' טפחים, או לא.
במקרה שלפנינו קיים נידון נוסף: הבעל הגביה את הנייר והקולמוס מעל מסך המחשב שעל שולחן בית הדין. מעתה עלינו לדון, כי גם אם נאמר שדי במה שהחפץ היה במציאות גבוה שלושה טפחים, ואין צורך שיגביה אותו כלפי מעלה שלושה טפחים, אולם יתכן שכל זה כאשר לבסוף החפץ נמצא ג' טפחים באויר מעל הקרקע או השולחן שתחתיו, אולם מה הדין במקרה שתחת החפץ יש דבר החוצץ בינו לבין השולחן או הקרקע, ונמצא שאינו גבוה מהחפץ שתחתיו ג' טפחים, האם הגבהה זו מועילה או לא.
באם נאמר שמהלכות הגבהה אין המקרים הנזכרים לעיל מועילים, עדיין יש לדון, האם ההגבהה בגט היא לעיכובא, או שהיא רק לכתחילה, אבל הגט אינו נפסל בהעדר הגבהה וקנין על ידי הבעל.
כתב הטור (אבהע"ז סי' קכ), וז"ל:
"צריך שיכתבנו הבעל דכתיב וכתב לה, או שלוחו בצוויו יכתוב, ואף אם שלוחו כתבו צריך שיהא משל הבעל, לכך צריך שהסופר יתן הקלף והדיו לבעל במתנה קודם כתיבה, והבעל יתן שכרו, ומפני תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה תתן השכר של הסופר, ותקנהו לבעל".
וכך נפסק בשו"ע (סי' קכ סעי' א), וז"ל:
"הגט, צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו. ואף אם שלוחו כותבו, צריך שיהיה משל הבעל, לכך נהגו כשהבעל מצוי, שנותן לו הסופר הקלף והדיו, (ויש אומרים דאף הקולמוס ושאר כלי הכתיבה) (הגהות אשירי פ"ב ובמרדכי מהל' גיטין) במתנה קודם כתיבה, והבעל נותן שכרו. ומפני תקנת עגונות, תקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר, והקנוהו לבעל".
וכך נכתב בסדר הגט (סעי' יג), וז"ל:
"(יביא) הסופר הקלף והדיו והקולמוס (וכל שאר כלי הכתיבה, וישאל הרב לסופר בפני העדים אם הכל שלו, וכשיאמר הן, אחר כך יתנם) במתנה לבעל, והבעל יגביהם לקנותם".
והנה, מדברי הראשונים והפוסקים מתבאר, כי הדין שהקלף והדיו יהיו בבעלות הבעל המגרש, נלמד מהכתוב בתורה בפרשת גט כריתות (דברים כד, א) "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה".
כך כתב הרא"ש בסדר הגט (בסוף מסכת גיטין), וז"ל:
"הסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל, דבעינן "וכתב ונתן" שיהא הגט שלו. ושכר הסופר יתן הבעל, ואם נתנתו האשה הגט כשר, דמשום עיגונא הפקירו חכמים ממון האשה ונתנוהו לבעל, והוי כאילו הבעל נתן השכר".
ובבית יוסף (סי' קכ) הביא את דברי הרא"ש וביארם, וז"ל:
"והרא"ש כתב בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל, דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו, עכ"ל. כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם, וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו".
הרי כי מאחר וכתבה התורה כי על הבעל לכתוב ולתת את הגט, משמעות הדבר הוא כי הוא כותב גט שלו ונותנו לאשה.
אלא שמדברי הב"י נראה כי יש כאן שני טעמים, אחד משום "וכתב", כי דרך כתיבה היא שאדם כותב בשלו, ועוד משום "ונתן", שלא נחשב כנותן, אם אין הדבר הניתן שלו.
אך הפרי חדש (ס"ק ב) הוכיח מדברי הב"י עצמו כי עיקר הטעם הוא החלק השני, כדי שיחשב כנותן, ולא משום שיש דין בכתיבה עצמה שיכתוב משלו, דאם כן, היה צריך להקפיד שיהיה הקלף והדיו של הבעל קודם הכתיבה, ואילו בדברי הב"י והפוסקים (שיובאו להלן בהרחבה) מבואר שמעיקר הדין די בכך שיקנה אותם לבעל לאחר הכתיבה, מכך הוכיח הפר"ח כי עיקר הטעם הוא רק מדין "ונתן", שצריך הבעל לתת את הגט משלו, וז"ל:
"ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל. לאו למימרא דבשעת כתיבה צריך שיהיה שלו דהא וכתב לא משמע שהיה שלו, וכמו שכתב הב"י בשם רש"י, דכותבת (האשה) בשלה ומקנה, ולא צריכה לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל הוא שאומר כתובו וכתב קרינן ביה, ולגבי ונתן בעינן שלו, והילכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, ע"כ.
וגם ממקצת פוסקים שהביא הב"י בשמם דיותר טוב ליתנו לבעל תחילה, כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחר כך לבעל, מוכח להדיא דבכתיבה לא בעינן שיהא שלו, אלא דוקא בשעת נתינה.
הוזקקתי לזה לאפוקי מהב"י שכתב וז"ל: והרא"ש כתב בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו, עכ"ל. כלומר כדרך שבני אדם כותבין בדבר שהוא שלהם, וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו, עכ"ל הב"י. ולא ידעתי למה הוצרך לזה, דאי משום שכתב הרא"ש שהסופר יתן הקלף והדיו, דמשמע שצריך ליתנו לבעל קודם כתיבה, אלמא דבשעת כתיבה בעינן שיהא שלו, אי מהא לא איריא, דלרווחא דמילתא כתב כן, וכמו שכתבו הפוסקים דטוב ליתנו לבעל תחילה, ואי משום דנקט במילתא וכתב ונתן, הא ודאי דאסיפא סמיך, דהיינו ונתן, וכדאמרינן בפרק גט פשוט אמתניתין הבעל נותן שכר הסופר מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן, וכיון דהרב נקט לישנא דש"ס, ליכא למידק מידי מדבריו היפך שאר הפוסקים, ולכן הדבר ברור דלכולי עלמא לא בעינן שיהא שלו בשעת כתיבה, ודלא כהב"י לדעת הרא"ש".
לדברי הפר"ח ברור שגם הרא"ש מודה לשאר הפוסקים, שמעיקר הדין אין צורך שיהיה הקלף והדיו של הבעל לפני הכתיבה, אלא העיקר הוא שבשעת נתינה יתן הבעל את הגט משלו, אלא שלכתחילה הצריכו להקנות את הקלף והדיו מראש, שמא ישכח להקנותם לבעל אחר הכתיבה.
ואכן הלבוש (סעי' א) כתב רק את הטעם השני, וז"ל:
"וצריך שיהא הגט משלו ועל דבר שהוא שלו, שכן משמע לשון ונתן בידה שנותן לה משלו".
וכך כתב גם בנחלת צבי (על השו"ע שם), וז"ל:
"ולא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו".
והנה, מאחר שמהתורה צריך שיהא הגט קנינו של הבעל, על כן ענין זה מעכב בגט, כך משמע מדברי הפוסקים שנביא להלן, וכפי העולה מדברי הפרי חדש (שם סק"ג) שכתב בתוך דבריו, וז"ל:
"... וכן דקדק הב"י מכמה פוסקים, שאם לא מסר הקלף והדיו, וגם לא נתנו אחר כך לבעל להיות שלו, פסול, דהא אינו מגרשה בדבר שלו, ע"כ. ולפי זה אף בטל מן התורה הוי... ואם לא הקנה להדיא הגט בטל, שהרי גירש במה שאינו שלו..."
הרי מבואר מדברי הפר"ח כי עיקר דין זה שהגט יהיה של הבעל, מעכב את כשרות הגט מן התורה, אלא שנחלקו הראשונים בדרך קנינו של הבעל, האם צריך מעשה קנין, או שנקנה לו על ידי תשלום השכר לסופר, כדלהלן, אבל לכולי עלמא אם מגרש בגט שאינו שלו, הגט בטל מדאורייתא.
אלא שלגבי האופן בו הבעל קונה את הגט, מצינו מחלוקת בפוסקים. דהנה, מדברי הפוסקים המובאים לעיל מבואר, כי כדי לקנות את הנייר והדיו זקוק הבעל לעשות בהם מעשה קנין ממש, או שהסופר יקנה אותם לבעל, ועל כל פנים צריך שהבעל עצמו יקנה כפשוטו.
ואולם הרמב"ן (גיטין כ, א ד"ה דילמא אקנויי) חולק על כך, וסובר שהגט נקנה לבעל בדרך אחרת, גם ללא קנין בגט ממש הוי גט.
דברי הרמב"ן מבוססים על המבואר במסכת בבא בתרא, שם איתא במשנה (קסז, א):
"כותבין גט לאיש... והבעל נותן שכר".
אך בגמרא (קסח, א) נאמר על כך:
"והבעל נותן שכר וכו', מאי טעמא, דאמר קרא: וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי, שדיוהו רבנן אאשה כי היכי דלא לשהייה".
הרי מבואר בגמרא, שעל אף שמדינא על הבעל לתת את שכר הסופר, כיון שנאמר בפסוק "וכתב... ונתן", מכל מקום תיקנו חכמים שהאשה תיתן את שכרו של הסופר, מתוך חשש שמא הבעל יעכב את הכתיבה, ותתעגן האשה לחינם.
ובמסכת גיטין (כ, א) מבואר בגמרא טעם הדבר, למה באמת הגט כשר למרות שהאשה משלמת את שכר הסופר, ולכאורה לא מתקיים כאן הדין "וכתב ונתן", בזה"ל:
"אמר רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. אמר ליה רבא מאי טעמא, אילימא משום דכתיב וכתב, והכא איהי קא כתבה ליה, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן".
ומפרש רש"י, וז"ל:
"איהי כתבה ליה, נותנת שכר הסופר, כדאמרינן בגמרא דגט פשוט (ב"ב קסח, א) משום תקנת עגונות.
אקנויי אקנו ליה רבנן, ההוא זוזא מדידה, והוי כמאן דיהיב ליה איהו, דהפקר בית דין היה הפקר".
הרי מבואר שטעם הכשר הגט, למרות שהאשה שילמה את שכר הסופר ולא הבעל כעיקר הדין, משום שחכמים הפקיעו את ממון האשה והקנו אותו לבעל, מדין הפקר בית דין, כדי שיחשב כאילו הבעל הוא זה שנתן את הכסף לסופר משלו.
על פי זה כתב הרמב"ן שם, וז"ל:
"דילמא אקנויי אקנו ליה רבנן. פירוש, אף על גב דבדרך דילמא איתמר, עיקר הוא, והכי מפורש בפרק גט פשוט (ב"ב קסח, א), ואפשר דמשום כבודו דרב חסדא אמר לו כן (בלשון דילמא).
ושמעינן מינה, שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר, ובכך הגט כשר ואין בו בית מיחוש, שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט, בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו, ואקנויי אקניוה רבנן לבעל, ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכל לבעל, אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואף על גב דלא משיך כלום כשר. דאי סלקא דעתך צריך לאקנויי ליה ממש מעיקרא, כיון דאמר בעל לסופר כתוב, ושוייה שלוחו, וקנה קלף ודיו במשיכה ממש, מאי האי דאקשינן הכא איהי כתבה ליה, אפילו פרעא (האשה) זוזא דספרא, גיטא גופיה ודאי דבעל הוא, ולא דסופר ולא דאשה, ושלוחו דבעל כתביה בשלו, אלא שמע מינה אף על גב דלא מקנו ליה כלום, ואף על גב דלא משיך כלום, כשר".
הרי כי הרמב"ן מדייק מכך ששאלה הגמרא שהגט יפסל משום שהאשה שילמה את שכר הסופר, שלא מדובר כאשר הקנו את הקלף והדיו לבעל בקנין, דאם כן ברור שהגט שלו הוא, אלא ודאי מדובר כשלא עשו שום מעשה קנין, ולכן לכאורה הסופר מקנה את הגט לאשה תמורת התשלום ששילמה לו, ועל כך ענתה הגמרא שחכמים הפקירו את הכסף והקנו אותו לבעל, ונמצא שהבעל הוא ששילם לסופר, ותמורתו קנה את הגט וכל הכלול בו.
והוסיף הרמב"ן להביא ראיות לשיטתו, וז"ל:
"שהרי אומר אדם לשנים כתבו ותנו גט לאשתי, והוא הולך לו למדינת הים, והמושלך לבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו, והן כותבין ונותנין בלא כלום הקנאה, דמאי וכתב, על ידו או על יד שלוחו ולאפוקי היא או שלוחה הוא דכתיב, דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך, הילכך מכיון דאקנו ליה רבנן פשיטא דספרי דידה לבעל, ואין זה וכתבה איהי, כשר הוא, דנעשה שכירו ושלוחו של בעל בפשוט זה.
ומיהו אם היה הכל של אשה, אף על פי ששנינו (גיטין כב, ב) האשה עצמה כותבת את גיטה, דילמא צריכא היא לאקנויי ממש את הגט עצמו לבעל, דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא, דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר, אבל דידה לא תקון לבעל, והיינו דדייקינן עלה לקמן בשמעתין אי ידעא איתתא לאקנויי או לא, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שהיא צריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו, ומיהו כותבת היא בשלה ומקנה ולא צריכא לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל היא שהוא אמר לה כתבי, וכתב קרינא ביה, ולגבי ונתן בעינן שלו, והילכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, כך פירש רש"י ז"ל".
ובביאור שיטת הרמב"ן, כתב הבית שמואל (שם סק"ב), וז"ל:
"ולהרמב"ן אף בכהאי גוונא (שלא עשה הבעל קנין) כשר, וסבירא ליה ממילא נקנה להבעל במעות שמשלם הוא או היא".
כלומר, גם לשיטת הרמב"ן צריך שיהיה הגט ברשותו של הבעל, אלא שהגט נקנה לו במעות ששילם בעצמו לסופר, או במעות ששילמה האשה לסופר, שמדרבנן נחשבים כאילו הבעל הוא ששילמם, אף שהבעל לא עשה מעשה קנין בגט עצמו, וגם אחר לא קנה עבורו.
והנה הב"י (סי' קכ) הביא באריכות את מחלוקת הראשונים בדין זה, וז"ל:
"ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהא משל הבעל, לכך צריך שיתן הסופר הקלף והדיו במתנה לבעל. כן כתב בסדר כתיבת הגט להרא"ש (בסוף קיצור פסקי הרא"ש ממסכת גיטין) וכן כתב בספר מצות גדול (עשין נ), וקצת החבורים גם כן הזכירו כלל הדין שצריך הסופר ליתן הקלף והדיו...
ויש מהפוסקים סבורים שאין צריך מסירת שום דבר, דבמרדכי פרק התקבל (גיטין סי' תיח) כתוב מסירת הקלף והקולמוס והדיו לא ידענא מנא לן, ורבינו ירוחם בחלק ב (חלק חוה נתיב כד) כתב שיש מפרשים שצריך להקנות קלף ודיו וקולמוס לבעל, ויש מפרשים שאין צריך, וכן נהגו העולם, עכ"ל. וכתב עוד בחלק הנזכר, אין צריך שיקנה הנייר הסופר לבעל בפירוש, דאקנויי אקנו ליה רבנן, פשוט פרק ב דגיטין (כ, א) מההיא ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן וכו', וכן כתב הרמב"ן, עכ"ל. וזה לשון הרמב"ן בפרק ב דגיטין... ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר משל סופר, ובכן הגט כשר ואין בו בית מיחוש, שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט, בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו, ואקנויי אקניוה רבנן לבעל, ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש הכל לבעל, אלא רבנן אקנינהו ניהליה, ואף על גב דלא משיך כלום, כשר... גם הרמב"ם לא הזכיר מסירה זו כלל...
ולדברי המצריכים להקנות, אם לא הקנה הקולמוס כשר... מיהו היכא דלא מסר לא קלף ולא דיו, יש לדון לדעת המצריכין להקנות אי פסול נמי הוי, דמדכתב בהלכות הגט דמרדכי ואם הקולמוס של אחרים אין פסול בכך, משמע דוקא קולמוס דאין כאן חסרון הניכר, אבל אם קלף ודיו של אחרים פסול, וכן משמע מדברי סמ"ג והתרומה (סי' קי) והגהות מיימוניות פרק ג (ה"ז דפוס קושטא) בשם סמ"ג והלכות הגט דמרדכי, שכתבו שהוא הדין אם כתבו הסופר במצות הבעל שהוא כשר, ובלבד שיתננו אחר כך לבעל להיות שלו, כדמשמע בגמרא, אבל יותר טוב ליתנו לבעל תחלה, כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחר כך לבעל, עכ"ל. משמע שאם לא מסר הקלף והדיו, וגם לא נתנו אחר כך לבעל להיות שלו, פסול, דהא אינו מגרשה בדבר שלו...
אלא שלא מצאתי בדברי הרמב"ם שום גילוי לומר שצריך שיתננו הסופר לבעל, וגם לסברת אחרים (הרמב"ן) שהזכיר הר"ן, אין צריך הסופר ליתן לבעל בהדיא לא קלף ולא דיו, דבההוא זוזא אקנו ליה רבנן קלף ודיו ושכר סופר...
והמנהג למסור קלף ודיו כדברי הרא"ש וסמ"ג והתרומה, אבל בקולמוס אין חוששין כמו שהם זכרונם לברכה לא חששו, ומכל מקום טוב למסור גם הקולמוס לכתחלה, וכן אני נוהג".
ועל פי זה נפסק בשו"ע (סי' קכ סעי' א), וז"ל:
"הגט, צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו. ואף אם שלוחו כותבו, צריך שיהיה משל הבעל, לכך נהגו כשהבעל מצוי, שנותן לו הסופר הקלף והדיו, (ויש אומרים דאף הקולמוס ושאר כלי הכתיבה) (הגהות אשירי פ"ב ובמרדכי מהל' גיטין) במתנה קודם כתיבה, והבעל נותן שכרו. ומפני תקנת עגונות, תקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר, והקנוהו לבעל".
אלא שלא פירש השו"ע להדיא האם להלכה הקנאה זו מעכבת, או שאינה אלא לכתחילה מכח המנהג, כפי שמשמע מלשונו "כשהבעל מצוי", שאם אינו מצוי יש להכשיר את הגט בלא הקנאה זו. אך יתכן שרק כאשר הבעל לא נמצא ועשה שליח לכתוב ולגרש, אזי אין ההקנאה מעכבת, אבל במקרה שהבעל נמצא ונותן את הגט בעצמו, אזי הקנאת הגט לבעל תעכב. ונחלקו הפוסקים בדין זה.
הט"ז (סק"ג) כתב, וז"ל:
"שהבעל מצוי, דמן הדין אין צריך לזה, שהכל מוכר הסופר להבעל בעד אותו פשוט שנותנת היא לסופר, בין הקלף והדיו בין שכר עמלו, ואקנויי מקנו רבנן להבעל, ואף על גב דלא משיך כלום כשר... כן כתב ב"י בשם הרמב"ן, משום הכי כתב כאן כשהבעל מצוי... ולפי זה אם הבעל שוכר את הסופר על שיכתוב לו גט, אין צריך כלל שום זכיה מן הסופר לבעל, דודאי השכירות כולל גם הקלף והדיו, אלא שנהגו בכל גווני שימסור לו הסופר".
לשיטת הט"ז מעיקר הדין קיימא לן כדעת הרמב"ן שאין צורך בהקנאה ממש, כיון שהבעל קונה את הגט ממילא מכח תקנת חכמים, שהקנו לו את הכסף שמשלמת האשה לסופר, ותמורתו קונה הבעל את הגט כולו, ורק לכתחילה אם הבעל נמצא, ואפשר להקנות לו בקנין גמור, נוהגים כשיטת הרא"ש, ולפי זה אם הבעל שילם בעצמו לסופר, ודאי שאין צורך מדינא בקנין נוסף, אך נהגו לעשות קנין בקלף והדיו גם בכהאי גוונא.
אבל הב"ש (סק"ב) חולק על כך, וסובר שרק כאשר הבעל עשה שליח לכתוב ולגרש, יש להכשיר את הגט בדיעבד גם בלא הקנאה, וז"ל:
"כשהבעל מצוי, המחבר סתם דבריו, ואכתוב הכלל בקיצור. והנה כשהקלף ודיו של הסופר הוא והבעל משלם לו, אז לכמה פוסקים צריך להקנות להבעל הקלף והדיו, ואפילו בדיעבד פסול אם לא הקנה לו, וכן משמע בד"מ ובלבוש.
ואין להקשות ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו, דכותבים ונותנים בלא הקנאה, ומזה הביא הרמב"ן דאין צריך להקנות להבעל, וח"מ כתב גם כן קשה לסתור ראיה של הרמב"ן, לכן כתב בדיעבד כשר, וכבר דחה ראיה זו הרמ"ה שהביא הטור, דשאני כשצוה לכתוב וליתן, אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה, ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו, אז הוי כאלו הקנה להבעל, מה שאין כן כשהסופר כותב, ואדם אחר שלוח למסור לידה, אז היא פסול לשיטה זו.
ולהרמב"ן אף בכהאי גוונא כשר, וסבירא ליה ממילא נקנה להבעל במעות שמשלם הוא או היא... והמחבר שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל, כוונתו לכתחלה אל יסמוך על סברת הרמ"ה".
לדעת הב"ש אין כל הכרח לנקוט לדינא כשיטת הרמב"ן, כיון שאת ראיותיו של הרמב"ן ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו, יש לדחות כדברי הרמ"ה, שרק כאשר הבעל ממנה שליח שיכתוב ויתן את הגט לאשה, אזי אין צורך להקנות את הגט לבעל עצמו, לפי ששלוחו של אדם כמותו (ולהלן נאריך בטעם דין זה), אבל אם הסופר אינו שליח גם לתת את הגט, אלא הבעל עצמו או שליח אחר יתנו את הגט, בכהאי גוונא קיימא לן כדעת הרא"ש לפסול את הגט אפילו בדיעבד, אם לא הקנה אותו הסופר לבעל קודם הנתינה.
כך גם נראה לבאר בכוונת הח"מ (סק"א) שכתב, וז"ל:
"כשהבעל מצוי, אבל מי שהיה מושלך בבור או הולך למדינת הים, ואמר כתבו ותנו גט לאשתי, הם כותבין ונותנין בלא שום הקנאה לבעל, דבדיעבד ודאי כשר בלא שום הקנאה, דשלוחו כמותו, רק לכתחלה צריך שיתן לו הסופר הכל קודם הכתיבה, אפילו בעשה הבעל שליח, ואם לא נתנו קודם הכתיבה יתננו אחר כך במתנה, ואם נתן לו סתם גם כן כשר, דלא גרע ממי שהיה מושלך בבור שנותן הגט על פי הבעל בלא שום הקנאה לבעל. עיין בב"י שכתב כי משמע מדברי קצת פוסקים דאף בדיעבד פסול אם לא מסר הקלף, עי"ש, אבל יש לדחות, כי קשה לסתור ראיה ברורה שהביא הרמב"ן ממושלך בבור".
מסתימת דבריו של הח"מ ש"אם נתן לו (לכאורה לבעל) סתם גם כן כשר", וכן מסיום דבריו שחלק על הב"י שנקט שההקנאה מעכבת בדיעבד, נראה שהח"מ נוקט לעיקר הדין כדעת הרמב"ן, שאין ההקנאה מעכבת גם אם הבעל מגרשה בעצמו. כך גם הבין מדבריו הב"ש שהבאנו לעיל, ולכן תמה וחלק עליו, כי הראיה ממי שמושלך בבור, מוכיחה להכשיר רק כאשר הכותב הוא גם שליח לתת את הגט, ולא כאשר הבעל עצמו נותנו לאשה.
אלא שכבר תמה רבי עקיבא איגר שם (סק"ב), כי לשונותיו של הח"מ לכאורה סותרים זה את זה, וז"ל:
"[ח"מ אות א] דשלוחו כמותו, נ"ב מלשון זה משמע כיון דהוא שלוחו מהני, שהקלף של השליח (וכמו שכתב הפר"ח), ולפי זה מה שכתב הח"מ אחר כך, ואם נתן לו סתם כשר דלא גרע ממי שהיה מושלך בבור, הוא תמוה, דהא נתן לו סתם, הבעל הוא המגרש, ואין ראיה ממושלך לבור, התם דשלוחו כמותו לא צריך הקנאה".
הרי כי רעק"א תמה על כך שהח"מ עצמו בתחילת דבריו, נימק את הטעם שבמושלך לבור אין צורך בהקנאה, משום ששלוחו כמותו, ומכך מבואר שרק אם השליח הכותב הוא המגרש, אין צורך להקנות את הגט לבעל, ודי בזה שהגט שייך לשליח המגרש, ואם כן אי אפשר ללמוד מזה למקרה בו הסופר רק כותב את הגט, ואחר כך נותן אותו לבעל לגרש, שאז אין כל ראיה שלא צריך להקנות את הגט לבעל.
מכך נראה, כי גם מה שכתב הח"מ "ואם נתן לו סתם גם כן כשר", כוונתו רק למה שכתב קודם כי "לכתחלה צריך שיתן לו הסופר הכל קודם הכתיבה, אפילו בעשה הבעל שליח", ורק על מקרה כזה שעשה הבעל שליח כתב הח"מ שבדיעבד כשר בלא קנין, מכיון ששלוחו כמותו ומהני. אולם בגט שהבעל עצמו נותנו לאשה, גם לדברי הח"מ צריך הבעל לקנות מתחילה את הנייר והדיו.
אמנם הפרי חדש (סק"ג) כתב שאף שלדברי הב"י אם לא הקנו את הגט לבעל, הרי הוא פסול מדאורייתא, לדעת הרא"ש, מכל מקום תמה עליו מאוד, והסיק כדעת הרמב"ן, וז"ל:
"... וכן דקדק הב"י מכמה פוסקים, שאם לא מסר הקלף והדיו, וגם לא נתנו אחר כך לבעל להיות שלו, פסול, דהא אינו מגרשה בדבר שלו, ע"כ. ולפי זה אף בטל מן התורה הוי, וסברא זו תמוה הוא, דכיון שנותנין שכר לסופר, פשיטא דבכלל השכר שנותנין נכלל שווי הקלף והדיו, ואם כן מה טעם ומה סברא מצאו הני רבוואתא לומר שיקנהו הסופר לבעל, והרי הוא שלו... ולכן נראה לי ברור, דהרא"ש לא מיירי אלא כשהסופר כותב בחנם, והקלף והדיו שלו, שאז ודאי צריך להקנותן לבעל, ואם לא הקנה להדיא הגט בטל, שהרי גירש במה שאינו שלו, ואפשר נמי דשאר רבוואתא דפסלי הגט בלא מסירה, דמיירי בכהאי גוונא, ולפי זה לא פליגי הני רבוואתא, דמר מיירי כשהסופר כותב בשכר, דאז אין צריך הקנאה לבעל, שהרי הקלף והדיו שלו, ומר מיירי בשכותב בחנם והקלף שלו, דבזה כולי עלמא מודו שצריך להקנותו לבעל".
הרי שהפרי חדש רוצה לחדש שגם הרא"ש לא חולק על הרמב"ן, ולא הצריך הקנאה לבעל אלא במקרה שהסופר כותב את הגט בחינם, דלא כהבנת הב"י. עוד כתב הפר"ח, שגם לדעת הסוברים שההקנאה מעכבת, מכל מקום כאשר הבעל מינה שליח לכתוב ולתת, ודאי שאין צורך בהקנאה, וז"ל:
"והא דקתני מי שהיה מושלך בבור, ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, אף דליכא מסירת קלף ודיו... אי נמי אפשר ליישב מתניתין דמושלך בבור, עם מה שכתב הטור בשם הרמ"ה... דאי משום דכתיב ונתן דבעינן שיהא הגט שלו, הני מילי כי קמגרש איהו, אבל כי עביד שליח למכתב גיטא ולמיהב לאתתיה, הרי השליח נכנס במקומו, דשלוחו של אדם כמותו, ולא בעינן תו דלהוי הגט מהבעל, אלא כיון דהוי משל שליח, סגי לן בהכי...
ולענין דינא כתב הב"ח דנראה עיקר, דלכתחילה אפילו בעושה שליח צריך למסור לכתחילה הקלף והדיו לבעל, דלא כהרמ"ה ור' יואל הלוי שהביא המרדכי, ולא דמי להולך למדינת הים או במושלך לבור דחשיב דיעבד, ע"כ. וליתא שדברי הרמ"ה עיקר ואף לכתחילה שפיר דמי ואין חולק עליו, והפוסקים שדקדק הב"י מהם דסבירא להו שאם לא מסר הסופר הקלף לבעל שהגט מיפסיל, על כרחך דסבירא להו כהרמ"ה, דאם לא כן תיקשי להו מתניתין דמושלך לבור".
הרי כי הפר"ח נקט לדינא, שאם הבעל מינה שליח שיכתוב ויתן את הגט, אין צורך כלל בהקנאה, אפילו לכתחילה.
לסיכום:
דעת הט"ז - כל ההקנאה לבעל היא רק לכתחילה, אפילו אם הבעל בעצמו נותן את הגט, אבל בדיעבד אינו מעכב, כדעת הרמב"ן.
דעת הב"ש והח"מ - אם הבעל מינה שליח לכתוב ולתת את הגט, ההקנאה היא רק לכתחילה, כדעת הרמ"ה, אבל אם הבעל בעצמו (או שליח אחר) נותן את הגט, ההקנאה מעכבת, כדעת הרא"ש.
דעת הפר"ח - אם הבעל בעצמו מגרש, צריך להקנות לו את הגט רק לכתחילה, ואם השליח כותב ונותן, אין צורך בהקנאה כלל.
הטעם שבשליח לכתוב ולתת, לא צריך הקנאה
הבאנו את דברי הפוסקים בשם הרמ"ה, כי במקרה שהבעל ממנה שליח שיכתוב וגם יתן את הגט לאשה, הרי על אף שתמיד צריך שהגט ינתן משל הבעל, מכל מקום בכהאי גוונא הגט כשר גם בלא מעשה הקנאה לבעל.
בדברי הטור בשם הרמ"ה, שהוא המקור לדין זה, מבואר טעמו של דין זה, ומדבריו מבואר כי גם בכהאי גוונא צריך שהגט יחשב של הבעל, אלא שאין צורך לעשות הקנאה לבעל לצורך זה, וז"ל:
"כתב הרמ"ה, האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי, אין צריכין לזכות לו הנייר קודם כתיבה, אלא אף על גב דכתבו מדידהו ויהבו לה, כיון דבשליחותו קעבדי, מכי יהבו לה בשליחותיה דבעל, כמאן דיהבו לבעל, והדר בעל ויהיב לאתתא דמי, דכיון דמזכה לאיתתא בשליחותיה, אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה, ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחד".
נמצא לשיטה זו, כי אכן הבעל עצמו קונה את הגט, אולם לא על ידי קנין השליח מדין שלוחו כמותו, אלא שמאחר שהגט נעשה וניתן בשליחות הבעל, הרי כאשר השליח נותן את הגט בשליחותו של הבעל, נחשב כאילו הבעל נטלו מהשליח, וחזר ונתנו לאשה, ובכך נחשב הדבר כאילו ניתן תחילה לבעל על מנת לקנותו, והבעל זכה בו ונתנו לאשה.
אלא שהפרי חדש (סק"ג) תמה למה הוצרך הרמ"ה לטעם זה, ולדבריו ניתן לנמק דין זה שבשליח מועיל גם בלא שהבעל עצמו קנה את הגט, באופן אחר, וז"ל:
"... מה שכתב הטור בשם הרמ"ה, וז"ל: האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי, אין צריך לזכות לו הנייר קודם כתיבה, אלא אף על גב דכתבו מדידהו ויהבו לה, כיון דבשליחות קעבדי, מצי יהבי לה בשליחותיה דבעל, כמאן דיהבו לבעל והדר בעל ויהיב לאתתא דמי, דכיון דמזכי לאיתתא בשליחותיה, אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה, ונמצא זכיית הבעל וגירושי האשה באין כאחת, ע"כ.
ואני תמה עליו, דאמאי אצטריך למימר דמזכו ומקנו לבעל, דאי משום דכתיב ונתן, דבעינן שיהא הגט שלו, הני מילי כי קמגרש איהו, אבל כי עביד שליח למכתב גיטא ולמיהב לאתתיה, הרי השליח נכנס במקומו, דשלוחו של אדם כמותו, ולא בעינן תו דלהוי הגט מהבעל, אלא כיון דהוי משל שליח סגי לן בהכי, דכי היכי דוכתב הוי איהו או שלוחיה, אף על גב דלא כתב איהו מידי, הכי נמי ונתן הוי איהי (או) שלוחיה, אף על גב דלא קיהיב איהו מדידיה מידי, וכי קאי ונתן אשליח, מצי למהוי הגט מהשליח דהא ונתן קרינן ביה...
נקוט מיהא פלגא, דכי עביד בעל שליח לגירושין, דלא בעי מסירה, אי מטעמא דהרמ"ה משום דממילא מזכו לבעל, ואי מטעמא דידי דלא בעי זכייה לבעל".
הרי שהפר"ח נוקט לדינא כדעת הרמ"ה, שאם הבעל שולח שליח לכתוב ולתת גט, אין צורך בהקנאת הגט לבעל, אבל לא מטעמיה דהרמ"ה, שגם בלי מעשה קנין, נחשב כאילו הבעל קונה את הגט ונותנו לאשה, אלא משום שכאשר השליח הוא המגרש, די בכך שהגט יהיה של השליח, ויתקיים בשליח הדין "ונתן", שיתן משלו.
וכך נראה מלשון הח"מ (סק"א) המובאת לעיל (וכך ביאר את דבריו גם המחצה"ש שם), וז"ל:
"אבל מי שהיה מושלך בבור או הולך למדינת הים, ואמר כתבו ותנו גט לאשתי, הם כותבין ונותנין בלא שום הקנאה לבעל, דבדיעבד ודאי כשר בלא שום הקנאה, דשלוחו כמותו".
מבואר איפוא, כי לשיטת הח"מ והפר"ח, הדין של "שלוחו כמותו" מועיל גם לגבי קנין הגט, כי כיון שהשליח נחשב כמותו, והוא המגרש את האשה, הרי כשם שבכתיבתו מתקיים הדין "וכתב", משום שכוונת הכתוב היא "וכתב" - הבעל או שלוחו, כך גם "ונתן" היינו הבעל או שלוחו, ולכן די בזה שהגט שייך לשליח, והוא הנותנו לאשה משלו.
"שלוחו כמותו" לא מועיל לענין בעלות הגט
ואולם, על חידוש זה תמהו חלק מהפוסקים, כי על אף ששלוחו של אדם כמותו, לא יועיל מה שהגט של השליח, כפי שהעיר הבית מאיר שם, וז"ל:
"ויראה לעניות דעתי דסברת הפרי חדש אינה מוסכמת, כי איתא בקידושין דף ז (ע"א) הילך מנה והתקדשי לפלוני, מקודשת מדין עבד כנעני, ופירש רש"י זה לשונו: והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. וכן פירש הרא"ש (פ"א ס"ו). ולהפר"ח קשה, מה צורך ללמוד מעבד כנעני, דלא בעינן דליהוי חסור המקדש במידי, מכל מקום כיון דשלוחו נחסר, נימא דהוי כאילו המשלח נחסר. אלא משמע דלא אמרינן דשייך שליחות במידי שההקפדה שיהיה משלו (הוספת הב"מ מכת"י: ועיין במסכת נדרים דף עב ע"ב בפירוש הרא"ש כתב בדומה לזה, דבמידי דממילא לא שייך שליחות), וכבר מצינן מצוות שעל גופו, שאי אפשר שיתקיימו על ידי שליח, כמו תפילין וציצית, כדאיתא בר"ן פרק קמא דפסחים (ג, ב ברי"ף).
אמנם הריטב"א שם סובר כוותיה, כי זה לשונו: הא מיירי בשאין הנותן שליח, אלא שנותן משלו כדי שתתקדש בו לזה, והיינו דאתינן עלה מדין עבד כנעני. ומשמע מיניה, הא על ידי שליח לא צרכינן לדין עבד כנעני..."
הבית מאיר מוכיח שעל אף הכלל ששלוחו של אדם כמותו, מכל מקום אי אפשר לגרש בגט של השליח, כמו שלא היו חלים קידושין בכסף של השליח, לולי דין עבד כנעני, כמבואר בדברי רש"י והרא"ש (ורק הריטב"א שם חולק עליהם).
וכך כתב גם בספר תורת גיטין (ביאורים סק"א ד"ה ועיין ח"מ) לדחות חידוש זה, וז"ל:
"ועין ח"מ סק"א שכתב דאין הסופר צריך להקנות דשלוחו כמותו וכו'. ולפי עניות דעתי נראה דהא ודאי ליתא, דלא מצינו שיהיה שלוחו כמותו רק לענין מעשה, שמה שעליו לעשות, מעשה של השליח חשוב כמעשה דידיה. אבל בגט שהקפידה תורה שאין הגט גט רק כשנכתב בדבר שהוא של בעל... היכן מצאנו זה שדבר שהוא של השליח יהיה כאילו הוא של בעל, הא ודאי ליתא. והא דמהני בקידושין, דשם גילה רחמנא שהיא יכולה להקנות עצמה בעד ממון שמקבלת, ואפילו הבעל אינו חסר, ונלמד מעבד כנעני... מה שאין כן כאן דלא שייך בגט לומר שמקנית עצמה בגט שמקבלת, אף שהוא של אחרים, דלאו בדידה קיימא לאקנויי, ועוד דגט לא בעינן דבר של ממון כלל, דהא על איסורי הנאה כשר, רק שהקפידה רחמנא שיהיה משל בעל, ושל שליח לא הוי כשל בעל".
הרי כי הבית מאיר והתורת גיטין חולקים על הח"מ והפר"ח, וסוברים שלא מועיל לגרש בגט של השליח, אלא גם כאשר השליח מגרש, צריך שהגט יהיה של המשלח, ורק אז הגט כשר.
ואכן גם מדברי מרן המחבר בשולחן ערוך, נראה כי דעתו היא שגם כאשר הבעל עשה שליח לכתוב ולגרש, צריך להקנות את הגט לבעל, ולא מועיל דין "שלוחו כמותו" להחשיב את קנין השליח כקנין הבעל, וגם לא פסק כחידושו של הרמ"ה שבכהאי גוונא נחשב כאילו הגט נקנה לבעל, ועל כן פסק (שם סעי' א) בזה"ל:
"הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו, ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל, לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף והדיו... במתנה קודם כתיבה, והבעל נותן שכרו. ומפני תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר, והקנוהו (את שכר הסופר) לבעל".
וכתב הט"ז (סק"א) וז"ל:
"ואף אם שלוחו וכו', לאפוקי מדעת הרמ"ה בטור, וז"ל: האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי, אין צריך לזכות לו הנייר קודם כתיבה, אלא אף על גב דכתבו מדידהו ויהבו לה, כיון דבשליחות קא עבדי, מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל, כמאן דיהבי ליה לבעל והדר בעל ויהיב לאתתיה דמי, דכיון דיהיב לאתתא בשליחותיה, כמאן דאקנויי אקני ליה לבעל לגרושי ביה וכו', עכ"ל. קא משמע לן דלכתחילה יתן לו הסופר לבעל".
לדברי הט"ז כוונת השו"ע בלשון זו, היא לאפוקי מדעת הרמ"ה, ולפסוק שגם בכהאי גוונא שאמר הבעל לשליח לכתוב ולתת את הגט, צריך להקנותו לבעל.
ומה שכתב הט"ז שזה רק לכתחילה, היינו משום שלדעת הט"ז (סק"ג) המובאת לעיל, עיקר הדין הוא כדעת הרמב"ן, שהבעל קונה את הגט ממילא מכח תקנת חכמים, ואין צורך בהקנאה מפורשת, אלא רק לכתחילה, אבל לא קיימא לן כהרמ"ה. ודלא כדעת הח"מ שהבאנו לעיל, שנקט שעיקר הדין הוא כשיטת הרמ"ה, וזהו הטעם שהצריך השו"ע הקנאה רק לכתחילה. אמנם כאמור, גם לדעת הב"ש לכתחילה לא סומכים על הרמ"ה.
ואף שגם לדעת הט"ז הרי למעשה אין צורך בהקנאה אלא לכתחילה, מכל מקום יש נפקא מינה למעשה בשאלה האם סומכים על דעת הרמ"ה, כמו שביאר הב"ש (סק"ב), וז"ל:
"... ונראה דנפקא מינה מפלוגתא זו, אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם, אז לדעת הרמ"ה כשר אפילו לא הקנה להבעל, מטעם הנ"ל, אבל להרמב"ן דלא סבירא ליה סברא זו, אלא טעמו הוא דנקנה להבעל במעות, אם כן אם כותב בחנם פסול, אם לא הקנה להבעל, והמחבר שכתב אף אם שלוחו כותבו, צריך שיהיה משל הבעל, כוונתו לכתחלה אל יסמוך על סברת הרמ"ה".
לדברי הב"ש יש נפקא מינה בין דעת הרמב"ן, המכשיר את הגט מכח תקנת חכמים, שהקנו לבעל את השכר שנתנה האשה לסופר, לבין דעת הרמ"ה שמכשיר רק כאשר הבעל מינה את השליח גם לכתוב וגם לתת, משום שאז נחשב כאילו בנתינתו הוא מקנה את הגט לבעל, קודם שנותנו לאשה. נפקא מינה היא במקרה שהשליח כותב את הגט בחינם, שאז לא שייך טעמו של הרמב"ן, משום שלא ניתן כל שכר לסופר, ואין דרך שיזכה הבעל בגט, ואילו לדעת הרמ"ה אם הסופר הוא גם שליח לנתינת הגט, או אז הגט כשר, משום שנחשב כאילו בנתינתו לאשה, הוא קודם מקנה אותו לבעל ואחר כך נותנו לאשה.
לפי זה, תהיה לנו בכך גם נפקא מינה להלכה, כי לדעת הט"ז שלא נפסק כרמ"ה אפילו בדיעבד, אם כן בכהאי גוונא שהשליח כותב ונותן את הגט בחינם, יפסל הגט אפילו בדיעבד, אם לא הקנה אותו לבעל, ואילו לדעת הח"מ והב"ש, שרק לכתחילה הצריך השו"ע להקנות את הגט, אפילו במקרה של שליח, כי מעיקר הדין ניתן לסמוך על הרמ"ה, אם כן בדיעבד כשלא הקנו את הגט לבעל, אם הסופר הוא גם השליח לנתינת הגט, הגט כשר בדיעבד אפילו אם כתב אותו בחינם.
לדעת הבית מאיר כולם מודים לדינו של הרמ"ה
אמנם, דעת הבית מאיר היא, כי גם הרמב"ן לא נחלק על הרמ"ה, ויתכן שכולי עלמא מודים לו, וז"ל:
"ומה שכתב הב"ש (סק"ב) דהרמב"ן לא סבירא ליה כהרמ"ה, ומכח זה ממציא פלוגתא, דלהרמב"ן אם כותב בחינם, פסול. לעניות דעתי אינו מוכרח, כי יש לומר דלעולם סובר כהרמ"ה, אלא דמשמע ליה למוקים סתמא דמתניתין (דהמושלך בבור) אף בכותבים בשכר האשה, שהיא נותנת ודאי אף בעד הקלף כדכתב הפר"ח, ואם כן איך אפשר שיכוין הסופר לזכות להבעל מה שהאשה קנתה בדמים, לולא שמדין חכמים שהקנו נמי להבעל את הקלף. ומר אמר חדא וכו', והרמ"ה איירי אך בכותב בחינם".
לדברי הבית מאיר, אין כל הכרח שהרמב"ן חולק על הרמ"ה, ואף שהקשה איך כשר הגט במי שמושלך לבור וציוה לכתוב גט לאשתו, בלא הקנאת הגט לבעל, יתכן שלא רצה ליישב מכח סברת הרמ"ה, כיון שמשמע שמדובר גם אם האשה שילמה את שכר הסופר, ואז הגט שייך לאשה, ולא יוכל השליח להחשב כמקנה אותו לבעל בשעת נתינה, כיון שהגט הוא של האשה, ולכן הוכיח מזה הרמב"ן כשיטתו, שמכח תקנת חכמים נחשב השכר כניתן משל הבעל, וממילא גם הגט שלו.
אבל שפיר יתכן שהרמב"ן מודה גם לסברת הרמ"ה, ואם הסופר כותב בחינם, שלא שייכת תקנת חכמים, עדיין יוכשר הגט מכח סברת הרמ"ה, שאם הסופר בעצמו נותן את הגט לאשה בשליחותו של הבעל, נחשב בנתינה זו כמקנה לבעל ואחר כך נותנו לאשה.
עוד הוסיף הבית מאיר, כי יתכן שגם השו"ע לא חולק על הרמ"ה להלכה, וז"ל:
"ואף מה שהוציא (הב"ש) משמעות מן המחבר (שלא פוסק כרמ"ה), נמי אינו מוכרח, כי הטור שמביא בפשיטות דברי הרמ"ה, כתב נמי לשון השולחן ערוך "ואף אם שלוחו כתבו", ורצונו לומר השליח לכתיבה ולא לנתינה".
לדבריו אין הכרח מלשון השו"ע, שכוונתו להצריך הקנאה, גם במקרה שהסופר הוא גם השליח לנתינת הגט, ודלא כהרמ"ה, שהרי לשון השו"ע מקורה בדברי הטור, שכתב אותה לשון בדיוק, למרות שבהמשך הביא את הרמ"ה, ונראה שפסק אותו להלכה.
אלא בהכרח שהלשון "ואף אם שלוחו כותבו", הכוונה רק למקרה שהשליח הכותב אינו שליח לנתינת הגט, ואז גם לדעת הרמ"ה צריך להקנות את הגט לבעל, אבל אם הסופר הוא גם השליח לנתינת הגט, בכהאי גוונא גם דעת הטור והשו"ע כרמ"ה שאין צורך בהקנאה.
אך מכל מקום גם הבית מאיר סיים בזה"ל:
"מכל מקום, לכתחילה ודאי אף כי אין הבעל לפנינו בקל אפשר לצאת ידי כל הדעות, שיקנה הסופר הגט לאדם אחר לזכות הבעל, והוי שלו, וק"ל".
הרי כי למעשה גם לדעת הבית מאיר לכתחילה יש להחמיר, ולהקנות את הגט לבעל בכל גווני.
מתי כולם מודים שאין צורך להקנות לבעל את הקלף
והנה, על אף שלדעת רוב הראשונים צריך הסופר להקנות את הקלף והדיו לבעל בקנין הגבהה, ישנו מקרה בו לכולי עלמא אין צורך בכך. כך מבואר בדברי הר"ן (גיטין ט, ב ברי"ף), וז"ל:
"ומדאמרינן דהאי טעמא סגי דלא למפסלינהו לגיטי, שמעינן מינה שאין צריך שיתן הבעל מתחלה הקלף משלו והדיו והקולמוס, כמו שכתבו מקצת מחברים בתיקוני גיטין, אלא בההוא זוזא דאקנו ליה רבנן, קונה הסופר הקלף, וזוכה לו לבעל, דהוה ליה כשלוחו וזוכה לו, אבל אם הקלף הוא שלו, יש שכתבו שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו, שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו, ואפילו הכי פריך שפיר היכי יכול למפסלינהו לכולהו גיטי, דהא רובייהו דגיטי דבעל נינהו, דבזוזא דאקנו ליה, אזיל סופר וקני ליה לבעל וזכי ליה, ומיהו אם הקלף של הסופר צריך שיזכה בו הבעל או שלוחו. אבל אחרים אומרים שאינו צריך, דבאותן דמים שהיא נותנת לסופר, אקנו רבנן לבעל בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו של סופר".
הרי שביאר הר"ן, כי כל מחלוקת הראשונים האם יש צורך בהקנאת הקלף והדיו לבעל, היא רק כאשר הקלף היה של הסופר מעיקרא, אבל אם הבעל או האשה שילמו לסופר, ואחר כך הלך הסופר וקנה קלף לצורך כתיבת הגט, בכהאי גוונא לכולי עלמא אין צורך להקנותו לבעל, כי כיון שהבעל שילם לו (או שהאשה שילמה, ומדרבנן נחשב שהבעל שילם), הרי כשהולך וקונה את הקלף, הוא קונה אותו בשליחותו ומכספו, וממילא הקלף קנוי לבעל, ורק אם היה לסופר קלף שהיה שלו מעיקרא, אזי צריך להקנותו לבעל במעשה קנין, לדעת הרא"ש.
דברי הר"ן הובאו בב"י, ואף נפסקו בבית שמואל (ס"ק ב), וז"ל:
"ואם הוא נותן מעות להסופר לקנות קלף ודיו, כתב הר"ן דכשר, משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה".
האם מועיל קנין הבעל לאחר כתיבת הגט
והנה הפוסקים כתבו להקנות את הקלף והדיו לבעל קודם הכתיבה, ויש לדון האם מועילה הקנאת הגט לבעל גם לאחר הכתיבה.
לכאורה היה נראה כי שאלה זו תלויה בשני הטעמים שכתב הב"י בדין ההקנאה, כפי שהבאנו לעיל, וז"ל:
"והרא"ש כתב בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל, דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו, עכ"ל. כלומר כדרך בני אדם שכותבין בדבר שהוא שלהם, וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו".
מדברי הב"י נראה כי יש כאן שני טעמים, אחד משום "וכתב", כי דרך כתיבה היא שאדם כותב בשלו, ועוד משום "ונתן", שלא נחשב כ"נותן", אם אין הדבר הניתן שלו.
ולכאורה הנפקא מינה בין הטעמים היא לדין זה, כי לפי הטעם הראשון, צריך שכבר בשעת הכתיבה הכל יהיה של הבעל, כי דרך כתיבה היא שאדם כותב בשלו, אך לפי הטעם השני העיקר הוא שהגט יהיה של הבעל בשעת נתינה, ולפי טעם זה, אם הקנה הסופר את הגט לבעל לאחר הכתיבה, הגט כשר.
אלא שיש לתמוה על כך מדברי הראשונים שהביא הב"י עצמו, וז"ל:
"אבל אם קלף ודיו של אחרים, פסול. וכן משמע מדברי סמ"ג (עשה נד) והתרומה (סי' קי) והגהות מיימוניות פרק ג (ה"ז דפוס קושטא) בשם סמ"ג והלכות הגט דמרדכי, שכתבו שהוא הדין אם כתבו הסופר במצות הבעל, שהוא כשר, ובלבד שיתננו אחר כך לבעל להיות שלו, כדמשמע בגמרא (כ, א) אבל יותר טוב ליתנו לבעל תחלה, כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחר כך לבעל, עכ"ל. משמע שאם לא מסר הקלף והדיו, וגם לא נתנו אחר כך לבעל להיות שלו, פסול, דהא אינו מגרשה בדבר שלו".
הרי שהב"י עצמו הביא מדברי הראשונים, שמה שהצריכו הקנאה קודם הכתיבה, זה רק מתוך החשש שמא לאחר הכתיבה ישכחו להקנות את הגט לבעל, אבל בדיעבד ודאי כשר כל שהוקנה לבעל קודם הנתינה.
וכך כתב בדרכי משה שם (אות א***), וז"ל:
"ומה שכתב אם לא מסרו קודם כתיבה, יכול לתנו לאחר כתיבה קודם הנתינה, כן כתב הר"ן".
כך מפורש גם בדברי הרמב"ן שהביא הב"י, וז"ל:
"וזה לשון הרמב"ן בפרק ב' דגיטין (כ, א)... ומיהו אם היה הכל של אשה, אף על פי ששנינו (כב, ב) האשה כותבת את גיטה, דילמא צריכה היא לאקנויי ממש הגט עצמו לבעל... וכן נראה מדברי רש"י (כא, א) שהיא צריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו, ומיהו כותבת בשלה ומקנה, ולא צריכה לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל הוא, שאומר כתובו, וכתב קרינן ביה, ולגבי ונתן בעינן שלו, והילכך מקנה לו הגט כתוב וחתום, והוא מגרשה בו, כך פירש רש"י זכרונו לברכה, עכ"ל".
הרי כי גם הרמב"ן כתב להדיא, ולמד כן מדברי רש"י, שהדין שהגט יהיה של הבעל, הוא רק בשעת נתינה, אבל "וכתב" שפיר מתקיים גם קודם ההקנאה, כיון שנכתב הגט בשליחותו של הבעל.
וכבר תמה הפרי חדש (ס"ק ב) על טעמו הראשון של הב"י, כי לכאורה לפי טעם זה שההקנאה היא משום שיש דין בכתיבה שיכתוב משלו, אם כן היה צריך שיהיה הקלף והדיו של הבעל קודם הכתיבה, והרי הב"י עצמו הביא את דברי הפוסקים, שמספיק שיקנה אותם לבעל לאחר הכתיבה, וז"ל:
"ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל. לאו למימרא דבשעת כתיבה צריך שיהיה שלו דהא וכתב לא משמע שהיה שלו, וכמו שכתב הב"י בשם רש"י (כוונתו למה שכתב הרמב"ן בביאור דברי רש"י, כנ"ל), דכותבת (האשה) בשלה ומקנה, ולא צריכה לאקנויי מעיקרא, דבכתיבה שליח הבעל הוא שאומר כתובו וכתב קרינן ביה, ולגבי ונתן בעינן שלו, והילכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, ע"כ.
וגם ממקצת פוסקים שהביא הב"י בשמם דיותר טוב ליתנו לבעל תחילה, כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחר כך לבעל, מוכח להדיא דבכתיבה לא בעינן שיהא שלו, אלא דוקא בשעת נתינה.
הוזקקתי לזה לאפוקי מהב"י שכתב וז"ל: והרא"ש כתב בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו, עכ"ל. כלומר כדרך שבני אדם כותבין בדבר שהוא שלהם, וגם לא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו, עכ"ל הב"י. ולא ידעתי למה הוצרך לזה, דאי משום שכתב הרא"ש שהסופר יתן הקלף והדיו, דמשמע שצריך ליתנו לבעל קודם כתיבה, אלמא דבשעת כתיבה בעינן שיהא שלו, אי מהא לא איריא, דלרווחא דמילתא כתב כן, וכמו שכתבו הפוסקים דטוב ליתנו לבעל תחילה, ואי משום דנקט במילתא וכתב ונתן, הא ודאי דאסיפא סמיך, דהיינו ונתן, וכדאמרינן בפרק גט פשוט אמתניתין הבעל נותן שכר הסופר מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן, וכיון דהרב נקט לישנא דש"ס, ליכא למידק מידי מדבריו היפך שאר הפוסקים, ולכן הדבר ברור דלכולי עלמא לא בעינן שיהא שלו בשעת כתיבה, ודלא כהב"י לדעת הרא"ש".
למסקנת הפר"ח, ברור שגם הרא"ש מודה לשאר הפוסקים, שמעיקר הדין אין צורך שיהיה הקלף והדיו של הבעל לפני הכתיבה, אלא עיקר הדין הוא שבשעת נתינה יתן הבעל את הגט משלו, אלא שלכתחילה הצריכו להקנות את הקלף והדיו מראש, שמא ישכח להקנותם לבעל אחר הכתיבה, וכמבואר בדברי הב"י והדרכ"מ בשם הראשונים.
האם צריך עוד הקנאה לאחר הכתיבה
אמנם הפוסקים דנו לאידך גיסא, האם למרות שהבעל כבר קנה את הקלף והדיו קודם הכתיבה, צריך להקנות לו שוב את הגט לאחר כתיבתו.
נידון זה מובא בפתחי תשובה (סי' קכ ס"ק ב), וז"ל:
"ומה שכתב עוד, ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה, יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה, עיין בשו"ת מנחת עני סימן ס, שכתב שראה להרב הגאון מהר"ם צילך ז"ל מק"ק לאסק, שהיה נוהג בסדר הגט שהסופר לעולם מקנה הגט להבעל אחר הכתיבה (אף שכבר הקנה לו הקלף והדיו קודם הכתיבה) וטעמו היה לחוש למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי (בב"ק דף צח ע"ב, ועי' בשו"ע לעיל סימן כח סט"ו, וביו"ד סי' קכ סעי' יוד, ובחו"מ סי' שו ס"ב ובסי' שלט ס"ו).
והוא נ"י כתב, דנראה דאין צריך לחוש לזה, אפילו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי, דהא אפילו בקלף של סופר כתב הר"ן דאין צריך הקנאה רק היכא דהקלף היה שלו מכבר, אבל אם קנה קלף בעד מעות של בעל, אין צריך הקנאה, דנעשה שלוחו של בעל וזוכה בשבילו, ואם כן הכי נמי לענין קניית שכר כתיבה, כיון דעדיין לא זכה בו הסופר רק עתה בשעת הכתיבה, הוא דומה ממש לקונה קלף, דזכה לבעל בשליחותו כו', והטיבו הקדמונים והאחרונים ז"ל שהשמיטו הקנאה זו, כי אין בו צורך. רק מאחר שכבר הורה זקן, גם אני נוהג אחריו בזה משום מהיות טוב כו', עד כאן דבריו, עי"ש".
הרי שדנו הפוסקים אם יש צורך בהקנאת הגט לבעל לאחר הכתיבה, מאחר ולדעה אחת בפוסקים קיימא לן ד"אומן קונה בשבח כלי", דהיינו שכל אומן שמשביח חפץ של אדם, קונה את החלק שהשביח בו, עד לתשלום שכרו, ולפי זה אף שהקלף והדיו של הבעל, מכל מקום יש לסופר חלק בבעלות הגט, מכח השבח שהשביח על ידי כתיבתו.
אך כתב הפת"ש, שכל מחלוקת הפוסקים אם שייך בגט דין "אומן קונה בשבח כלי", היא רק במקרה שלא שילמו לסופר את שכרו, אבל אם שילמו לו את מלא שכרו, פשוט שאין הגט שייך לו, ומדינא אין צורך שיקנה אותו שוב לבעל, ואף על פי כן, למעשה ראוי להחמיר בכך, וז"ל:
"והנה גוף החקירה אי שייך גבי כתיבת הגט לומר אומן קונה בשבח כלי, כבר קדמוהו רבנן בספר גט פשוט ובספר תורת גיטין, יובא דבריהם באורך לקמן סעיף ב ס"ק ז. וכפי הנראה משטחיות דבריהם שם, דכל עיקר חקירתם הוא רק באם לקח הגט בחזקה מיד הסופר, ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו. וגם בזה דעת הגאון בעל תו"ג דלא שייך בזה אומן קונה, כיון דהקלף והדיו של הבעל, הוי כצמר וסמנין דבעל הבית כו', וחולק על הג"פ שמחמיר בזה. אבל באם באמת פורע להסופר שכר כתיבה, רק שלא חזר והקנה לו הגט, משמע שגם הרב בעל ג"פ מודה דלא שייך בזה לומר אומן קונה, כיון שהסופר בעצמו החזיר הגט להבעל, כבר פקע זכותו.
ושוב מצאתי בספר גט מקושר בהג"ר אות ז שהאריך הרבה בזה, ועיקר דעתו נראה דאין צריך לחוש לזה... אך בסוף דבריו כתב דמכל מקום לפי רוב הדקדוקים דדייקי הנקדנין בגיטין, ונהגו סלסול באזהרות יתירות, ראוי לתקן שיקדים השכר לסופר, ויתנהו לו גם לאחר כתיבתו במשיכה גמורה (צ"ל בהגבהה, עין בחו"מ סי' קצח ס"א) דבזה יצא ידי כל החששות, או שיאמר לו הסופר בפירוש הילך גט זה לחלוטין לגרש בו אשתך, ושכר כתיבה זקוף עליך במלוה, עי"ש עוד בסוף אות יז מזה".
הרי כי למסקנת הפת"ש מדינא אם שילמו את שכר הסופר במלואו, אין לו כל זכות בגט, ואין צורך בהקנאתו לבעל, אם מעיקרא קנה את הקלף והדיו, ולמרות זאת, מאחר ואנו מקפידים כל כך בגט, ומהדרים בכל פרט ופרט שבו, ראוי לכתחילה להחמיר גם בזה, שיחזור הסופר ויקנה שוב את הגט לבעל אחרי הכתיבה, בקנין הגבהה (ולא במשיכה, כפי שהדגיש הפת"ש בסוגריים), וכך נוהגים למעשה.
סיכום ההלכה באופני קנין הגט לבעל
- בגט שהבעל עצמו מוסר לידי האשה - לדעת הרמב"ן אם האשה שילמה את שכר הסופר, הרי מכח זה גם הנייר והדיו קנויים לבעל על פי תקנת חכמים, ולדעת הט"ז והפר"ח כך הוא עיקר הדין, ורק לכתחילה צריך מעשה קנין כדי שהגט יהיה בבעלותו של הבעל.
אך דעת הח"מ והב"ש שאין הלכה כרמב"ן, ועל הבעל לקנות בעצמו את הגט, או שמקבלו במתנה מהסופר, ואם לא הקנו, הגט פסול אף בדיעבד.
- במקום שהסופר אינו נוטל שכר על כתיבתו, לכולי עלמא הקנאת הגט לבעל מעכבת.
- בגט הניתן על ידי שליח - נחלקו הפוסקים אם קנין השליח מועיל לבעל מדין "שלוחו כמותו" (ח"מ ופר"ח), או שמועיל רק אם הסופר הוא גם השליח לנתינת הגט, כדעת הרמ"ה. אך לדעת רוב הפוסקים דין זה אינו מוסכם, ולכתחילה ודאי יש להקנות את הגט לבעל, אם הדבר אפשרי.
- אם הסופר קנה את הקלף לצורך הגט לאחר שקיבל את התשלום, לכולי עלמא אין צורך בקנין.
- בדיעבד, מספיקה הקנאת הגט לבעל לאחר הכתיבה.
- גם אם קנה הבעל את הקלף והדיו קודם הכתיבה, נוהגים להקנות לבעל את הגט שוב לאחר הכתיבה, אף שמדינא אין צורך בכך.
המנהג כיום הוא, שהסופר אינו מקבל שכר מהאיש או מהאשה, אלא הם משלמים אגרה למזכירות בית הדין, ואילו הסופר מקבל את משכורתו מהרשויות ומההנהלה, ללא קשר לתשלום של בני הזוג. יתירה מכך, גם אם בני זוג לא שילמו את האגרה, מכל מקום הסופר מקבל את משכורתו בעד עבודתו. נמצא אם כן, כי הסברא שבשכר הסופר נכלל גם הגט עצמו, לכאורה לא קיימת כיום.
כמו כן, מכיון שכיום בדרך כלל מסירת הגט אינה על ידי שליח, אלא מיד הבעל לידי האשה, נמצא כי סברת השליחות שחידש הח"מ (שקנין השליח מועיל כקנין הבעל), וכן סברת הרמ"ה המובאת בטור (שבשליחות נחשב כאילו ניתן הגט לבעל לקנותו) - אינן קיימות.
נמצא איפוא, כי בגיטין הנעשים בזמנינו, חייב הבעל מהתורה לקנות בעצמו את הנייר והדיו, ואילולא כן הרי שהגט בטל מהתורה.
אלא שלכאורה היה מקום לתמוה, כי גם הקנאה מפורשת על ידי הסופר לא תועיל, לפי שאין הגט רכושו של הסופר, אלא רכוש הרשויות, והסופר לא נשכר אלא למלאכת הכתיבה בלבד, וכיצד יקנה לבעל את הקלף והדיו אשר אינם שלו.
אלא צריך לומר, שהרשויות מסכימות בודאי לכל מה שיעשה בית הדין או הסופר לצורך הענין, וממילא יכול הסופר הממונה על כך, להקנות את הגט לבעל.
לגבי הקנין שהבעל נצרך לעשות בגט, מובא בסדר הגט (סעי' יג) בזה"ל:
"יביא הסופר הקלף והדיו והקולמוס... במתנה לבעל, והבעל יגביהם לקנותם".
ואולם לא נזכר בדברי הב"י, מהו שיעור ההגבהה הנצרך לקנין הגט, ומסתבר שסמך על המובא בשו"ע בחו"מ בהלכות קנינים (סי' קצח סעי' ב), וז"ל:
"הגבהה, יש אומרים שצריך להגביה ג' טפחים, ויש אומרים דסגי בהגבהת טפח".
מקורה של המחלוקת, כפי המובא בב"י שם, היא בראשונים במסכת קידושין (כו, א), שם נחלקו רש"י ותוספות בדין זה, לענין הגבההתו של פיל. רש"י שם כתב בזה"ל:
"אי נמי, משכחת לה הגבהה אצל פיל, בחבילי זמורות, הגבוהים מן הארץ שלשה טפחים, ומוליכין (את הפיל) עליהם, דהגבהת שלשה טפחים הגבהה היא, דנפקא ליה מתורת לבוד".
אך התוספות הביאו את דבריו, והביאו כי ר"ת חולק עליו, וז"ל:
"אי נמי בחבילי זמורות, פירש בקונטרס משכחת לה להגבהת פיל, בחבילי זמורות הגבוהים מן הארץ שלשה ומעלהו עליהן, דהגבהת ג' הגבהה היא דנפיק לה מתורת לבוד. ולפירושו בכלים לא מצי למימר דליקני מדין הגבהה, שיניח כלים תחת רגליו, דסתמייהו אין בעוביין שלשה טפחים. ולפירוש ר"ת דמפרש דהגבהה בטפח קני, צריך לומר סתם כלים אין בעוביין טפח".
הרי שנחלקו רש"י ור"ת האם סגי בהגבהת טפח, או שכדי לקנות צריך להגביה שלושה טפחים.
מקורה של שיטת ר"ת, ודחיית ראייתו, מובא בתוספות במסכת ב"ק (כט, ב ומובא גם ברא"ש בעירובין פ"ז ס"ח), וז"ל:
"... מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים... והא דאמר בפרק חלון (עירובין עט, ב) גבי חבית של שתופי מבואות, צריך שיגביה טפח, שאני שתופי מבואות דרבנן, תדע דהתם לא להשמיענו דין הגבהה בכל מקום קאתי".
הרי כי מפורש במסכת עירובין, שדי בהגבהת טפח, כדי לזכות את החבית לכל השותפים במבוי, ולכאורה מכאן מקור לשיטתו של ר"ת, שהגבהה בטפח סגי לדיני קנין. אלא שדחו התוספות כי יתכן שאדרבה מכך שנכתב דין זה דווקא שם, ולא בסוגיות העוסקות בדיני קניינים, ניתן ללמוד כדעת רש"י, שבדרך כלל צריך להגביהה שלושה טפחים, ורק לענין שיתופי מבואות שהוא דין דרבנן, הקילו שמספיקה הגבהת טפח.
והנה בטעם המחלוקת בשיעור ההגבהה כתב הסמ"ע (סק"ד), וז"ל:
"שלשה טפחים - כדי שיצא מדין לבוד.
בהגבהה טפח - כיון דהוא בידו, הרי הוא כאילו הוא ברשותו".
לדברי הסמ"ע, טעם הדעה השניה שמספיקה הגבהת טפח אחד בלבד, היא משום שהחפץ נמצא בתוך ידו של המגביה, ולכן נחשב כנמצא ברשותו.
אך הנתיה"מ (סק"ג) חלק עליו, וז"ל:
"בהגבהת טפח, עיין סמ"ע ס"ק ד, כיון שהוא בידו הרי הוא כאילו הוא ברשותו. דבריו תמוהין מאד, דודאי כשלקחו בידו אפילו ליכא טפח קנה, דידו קונה מטעם חצירו כמו שכתבו התוספות ב"ק כט (ע"ב) ד"ה אלא אמר רב אשי, עי"ש, רק דפלוגתייהו הוא באם לא הגביה בידו רק שהוגבה מכחו".
לדברי הנתיה"מ אם החפץ נמצא בתוך ידו, לכולי עלמא קונה אפילו אם הוגבה פחות מטפח, וכל המחלוקת היא כאשר הגביה את החפץ כשאינו בתוך ידו, ובכהאי גוונא נחלקו אם צריך הגבהה ג' טפחים, או שדי בכך שהוגבה טפח.
מקורו של הנתיה"מ הוא כפי שציין, מדברי התוספות במסכת ב"ק (כט, ב), וז"ל:
"אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים... אי נמי כשמגביה בידו, דכיון שהוא בידו קני בפחות מג', וכך איתא בריש אלו נערות (כתובות לא, א)".
הרי שכתבו התוספות שגם לשיטת רש"י שהגבהה צריכה שלושה טפחים, מכל מקום אם מגביה את החפץ בתוך ידו, אין צורך בג' טפחים (והנתיה"מ הוסיף שאפילו טפח לא צריך), ועל כרחך שמחלוקת רש"י ור"ת היא כאשר אין החפץ בתוך ידו, ושלא כדברי הסמ"ע, שביאר שטעם הסוברים שסגי בטפח, הוא משום שהחפץ נמצא בתוך ידו של הקונה.
נראה כי יישוב דברי הסמ"ע יובן מתוך המשך דברי הנתיה"מ שם, שכתב בזה"ל:
"ונראה, דאם בולט חוץ לידו שאינה גבוהה מן הקרקע טפח, אז הדין כך, דאם בולט למעלה נגד אויר ידו, קנה מטעם חצר כמו נגד אויר חצירו, דלא בעינן מחיצות כשהוא נח, כמבואר בגיטין דף עט (ע"א), אבל אם בולט לצד ידו, אינו קונה מטעם ידו רק מטעם הגבהה, ובעינן שיהיה מוגבה למר ג' טפחים ולמר טפח".
הרי שכל הדין שהביא הנתיה"מ מהתוספות במסכת בבא קמא, שאם החפץ בתוך ידו, לכולי עלמא אין צורך בהגבהת ג' טפחים, ואפילו בפחות מטפח קנה, היינו רק אם החפץ כולו בתוך שטח ידו, שאז ידו דינה כדין חצרו, וקונה את כל מה שנמצא בתוכה, אבל אם החפץ שבידו בולט לצדדים, אין היד קונה מדין קנין יד, אלא רק מדין קנין הגבהה, ובכהאי גוונא נחלקו אם סגי בטפח, או שבעינן שלושה טפחים.
על פי זה יתכן לומר שזו היא כוונת דברי הסמ"ע, שכתב כי טעם שיטת ר"ת שדי בהגבהת טפח, משום שהחפץ בידו, דהיינו שעל אף שאינו כולו בתוך אויר ידו, אלא בולט לצדדים, ולא קונה מדין יד שהיא כחצר, מכל מקום כבר לא שייך כאן לבוד, כיון שאין החפץ באויר אלא מונח על ידו, ולכן סגי בהגבהת טפח.
לפי הבנה זו בדברי הסמ"ע, יעלה בידינו דין חדש, כי אם אדם אינו מגביה בידו, אלא שהחפץ מוגבה באויר מכוחו, בכהאי גוונא לכולי עלמא צריך להגביה שלושה טפחים. ואכן כך כתב בערוך השולחן שם (סעי' ח), וז"ל:
"ושיעור הגבהה, יש אומרים דצריך ג' טפחים, דפחות מג' כלבוד דמי, ויש אומרים דדי בטפח, כיון שהוא בידו הרי זה כברשותו. והגבהה מכחו הוי הגבהה כבידו [ש"ך], ובזה צריך וודאי ג' טפחים [נ"ל]".
הרי כי הערוך השולחן נקט כן, כי בהגבהה מכוחו, ואין החפץ בידו כלל, בזה לכולי עלמא צריך ג' טפחים.
לסיכום:
הגבהה בתוך ידו ממש - לכולי עלמא אין צורך בג' טפחים (ואף טפח אין צריך - נתיה"מ).
חפץ שמוחזק בידו אך בולט לצדדים - נחלקו הדעות אם צריך טפח או שלושה טפחים.
חפץ שרק הוגבה באויר מכוחו - לכולי עלמא צריך שיוגבה שלושה טפחים.
בשיתופי מבואות דרבנן - לכולי עלמא סגי בהגבהת טפח.
שיעור הגבהת הבעל את הקלף לצורך הגט
כאמור, מסתימת דברי השו"ע בסדר הגט, שלא כתב כמה צריך להגביה, נראה כי דין הגבהת הגט על ידי הבעל, שוה לדין קנין הגבהה המבואר בשו"ע בחו"מ. ומכך שהשו"ע שם הביא את הדעות בלשון "יש אומרים ויש אומרים", משמע שהעיקר כדעה בתרא, דסגי בהגבהת טפח.
ואכן, גם בדרכי משה כאן (אבעה"ז סי' קכ אות א) כתב, וז"ל:
"ובבנימין זאב סימן קיח (לפנינו סי' קיט אות ד) כתב דהוא הדין (שצריך להקנות גם) שאר כלי הכתיבה, וכן נוהגין. וכתב עוד דיגביהם הבעל טפח (לפנינו שם ליתא "טפח") לקנותן בהגבהה".
וכך כתב גם בפרי חדש (סי' קכ סק"ד) בזה"ל:
"כתב הב"י בשם הקונטריסים, והבעל יגביה לקנות... היינו שיגביהם מן הקרקע טפח".
אך מנגד, ישנם פוסקים שסוברים כי שיעור ההגבהה בגט הוא ג' טפחים. כן כתב בסדר הגט למהר"ם יוזפש (אות מט-נ), וז"ל:
"יאמר הרב לסופר שיתן במתנה גמורה לבעל הקלף והדיו והקולמוס והקסת ושאר כלי הכתיבה שיהיו שלו... הבעל יגביהם שלשה טפחים כדי לזכות בהם בהגבהה, ויכוין בדעתו לקנותם".
ובדבריו בברכת המים (שם) הוסיף לבאר, כי הטעם להצריך ג' טפחים הוא מחמת הספק, וז"ל:
"ומה שכתבתי שלשה טפחים, זה לא מצאתי בפירוש, ואדרבא, בדרכי משה סימן קכ (אות א) כתב בשם בנימין זאב סימן קיט (אות ד), שיגביהם הבעל טפח כדי לקנותם בהגבהה, וכן נוהגין. עכ"ל. וכן כתב בהגהה בפרישה (סק"ו). ומכל מקום כתבתי שלשה טפחים, כי הב"י בחו"מ סימן קצח (מחודשים אות א) כתב, דהפוסקים נחלקו בדבר אם צריך להגביה שלשה טפחים או אם די בטפח, וכן השו"ע ורבי מרדכי יפה (הלבוש שם ס"ב) כתבו כל אחד משני הסברות בשם יש אומרים ולא הכריעו, לכך יש לחוש להגביהן שלשה טפחים. וכן נראה ממה שכתב בסדר גיטין דמהרי"ל (הל' גיטין סח, ב), אמר לו הרב להגביהו בהרמת יד כדי לקנות. עכ"ל. מדהוסיף בהרמת יד, משמע דרוצה לומר שירים ידו למעלה הרבה, כדי שיהא בוודאי על כל פנים שלשה טפחים..."
וכן כתב גם בפתחי תשובה (על סדר הגט שם), שמה שהצריך מהר"ם יוזפש שהבעל יגביה ג' טפחים הוא לחומרא, מחמת המחלוקת המובאת בשו"ע בחו"מ. ואולם בסוף דבריו בברכת המים (שם) הסיק, שהגבהת ג' טפחים בגט מעכבת, וז"ל:
"ונראה לחוש עוד, דאפילו בדיעבד אם לא הגביה הבעל הקלף או הדיו או הקולמוס שלשה טפחים, יש לפסול".
- הסוברים שבגט די בהגבהת טפח: דרכי משה בשם בנימין זאב, הגהות הפרישה, פרי חדש.
- הסוברים שצריך הגבהת שלשה טפחים: ברכת המים למהר"ם יוזפש. ולדעתו, אם לא הגביה ג' טפחים הגט פסול.
- הלכה למעשה: נקטינן לחומרא להצריך הגבהה בשיעור של ג' טפחים, להוציאו מדין לבוד.
הגבהה על ידי נטילה ממקום הגבוה ג' טפחים
והנה, בקנין הגבהה יש לדון, האם שיעור ג' טפחים הנצרך הוא שיעור בפעולת ההגבהה, או שגם הגבהה כל שהיא מועילה, אלא שצריך שעל ידי ההגבהה יהיה החפץ גבוה מתחתיו ג' טפחים.
הוראה ברורה בזה לענין גט, מצינו בספר גט מקושר, והביאו בפתחי תשובה (על סדר הגט שם), וז"ל:
"וכתב בספר גט מקושר, ונראה דאפילו אי בעינן הגבהה שלשה טפחים, אם אוחז הדבר בידו וידו מוגבהת מן הקרקע או מן הדבר שהוא תחת ידו שלשה טפחים, אף על פי שלא הניף הדבר בידו כו', עי"ש..."
כמסקנא זו הוכיח גם בספר מנחת פתים להגאון רבי מאיר אריק זצ"ל (חו"מ סי' קצח סעי' ב), וז"ל:
"והנה, לרש"י דבעינן ג' טפחים לאפוקי מתורת לבוד, כמו שכתב סמ"ע ס"ק ד, אם כן היינו דווקא כשמגביה מן הקרקע, אבל במגביה משלחן גבוה ג' טפחים, בכל שהו סגי. וכן משמע סימן רסט סעיף ה, דבחציה על העמוד שגבוה ג' טפחים וחציה בידו, כשהגביה כל שהו סגי... ולפי זה הא דכתב בסדר הגט סימן רלה, דצריכה האשה להגביה הגט, גם היא חומרא בעלמא, דכיון דידיה גבוהים ג' טפחים מן הקרקע, בהגבהה כל שהו סגי".
המנחת פיתים למד כן מדברי השו"ע בחו"מ (סי' רסט ס"ה), וז"ל:
"טלית שמונח חציה על גבי עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע, ובא אחד והגביה ראש אחד שעל גבי קרקע, וניתק ראש השני מעל גבי עמוד, ונפל על גבי קרקע, קנאה, כיון שראש האחד עדיין היא בידו, וראש השני היה מוגבה מכחו ג' טפחים מהארץ..."
הרי שמפורש בשו"ע (ומקור הדין הוא בגמרא בב"מ ט, א וברא"ש שם פ"א סי' כ) שכאשר משך את ראש הטלית מהעמוד ונפל לארץ, קנה, כיון שבאמצע היה רגע שהטלית היתה גבוהה מהקרקע ג' טפחים, למרות שלא העלה את הטלית כלל מהמקום שהייתה בו.
ואמנם בספר פתחי חושן (קניינים פ"ו הערה יח) לא כתב כן, וז"ל:
"... ואם מגביהו מעל שלחן צריך שיגביה ג' טפחים מעל השלחן, ולא סגי בהגבהה מן הקרקע, ונראה שאפילו מוציאו למחוץ לאויר השלחן, והוא עתה מוגבה מן הקרקע, לא מהני, וכן משמע מדין עמוד בסימן רסט, ועי' שו"ת דברי חיים חלק א חו"מ סימן לג, שוב ראיתי במנחת פתים שהאריך בזה, ומשמע מדבריו שאם הוציאו מכנגד השלחן והוא מוגבה מהארץ ג' טפחים סגי בכך... וצ"ע".
לדברי הפתחי חושן, מסימן רסט מוכח שצריך דוקא להגביה, ולא מהני לקחת חפץ מעל השולחן, ולהחזיקו בגובה ג' טפחים מהקרקע, ותמה על המנחת פיתים שכתב לא כך, אך כפי שהבאנו דברי הפת"ח תמוהים, שהרי אדרבה בסימן רסט מפורש שמועילה משיכת הטלית מהעמוד לאויר, כיון שמוגבהת ג' טפחים מהקרקע, ומשם הוכיח המנחת פיתים את דבריו, ודברי הפתחי חושן צ"ע.
אלא שעדיין יש לדון, כי אף שדי בכך שהחפץ מוגבה מהקרקע ג' טפחים, אולם מה יהא אם החפץ מוגבה אמנם מהקרקע ג' טפחים, אלא שהוא נמצא מעל דף או שולחן שיש ביניהם פחות מג' טפחים, האם שיעור ג' טפחים נמדד כלפי הקרקע, או כלפי השולחן שתחתיו.
בנידון זה מצינו שנחלקו הפוסקים. דהנה, הטור והשו"ע (חו"מ סי' רסט סעי' ה) פסקו בזה"ל:
"ואם טלית מונח על גבי דף, והכה בדף, ועלה מכחו ג' טפחים, קנאו. אבל לא עלה מכח הכאהו למעלה אלא נפל לארץ, אפילו שהדף גבוה ג' טפחים, לא קנה".
וכתב הפרישה (סק"ה) בביאור דין זה, וז"ל:
"והכה על גבי הדף ועלה מכחו ג' טפחים, הא דבעינן ג' טפחים מעל גבי הדף נראה דהיינו דוקא כשחזר ונפל על גבי הדף, שאז הדף נחשב כקרקע שלו. אבל אם הוגבה מעל גבי הדף מחמת הכאתו ונפל לארץ, אפילו לא הוגבה מעל גבי הדף אלא מעט, כיון שעל כל פנים הוגבה מכחו והיה אז ג' טפחים באויר מעל גבי הארץ, קנהו. וזה שכתב אחר כך אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה, ולא כתב אבל אם לא עלה ג' טפחים מחמת הכאתו. אבל דוחק לומר כל שלא הוגבה ג' טפחים כאילו לא הוגבה כלל דמי".
ובסמ"ע (סק"ז) הוסיף על דבריו בפרישה, וכתב וז"ל:
"והכה ועלה מכחו ג' טפחים, בפרישה כתבתי, דהא דבעינן ג' טפחים היינו דוקא אם חוזר הטלית ליפול על גבי העמוד, דנמצא דהעמוד הוא קרקע שלו, ובעינן שיהיה מוגבה על ידו ג' טפחים, אבל אם מכח הכאתו עלה מהעמוד, ודרך ירידתו נפל לארץ, אפילו לא עלה מעל גבי העמוד כי אם מעט, כיון שעל כל פנים עלה מכחו והיה ג' טפחים מהארץ, מקום שסופו יפול שם, קנהו. ומה שכתבו הטור והמחבר אחר זה, אבל אם לא עלה למעלה מכח הכאתו אלא נפל לארץ, היינו דלא עלה כלל, ועי"ש שהבאתי ראיה לזה".
מדברי הסמ"ע עולה, כי כאשר מגביה את הטלית כנגד הדף ממש, אף על פי שהדף (או השולחן) גבוה מהקרקע שלשה טפחים, מכל מקום בעינן שההגבהה תהיה שלושה טפחים מעל השולחן, ורק אם הגבהתו היא מחוץ לדף, ונמצא שמוגבה מהקרקע שתחתיו ג' טפחים, אז סגי בהגבהת כל שהוא מהדף.
אולם הט"ז נחלק על הסמ"ע, וז"ל:
"ועלה מכחו ג' טפחים, קשה, מאי שנא מזיל טרוף אקן (חולין קמא, ב) שמביא ב"י (סעי' ד), דשם לא בעינן שיטרפם ג' טפחים מן הקן, וכדמשמע מדברי התוספות (ב"מ ט, א) שמביא ב"י, וז"ל: "שהרי קצת מפריחין למעלה", עכ"ל.
ונראה לי, דהכא מיירי שהדף מונח על הארץ, ועל כן צריך שיהיה מוגבה ג' טפחים מן הארץ, כי אין שם שום קנין כל שהוא פחות מג' טפחים מהארץ. ומה שכתב רבינו (הטור) אחר כך: "אבל לא עלה כו'", היינו שהדף הוא גבוה מהארץ, כן הוא ברמזים (סעיף ה) בהדיא, דעיקר החילוק הוא בין עליה לירידה, כמו שכתב ב"י בשם התוספות (שם) והרא"ש (ב"מ פ"א סי' כ), על כן שפיר מחלק אם הדף למעלה או למטה. ובסמ"ע ס"ק ז כתב בזה בדרך אחר, ולא ידעתי מנין לו, דהא משמע בסמוך שכתב (המחבר), כיון שהוא מוגבה מכחו ג' טפחים מהארץ, משמע שעיקר קפידא מהארץ דוקא".
לשיטת הט"ז, כאשר מגביה מדף או משולחן הגבוה ג' טפחים מהקרקע, סגי בהגבהה כל שהוא. כשיטה זו סובר גם הב"ח (אות ד), עיי"ש, ודלא כשיטת הסמ"ע, שצריך להגביה שלושה טפחים מעל הדף.
אם מגביה בידו גם הסמ"ע מודה שקנה
ובספר מנחת פתים (סי' קצח) כתב בהמשך דבריו, שגם לדעת הסמ"ע יתכן שתועיל הגבהה כל שהוא משולחן הגבוה מהקרקע ג' טפחים, וז"ל:
"אמנם מדברי הסמ"ע סימן רסט נראה, דכשמונח על דף ומגביה כנגד הדף ממש, בעינן ג' טפחים, זולת אם מושך הגבהתו להלאה מן הדף, סגי בכל שהו. ואולי גם הוא לא קאמר אלא שם דעתיד ליפול בחזרה על הדף, אבל ביד או על ידי כלי ואינו עתיד ליפול, סגי בגבוה הדף ג' טפחים מן הארץ, בהגבהה כל שהו מן הדף, אף כשההגבהה כנגד הדף".
כלומר, דברי הסמ"ע מוסבים על הנידון המובא בטור ובשו"ע, שהמגביה הכה על הדף והחפץ עלה מכוחו, ובזה אם היה כנגד הדף אינו מועיל אם לא הוגבה ג' טפחים, כיון שעתיד ליפול חזרה על הדף, ולכן גובה הג' טפחים נמדד מהדף. אולם אם הגביה את החפץ בידו, כך שאינו נופל מאליו בחזרה אל הדף, ואוחז החפץ המוגבה ג' טפחים מגובה הקרקע, הרי שגם אם הגביה מעל הדף, סגי בהגבהה כל שהוא, כיון שגבוה מהקרקע שלושה טפחים.
אך הוסיף המנחת פתים בזה עוד חילוק, וז"ל:
"וכל זה לשיטת רש"י דבעינן ג' טפחים, אבל להפוסקים דסגי בטפח, אם כן אינו לאפוקי מתורת לבוד, רק דבציר מטפח לא חשיב הגבהה, ואם כן נראה דאף במגביה מעל השולחן גבוה, בעינן הגבהת טפח... ומקור הגבהה טפח נובע מעירובין עט (ע"ב), ושם איתא צריך להגביה מן הקרקע טפח, ומשמע דמדבר גבוה סגי בהגבהה כל שהו, וצ"ע. וכל זה במה שיוצא חוץ לידו, אבל מה שבתוך ידו קני מטעם יד וחצר ולא בעינן הגבהה כלל..."
המנחת פיתים מסתפק האם גם לדעת הסוברים ששיעור ההגבהה הוא טפח, יספיק זה שהוגבה טפח ביחס לקרקע, אף שמהדף או השולחן הוגבה רק כל שהוא, כפי שדייק מהגמרא במסכת עירובין, או שהגבהת טפח ודאי נמדדת ביחס למקום ממנו הוגבה, כיון שלשיטתם מסתבר שטפח הוא שיעור בעצם מעשה ההגבהה, ובפחות מטפח לא נחשב כמגביה, ולא יקנה.
- לדעת הט"ז והב"ח - המגביה מעל שולחן הגבוה ג' טפחים מהקרקע, אין צורך בהגבהת שלושה טפחים, וסגי בכל שהוא.
- לדעת הסמ"ע - אם הוציאו לאויר שמעל הקרקע, מספיקה הגבהת כל שהוא, אבל אם מגביה כנגד השולחן, צריך שלושה טפחים מהשולחן.
- המנח"פ מחלק גם לדעת הסמ"ע, כי אם החפץ המוגבה עתיד ליפול חזרה לשולחן, צריך להגביהו מעל השולחן שלושה טפחים, אולם אם אוחזו בידו, מועילה גם הגבהת כל שהוא.
- לדעת הסוברים ששיעור הגבהה הוא טפח, הרי שהמגביה מעל שולחן, אף שהשולחן גבוה ג' טפחים מהקרקע, יתכן שלכל הדעות צריך להגביה טפח דווקא (מנחת פיתים).
הנה, במקרה שלפנינו, המגרש הגביה את הנייר והדיו ושאר כלי הכתיבה פחות מג' טפחים מעל מסך המחשב המונח מעל השולחן. לכאורה, מכיון שהמסך חוצץ, לא יצא החפץ מכלל לבוד, ולדעת הסמ"ע לא נעשתה ההגבהה כדינה, והבעל לא קנה את הנייר. אולם לדעת הט"ז והב"ח, גם בכהאי גוונא סגי בהגבהת כל שהוא, כיון שהוגבה ג' טפחים מהקרקע.
אמנם אם אכן במקרה דנן, המגרש הגביה לפחות טפח מעל המחשב, אם כן לשיטות ששיעור הגבהה הוא טפח, סגי בהכי. אולם לשיטות ששיעור הגבהה הוא ג' טפחים, הרי זה תלוי במחלוקת הפוסקים, כאמור.
והנה כאמור נחלקו הראשונים בשיעור הגבהה, והשו"ע בחו"מ הביא את שתי הדעות בדרך של יש אומרים ויש אומרים, והברכת המים כתב שהשו"ע לא הכריע בזה, ונטה להחמיר בדבר אפילו בדיעבד, אולם ידועה שיטת הפוסקים שבכהאי גוונא שכתב השו"ע לשון "יש אומרים ויש אומרים", הרי הכלל הוא ש"יש ויש, הלכה כיש בתרא", ואם כן לכאורה עיקר ההלכה היא שסגי בהגבהת טפח.
בנוסף, הרי גם הדרכ"מ באבהע"ז והפר"ח כתבו שסגי בהגבהת טפח, וגם הב"י בסדר הגט כתב שיגביהנו ולא כתב שיעור ההגבהה. וגם המהר"ם יוזפש שכתב שיעור ג' טפחים, ביאר בברכת המים שלא מצא כן בפוסקים, ואדרבא בדרכ"מ כתב טפח, וכן בהגהת הפרישה. אלא שמכיון שנחלקו בכך בשו"ע חו"מ, לכן כתב כי "יש לחוש", ולכאורה היה מקום לומר שזו חומרא ולא מעיקר הדין. ואולם בסוף דבריו החמיר שם שאם לא הגביהו ג' טפחים הגט פסול, ואם כן עדיין צ"ע בזה להלכה.
ואולם, לאחר מה שכתב הגאון רבי מאיר אריק זצ"ל במנחת פתים, שהמגביה בידו או בכלי ואין עתיד לחזור וליפול על הדף, מועילה בכל מקרה גם הגבהת כל שהוא, אף שיש דבר החוצץ בינו לבין הקרקע, ואף לשיטת הסמ"ע, נמצא איפוא כי בכל מקרה הגבהתו של הבעל היתה כדין.
אלא שמאידך עומד לנגדינו ספיקו של המנחת פיתים, שחידש כי לסוברים ששיעור ההגבהה הוא טפח, לכולי עלמא לא מודדים מהקרקע, אלא צריך להגביה טפח מהשולחן שתחתיו, ואם כן אם במקרה דנן אם לא הוגבה מעל מסך המחשב אפילו טפח, לא תועיל הגבהתו, ורק אם אכן ברור כי הבעל הגביה לכל הפחות טפח מעל מסך המחשב, אזי נוכל לומר שלכולי עלמא קנה, מאחר והוגבה ג' טפחים מהקרקע, ואין סופו ליפול בחזרה.
על כן, בכדי לצאת מידי ספק, במקרה דנן חזר הבעל על הקנין, ובנוסף הרי הסופר גם הקנה לבעל את הגט לאחר הכתיבה, לחוש למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי (כפי המנהג כיום, כמובא בפת"ש סי' קכ סק"ב), והרי בכל מקרה בדיעבד מועילה גם הקנאה לאחר הכתיבה, כמובא לעיל, ורק לכתחילה הצריכו להקנות קודם שמא ישכח להקנות לאחר מכן.
המסקנות ההלכתיות העולות מפסק הדין
א. בטור ובשו"ע נפסק שעל הסופר להקנות את הקלף והדיו לבעל, והבעל יגביהם לקנותם.
ב. הרא"ש כתב כי מאחר וכתבה התורה כי על הבעל לכתוב ולתת את הגט, משמעות הדבר הוא כי הוא כותב גט שלו ונותנו לאשה.
ג. מדברי הב"י נראה כי יש כאן שני טעמים, אחד משום "וכתב", כי דרך כתיבה היא שאדם כותב בשלו, ועוד משום "ונתן", שלא נחשב כנותן, אם אין הדבר הניתן שלו.
ד. אך הפרי חדש הוכיח מדברי הב"י עצמו כי עיקר הטעם הוא החלק השני, כדי שיחשב כנותן, ולא משום שיש דין בכתיבה עצמה שיכתוב משלו. וכך כתבו הלבוש ונחלת צבי.
ה. מאחר שמהתורה צריך שיהא הגט קנינו של הבעל, על כן ענין זה מעכב בגט, כך משמע מדברי הפוסקים שנביא להלן, וכפי העולה מדברי הפרי חדש, ואמנם נחלקו הראשונים בדרך קנינו של הבעל, האם צריך מעשה קנין, או שנקנה לו על ידי תשלום השכר לסופר, כדלהלן, אבל לכולי עלמא אם מגרש בגט שאינו שלו, הגט בטל מדאורייתא.
ו. מדברי הפוסקים המובאים לעיל מבואר, כי כדי לקנות את הנייר והדיו זקוק הבעל לעשות בהם מעשה קנין ממש. אולם הרמב"ן חולק על כך, וסובר שהגט נקנה לבעל בדרך אחרת.
ז. מבואר בגמרא, שעל אף שמדינא על הבעל לתת את שכר הסופר, מכל מקום תיקנו חכמים שהאשה תיתן את שכרו של הסופר, מתוך חשש שמא הבעל יעכב את הכתיבה, ותתעגן האשה לחינם. וטעם הכשר הגט בכהאי גוונא, משום שחכמים הפקיעו את ממון האשה והקנו אותו לבעל, מדין הפקר בית דין, כדי שיחשב כאילו הבעל הוא זה שנתן את הכסף לסופר משלו.
ח. על פי זה כתב הרמב"ן שכיון שחכמים הפקירו את הכסף והקנו אותו לבעל, נמצא שהבעל הוא ששילם לסופר, ותמורתו קנה את הגט וכל הכלול בו.
ט. בשו"ע נפסק שצריך שיהיה הגט משל הבעל, ולכן נהגו כשהבעל מצוי שהסופר נותן לו את הקלף והדיו לקנותם לפני הכתיבה.
י. אלא שלא פירש השו"ע להדיא האם ההקנאה מעכבת, או שאינה אלא לכתחילה מכח המנהג, כפי שמשמע מלשונו "כשהבעל מצוי", שאם אינו מצוי יש להכשיר את הגט בלא הקנאה זו. ויתכן שרק כאשר הבעל לא נמצא ועשה שליח לכתוב ולגרש, אזי אין ההקנאה מעכבת, אבל במקרה שהבעל נמצא ונותן את הגט בעצמו, אזי הקנאת הגט לבעל תעכב.
יא. לשיטת הט"ז מעיקר הדין קיימא לן כדעת הרמב"ן שאין צורך בהקנאה ממש, ורק לכתחילה אם הבעל נמצא, ואפשר להקנות לו בקנין גמור, נוהגים כשיטת הרא"ש, ואם הבעל שילם בעצמו לסופר, ודאי שאין צורך מדינא בקנין נוסף, אך נהגו לעשות קנין גם בכהאי גוונא.
יב. אבל הב"ש חולק, וסובר שרק כאשר הבעל עשה שליח לכתוב ולגרש, יש להכשיר את הגט בדיעבד גם בלא הקנאה, אבל אם הסופר אינו שליח גם לתת את הגט, אלא הבעל עצמו או שליח אחר יתנו את הגט, בכהאי גוונא קיימא לן כדעת הרא"ש לפסול את הגט אפילו בדיעבד, אם לא הקנה אותו הסופר לבעל קודם הנתינה. כך נראה לבאר גם בכוונת הח"מ.
יג. אמנם הפר"ח כתב שאף שלדברי הב"י אם לא הקנו את הגט לבעל, הרי הוא פסול מדאורייתא, לדעת הרא"ש, מכל מקום תמה עליו מאוד, והסיק כדעת הרמב"ן, ואם הבעל מינה שליח שיכתוב ויתן את הגט, אין צורך כלל בהקנאה, אפילו לכתחילה.
יד. לסיכום:
דעת הט"ז - כל ההקנאה לבעל היא רק לכתחילה, אפילו אם הבעל בעצמו נותן את הגט, אבל בדיעבד אינו מעכב, כדעת הרמב"ן.
דעת הב"ש והח"מ - אם הבעל מינה שליח לכתוב ולתת את הגט, ההקנאה היא רק לכתחילה, כדעת הרמ"ה, אבל אם הבעל בעצמו (או שליח אחר) נותן את הגט, ההקנאה מעכבת, כדעת הרא"ש.
דעת הפר"ח - אם הבעל בעצמו מגרש, צריך להקנות לו את הגט רק לכתחילה, ואם השליח כותב ונותן, אין צורך בהקנאה כלל.
טו. שיטת הרמ"ה היא כי במקרה שהבעל ממנה שליח שיכתוב וגם יתן את הגט לאשה, בכהאי גוונא הגט כשר גם בלא מעשה הקנאה לבעל.
טז. בדברי הטור בשם הרמ"ה, מבואר כי גם בכהאי גוונא צריך שהגט יחשב של הבעל, אלא שאין צורך לעשות הקנאה לבעל לצורך זה, כי מאחר שהגט נעשה וניתן בשליחות הבעל, הרי כאשר השליח נותן את הגט בשליחותו, נחשב כאילו הבעל נטלו מהשליח, וחזר ונתנו לאשה, ובכך נחשב הדבר כאילו ניתן תחילה לבעל על מנת לקנותו, והבעל זכה בו ונתנו לאשה.
יז. אך הפרי חדש נקט לדינא כדעת הרמ"ה, שאם הבעל שולח שליח לכתוב ולתת גט, אין צורך בהקנאת הגט לבעל, אבל לא מטעמיה, אלא משום שכאשר השליח הוא המגרש, די בכך שהגט יהיה של השליח, ויתקיים בשליח הדין "ונתן", שיתן משלו.
יח. לשיטת הח"מ והפר"ח, הדין של "שלוחו כמותו" מועיל גם לגבי קנין הגט, כי כיון שהשליח נחשב כמותו, והוא המגרש את האשה, הרי כשם שבכתיבתו מתקיים הדין "וכתב", משום שכוונת הכתוב היא "וכתב" - הבעל או שלוחו, כך גם "ונתן" היינו הבעל או שלוחו, ולכן די בזה שהגט שייך לשליח, והוא הנותנו לאשה משלו.
יט. ואולם, הבית מאיר והתורת גיטין חולקים על הח"מ והפר"ח, וסוברים שלא מועיל לגרש בגט של השליח, אלא גם כאשר השליח מגרש, צריך שהגט יהיה של המשלח, ורק אז הגט כשר.
כ. לדברי הט"ז כוונת השו"ע היא לאפוקי מדעת הרמ"ה, ולפסוק שגם בכהאי גוונא שאמר הבעל לשליח לכתוב ולתת את הגט, צריך להקנותו לבעל.
כא. ומה שכתב הט"ז שזה רק לכתחילה, היינו משום שלדעת הט"ז המובאת לעיל, עיקר הדין הוא כדעת הרמב"ן, שהבעל קונה את הגט ממילא מכח תקנת חכמים, ואין צורך בהקנאה מפורשת, אלא רק לכתחילה, אבל לא קיימא לן כהרמ"ה.
כב. לדברי הב"ש יש נפקא מינה בין דעת הרמב"ן, המכשיר את הגט מכח תקנת חכמים, שהקנו לבעל את השכר שנתנה האשה לסופר, לבין דעת הרמ"ה שמכשיר רק כאשר הבעל מינה את השליח גם לכתוב וגם לתת. הנפקא מינה היא במקרה שהשליח כותב את הגט בחינם, שאז לא שייך טעמו של הרמב"ן, משום שלא ניתן כל שכר לסופר, ואילו לדעת הרמ"ה אם הסופר הוא גם שליח לנתינת הגט, הגט כשר.
כג. לפי זה, לדעת הט"ז שלא נפסק כרמ"ה אפילו בדיעבד, בכהאי גוונא שהשליח כותב ונותן את הגט בחינם, יפסל הגט אפילו בדיעבד, אם לא הקנה אותו לבעל, ואילו לדעת הח"מ והב"ש, שמעיקר הדין ניתן לסמוך על הרמ"ה, אם כן בדיעבד כשלא הקנו את הגט לבעל, אם הסופר הוא גם השליח לנתינת הגט, הגט כשר בדיעבד אפילו אם כתב אותו בחינם.
כד. לדעת הבית מאיר הרמב"ן לא נחלק על הרמ"ה, ויתכן שגם השו"ע לא חולק עליו להלכה. אך מכל מקום גם לדעת הבית מאיר לכתחילה יש להחמיר, ולהקנות את הגט לבעל בכל גווני.
כה. הר"ן כתב, כי כל מחלוקת הראשונים האם יש צורך בהקנאת הקלף והדיו לבעל, היא רק כאשר הקלף היה של הסופר מעיקרא, אבל אם הבעל או האשה שילמו לסופר, ואחר כך הלך הסופר וקנה קלף לצורך כתיבת הגט, בכהאי גוונא לכולי עלמא אין צורך להקנותו לבעל. דברי הר"ן הובאו בב"י, ואף נפסקו בבית שמואל.
כו. הפוסקים כתבו להקנות את הקלף והדיו לבעל קודם הכתיבה, ויש לדון האם מועילה הקנאת הגט לבעל גם לאחר הכתיבה.
כז. לכאורה היה נראה כי שאלה זו תלויה בשני הטעמים שכתב הב"י בדין ההקנאה, כי לפי הטעם הראשון, צריך שכבר בשעת הכתיבה הכל יהיה של הבעל, כי דרך כתיבה היא שאדם כותב בשלו, אך לפי הטעם השני העיקר הוא שהגט יהיה של הבעל בשעת נתינה, ולפי טעם זה, אם הקנה הסופר את הגט לבעל לאחר הכתיבה, הגט כשר.
כח. אלא שהב"י עצמו הביא מדברי הראשונים, שמה שהצריכו הקנאה קודם הכתיבה, זה רק מתוך החשש שמא לאחר הכתיבה ישכחו להקנות את הגט לבעל, אבל בדיעבד ודאי כשר כל שהוקנה לבעל קודם הנתינה. וכך כתב בדרכי משה שם.
כט. גם הרמב"ן כתב להדיא, ולמד כן מדברי רש"י, שהדין שהגט יהיה של הבעל, הוא רק בשעת נתינה, אבל "וכתב" שפיר מתקיים גם קודם ההקנאה, כיון שנכתב הגט בשליחותו של הבעל.
ל. למסקנת הפר"ח, ברור שגם הרא"ש מודה לשאר הפוסקים, שמעיקר הדין אין צורך שיהיה הקלף והדיו של הבעל לפני הכתיבה, אלא שלכתחילה הצריכו להקנות את הקלף והדיו מראש, שמא ישכח להקנותם לבעל אחר הכתיבה, וכמבואר בדברי הב"י והדרכ"מ בשם הראשונים.
לא. הפוסקים דנו לאידך גיסא, האם למרות שהבעל כבר קנה את הקלף והדיו קודם הכתיבה, צריך להקנות לו שוב את הגט לאחר כתיבתו, מאחר ולדעה אחת בפוסקים קיימא לן ד"אומן קונה בשבח כלי", ולפי זה אף שהקלף והדיו של הבעל, מכל מקום יש לסופר חלק בבעלות הגט, מכח השבח שהשביח על ידי כתיבתו.
לב. אך כתב הפת"ש, שכל מחלוקת הפוסקים אם שייך בגט דין "אומן קונה בשבח כלי", היא רק במקרה שלא שילמו לסופר את שכרו, אבל אם שילמו לו את מלא שכרו, פשוט שאין הגט שייך לו, ומדינא אין צורך שיקנה אותו שוב לבעל, ואף על פי כן, למעשה ראוי להחמיר בכך.
לג. סיכום ההלכה באופני קנין הגט לבעל:
בגט שהבעל עצמו מוסר לידי האשה - לדעת הרמב"ן אם האשה שילמה את שכר הסופר, הרי מכח זה גם הנייר והדיו קנויים לבעל על פי תקנת חכמים, ולדעת הט"ז והפר"ח כך הוא עיקר הדין, ורק לכתחילה צריך מעשה קנין כדי שהגט יהיה בבעלותו של הבעל.
אך דעת הח"מ והב"ש שאין הלכה כרמב"ן, ואם לא הקנו את הגט לבעל, הגט פסול אף בדיעבד.
במקום שהסופר אינו נוטל שכר על כתיבתו, לכולי עלמא הקנאת הגט לבעל מעכבת.
בגט הניתן על ידי שליח - נחלקו הפוסקים אם קנין השליח מועיל לבעל מדין "שלוחו כמותו", או שמועיל רק אם הסופר הוא גם השליח לנתינת הגט, כדעת הרמ"ה. אך לדעת רוב הפוסקים דין זה אינו מוסכם, ולכתחילה ודאי יש להקנות את הגט לבעל, אם הדבר אפשרי.
אם הסופר קנה את הקלף לצורך הגט לאחר שקיבל את התשלום, לכולי עלמא אין צורך בקנין.
בדיעבד, מספיקה הקנאת הגט לבעל לאחר הכתיבה.
גם אם קנה הבעל את הקלף והדיו קודם הכתיבה, נוהגים להקנות לבעל את הגט שוב לאחר הכתיבה, אף שמדינא אין צורך בכך.
לד. המנהג כיום הוא, שהסופר מקבל את משכורתו מהרשויות, ללא קשר לתשלום האגרה של בני הזוג. נמצא אם כן, כי הסברא שבשכר הסופר נכלל גם הגט עצמו, לכאורה לא קיימת כיום.
לה. כמו כן, מכיון שכיום בדרך כלל מסירת הגט אינה על ידי שליח, אלא מיד הבעל לידי האשה, נמצא כי סברת השליחות שחידש הח"מ (שקנין השליח מועיל כקנין הבעל), וכן סברת הרמ"ה המובאת בטור (שבשליחות נחשב כאילו ניתן הגט לבעל לקנותו) - אינן קיימות.
לו. נמצא איפוא, כי בגיטין הנעשים בזמנינו, חייב הבעל מהתורה לקנות בעצמו את הנייר והדיו, ואילולא כן הרי שהגט בטל מהתורה.
לז. אף שלכאורה גם הקנאה מפורשת על ידי הסופר לא תועיל, לפי שאין הגט רכושו של הסופר, אלא רכוש הרשויות, צריך לומר שהרשויות מסכימות לכל מה שיעשה בית הדין או הסופר לצורך הענין, וממילא יכול הסופר הממונה על כך, להקנות את הגט לבעל.
לח. לא נזכר בדברי הב"י, מהו שיעור ההגבהה הנצרך לקנין הגט, ומסתבר שסמך על המובא בשו"ע בחו"מ בהלכות קנינים, כי "יש אומרים שצריך להגביה ג' טפחים, ויש אומרים דסגי בהגבהת טפח".
לט. בדין זה נחלקו רש"י ור"ת האם סגי בהגבהת טפח, או שכדי לקנות צריך להגביה שלושה טפחים.
מ. מפורש במסכת עירובין, שדי בהגבהת טפח, כדי לזכות את החבית לכל השותפים במבוי, ולכאורה מכאן מקור לשיטתו של ר"ת, אלא שלדעת רש"י, בדרך כלל צריך להגביהה שלושה טפחים, ורק לענין שיתופי מבואות שהוא דין דרבנן, הקילו שמספיקה הגבהת טפח.
מא. לדברי הסמ"ע, טעם הדעה השניה שמספיקה הגבהת טפח אחד בלבד, היא משום שהחפץ נמצא בתוך ידו של המגביה, ולכן נחשב כנמצא ברשותו.
מב. אך הנתיה"מ תמה עליו, שאם החפץ נמצא בתוך ידו, לכולי עלמא קונה אפילו אם הוגבה פחות מטפח, וכל המחלוקת היא כאשר הגביה את החפץ כשאינו בתוך ידו, ובכהאי גוונא נחלקו אם צריך הגבהה ג' טפחים, או שדי בכך שהוגבה טפח.
מג. התוספות כתבו שגם לשיטת רש"י שהגבהה צריכה שלושה טפחים, מכל מקום אם מגביה את החפץ בתוך ידו, אין צורך בג' טפחים (והנתיה"מ הוסיף שאפילו טפח לא צריך), ועל כרחך שמחלוקת רש"י ור"ת היא כאשר אין החפץ בתוך ידו.
מד. הנתיה"מ מבאר שזה שאם החפץ בתוך ידו, לכולי עלמא אין צורך בהגבהת ג' טפחים, ואפילו בפחות מטפח קנה, היינו רק אם החפץ כולו בתוך שטח ידו, שאז ידו דינה כדין חצרו, וקונה את כל מה שנמצא בתוכה, אבל אם החפץ שבידו בולט לצדדים, אין היד קונה מדין קנין יד, אלא רק מדין קנין הגבהה, ובכהאי גוונא נחלקו אם סגי בטפח, או שבעינן שלושה טפחים.
מה. נראה שזו היא כוונת הסמ"ע, שכתב כי טעם שיטת ר"ת שדי בהגבהת טפח, משום שהחפץ בידו, שעל אף שאינו כולו בתוך ידו, אלא בולט לצדדים, ולא קונה מדין יד שהיא כחצר, מכל מקום לא שייך כאן לבוד, כיון שאין החפץ באויר אלא מונח על ידו, ולכן סגי בהגבהת טפח.
מו. לפי הבנה זו עולה, כי אם אדם אינו מגביה בידו, אלא שהחפץ מוגבה באויר מכוחו, בכהאי גוונא לכולי עלמא צריך להגביה שלושה טפחים. ואכן כך כתב בערוך השולחן שם.
מז. לסיכום:
הגבהה בתוך ידו ממש - לכולי עלמא אין צורך בג' טפחים (ואף טפח אין צריך - נתיה"מ).
חפץ שמוחזק בידו אך בולט לצדדים - נחלקו הדעות אם צריך טפח או שלושה טפחים.
חפץ שרק הוגבה באויר מכוחו - לכולי עלמא צריך שיוגבה שלושה טפחים.
בשיתופי מבואות דרבנן - לכולי עלמא סגי בהגבהת טפח.
מח. כאמור, מסתימת דברי השו"ע בסדר הגט, נראה כי דין הגבהת הגט על ידי הבעל, שוה לדין קנין הגבהה המבואר בשו"ע בחו"מ. ומכך שהשו"ע שם הביא את הדעות בלשון "יש אומרים ויש אומרים", משמע שהעיקר כדעה בתרא, דסגי בהגבהת טפח. כך כתבו גם הדרכי משה והפרי חדש.
מט. אך מנגד, ישנם פוסקים שסוברים כי שיעור ההגבהה בגט הוא ג' טפחים. כן כתב בסדר הגט למהר"ם יוזפש, ובדבריו בברכת המים ביאר כי הטעם להצריך ג' טפחים הוא מחמת הספק, ובסוף הסיק, שהגבהת ג' טפחים בגט מעכבת.
נ. סיכום הדעות וההכרעה להלכה:
הסוברים שבגט די בהגבהת טפח: דרכי משה בשם בנימין זאב, הגהות הפרישה, פרי חדש.
הסוברים שצריך הגבהת שלשה טפחים: ברכת המים למהר"ם יוזפש. ולדעתו, אם לא הגביה ג' טפחים הגט פסול.
הלכה למעשה: נקטינן לחומרא להצריך הגבהה בשיעור של ג' טפחים, להוציאו מדין לבוד.
נא. יש לדון, האם שיעור ג' טפחים הנצרך הוא שיעור בפעולת ההגבהה, או שגם הגבהה כל שהיא מועילה, אלא שצריך שעל ידי ההגבהה יהיה החפץ גבוה מתחתיו ג' טפחים.
נב. הוראה ברורה בזה לענין גט, מצינו בספר גט מקושר, והביאו בפתחי תשובה, שאם אוחז הדבר בידו וידו מוגבהת מן הקרקע או מן הדבר שהוא תחת ידו שלשה טפחים, אף על פי שלא הניף הדבר בידו כלפי מעלה, מהני.
נג. כמסקנא זו הוכיח גם בספר מנחת פתים להגאון רבי מאיר אריק זצ"ל, ולמד כן מדברי השו"ע בחו"מ שאם משך את ראש הטלית מהעמוד ונפל לארץ, קנה, כיון שבאמצע היה רגע שהטלית היתה גבוהה מהקרקע ג' טפחים, למרות שלא העלה את הטלית כלל מהמקום שהייתה בו.
נד. ואמנם בספר פתחי חושן לא כתב כן, ולדבריו צריך דוקא להגביה, ולא מהני לקחת חפץ מעל השולחן, ולהחזיקו בגובה ג' טפחים מהקרקע, ותמה על המנחת פיתים שכתב לא כך, אך דברי הפת"ח צ"ע.
נה. עדיין יש לדון, מה יהא אם החפץ מוגבה אמנם מהקרקע ג' טפחים, אלא שהוא נמצא מעל דף או שולחן שיש ביניהם פחות מג' טפחים, האם שיעור ג' טפחים נמדד כלפי הקרקע, או כלפי השולחן שתחתיו.
נו. בנידון זה נחלקו הפוסקים. מדברי הסמ"ע עולה, כי כאשר מגביה את הטלית כנגד הדף ממש, אף על פי שהדף (או השולחן) גבוה מהקרקע שלשה טפחים, מכל מקום בעינן שההגבהה תהיה שלושה טפחים מעל השולחן, ורק אם הגבהתו היא מחוץ לדף, ונמצא שמוגבה מהקרקע שתחתיו ג' טפחים, אז סגי בהגבהת כל שהוא מהדף.
נז. אולם לשיטת הט"ז, כאשר מגביה מדף או משולחן הגבוה ג' טפחים מהקרקע, סגי בהגבהה כל שהוא. כשיטה זו סובר גם הב"ח.
נח. בספר מנחת פתים כתב, שדברי הסמ"ע נאמרו רק כאשר החפץ עלה מכוחו, ועתיד ליפול חזרה על הדף, ולכן גובה הג' טפחים נמדד מהדף. אולם אם הגביה את החפץ בידו, כך שאינו נופל מאליו בחזרה אל הדף, ואוחז החפץ המוגבה ג' טפחים מגובה הקרקע, הרי שגם אם הגביה מעל הדף, סגי בהגבהה כל שהוא, כיון שגבוה מהקרקע שלושה טפחים.
נט. אך מאידך מסתפק המנחת פתים האם גם לדעת הסוברים ששיעור ההגבהה הוא טפח, יספיק זה שהוגבה טפח ביחס לקרקע, או שהגבהת טפח ודאי נמדדת ביחס למקום ממנו הוגבה, כיון שלשיטתם מסתבר שטפח הוא שיעור בעצם מעשה ההגבהה, ובפחות מטפח לא נחשב כמגביה, ולא יקנה.
ה. סיכום הדעות להלכה:
לדעת הט"ז והב"ח - המגביה מעל שולחן הגבוה ג' טפחים מהקרקע, אין צורך בהגבהת שלושה טפחים, וסגי בכל שהוא.
לדעת הסמ"ע - אם הוציאו לאויר שמעל הקרקע, מספיקה הגבהת כל שהוא, אבל אם מגביה כנגד השולחן, צריך שלושה טפחים מהשולחן.
המנח"פ מחלק גם לדעת הסמ"ע, כי אם החפץ המוגבה עתיד ליפול חזרה לשולחן, צריך להגביהו מעל השולחן שלושה טפחים, אולם אם אוחזו בידו, מועילה גם הגבהת כל שהוא.
לדעת הסוברים ששיעור הגבהה הוא טפח, הרי שהמגביה מעל שולחן, אף שהשולחן גבוה ג' טפחים מהקרקע, יתכן שלכל הדעות צריך להגביה טפח דווקא.
