יז.ב. הגדרת התנדבות

התנדבות הינה מתן שירות ללא קבלת תמורה כספית. שירות זה עשוי להיות שווה כסף, כמו השגחה על ילדי השכנים או הסעת נוסע ברכב, שהרי ניתן לרכוש שירותים אלה תמורת כסף. ייתכן גם חסד שהוא שירות שלא ניתן להעריכו בכסף, כמו שמירה קצרה על אופניים של חבר, או ביקור שכנה מדוכדכת.

במקרים בהם מדובר בשירות שאינו שווה כסף, ברור לשני הצדדים כי מדובר בהתנדבות שלא תבוא אחריה דרישת תשלום. אולם במקום בו מדובר בשירות שווה כסף עלולים הצדדים להגיע לידי אי הבנה, כאשר לאחד הצדדים ברור כי מדובר בשירות כספי ואילו לצד השני ברור כי מדובר בעזרה בהתנדבות. אי לכך כאשר מדובר בשירות שווה כסף מומלץ להגדיר מראש את מסגרתו של השירות – עבודה או התנדבות. כך ניתן למנוע אי נעימויות ואף סכסוך ממוני לאחר מתן השירות. 

כאשר הצדדים לא הגדירו מראש את מעמדו של השירות, ולאחר מעשה התברר כי קיים פער בין ציפיות הצדדים, מקבל השירות עשוי לטעון כי היה בטוח שמדובר בעזרה בהתנדבות, והוא לא היה מעלה בדעתו לקבל את השירות לו היה יודע שיידרש לשלם על כך. לעומתו יטען נותן השירות כי אמנם נושא השכר לא עלה לפני מתן השירות, אולם מבחינתו ברור היה שמדובר בעבודה והוא זכאי לקבל עליה שכר.

על פי ההלכה[1] במחלוקות מסוג זה יכריע מנהג העולם, אשר משפיע לא רק על גובה השכר אלא גם על עצם הזכות לשכר. אם המנהג המקובל הוא להעניק שירות זה בתשלום, חובה לשלם על השירות גם כאשר הצדדים לא דיברו כלל על תשלום^[2]. למשל, על בקשת עזרה מחשמלאי בתיקון תקלת חשמל מקובל לשלם גם אם לא סוכם דבר מראש. חריג לכך הוא מעשה מצווה, כגון, לימוד תורה, עליו יש לדרוש תשלום מראש, ואם לא נדרש, אין חובת תשלום^[3].

חובת התשלום מבוססת על כך שהציפייה כי הזולת יחרוג מהמנהג המקובל לקבל שכר בנסיבות אלו, ויעשה את העבודה בלא תמורה – בלתי הוגנת^[4]. זכותו לקבל על כך תשלום, גם אם מדובר בקרוב משפחה^[5], וגם אם עבר פרק זמן מביצוע העבודה ועד דרישת התשלום^[6]. גובה התשלום במקרה זה יהיה הרף הנמוך של המחיר אותו מקובל לשלם עבור שירות מסוג זה[7]. כגון, אישה שביקשה מנערה לשמור על ילדיה תידרש לשלם לה שכר שמרטפות.

לעומת זאת אם נהוג בשירות כזה לעזור זה לזה ללא תשלום, אין נותן השירות זכאי לאחר מעשה לדרוש תשלום. אם הוא מבקש לחרוג ממנהג העולם – יהיה עליו לדרוש את התשלום מלכתחילה^[8]. לדוגמה, אדם שביקש משכן שלו לסייע בבניית סוכה לא יידרש לשלם לו על כך.

יש מקרים בהם המנהג אינו ברור, שכן יש אנשים הדורשים תשלום בתמורה לעזרה מסוג זה, ויש העושים זאת בהתנדבות. במקרה כזה ניתן לעיתים להסיק מאופן התנהלות הצדדים לאחר סיום השירות, האם מראש הייתה ציפייה לתמורה או שמא הייתה מחילה על הזכות לתשלום. לדוגמה, אם מייד בסיום מתן השירות נותן השירות הביע את רצונו בתשלום, כגון שהגיש חשבונית או שהודיע בעל פה כי הוא מצפה לקבל תשלום, יש מקום למלא את בקשתו. לעומת זאת אם עבר זמן ממושך והמתנדב לא הביע את ציפייתו לתשלום, ורק בחלוף זמן, או עקב התערערות מערכת היחסים בין הצדדים צצה פתאום דרישת תשלום למפרע, אזי יש להניח כי בשעה בה ניתן השירות נעשה הדבר בהתנדבות ואין חובה לשלם עליה^[9].

יש לציין כי על פי פסיקת בתי המשפט הגדרת האדם כעובד, לעניין חיוב המעסיק בשכר מינימום ויתר חוקי המגן, אינה תלויה רק בהסכמת הצדדים. גם אדם שהסכים להתנדב עשוי להיות מוגדר כעובד, ולהיות זכאי לשכר מינימום אם בחינה של מכלול מערכת היחסים[10] בינו ובין המפעיל מעלה כי שררה ביניהם מערכת יחסים מחייבת של עובד ומעביד. כפי שציינו לעיל (פרק ב, סעיף ו), פסיקה זו מחייבת גם על פי ההלכה בהיותה המנהג המקובל.