טו.ז. חיוב לפנים משורת הדין

כפי שראינו במהלך הפרק, על פי שורת הדין מוטלת אחריות על העובד והוא חייב בנזק שגרם למעסיק כפי שפורט לעיל. ואכן כך מחייב הדין, שלא להבחין בין עני לעשיר, בין פועל ייצור המשתכר שכר מינימום ובין חברת בנייה גדולה בעלת הון רב. אולם, דרכה של תורה להמתיק את הדין, ולצפות מהאדם לערב גם את מידת הרחמים.

במקרים רבים העובד הוא דל אמצעים והוא עוסק ברכוש יקר של המעסיק ברשות ובסמכות^[1], תמורת שכר זעום. הטלת אחריות מלאה על העובד בכל נזק עשויה לגרום לו התרסקות כלכלית ממנה לא יוכל לקום.

יישום הלכה זו עלול להפוך גם לבעיה כלכלית. הטלת אחריות כבדה מדי על העובד תגרום לעובדים להימנע מלעבוד בתחומים שיש בהם תמורה נמוכה וסיכון גבוה. הירידה בהיצע העובדים בענפים אלו, תגרום בהכרח להתייקרות מחיר העבודה ומחיר המוצרים בתחומים אלו. כדוגמה לכך ניתן להביא את תחום הרפואה בו הרחבת המושג רשלנות רפואית, בצד הטלת אחריות כספית כבדה על הרופאים, עלולה לגרום לרופאים להימנע מביצוע טיפולים כל עוד הם אינם מכוסים משפטית. כמו כן היא גורמת לרופאים לבטח את עצמם בביטוחים יקרים אשר עלותם מושתתת על כלל הציבור. חז"ל היו מודעים לבעיה זו ותיקנו תקנות בתחומי עבודה שהיו מצויים בזמנם, בהם לדעת חז"ל הבעיה הייתה חמורה למדי[2].

מעבר לתקנה הפרטית, קבעו חכמים כי על הדיין להפעיל שיקול דעת מוסרי הכולל גם רחמים וחמלה, כאשר הוא דן במקרה של פועל שגרם נזק וכך מספרת הגמרא (בתרגום חופשי):

רבה בר בר חנן שכר סבלים שיעבירו עבורו חבית יין. בהליכתם נכשלו הסבלים, והחבית נפלה ונשברה. דרש מהם רבה תשלום, ומשלא היה להם לשלם, לקח את בגדיהם כמשכון. תבעו הסבלים את רבה בפני רב, אשר פסק כי על רבה להשיב את בגדיהם ולוותר להם על התשלום בגין הנזק. שאל רבה את רב: האם זהו הדין? ענה לו רב: אכן, כפי שכתוב "למען תלך בדרך טובים". לאחר שהחזיר את בגדיהם לא הסתפקו העובדים בכך ותבעו את שכרם בטענה כי הם עניים ואין להם מה לאכול, גם בתביעה זו פסק רב לזכותם. לשאלתו החוזרת של רבה האם זהו הדין, ענה רב בחיוב תוך שהוא מסתמך על חלקו השני של הפסוק: "וארחות צדיקים תשמר".[3]

מכאן למדו הפוסקים[4] כי במקרה בו הנזק נעשה בשוגג, על המעסיק להתחשב במצבו הכלכלי של העובד, במידה שהדבר אפשרי מבחינת המעסיק, ולא למצות עם העובד את הדין אלא לספוג את הנזק, ואם מצבו של העובד דחוק במיוחד אף לשלם לו את שכרו[5].

יתר על כן, לדעת רוב הפוסקים[6] התנהגות לפנים משורת הדין אינה דרישה מוסרית גרידא אלא ניתן לאכוף אותה בבית הדין, אם המעסיק אינו מבין לבד את הצורך בכך. אמנם בדרך כלל אסור לדיין לפסוק לטובת בעל דין בגלל מצבו הכלכלי הקשה, ולהיות 'רובין הוד' הגוזל עשירים כדי לתת את כספם לעניים, כפי שנאמר "ודל לא תהדר בריבו"[7]. פירוש הדברים הוא שלא ניתן להפוך את הרחמים לשורת הדין, אולם, ניתן לערב שיקולי רחמים על בסיס הדין במקרים חריגים[8].