יג.ד התפטרות בעל פה

על פי ההלכה התפטרות אינה חייבת להיעשות בכתב. די בהודעה בעל פה של העובד כי הוא מבקש לסיים את עבודתו אצל המעסיק כדי להיחשב להתפטרות[1].

כפי שכתבנו בנוגע לפיטורין (פרק יב, סעיף ו), לעיתים בלהט הוויכוח בין העובד למעסיק עשוי העובד לפלוט מפיו משפט ממנו ניתן משמע במפורש או במרומז שהוא מתפטר. אלא שכמו כל מעשה משפטי, גם התפטרות תקפה רק אם נאמרה באופן רציני, המצביע על גמירות דעת. אך אם נאמרה בעידנא דריתחא אין לייחס לה משמעות משפטית. אם המעסיק פירש את הדברים לא נכון, ובעקבות כך פיטר את העובד, יהיה העובד זכאי לקבל את הזכויות אותן מעניקה ההלכה למי שפוטר מעבודתו[2].

אי לכך נכון שכאשר העובד מודיע על התפטרותו, יבהיר לו המעסיק את משמעות דבריו, וכי הוא רואה בהם התפטרות, זאת על מנת לאפשר לעובד לחזור בו מדבריו[3]. גם אם הדבר לא נעשה, אם להערכתו של המעסיק הדברים נאמרו ברצינות מספקת על ידי העובד, הוא רשאי לראות בדברים התפטרות על כל המשתמע, ולא לקבל את חזרתו של העובד, אם זה חזר בו מהתפטרותו[4].

על פי החוק, התפטרות חייבת להיעשות בכתב, כאשר במכתב מצוין תאריך מתן ההודעה ותאריך כניסת ההתפטרות לתוקפה[5]. חוק זה נועד למנוע חוסר הבנה, ולכן הוא מחייב גם על פי ההלכה שכן הוא נועד לתקנת הציבור. לכן, על אף שההתפטרות כשלעצמה יכולה להיעשות בעל פה, במקום בו נדרשת הודעה מוקדמת, אם היא לא נעשתה בכתב, הדבר עשוי לעמוד לעובד לרועץ[6]. לכן למעשה עובד המבקש להתפטר יעשה זאת באמצעות מכתב התפטרות או הודעה כתובה המתעדת את מועד ההודעה על ההתפטרות ובה מופיע מועד כניסת ההתפטרות לתוקפה.