הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני עיוור מועד הקרע ריח הגט רכב אוטונומי קדימויות בהצלת נפשות הצלת נפשות

שמיעת ערעור שהוגש לאחר המועד ולאחר מעשיפ רבים שנעשו שלא כדין מחשש שמא יפגעו ילדי בני הזוג / בית הדין הגדול 1323914/3

הרב שלמה שפירא ( בית הדין הרבני הגדול)
בית הדין הסכים לדון בערעור שהואגש הרבה אחר המועד, ואחר מעשים רבים שעשתה המערערת שלא כדין ובית הדין העיר עליהם, וזאת מחשש שמא אי שמיעת הערעור יביא לפגיעה בקטינים.

ב"ה

תיק 1323914/3

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המבקשת:       פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יגאל יצחק הלוי)

נגד

המשיב:           פלוני   (ע"י ב"כ טו"ר טוביה לרנר)

הנדון: היתר ערעור, למרות ההתרשלות והאיחור בהגשתו, בשל החובה להבטיח מדור חלופי לקטינים בעת פירוק שיתוף ותחימתו לסוגיה זו בלבד

החלטה

א.         לפניי בקשה להרשות ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה שניתנה לפני כשנה, וכפי שיפורט להלן, למרות הזמן שחלף מאז, ושעניינה מכירת נכס הצדדים באמצעות כינוס נכסים, ובצידה בקשה להורות על עיכובו של צו המורה על פינוי הנכס, צו שניתן לאחרונה והמושתת על אותה החלטה ועל הליכי הכינוס שנבעו ממנה, וזאת עד להכרעה באותו ערעור. (אציין כי לבקשות צורפה גם בקשה נוספת, קצרה יחסית אליהן, כהשלמה וטיעון נוסף, אם כי למעשה האמור בטיעון זה כלול כבר בבקשות המקוריות ובנספחיהן.)

ב.         להבנת העניין כולו והחלטתי בבקשות שלפניי נדרש אני להקדים סקירה תמציתית של הרקע וההליכים הקודמים, וכדלהלן:

הצדדים הם בני זוג שהתגרשו לפני כשלושה חודשים, שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין שהגיש המשיב נגד המבקשת וכעשרה חודשים לאחר שניתן בה פסק דין בהסכמה. פערי הזמנים בין פסק הדין לסידור הגט בפועל – יסודם בהודעת האישה כי אינה מוותרת על כתובתה ובבקשת האיש כי הדיון בכתובה יִקְדם לסידור הגט בפועל, מחד גיסא, ובגרירת רגליים של האישה בפועל בהגשת התביעה לכתובה ובהתנהלות הדיונית שבעניינה, מה שבסופו של יום הביא להחלטת בית הדין קמא כי למרות היעתרותו הראשונית לבקשה להקדים את הדיון בכתובה לסידור הגט, כפי שביקש בשעתו האיש, כאמור, וכפי הראוי לכתחילה על פי ההלכה, לקבוע את סידור הגט טרם השלמת ההליכים שבעניין הכתובה.

לצדדים שתי בנות קטינות, לגדולה שבהן מלאו שש לאחרונה ממש (ובעת שניתנו ההחלטות המדוברות הייתה בכלל 'קטני קטנים') והקטנה עודנה בגדר 'קטני קטנים', כבת שנתיים בלבד. עניין מזונותיהן של הקטינות אינו נידון בבית הדין הרבני עקב התנגדותה של המבקשת לכך. (פטורים אנו לעניינה של החלטה זו מן הדיון אם אכן חייבה התנגדות זו את שלילת סמכותו של בית הדין מלדון בעניין, למרות תביעת הגירושין שבה נכרכה סוגיה זו, אם לאו. שאלה זו נדונה בהרחבה בפסיקת בית דין זה ובפסיקות בג"ץ השונות ואין כאן מקומה לאחר שבפועל אכן התקבלה בקשתה – עמדתה של האם בשאלת מקום הדיון בעניין המזונות.)

לפתחו של בית הדין קמא הונחה שאלת חלוקת רכושם של הצדדים ובליבתה שאלת פירוק השיתוף בדירת מגוריהם. שאלה זו עמדה במוקדן של כמה החלטות והיא העומדת גם במוקדה של החלטה זו.

האיש, המשיב בערעורים הקודמים ובבקשה דנא, ביקש מבית הדין קמא להורות על פירוק השיתוף לפי מתווה שהציע הוא, בית הדין קמא ביקש את תגובתה של האישה ומשזו בוששה לכאורה להגיע נעתר לבקשת האיש בו' באייר התשפ"א (18.4.21) והחליט (להלן: ההחלטה הראשונה):

התקבלה בקשת הבעל [...] האישה הגישה תגובתה [...] לבקשת הבעל לחייבה בהוצאות, אך לעניין פירוק השיתוף, לא התקבלה עמדתה [...]

לאור האמור בית הדין מחליט כדלהלן:

א.       פירוק השיתוף יתבצע בהתאם לעמדת הבעל כאמור לעיל ובהיעדר תגובת האישה [...]

כחודש לאחר מכן ביום ח' בסיוון התשפ"א (19.5.21) נחתמה החלטה (להלן: ההחלטה השנייה) הזהה להחלטה זו (ההחלטה הראשונה) – אות באות – אף שחתימה נוספת על החלטה זהה הייתה כמובן מיותרת ואף שבמועד זה כבר לא היה נכון האמור בהחלטה בדבר העדר תגובה של האישה. הדבר נבע ככל הנראה, וכפי שהעליתי בהחלטות שבערעורה הקודם של המבקשת, מטעות אנוש או מתקלת מחשב שבעטייה נותר עותק של ההחלטה במחשבי בית הדין בסטטוס 'מוכן לחתימה' ובשעה שהכוונה הייתה לחתום על החלטה אחרת שהייתה בססטוס זה באותו יום, ואכן נחתמה בו גם היא וכאמור להלן.

בין שתי החלטות אלה אכן הוגשה לבית הדין תגובתה של האישה שהתנגדה למתווה שהציג האיש ולפירוק השיתוף בנכס באופן מיידי והעלתה טענות שעיקרן כי לאיש חוב עבר ועתיד בגין מזונות, כי חב הוא לה בגין מתנות שניתנו ממשפחתה וכי עשוי הוא להיות מחויב בכתובתה וכל אלה עשויים להשפיע על חלוקת הרכוש ועל פירוק השיתוף. בית הדין שעתה היו לנגד עיניו עמדות שני הצדדים נתן באותו יום עצמו (ח' בסיוון התשפ"א – 19.5.21), כאמור, החלטה נוספת (להלן: ההחלטה השלישית) שבה קבע:

התקבלה תגובת האישה [...] לאחר העיון בית הדין מבהיר כי דין עמדת האישה ובקשתה האמורה להידחות על הסף, שכן אין חולק כי זכותו ההלכתית והחוקית של כל שותף לדרוש פירוק שיתוף במקרקעין.

אין מקום לעכב את פירוק השיתוף עקב הטענות האמורות, שכן נושא מזונות הילדים, בהתאם לדרישת האישה, אינו בסמכות בית הדין [...]

תביעת הכתובה טרם התבררה [...]

מתנות כספיות [...] יתבעו הצדדים אם רצונם בכך, וכאשר תוגש התביעה ידון בית הדין בכך.

לאור האמור בית הדין מחליט כדלהלן:

א.       ההחלטה מתאריך ו' באייר התשפ"א (18.4.21) לפירוק השיתוף לאלתר, בעינה עומדת.

ב.       הצו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים המצויה ב[...] ייכנס לתוקף מיידית [...]

המבקשת הגישה לבית דין קמא בקשה לבטל את החלטתו מח' בסיוון התשפ"א (19.5.21) ובהחלטה (להלן: ההחלטה הרביעית) שניתנה בכ"ד בסיוון התשפ"א (4.6.21) דחה בית הדין את בקשתה. בהחלטתי בערעור קודם של המבקשת עמדתי על אי הבנה לכאורה שהייתה בעניין זה שכן בח' בסיוון התשפ"א (19.5.21) נחתמו כאמור לעיל שתי החלטות "ההחלטה השנייה" שנחתמה בטעות ו"ההחלטה השלישית" כוונת המבקשת הייתה ככל הנראה לביטול ההחלטה השנייה, במובן זה היה הצדק עימה במישור העקרוני אם כי לא הייתה לכך משמעות מעשית שהלוא ביטול ההחלטה השנייה לא היה מבטל את ההחלטה הראשונה הזהה לה וכל שכן שלא את ההחלטה השלישית שהיא ההחלטה האופרטיבית שעמדה באותה עת. מכל מקום בית הדין הבין את בקשתה ככל הנראה כמכוונת להחלטה השלישית ועקב כך דחה אותה ובצדק, אליבא דהבנתו את הבקשה.

ג.          המבקשת הגישה לבית דיננו ערעור שלפי כותרתו היה מוסב על ההחלטה הרביעית ולפי תוכנו גם על ההחלטה השנייה. ערעור זה נדחה על הסף בהחלטתי מג' באב התשפ"א (12.7.21) שבה הבהרתי בהרחבה את שסקרתי לעיל וסיכמתי:

תוצאת האמור היא שאין מקום לדון בערעור כלל. כל שנצרך הוא להבהיר את המובן מאליו לאור כל האמור לעיל:

וכאן הבהרתי בנוגע להחלטה הראשונה:

החלטת בית הדין שניתנה בו' באייר (18.4) (ושנגדה לא הוגש ערעור זה) ניתנה כדין והאמור בה כי לא הוגשה עד אז תגובת המערערת – אמת הוא.

ובנוגע להחלטה השנייה:

החלטת בית הדין שנחתמה בח' בסיוון (19.5) והזהה לזו שמו' באייר (18.4) נחתמה ככל הנראה בשל טעות טכנית, במובן זה אכן יש הצדקה לבטלה, אלא שביטולה חסר כל משמעות – אין הוא מצריך הליך שיפוטי כלשהו ואין הוא מצדיק קיומו של הליך כזה וכל שכן שאינו מצדיק דיון בערעור – שכן הוראותיה המעשיות קיימות מכוח ההחלטה שמו' באייר (18.4) ומכוח ההחלטה האחרת שניתנה בח' בסיוון (19.5) ושהותירה את אותן ההוראות על מכונן למרות טענות המערערת בתגובתה, ואילו עובדת הרקע האמורה בה כנימוק, אי הגשת התגובה, אומנם אינה נכונה לשעתה אלא שאין לה כל משמעות אופרטיבית.

בנוגע להחלטה השלישית:

את ההחלטה האחרת שניתנה בח' בסיוון (19.5) לא ביקשה המערערת מבית הדין [=קמא] לבטל, ואף לא הייתה לה עילה לבקש את ביטולה, גם ערעור לא הוגש על החלטה זו.

ובנוגע לרביעית:

ההחלטה מכ"ד בסיוון (4.6) שבה קבע בית הדין כי הוא דוחה את הבקשה לבטל את החלטתו שמח' בסיוון (19.5) מוסבת כלפי הבקשה כפי שהבינה בית הדין, היינו כלפי האפשרות לבטל את ההחלטה המנומקת מח' בסיוון (19.5) שצוטטה לעיל, בהקשר ובמובן זה לא עלתה נגד החלטה זו שמכ"ד בסיוון (4.6) כל טענה אף בערעור שלפנינו ואין סיבה או הצדקה לבטלה או לדון בערעור עליה.

אשר לערעור על ההחלטה מכ"ד בסיוון (4.6) כפי שהבינתה המערערת – היינו כהחלטה שלא לבטל את ההחלטה האחרת שמח' בסיוון (19.5) – אין מקום לערעור זה הן משום שלביטולה של ההחלטה המדוברת אין משמעות כלשהי וכאמור לעיל והן משום שבית הדין כלל לא נתן החלטה הדוחה את הבקשה לבטל החלטה זו.

אציין כי בד בבד עם האמור דחיתי, באותה החלטה, על הסף גם את בקשתה של המבקשת לפסול את מותב בית דין קמא שדן בעניינם של הצדדים, מן הטעם הפשוט שבקשה כזו המוגשת לבית הדין הגדול יכולה לבוא אך ורק במסגרת ערעור על החלטת בית דין אזורי שלא לפסול את עצמו ואותה עת לא הייתה החלטה של בית דין קמא עצמו שדחתה בקשה כזו.

ד.         לפני המבקשת עמדה האפשרות לבקש את הרשות לערער, למרות חלוף המועד, על ההחלטה השלישית, זו שעליה לא ערערה מלכתחילה אף שהיא הייתה ההחלטה היחידה שהייתה לערעור עליה תוחלת ושהייתה עליה (מלכתחילה, טרם חלוף המועד) זכות ערעור (שכן הייתה היא החלטה אופרטיבית וסופית).

המבקשת לא בחרה בדרך זו אלא בדרך עקלתון של הגשת בקשה לפתוח לדיון מחודש את תיק הערעור הראשון ולדון בו שוב, בקשה שנסמכה על הטענה כי את ההחלטה דלעיל נתתי מבלי להמתין לנימוקי ערעורה ואף שכתבה בכתב הערעור כי הוגש בתמצית ונימוקיו יוגשו בהקדם ועל האמירה כי בהחלטתי התעלמתי מ"כותרת הערעור שעניינה ביטול ההחלטה הרכושית מיום 19.5.21" ובמקומה דנתי בשאלה "האם המותב הקודם קיבל או לא קיבל את מתווה האישה, שאינה השאלה הצריכה לעניין בערעור".

נזקקתי אפוא להחלטה נוספת, שניתנה בי"ד באלול התשפ"א (22.8.21), ושבה שבתי והבהרתי את האמור לעיל ודחיתי את הבקשה באומרי:

כפי שפירטתי בהחלטתי וכמצוטט לעיל היה דינו של הערעור על ההחלטה שבעניין הרכושי [...] להידחות על הסף:

1. משום שכל האמור בהחלטה [...] נאמר כבר בהחלטה שקדמה לה ושמועד הערעור עליה חלף זה מכבר.

2. משום שהחלטה זו חסרה משמעות אופרטיבית כעומדת לעצמה [...]

3. משום שלגופן של הטענות [...] החלק האחד עוסק בשאלה העובדתית אם המערערת הגיבה למתווה שהציע המשיב לבי"ד קמא [...] החלק האחר עוסק בטענות נגד המתווה שקבע בית דין קמא [...]

לשאלה העובדתית האמורה אין כל משמעות [...] נוכח העובדה שניכר שההחלטה [...] אינה אלא חזרה שגויה בשל טעות 'טכנית' הנעדרת משמעות משפטית על האמור בהחלטה שקדמה לה ושניתנה כדין [...] והן משום שלאחר ההחלטה הנוספת, שאינה מבוססת על אותה קביעה עובדתית, אין כל משמעות להחלטה הראשונה.

אשר לטענות נגד המתווה [...] שמשניתנה ההחלטה הנוספת, כאמור, שוב אין להחלטה הראשונה כולה כל משמעות משפטית; בנוסף לכך אין מקום לדון בטענות אלה מן הטעם הפשוט שההחלטה הנוספת כבר השיבה עליהן לגופן.

המשכתי והבהרתי כפי שהזכרתי גם עתה, לעיל, כי בנוגע להחלטה השלישית שבהחלטה המצוטטת נקראה "ההחלטה הנוספת":

המערערת יכולה הייתה לערער על ההחלטה הנוספת, אולם משלא עשתה כן [...] אין טעם לדון בטענותיה הללו.

המשכתי:

משיש לדחות ערעור על הסף מטעמים מעין אלה, אין בית הדין זקוק להמתין להשלמת נימוקים. יהיו הנימוקים אשר יהיו – אין בהם כדי לאפשר לערער על החלטה שאינה אלא חזרה על החלטה קודמת, חלוטה; יהיו אשר יהיו – אין בהם כדי להצדיק ערעור בהחלטה שבעת הגשת הערעור כבר נעדרת משמעות אופרטיבית; יהיו אשר יהיו – אין בהם כדי להצדיק ערעור שעניינו טענות עובדתיות שאולי צודקות הן אבל חסרות משמעות או טענות [...] שקיבלו כבר מענה בהחלטה הנוספת, שעליה לא הוגש ערעור.

ה.         בזיקה לדברים אלה שבתי אל אפשרות הערעור על ההחלטה השלישית (במצוטט "הנוספת" כאמור, "ההחלטה הראשונה" במצוטט היא הראשונה מאלה שעליהן הוגש הערעור אז, "השנייה" בלשוני כאן ובסדרת ההחלטות שאותן סקרתי לעיל). וכך כתבתי (ההדגשה אינה במקור):

למעשה האמור הוא בבחינת "זיל קרי בי רב". בעיקר פשוט ומובן מאליו שאין טעם בערעור העוסק בקביעות עובדתיות חסרות משמעות ובהחלטה שבעת הערעור כבר נעדרת משמעות מעשית, עד כי במבט ראשון על הבקשה שלפניי סברתי כי המערערת מתכוונת עתה אכן לטעון נגד ההחלטה הנוספת ולערער עליה ולא לנסות להחיות שוב את הערעור על ההחלטה הראשונה.

גם לו כך היה, ספק אם היה מקום להיעתר לבקשתה שכן חלף המועד המותר לערעור על ההחלטה הנוספת, אבל לפחות היה מקום לשקול את הרשאת הערעור למרות חלוף המועד – לאחר בקשת תגובה מן המשיב – אך כאמור לעיל, לא כך היה, הציטוטים אינם מותירים מקום לספק [...]

אחדד [...] בהקשר לאמירה כי החתום מטה "לא התייחס לכותרת הערעור [...] אלא התייחס לשאלה [...] שאינה השאלה הצריכה לעניין בערעור": כותרת היא דבר יפה [...] אבל אין היא דבר העומד בפני עצמו. עשויה היא להיות מבוא לדברים, אבל מבוא בלי יעד שאליו הוא מביא – אינו כלום, כמאמר חז"ל "חבל על מאן דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד", ובתרגום: חבל על מי שאין לו חצר ועושה שער לחצרו [...] הטענות שבכתב הערעור דאז, כמו אלה שבבקשה דהשתא, לימדו בבירור כי הערעור עוסק בהחלטה הראשונה.

השאלה אם קיבל [במשמעות של קיבל לידיו, לא במשמעות של אימץ] המותב את מתווה האישה אכן אינה השאלה הצריכה לעניין, "על דא קא בכינא" – הלוא זה הדבר שאמרתי אז ושבתי ואמרתי עתה: מדובר בטענה עובדתית צודקת אך חסרת כל רלוונטיות. וכך לא הטענה בלבד אלא ההחלטה כולה: בהחלטה הראשונה של בית דין קמא, נאמרה אמירה עובדתית שגויה – אכן כך, וכך גם קבעתי בפירוש [...] אך [...] משניתנה החלטה הנוספת [...] לא היה מקום לערער על ההחלטה הראשונה ולא לטעון בערעור נגד המשגה העובדתי שבה.

"השאלה הצריכה לעניין" היא אם צודקות קביעותיו של בית דין קמא בהחלטה הנוספת, אלא שעליה בחרה המערערת שלא לערער – אולי משום שאז נאלצת הייתה לטעון טיעונים משפטיים לגופו של עניין ולא להיתלות במשגה עובדתי חסר חשיבות.

אפשר היה לצפות כי אם אכן יש באמתחת המבקשת טענות נגד ההחלטה השלישית, יביאו אותה הדברים האמורים אל התובנה כי אכן במקום לשוב ולטחון 'קמחא טחינא' מוטב שתנסה את שרמזתי לוויותר מרמיזה כזו לא יכולתי לומר לה מחמת אזהרת חז"ל "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין" – ותגיש בקשה להרשות לה לערער על אותה החלטה, למרות חלוף המועד.

ו.          ברם המבקשת ביכרה חלף זאת לעתור לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 7481/21) נגד בית הדין הרבני האזורי ונגד בית דיננו והחלטותיו (הן האמורות לעיל הן אלה שבעניין בקשתה לפסול את דייני בית דין קמא, שגם בעניינה הספיקה לערער שוב – הפעם לאחר שאכן ביקשה מבית דין קמא לפסול עצמו ונדחתה, ערעורה שבעניין זה נמחק לאחר שלא הפקידה את הערובה שעליה הוריתי בהחלטה מנומקת ולמרות ארכה שנתתי לה לשם כך). בין טענותיה העלתה, לראשונה, את הטענה המשפטית שאם סבורה היא כי צודקת היא בנסיבות העובדתיות של המקרה היה ראוי כי הייתה מעלה אותה לפנינו במסגרת ערעור על ההחלטה השלישית, הערעור שכאמור לא הוגש מעולם:

בית הדין הרבני האזורי לא יכול היה להורות על מכירת הדירה בטרם הובטח לה ולבנותיה דיור חלופי, נוכח הוראות סעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, וסעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967;

היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הגיב לעתירה, כנהוג וכמקובל. וכך כתב, בין השאר, בזיקה לרקע שתואר לעיל ולטענה זו גם יחד:

2.       לשאלה אם החלטת המשיב 1 (להלן – בית הדין האזורי) על פירוק השיתוף בדירה בה התגוררו יחדיו העותרת והמשיב 3 עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, עשויים להיות פנים לכאן ולכאן. מהחלטות ומפרוטוקולים של דיונים שהתנהלו לפני בית הדין האזורי עולה לכאורה, כי בית הדין האזורי סבור שהתשובה לכך חיובית. למשל, כבר בדיון הראשון שהתקיים לפניו (10.3.2021) הודיע בית הדין האזורי לצדדים כי הדאגה למדור הילדים בהתאם לסעיף 40א לחוק המקרקעין תתקיים במקביל להליך פירוק השיתוף.

כך למשל בהחלטת בית הדין האזורי מיום 7.7.21 נכתב בין היתר:

ב"כ האישה, מן הסתם מודע לזכותו ההלכתית והחוקית של כל שותף במקרקעין לדרוש את פירוק השיתוף ולא ניתן לעכב בעדו, ההגבלה היחידה בחוק הינה בהתאם לסעיף 40א במקרה של מגורי קטינים, גם במקרה שלפנינו, אין ספק שבעת מכירת הדירה, יקבעו מועדי פינוי אשר יאפשרו לאישה למצוא מדור חלופי לה ולקטינים, יחד עם זאת, את פירוק השיתוף הנתבע על ידי הבעל, לא ניתן לעכב הן מהפן ההלכתי והן מהפן החוקי.

בית הדין האזורי סבור אפוא כי אין מניעה משפטית לתת החלטת סופית המורה על הפעלת הליכי הפירוק, ובהמשך לתת מענה הולם למדור הקטינים בעת שיימצא קונה, ובטרם אישור הסכם המכר על ידי בית הדין האזורי. יצוין בהקשר זה כי כונס הנכסים מונה על ידי בית הדין האזורי, המפקח בעצמו על הליכי הפירוק, ואין הם מבוצעים בלשכת ההוצאה לפועל (החלטת בית הדין האזורי מיום 17.10.2021).

כאמור בתגובה קודמת של היועץ, שהובאה באמצעות פרקליטות המדינה, לפני המשיב 2 (להלן – בית הדין הרבני הגדול) לא הונח ערעור כדין על החלטת בית הדין האזורי להורות על פירוק השיתוף. לפיכך בית הדין הרבני הגדול לא נדרש לשאלת חוקיות פירוק השיתוף. העותרת לא מיצתה הליכים לעניין זה.

על פי הלכות בית המשפט הנכבד, עתירה לבג"ץ אינה יכולה לשמש תחליף לחובה למצות הליכים (בג"ץ 9964/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2017) ועוד אחרים רבים מספור). אי־מיצוי הליכים הוא עילה לדחיית העתירה על הסף. העובדה שהעותרת לא פנתה לבית הדין הרבני הגדול בהליך המתאים במועד אינה מקימה לה זכות לדון בעניין לגופו לראשונה בבג"ץ.

מאחר שלא הונח ערעור כאמור, ונוכח האמור להלן בסעיף 4, דומה שלא יהיה נכון שהיועץ המשפטי לשיפוט הרבני יחווה את דעתו בשאלה לפני שמוצתה האפשרות שערכאת הערעור הרבנית תעשה כן [...]

4.       באשר לנאמר [=בתגובה קודמת של היועץ המשפטי שהובהרה כאן לבקשת בית המשפט העליון. ש"ש] כי באפשרותה של העותרת "לנקוט הליך מתאים בעניין פירוק השיתוף בבית הדין הגדול", יובהר כי העותרת יכולה להגיש בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה האופרטיבית בה נפסק כי השיתוף בדירת המגורים יפורק. בלי לקבוע מסמרות, ובכפוף לתגובה שיגיש ב"כ המשיב 3 (אם תוגש בקשה כאמור), יש להניח כי בנסיבות העניין לא יפקוד בית הדין הגדול עוון שאינו בר־כפרה על העותרת בשל המחדל בדרך הגשת ערעוריה בהליכי בית הדין הגדול.

בית המשפט העליון דחה את העתירה, תוך אימוץ עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, וכך קבע לאחר סקירה תמציתית של הרקע והטענות:

לאחר שהוגשו התייחסויות אלו, השתכנעתי כי דין העתירה, בשלב זה, להידחות מחמת אי מיצוי הליכים (בג"ץ 524/18 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 6 (18.1.2018)).

ידוע כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, והתערבותו בהחלטותיהם תיעשה במשורה, וזאת במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו מני רבים: בג"ץ 8587/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (16.12.2021); בג"ץ 2164/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (24.5.2017); בג"ץ 1996/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (21.6.2016)‏).‏

לצד זאת, מהשתלשלות הדברים שתוארה לעיל עולה כי טענות העותרת לא נדונו לגופן על ידי בית הדין הרבני הגדול. בין אם בשל התנהלות העותרת, ובין אם בשל המשגה ה"טכני" שנפל אצל בית הדין הרבני האזורי בכך שהחלטתו מיום 18.4.2021 נחתמה בשנית ביום 19.5.2021 – דומה כי קיים קושי בכך שדירת המגורים בה מתגוררת העותרת עם בנותיה הצעירות תימכר, מבלי שערכאת הערעור דנה בטענותיה בנוגע להחלטות בית הדין הרבני האזורי לגופו של עניין.

משכך, ומבלי להביע כל עמדה ביחס לטענות העותרת לגופן – בשלב זה, ובטרם הוגשה על ידי העותרת לבית הדין הרבני הגדול בקשה מתאימה כמפורט בסעיף 4 לתגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני מיום 16.12.2021, טרם מוצו הליכים כנדרש. כאמור בתגובה זו:

...יש להניח כי בנסיבות העניין לא יפקוד בית הדין הגדול עוון שאינו בר־כפרה על העותרת בשל המחדל בדרך הגשת ערעוריה בהליכי בית הדין הגדול.

לאחר שתוגש בקשה שכזו, ובכפוף לתוצאותיה, העותרת תוכל לשקול את המשך צעדיה.

טרם סיום, איני יכול להימנע מלהעיר כי דרך ניסוחן של טענות העותרת לא רק שהקשתה עד מאוד על הבנת הטענות בעתירה, אלא גם עוררה חוסר נחת של ממש. אודה, כי התלבטתי האם נכון להורות על מחיקת העתירה כבר מטעם זה, אולם בשל טעמי העתירה, לא ראיתי לנכון להורות כך. עם זאת, מצופה כי דרך התנהלות שכזו לא תישנה.

לנוכח כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים.

על מנת לאפשר לעותרת לפעול כפי הבנתה בפניה מתאימה לבית הדין הרבני הגדול, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 4.11.2021 יעמוד בעינו עד ליום 2.1.2021 ולאחר מכן יפקע ללא צורך בהחלטה נוספת.

ז.          הבקשה שלפנינו עתה באה, לפי האמור בה במפורש, על רקע דבריהם של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ושל בית המשפט העליון.

לעניין זה חובה עליי להביע את התמיהה מדוע אכן נזקקה המבקשת להללו כדי לעשות את שיכולה הייתה לעשות אף מבלעדיהם, זה מכבר, וכפי שאכן נאמר בהחלטתי שצוטטה לעיל, ולבקש לערער על ההחלטה השלישית למרות חלוף המועד ואף שההתמהמהות בהגשת הערעור נבעה כמצוטט "בשל המחדל בדרך הגשת ערעוריה בהליכי בית הדין הגדול".

לגופו של עניין חורגת הבקשה שלפנינו בהרבה מן האמור בדברי היועץ המשפטי ובית המשפט העליון ומן המרומז בהחלטתי שהובאה לעיל. והן אמת כי רשאית המבקשת לבקש את הרשות לערער, גם בחלוף הזמן, גם על החלטות אחרות או בעילות אחרות, ללא ההסתמכות על כל אלה. אולם בקשה כזו – צריכה היא כדי שנשקול להיעתר לה לכלול טעמים משכנעים של ממש, וכאלה אין בבקשה וכפי שיפורט עוד להלן – לא לעצם הערעור והטענות וודאי לא לעניין האפשרות להתירו באיחור כה רב, ולבד מכך: שעה שמבקשת היא במפורש להיסמך על דברי היועץ המשפטי ובית המשפט – מן הראוי שאכן תיצמד לדבריהם או תאמר בפירוש "את א' אני מבקשת על פי דבריהם ואת ב' – במנותק מהם":

בהחלטתי שהובאה לעיל דובר על האפשרות לבקש לערער, למרות חלוף המועד, על "ההחלטה הנוספת" – "ההחלטה השלישית".

היועץ המשפטי לשיפוט הרבני דיבר אף הוא על האפשרות לערער על "ההחלטה האופרטיבית", היינו ההחלטה השלישית, וזאת למען הסר ספק תוך הבחנה מפורשת בינה לבין ההחלטה שעליה הגישה המבקשת את ערעורה "שהיא החלטת ביניים" (בתגובה ניקב לעניין זה תאריך ההחלטה שגוי, 21.4, שבו לא ניתנה כל החלטה בתיק, אולם ההתייחסות היא במפורש להחלטה שעליה אכן הוגש הערעור, היא היא ההחלטה הראשונה שמו' באייר התשפ"א – 18.4.21, שנחתמה שנית בטעות כאמור, וכאמור גם באותה תגובה, בח' בסיוון התשפ"א – 19.5.21). היועץ המשפטי אף הבהיר מדוע, לטעמו:

באפשרותה של העותרת 'לנקוט הליך מתאים בעניין פירוק השיתוף בבית הדין הגדול' [...] להגיש בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה האופרטיבית בה נפסק כי השיתוף בדירת המגורים יפורק,

ומדוע:

בלי לקבוע מסמרות [...] יש להניח כי בנסיבות העניין לא יפקוד בית הדין הגדול עוון שאינו בר־כפרה על העותרת בשל המחדל בדרך הגשת ערעוריה בהליכי בית הדין הגדול.

הטעם לכך הוא קיומה של השאלה "אם החלטת המשיב 1 (להלן – בית הדין האזורי) על פירוק השיתוף בדירה בה התגוררו יחדיו העותרת והמשיב 3 עולה בקנה אחד עם הוראות הדין", כש'הדין' שאליו מכוונים הדברים הוא הוא כאמור למעלה מהם ובהמשכם הוראות סעיף 40א לחוק המקרקעין בדבר "הדאגה למדור הילדים [...] במקביל להליך פירוק השיתוף".

גם בית המשפט העליון, שכאמור דחה את העתירה תוך אימוץ עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, ביאר את ההצדקה לטעמו לשקילת היתר הערעור למרוף חלוף המועד:

כי קיים קושי בכך שדירת המגורים בה מתגוררת העותרת עם בנותיה הצעירות תימכר, מבלי שערכאת הערעור דנה בטענותיה בנוגע להחלטות בית הדין הרבני האזורי לגופו של עניין.

"טענותיה" המדוברות הן כמובן אלה הנוגעות לסעיף 40א(א) לחוק המקרקעין (ולמקבילו בחוק יחסי ממון – סעיף 6א), שהרי אלה הטענות שלהן זיקה להיותה של הדירה דירת מגורים המשמשת גם את הקטינות, ומה גם שכבר קודם לכן כתב בית המשפט בנוגע ליתר טענות העותרת "כי חלק ניכר מן הטענות כלליות עד מאוד, וחלקן אף אינן ברורות", והטענה היחידה בהקשר של סוגיית פירוק השיתוף שאותה מצא בית המשפט לנכון לאזכר בפירוש היא:

טענת העותרת כי בית הדין הרבני האזורי לא יכול היה להורות על מכירת הדירה בטרם הובטח לה ולבנותיה דיור חלופי, נוכח הוראות סעיף 6א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973, סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, וסעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967.

ח.         למרות כל זאת הבקשה שלפניי עוסקת בארוכה לא לבד בשאלת הבטחת הדיור החלופי לה ולקטינות או אי־הבטחתו, ואף לא לבד בהחלטה השלישית – לא לבד באלה ואולי אף לא בעיקר בהן – אלא בטענות השבות אל ההחלטה הראשונה, זו שמו' באייר התשפ"א (18.4.21), ובשאלות אחרות שהמבקשת מבקשת להתיר עתה את הערעור בגינן.

כך הטענה כי ההחלטה הראשונה קבעה כי פירוק השיתוף "לא ייעשה לצורך חלוקת תמורת המכר בין הצדדים כמקובל אלא לצורך סילוק החובות העסקיים הכבדים של המשיב, וזאת ללא משפט". וכך הצגת עיקרו של הערעור המבוקש "הערעור הינו על חיוב המערערת בהחלטה אופרטיבית זו" – סבורים המבקשת או בא כוחה כי המילה "אופרטיבית" מילת קסם היא שתפתח בפניהם את שערינו – "לשלם מחצית חובותיו העסקיים הכבדים של האיש [...] ללא משפט".

ט.         כך ההמשך בטענה כי "האישה תצא ללא משפט בלא כתובתה" – טענה שאין לה כל זיקה להחלטה המדוברת, שהכתובה לא הוזכרה בה ולו במילה אחת – לא לחיוב ולא לשלילה, או ליתר ההחלטות שצוטטו לעיל ושאף אין בה אמת שהרי תיק הכתובה עודו תלוי ועומד. יתר על כן, במועד שבו ניתנה ההחלטה האמורה טרם הוגשה תביעת כתובה, רק הודעה על כוונה להגיש תביעה כזו נמסרה לבית הדין באותה עת, ובית הדין קמא עצמו, בהחלטה אחרת מאותו מועד, הוא שהאיץ במבקשת להגיש את תביעתה זו בהקדם אם אכן בכוונתה לעמוד עליה.

לא זו אף זו, המבקשת שבה לעניין הכתובה להלן ומציינת כי ב־4.5.21 הגישה תביעת כתובה ועד היום לא קבע בית הדין קמא מועד לשמיעת תביעתה.

יותר מקורטוב של עזות מצח יש בדברים אלה נוכח קביעתו של בית הדין קמא שהוזכרה בראשית סקירת הרקע שבהחלטה זו כי גרירת הרגליים מצד המבקשת עצמה היא שמנעה עד כה את הדיון בתביעתה זו. כך בהחלטת בית דין קמא מי"ט בטבת התשפ"ב (23.12.21), ונצטט (ההדגשה אינה במקור):

התקבלה תגובת האישה [...] כדלהלן [...]

3. בעת מתן שורת ההחלטות בתיק זה כבוד בית הדין דילג מעל תביעת הכתובה [...] אם בית הדין היה מקדים ומכריע בתביעת הכתובה כי אז האשה היתה רוכשת את זכויות האיש בדירה [...]

4. בנסיבות אלה תביעת הכתובה התרוקנה מתוכן. בנסיבות אלה ראוי להמתין לתוצאות ההליך בבג"ץ [...]

5. בנסיבות אלה יהא זה נכון להקפיא את הדיון בתביעה לדמי הכתובה עד תום ההליכים בבג"ץ [...]

6. באשר לגט [...] ללא סידור כתובה אין סידור גט.

בית הדין מבהיר כי התנהלות האישה בתיק הכתובה, מהווה חלק מהתנהלותה הכוללת באמצעות ב"כ, שמהותה ניסיון לגרירת רגליים ועיכוב ההליכים בכל דרך אפשרית, בכל הנושאים שבין הצדדים, בכדי להשיג רווחים כלכליים.

בית הדין פנה לצדדים ובפרט לאישה בשבע החלטות! בנושא הפשוט והטריוויאלי של קביעת מועד להוכחות.

גם תיק הכתובה נפתח רק לאחר שבית הדין התרה באישה בהחלטה מתאריך 18.4.21 כי במידה ולא יפתח תיק כתובה, יקבע מועד לסידור גט בהקדם.

האישה אכן פתחה תיק כתובה בגלל החלטה זו, אך מאז ועד עתה עושה כל שביכולתה לסכל את בירור התביעה ואף לא שיתפה פעולה כלל בנושא המינימלי של מועדי דיון בהסכמה.

משכך, לעת עתה, כל עוד לא יוצגו מועדים מוסכמים ויהיה שיתוף פעולה מינימלי מצד האישה, לא יקבע מועד להוכחות עבור הכתובה [...]

הואיל ופסק הדין לגירושין [...] חלוט [...] יש לקבוע בהקדם מועד לסידור גט [...] הואיל והרצון לעכב את הגט עד לבירור הזכאות בכתובה הוא מצד האישה, כשהיא אוחזת בחבל משני קצותיו, מחד גיסא מבקשת לברר את נושא הכתובה טרם הגט ומאידך גיסא, אינה משתפת פעולה אף בנושא קביעת מועד להוכחות.

גם לטענת האישה כי יש להמתין עד לסיום ההליך בבג"ץ – טענה שאין לה כל מקום מבחינה לוגית או משפטית – הואיל וההליך בבג"ץ הסתיים ועתירתה נדחתה, אין מקום לכל עיכוב נוסף.

מעבר לעזות המצח שבהאשמת בית הדין קמא באי־ההכרעה בסוגיית הכתובה במשך למעלה משנה, שעה שהמבקשת עצמה היא המסכלת את הדיון בתביעתה, ומעבר למשתקף מהדברים כי כל עיקרה של תביעה זו לא באה אלא כדי לסחוט הישגים אחרים או כדי לעכב ללא הצדקה את סידור הגט תוך אחיזת החבל בשני קצותיו, כדברי בית דין קמא – מעבר לכל זה לא נוכל להבין גם: כיצד סבורה המבקשת כי אי ההכרעה בתביעת הכתובה בכלל, ואי ההכרעה בה בו' באייר התשפ"א (18.4.21) – שעה שתביעה זו טרם הוגשה – בפרט, יכולה להיחשב קביעה "ללא משפט" כי "תצא שלא בכתובה"? וכיצד סבורה היא שהתביעה שהוגשה רק לאחר מועד זה או אי ההכרעה בה במשך קרוב לשנה, גם לו אכן היה הדבר בעטיו של בית הדין ולא בעטיה שלה, יכולות להוות עילת ערעור על ההחלטה שניתנה במועד זה ושכלל לא עסקה בשאלת הכתובה?

אכן אפשר שלו הקדימה המבקשת לתבוע את כתובתה ולו הייתה תביעתה מתקבלת – מה שבעיניה מובן הוא מאליו ואילו אנו מסופקים בו, וגרירת רגליה בניהול התביעה מביאה למחשבה שאולי אף בעיניה אין זכאותה לכתובה מרוממת מכל ספק, אלא שנוח לה להציג מצג שלפיו כך הדבר – אפשר שהיה הדבר משליך על אופן פירוק השיתוף שכן יכולה הייתה לרכוש את חלקו של האיש בדירה. אפשר. אך "אפשר" אינו ודאי, ו"אפשר שלו הקדימה" אינו שיקול משלא הקדימה.

וכך או כך, איה היא הוראת החוק, או – להבדיל – ההלכה, כי יש לעכב פירוק שיתוף עד לבירור תביעת הכתובה שמא תשליך תוצאתה על אופן פירוק השיתוף?

אולי לבא כוח המבקשת פתרונים.

לנו מכל מקום ידוע כי החוק קובע מועדים לפירוק ואינו אומר דבר כעין זה, וההלכה הלוא גורסת בכל מקרה של תביעות הדדיות כי יש לברר את הראשונה – ראשונה ואת השנייה – שנייה, ולא לעכב את פסיקת הדין המבורר שמא יתקזז הממון הנפסק בו עם ממון שאולי ייפסק בעתיד בתביעה שכנגד (עיין חושן משפט סימן כד).

ובין כך ובין כך, זיקה בין כל זה לבין השאלה שלעניינה נאמרו הדברים בדבר האפשרות לבקש להתיר עתה את הערעור – ודאי אין.

י.          את הרחבת החזית מעל ומעבר לאמור בדבר האפשרות לבקש להתיר את הערעור עתה, ומעל ומעבר לגופה של ההחלטה שבעניינה נאמרו הדברים, הרחבה שבעניינה נאמרו כמצוטט לעיל אמירות תמוהות בעניין "חובותיו העסקיים" של האיש והכללתם כביכול בהחלטה הראשונה, ממשיכה האמירה החלולה דלהלן:

בהחלטה אופרטיבית זו בית הדין קמא לא קבע את חוקיות החובות העסקיים, לא קצב את החובות העסקיים ולא קבע את זיקת האישה לחובות אלה [...] החלטה אופרטיבית זו העניקה לאיש – המשיב [...] סמכות לקבוע ולקצוב את היקף וסכום החובות [...] את חוקיות חובות עסקיים אלה שרובם מפוברקים [...] לקצוב את הסכום אשר על האשה לשלם בחובות אלה.

גם לשאלת החובות אין זיקה לענייננו כמובן. וזאת מלבד היות ייחוסם של הדברים הללו להחלטה שעליה מבוקש הערעור שקר גלוי.

כך נאמר בהחלטה המדוברת (ההדגשה אינה במקור):

התקבלה בקשת הבעל ועיקרה כדלהלן:

א. להורות על פירוק השיתוף בדירה וברכב לפי המתווה שהוגש על ידי הבעל לבית הדין.

ב. מתן החלטה שחובות הזוג ישולמו על ידי הצדדים שווה בשווה.

ג. חיוב בהוצאות [...]

בית הדין מבהיר כי האישה הגישה תגובתה [...] אך לעניין פירוק השיתוף, לא התקבלה עמדתה [...]

עמדת הבעל לעניין פירוק השיתוף [...] כדלהלן:

2. לעניין מתכונת פירוק השיתוף [...] יש לאפשר לצדדים למכור את הדירה בעצמם למשך 90 ימים, ובמידה שלא יעלה הדבר בידם [...] למנות כונס נכסים [...]

3. מוסכם [...] מועד פינוי הדירה [...] לא פחות מ־6 חודשים מהיום, על מנת לאפשר לנתבעת לאתר ולשכור דירה חליפית.

4. [...]

לאור האמור בית הדין מחליט כדלהלן:

א. פירוק השיתוף יתבצע בהתאם לעמדת הבעל כאמור לעיל ובהיעדר תגובת האישה.

ב. החובות שנצברו על ידי שני בני הזוג, יחולקו בשווה, ככל ונדרש מינוי אקטואר, יפנה הצד המעוניין בבקשה מתאימה.

 לא נאמר דבר על השימוש שייעשה בכספי תמורת מכר הדירה – אם אכן הללו ישמשו לפירעון חובות כלשהם או שהחובות יחולקו בין הצדדים, אם וכאשר יתבררו, והללו יישאו בהם, כל אחד בחלקו, אם מתמורת הדירה ואם ממקורות אחרים.

לא נאמר דבר בנוגע לחובות עסקיים, בית הדין אכן "לא קצב אותם" – וכי כיצד יקצוב אותם? ברוח הקודש? אף – בניגוד לטענה – לא נאמר כי ב"חובות עסקיים" אלה יישאו שני הצדדים, ולא כל שכן שלא ניתנה כל הסמכה לאיש לקבוע את היקפם של הללו או כיצד יחולקו.

כל שנאמר הוא המובן מאליו כמעט כי "החובות שנצברו על ידי שני בני הזוג יחולקו בשווה", וכי ככל שנדרש – לשם בירור היקף החובות כמובן – מינוי אקטואר, יפנה הצד המעוניין בבקשה מתאימה. דעת לנבון נקל כי אם אכן יידרש מינוי כזה הרי שלכשייעשה יצטרך בית הדין ליתן את דעתו על מתן הוראות לאקטואר בדבר השאלה איזה חובות אכן יש לזקוף לחובת שני הצדדים ואיזה לא, ככל שתעלה טענה כי יש חובות שאינם אישיים אלא עסקיים או שמכל עילה אחרת אין לראות בהם "חובות שנצברו על ידי שני בני הזוג".

יא.        רק לאחר גיבובן של טענות אלה שאין בינן לבין העילה להצדקת ההיתר לערער עתה על ההחלטה, המייחסות להחלטה את שכלל לא נאמר בה והמאשימות את בית הדין בהאשמות שווא, 'נזכרה' המבקשת לאזכר במשפט קצר:

בהחלטה אופרטיבית זו אין התייחבות [כך במקור וכנראה צ"ל "התייחסות" או "התחייבות"] לחובת "הדיור החלוף" [כך במקור] בתוקף סעיף 40א לחוק המקרקעין.

יב.        ומייד שבה המבקשת לעסוק בסוגיית הכתובה ושוב בסוגיית החובות העסקיים. ובהמשך היא אף 'מוסיפה חטא על פשע' בדברים סרי טעם על חיובה לסלק חובות עסקיים – מה שכאמור לא נקבע כלל בהחלטה – ל'נושים' רגילים' בעוד היא מחזיקה בכתובה והקטינות בזכות למזונות ולמדור והן 'נושים מובטחים'.

וכאן הבן שואל: היכן מצאה המבקשת כי לחוב כתובה מעמד כלחוב מזונות ומעמד זה ממקם אותה, חוקית, בשורת 'הנושים המובטחים'? ואין צריך לומר ולשאול היכן מצאה כך הלכתית, והלוא הלכתית גם קדימת המזונות צריכה עיון רב (אם לא מכוח החוק ומנהג המדינה) שהרי אומנם לגבי האפשרות לחייב אדם לעבוד כדי לפרוע חובו יש למזונות ייתרון על פני חובות אחרים (עיין חושן משפט סימן צז סעיף טו לעומת דברי הרמ"א באבן העזר סימן ע סעיף ג על פי שיטת רבנו אליהו בתוספות – כתובות סג, א, ואין כאן מקום להאריך), אך זאת בעיקר כלפי מזונות אשתו ולא כלפי מזונות ילדיו (עיין תוספות יום טוב כתובות פרק ד משנה ו; אוצר הפוסקים סימן עא ס"ק א. למען הסר ספק וכדי שלא ילמדו מכאן בעלי דין המוציאם דברים מהקשרם וילפי מקלקולא ולא מתקנתא: אין זאת אומרת שאי אפשר לחייב אב במזונות, עקרונית, רק משום שאין לו לשלם אלא שלא נכפהו לעבוד, והחוב ייצבר ולכשיהיו לו נכסים ייפרע מהם – ראה פד"ר טז עמ' 349; משפטי שאול סימן יג ובכמה פסקי דין לרבות ממותב שבו מכהן החתום מטה שניתן לאחרונה בתיק 1320290/1, ראה שם בסקירתו של חברי הגר"צ לוז). ונוסף לכך – והוא העיקר – כי בנוגע לממון שכבר יש בידו של אדם חוב מוקדם קודם לחוב מאוחר ולא כל שכן להבטחת חוב עתידי, ובעת שנפרע החוב המוקדם ו'מסדרין לבעל חוב' אין מניחין לו אלא את צורכי עצמו המינימליים ולא את צורכי ילדיו (עיין ערכין כג, ב; רמב"ם מלווה ולווה פרק א הלכות ז–ח; שולחן ערוך חושן משפט סימן צז סעיפים כג–כד)?

ואשר לכתובה עצמה הלוא קיימא לן (רמב"ם אישות פרק יז הלכה ד):

מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב [...] בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע. ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותו לבעל חוב. ואם נשאר לאשה כלום – תטול, ואם לאו תדחה מפני בעל חוב.

ואומנם אם קדמה הכתובה להיווצרותו של החוב – שונה הוא הדין, אלא שככל שיתברר שאכן ישנם חובות ספק אם מבקשת המבקשת לטעון כי הכתובה קדמה להם ולא להפך – כי קדמו הם לנישואין ולכתובה, שהלוא דווקא אם קדמו הם אין היא אחראית להם, ואילו אם נוצרו בתקופת הנישואין ייתכן גם ייתכן שעל פי חוק יחסי ממון עליה לשאת בעוּלם. ובין כך ובין כך ככל שהדבר נוגע לגבייה מנכסים שנרכשו לאחר יצירת החובות – אין לכתובה ייתרון אפילו קדמה ליצירתם. (לכל זה עיין ברמב"ם שם הלכות א – ג, וככל האמור מבואר גם בשולחן ערוך אבן העזר סימן קב סעיפים א–ג. ואין כאן מקום להאריך.)

ובכלל, מה עניין נשיית נושה כזה או אחר לחלוקת הרכוש, וכי אם יחולק הרכוש המשותף כך או אחרת יפקע חובם של נושים רגילים או מובטחים, והלוא חובות האיש כפי שיוכרעו ירבצו על חלקו (ובכללם חוב הכתובה אם ייפסק), וחובותיה שלה כפי שייפסקו ירבצו על חלקה (ולרבות על שתגבה בכתובתה אם תגבה)? אשר לחוב למזונות – זה בלאו הכי אינו בסמכות בית הדין, ואין הוא מכריע ואינו עוסק בשאלת נשייתו וקדימותו או אי־קדימותו לחובות אחרים, ואף לוּ עסק בכך לא היה הדבר נוגע לחלקה של האישה בחובות.

יג.        לדברים אלה נוסף, בבקשה ובערעור שאת הגשתו מבקשת המבקשת להתיר, מלל רב ולעיתים מתלהם בגנות בית הדין, שלשיטתה לא רק טעה בהחלטתו אלא נמנע כליל מעשות משפט ואף פעל בניגוד לדין תורה, ודרך ניהול הדיון בו; בכלל זה פרשנות מרחיבה לעמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ולעמדת בית המשפט העליון שבתוך דבריהם קורא בא כוח המבקשת על אי־נחת ואי־שביעות רצון מהתוצאה הקיצונית, כהגדרתו, של פסיקת בית הדין – זאת על אף המודגש בדבריהם כי אין הם נכנסים כלל לעובי הקורה של גופו של עניין, ואף בנוגע לכלל טענותיה האמורות של המבקשת, אף שכאמור לעיל הטענה היחידה שהיועץ המשפטי ובית המשפט מצאו לנכון לענות בה היא שאלת הסדרת המדור החלופי למבקשת ולקטינות המתגוררות עימה. כך נכללו בדברים ייחוס של עמדה הלכתית, ולאו דווקא משפטית, לעמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, אף שאין בדבריו עמדה כזו; אמירות בדבר ההליכים שנוהלו בבית המשפט בעניין המזונות ובכללן אמירות גזעניות כלפי בן זוגה של אם המשיב שהיה מעורב התם, לשיטתה, בפגישת גישור ובמהלכה הרים את קולו "בצעקות קווקזיות"; טענות בשאלת כדאיותו הכלכלית של פירוק השיתוף הפוסחות מעל הצורך לבסס משפטית (במנותק משאלת הבטחת הדיור החלופי לקטינות הנטענת בפני עצמה) את היכולת למנוע או לעכב את זכותו ההלכתית והחוקית של שותף לתבוע את פירוק השיתוף גם אם נניח שאין הוא נוהג בבקשה זו בתבונה כלכלית; ועוד.

לעניינו של מלל זה העתיר גם בהדגשות, ציטוטי פסוקים וכיוצא באלה – כמו גם לעניין הניסיון החוזר להרחיב את החזית הרבה מעבר לשאלת ההחלטה האופרטיבית על פירוק השיתוף בדירה והיחס בינה לבין הבטחת מגורי הקטינות ואימן, המבקשת, שעימה הן מתגוררות – די שאזכיר את שכתבתי בכ"ח בתשרי התשפ"ב (4.10.21) באחת ההחלטות הקודמות בעניינם של הערעורים הקודמים (בסוגיית בקשת הפסלות), ואת הערתו של בית המשפט העליון לקראת סוף הכרעתו בעתירת המבקשת.

כך כתבתי אני:

ראוי לציין כי בין השאר טוען בא כוח המערערת נגד חברו כי דבריו הם בבחינת 'איסתרא בלגינא קיש קיש קריא', ועל כגון דא נאמר 'הפוסל – במומו פוסל'.

הבקשות המלאות בהדגשות, סימני קריאה ואותיות רבתי אינן מעלות טיעונים הלכתיים ומשפטיים רלוונטיים להליך, מתעלמות באופן גס ובוטה מן הדברים שהובהרו כבר באר היטב באורך רוח ובסבלנות בהחלטות קודמות בנוגע לסדרי הדין ולעקרונות יסוד של הפסיקה, ואינן ראויות לכל מענה נוסף מלבד הפניית כותבן לקריאה נוספת של האמור כבר בהחלטות הקודמות.

ככל שמתקשה הוא בהבנת הנקרא או נעדר את הידע ההלכתי והמשפטי הדרוש לכך – אין בכוחנו לסייע.

וכך כתב בית המשפט, כמובא לעיל:

טרם סיום, איני יכול להימנע מלהעיר כי דרך ניסוחן של טענות העותרת לא רק שהקשתה עד מאוד על הבנת הטענות בעתירה, אלא גם עוררה חוסר נחת של ממש. אודה, כי התלבטתי האם נכון להורות על מחיקת העתירה כבר מטעם זה, אולם בשל טעמי העתירה, לא ראיתי לנכון להורות כך. עם זאת, מצופה כי דרך התנהלות שכזו לא תישנה.

צר כי שוב ושוב ממאנת המבקשת, או שמא ממאן בא כוחה, להבין את שנאמר "ברחל בתך הקטנה", וכי למרות ההתבססות לכאורה על דברי בית המשפט אין הם מפנימים את סופם ואינם משכילים לענות לאותה ציפייה "כי דרך התנהלות שכזו לא תישנה". אין בהתנהלות זו אלא כדי להגביר את הרושם כי אפשר שחוששים הם שאין בטיעונים הממשיים והמבוססים עובדתית שבאמתחתם די כדי להביא לקבלת עמדתם, ולענייננו להראות למשל כי אכן פירוק השיתוף נעשה בלי לוודא את הבטחת מדורן החילופי הראוי של הקטינות עם אימן, ובצוק העיתים מתיימרת ההתלהמות למלא את מקומם של טיעונים כאלה.

האגדה מספרת, ואם תרצו אין זו אגדה, כי משה סנה המנוח שכח פעם את דפי נאומו על דוכן הנואמים, והעיון בהם לאחר מכן גילה הערה בשולי הגיליון "כאן הטיעון לא משכנע, צריך להרים את הקול". דומה כי בא כוח המבקשת מנסה לאחוז בשולי גלימתו של משה סנה, אלא שטכניקה זו עשויה לסייע למי שעיקרי טיעוניו בנויים לתלפיות, על משא שבפראפראזה על לשון הכתוב יש לומר עליו "אבן שלמה – משא נבנה", ובמקום אחד או שניים שבהם מתרופפות אבני בניינם מתוחזק החסר ומטויח באמצעות צעקה – בעל פה – או אותיות רבתי, סימני קריאה ואמצעים ויזואליים דומים – בטיעון שבכתב. כשכל עיקרם של הטיעונים כזה הוא הרי הם דומים למבנה שבמקום להיבנות מאבנים שלמות תוך מילוי סדקים בטיח – נבנה הוא כולו מטיח בלבד...

מוטב היה לו במקום גישתו של משה סנה היו המבקשת ובא כוחה נוהגים כמנהגו של – להבדיל – משה אשר נגלה אליו ה' בסנה, שכוחו לא ברטוריקה מתלהמת, שהלוא אדרבה כבד פה ולשון היה ככתוב, אלא בצדקת דבריו לגופם.

יד.        ואחר כל זה האם אכן ראוי, למרות כל פגמים אלה, להתיר את הגשת הערעור עתה, ולו בנימוק היחיד שאכן עמד לנגד עיני היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ובעיני בית המשפט העליון, כפי העולה מדבריהם וכאמור לעיל, באומרם את דברם כי יש להניח כי נאפשר זאת?

שאלה זו נשאלת גם נוכח הערת בית המשפט עצמו שצוטטה לעיל כי "דרך ניסוחן של טענות העותרת" ש"לא רק שהקשתה עד מאוד על הבנת הטענות בעתירה, אלא גם עוררה חוסר נחת של ממש" הביאתו למחשבה כי אולי יש למחוק את העתירה על הסף מטעם זה עצמו – מה שיכול להיאמר גם כלפי הבקשה שלפנינו ביתר שאת, שהרי העתירה עצמה היא זכות שבדין על כל פנים, ואילו הבקשה להתיר ערעור לאחר זמנו היא בקשה לזכות שלפנים משורת הדין; ולא זו אף זו שבעתירה נאמרו הדברים כלפי הילוכה של העותרת בדרך זו, שאומנם זכתה לביקורת גם בדברינו אך לא מכוח דברינו ביקשה זו את הסעד מבית המשפט, ומה גם שאף בדברינו לא הייתה אמירה מפורשת בדבר ההצדקה האפשרית למחוק עתירה בגין כיוצא בזה ולא בדבר הציפייה שלא לשנות בכך, ואילו עתה לפנינו המשך ההילוך באותו נתיב למרות האמירות המפורשות הללו ואף שכל הבקשה מושתתת על דברי בית המשפט שכבר אמר את כל זאת.

שאלה זו נשאלת גם נוכח ההתרשמות שהמקום הכמעט זניח שתופס הטיעון העיקרי שבשלו אמרו היועץ המשפטי ובית המשפט את דבריהם בתוך הבקשה והערעור לעומת המקום המרכזי שתוספים בו יתר הטיעונים מעלה כאמור לעיל את החשש שמדובר בהליך סרק שהמבקשת עצמה יודעת בו כי אותו טיעון עיקרי אינו עשוי להתקבל בו לאחר שתיבחנה העובדות כהווייתן, ועל כן מעבה היא אותו בטיעונים אחרים שכשלעצמם אינם מצדיקים את התרת הערעור עתה ושבחלקם עוסקים בטענות נגד אמירות שכלל לא נאמרו בהחלטותיו של בית דין קמא.

ובעיקר נשאלת שאלה זו נוכח החשש שאכן מדובר בהליך שאינו בתום־לב, שכל מטרתו היא 'להרוויח זמן' או להתיש את המשיב, חשש העולה נוכח ההתנהלות של גרירת הרגליים גם בהליך שבעניין הכתובה, וכדברי בית דין קמא בעניינה שצוטטו לעיל, ומתעצם נוכח השיהוי שבו נקטה המבקשת מאז אמר בית המשפט את דברו ועד להגשת בקשתה.

בהקשר זה סביר להניח שגם בית המשפט עצמו, ולפניו היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, לא התכוונו לומר כי לעולם ועד תוכל העותרת "לנקוט הליך מתאים בעניין פירוק השיתוף בבית הדין הגדול" ולמרות אי־פנייתה "לבית הדין הרבני הגדול בהליך המתאים במועד" – אם אך תגיש "בקשה להארכת המועד להגשת ערעור לעולם ועד "לא יפקוד בית הדין הגדול עוון שאינו בר־כפרה על העותרת בשל המחדל בדרך" – ונוסיף: ובמועד – "הגשת ערעוריה".

בית המשפט העליון פסק את פסוקו – דחה את העתירה אך אימץ אל קרבי החלטתו את הערכת היועץ המשפטי בדבר האפשרות לנקיטת ההליך המתאים לפנינו – ב‏י"ז בטבת התשפ"ב (‏21.12.21).

ובזיקה לכך כתב בית המשפט בשלהי דבריו וכמצוטט לעיל:

על מנת לאפשר לעותרת לפעול כפי הבנתה בפניה מתאימה לבית הדין הרבני הגדול, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 4.11.2021 יעמוד בעינו עד ליום 2.1.2022 ולאחר מכן יפקע ללא צורך בהחלטה נוספת.

דעת לנבון נקל כי משמעות הדברים היא שבית המשפט הניח שאם אכן תרצה העותרת להגיש לפנינו בקשה כאמור, ואם אכן כנה היא, הרי שתעשה זאת בהקדם האפשרי, וההקדם האפשרי לפי העניין משמעו תוך פרק הזמן שאותו קצב בית המשפט לצו הארעי שנתן כדי לאפשר הגשת בקשה כזו, שהרי לו סבר כי בפרק זמן כזה לא די – היה קוצב פרק זמן ממושך ממנו.

ומבין ריסי עיני בית המשפט ניכר לכאורה כי, בזיקה לאמור, גם ההצדקה אכן שלא לפקוד על העותרת – המבקשת דנא את עוון "המחדל בדרך הגשת ערעוריה" ולהתיר את הערעור למרות חלוף המועד, היינו בהנחה שאכן תגיש את הבקשה בתוך פרק זמן זה, ולמרבה – בסמוך לו.

יש בנותן טעם לציין כי פרק הזמן היה זהה לפרק הזמן הקצוב בתקנות הדיון להגשת בקשת רשות הערעור, התם עשרה ימים ממועד ההחלטה שעליה מבוקש הערעור, והכא עשרה ימים ממועד פסק הדין שבו הועלתה ההצעה להגיש בקשה לרשות ערעור למרות חלוף מועד הערעור. עשרה ימים מי"ז בטבת התשפ"ב (21.1.21) – כמשמעם בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, המורות שלא לכלול במניין הימים את יום המעשה עצמו (בענייננו: יום פסק הדין) וימי שבת ומועד שהם הימים האחרונים של תקופה (תקנה רד(1) ו־(2); וראה גם במקבילה שבסעיף 10(א) ו־(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981) ובתקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013, המחילות הוראה דומה בנוגע לימי ו' בשבוע (תוצאת תקנות 5–6) – כלים בכ"ט בטבת התשפ"ב (2.1.22) שחל ביום א' בשבוע. אף שבית המשפט לא נימק את פרק הזמן שלמשכו הותיר את הצו הזמני על כנו, לא מופרך להניח שההתאמה האמורה אינה מקרית: שורת ההיגיון יכולה להביא להיסק שאם בפרק זמן כזה לאחר החלטה יכולה הייתה המבקשת להכין בקשת רשות ערעור, די והותר (בהתחשב בקיומה של התשתית לבקשה המצויה לכאורה כבר בעתירה לבג"ץ גופו) בשכמותו כדי להגיש את הבקשה להתיר את הערעור למרות חלוף המועד, ואם די בכך – אין הצדקה ליותר מכך, יותר מדי.

ואף לו רצינו להתעלם מפרק הזמן שנקצב לצו ואת פרק הזמן הראוי, למרות העיכוב שכבר היה עד אז ולמרות התשתית שכבר הייתה מוכנה לכאורה בידי המבקשת, והיינו מעמידים על שלושים יום, כהוראת התקנות לגבי הגשת ערעור בדרך המלך וכאילו מועד פסק דינו של בית המשפט הוא הוא מועד מתן ההחלטה המעורערת, או אף לו ביקשנו להרחיב את הזמן מעל ומעבר ולהשוותו לא לנהוג בכלל הערעורים המוגשים לפנינו אלא לנהוג בבתי המשפט על פי תקנות סדר הדין האזרחי החדשות (תקנה 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018), היה עלינו לומר כי תוכל בקשה זו להיות מוגשת – או כי יהיה מן הצדק לשקול להיעתר לה אם תוגש – עד י"ח בשבט התשפ"ב (20.1.22) לפי האפשרות הראשונה, או למרבה ולפי האפשרות השנייה עד י"ח באדר א' התשפ"ב (19.2.22), ומאחר שמועד זה חל בשבת – עד למוחרתו, י"ט באדר א' (20.2).

בפועל הוגשה הבקשה רק בכ"ד בניסן (25.4) – מאה עשרים וחמישה ימים לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון! ודומה כי לא מופרכת היא השאלה שמא לולי קרב ובא מועד צו הפינוי שנתן בית הדין קמא בהתאם להחלטתו, הייתה המבקשת מתעכבת עוד יותר, שכן גם אם התרשלה ב'מיצוי הליכים' כפי שקבע גם בית המשפט העליון – במיצוי האפשרויות 'להרוויח זמן' ולדחות את הקץ, ואולי במיצוי 'הוצאת המיץ', בלשון העממית, למשיב – נראה שאין היא מתרשלת.

הצו האמור, שעם הבקשה להתיר את הערעור הוגשה, כאמור בראשית דברינו, גם הבקשה להורות על עיכוב ביצועו, ניתן בעצמו בכ"א באדר ב' התשפ"ב (24.3.22), ואף לאחריו לא הזדרזה המבקשת ביותר בהגשת בקשותיה (אם כי לוּ הייתה קמה בעטיו זכות ערעור עצמאית, אף שאינו אלא הוראת ביצוע של פסיקה קודמת, הייתה היא עומדת למבקשת במועד שבו הוגשו בקשותיה מכוחה של הוראת תקנות 4 ו־6 לתקנות הדיינים (פגרות), תשע"ג – 2013), ונראה כי עשתה או ליתר דיוק חדלה ממעש, ככל שלאל ידה, כדי למצות את האפשרות להתאחר בהגשת בקשתה עד לרגע שבו תהיה זו עלולה להיות מאוחרת מדי מכדי לעכב באופן מעשי את הפינוי.

טו.        אף על פי כן ולמרות הכול, בשים לב לאפשרות כי מי שתיפגענה בסופו של יום ממעשיה וממחדליה של המבקשת הן הבנות הקטינות, אשר ללא ספק חפות הן מאשם ומפשע ויש להניח כי גם בלאו הכי נושאות ויישאו עימהן צלקות ממכלול פרשיית יחסי הוריהן ומאבקם המשפטי, ושלפי הנטען בדברי המבקשת – אף כי עניין זה כשלעצמו אינו עומד לפתחו של בית הדין הרבני במקרה זה – אפשר כי צפויות הן גם למחסור במזונות ולעוני, מוצא אני לנכון שלא לדחות את הבקשה שלפניי על הסף אלא לשקול אותה בכפוף לבחינת תגובת המשיב שתוגש כפי שייאמר להלן ולמגבלות ולתנאים דלהלן:

1.   הערעור שיוגש ויידון, אם אכן נחליט להתיר את הגשתו למרות האיחור הרב ולמרות כל האמור לעיל, יהיה אך ורק בנוגע בנוגע לטענה כי ההוראה על פירוק השיתוף בדירה, בדרך שנקבע, ניתנה בלי שתובא בחשבון הוראת החוק בדבר הבטחת המדור החלופי לקטינות ולאימן שעימה הן מתגוררות, המבקשת, וכי אכן אין להן עתה פיתרון חלופי ראוי למגורים כאלה – וכי זאת שלא באשמת המבקשת עצמה ואין מדובר בסיכול שלה את האפשרות לפיתרון כזה. 

דגש בעניין זה על התנאים האחרונים. לאמור: לא די בטענה כי שיקול זה לא הובא בחשבון כנדרש, אם עתה על כל פנים יש פיתרון ראוי. אומנם אי שקילת העניין, אם אכן לא נשקל כראוי, היא פגם בהליך ובהחלטה גם אם בפועל קיים פיתרון ראוי, אולם ההצדקה להתיר את הערעור לאחר זמן כה רב, ולאחר כל המחדלים המנויים לעיל ולמרות יתר הפגמים שבבקשה ובערעור, אינה אלא אם גם בפועל לא קיים פיתרון כזה, ורק אם אי־קיומו אינו תוצאה של סירוב או סיכול שלו מצד המבקשת עצמה.

2.   המשיב יגיב לבקשה להתיר את הערעור למרות האיחור הרב, ורק לאחר מכן – משייבחנו נימוקיו אם יתנגד לבקשה למרות כל האמור לעיל ולהלן – ניתן החלטה סופית בעניין בקשה זו, הכול בהתאם לתקנה קלט לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.

בשל הצורך, אם אכן יוגש הערעור ובזיקה לבקשת המבקשת, להורות על עיכוב ביצועו של צו הפינוי תוגש תגובה זו עד ג' באייר התשפ"ב (4.5.22).

יובהר כי מודע אני כי סד זמנים זה יש בו פן של פגיעה בזכויות המשיב, המועצמת על רקע לוח הזמנים המורחב שנטלה לה המבקשת. אולם האילוץ האמור וההתחשבות בשאלת הפגיעה האפשרית בקטינות, הביאוני למסקנה כי פגיעה זו היא לעת הזאת מידתית דיה וכי הוראה זו היא עתה בבחינת החלופה הפחות גרועה מבין כלל החלופות הגרועות העומדות לפנינו.

עוד יובהר כי זכות הגשת תגובה זו – על סד הזמנים האמור – לא תבוא כמובן במקום הזכות להגיב לגופו של הערעור בהמשך ולאחר שיוגש כתב ערעור מתוקן כפי שייאמר עוד להלן.

אם בסופו של יום נחליט לדחות את הבקשה או את הערעור עצמו ניתן דעתנו לעת פסיקת הוצאות משפט גם על פגיעה זו.

3.   אם אכן נחליט לאחר התגובה כאמור להתיר את הערעור, תגיש המבקשת כתב ערעור מתוקן שיעסוק אך ורק בשאלה שנקבעה לעיל בסעיף 1 – בהיבט העובדתי־ראייתי שלה ובהיבט המשפטי, ללא 'רעשי רקע' מיותרים – ססמאות נבובות, ציטטות מנותקות, טענות בשאלת הכתובה, חובות עסקיים ו'שאר ירקות' – הללו אינם מכבדים לא את הצדדים ולא את הערכאות השיפוטיות, ואף חוסמים את 'שדה הראייה' ומקשים על המבט הבהיר על הטענה העניינית והרלוונטית.

בשל השיהוי הרב עד כה ובשל הצורך, אם אכן יוגש הערעור ובזיקה לבקשת המבקשת להורות על עיכוב ביצועו של צו הפינוי טרם יהיה מעשה עשוי, יוגש כתב ערעור מתוקן זה לא יאוחר מט' באייר התשפ"ב (10.5.22).

למותר לציין כי על המבקשת גם לפתוח תיק ערעור ולשלם את האגרה (להבדיל מהתיק הנוכחי ומהאגרה ששולמה בעדו שעניינם 'בקשת רשות ערעור') עד לאותו מועד.

4.   בנוסף ובמקביל תפקיד המבקשת עד למועד האמור ערובה להבטחת הוצאות המשיב שתיפסקנה ככל שיידחה הערעור.

בנסיבות שפורטו לעיל בהרחבה בנוגע למעשי ומחדלי המבקשת, ובשים לב לנזק האפשרי מהם למשיב עד כה ולנזק שעוד עשוי להיגרם לו מקיום הליך סרק ובעיקר מדחיית הפינוי כתוצאה של ההליך העשויה להתברר כבלתי־מוצדקת, מן הראוי היה להעמיד את הערובה על סכום משמעותי ואף נכבד.

עם זאת מודע אני לקושי לגייס סכום כזה בתוך סד זמנים קצר, ולא כל שכן אם יש אמת בטענות המבקשת על מצבה הכלכלי שאינו שפיר. בנסיבות אלה ולאחר שיקול דעת אני קובע כי הערובה תעמוד על סך של 10,000 ש"ח בלבד.

יובהר כי אם אכן יידחה הערעור ייתכן ואף מסתבר שייפסקו הוצאות משפט בסכום גבוה מכך במידה ניכרת, אולם בהתחשב באמור ומאחר שאפשר יהיה לכאורה לגבות את יתרת ההוצאות שתיפסקנה אם כך יהיה מחלקה של המבקשת בדירה אני מוצא לנכון להסתפק בסכום הנ"ל.

עוד יובהר כי לא מן הנמנע כי אף אם יתקבל הערעור בסופו של יום תהיה משמעות – בהקשר של פסיקת הוצאות משפט – למעשי ומחדלי המבקשת, שבשלהם יידון הערעור, אם יידון, לאחר זמן כה רב מן ההחלטה, ובשלהם יידחה פינוי הנכס 'ברגע האחרון', לאחר שהמשיב פעל משפטית ואולי גם פעולות נוספות על בסיס החלטה חוקית לצורך פינוי זה או על סמך ההנחה כי יתקיים, ולא מן הנמנע כי דחיית הפינוי או ביטולו ברגע האחרון יסבו לו נזק.

טז.        החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בניסן התשפ"ב (28.4.2022).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה