חלוקת משאבים והצמדת כתובה / בית הדין אשקלון 989761/5

ב"ה

תיק 989761/5

בבית הדין הרבני אזורי אשקלון

לפני כבוד הדיינים:

הרב מאיר כהנא – אב"ד, הרב שלמה צרור, הרב דניאל גודיס

התובעת:         פלונית (ע"י ב"כ ד"ר ענת מאור)

נגד

הנתבע:           פלוני (ע"י ב"כ עו"ד איתן נאור)

הנדון: חלוקת רכוש תוך בירור האפשרות לאיזון לא שוויוני; כתובה בשקלים ישנים

פסק דין

בפני ביה"ד תביעת האשה לגירושין, למזונות אשה ולכתובה, ומנגד, תביעת הבעל לחלוקת רכוש, וכן לחיוב האשה בדמי שימוש על חלקו בדירה המשותפת מיום הפירוד ולהחזר הוצאות המדור ששילם עבורה.

הבעל מצדו מבקש להתגרש לאלתר, והאשה מבקשת להתגרש רק לאחר מתן פסק הדין במכלול התביעות. על כן ביה"ד אינו רואה צורך בבירור תביעת הגירושין עצמה, המוסכמת על הצדדים, אלא בבירור שאר התביעות.

רקע עובדתי ומשפטי בקצרה

הצדדים נישאו בשנת תשמ"ד (1984), ולהם ארבעה ילדים בגירים.

ב-6/2014 הגיש הבעל תביעת גירושין, אך התיק נסגר לאור חזרת הצדדים לשלו"ב.

ב-5/2015 הגישה האשה תביעה לשלו"ב, ובקשה להפנות את הצדדים לייעוץ עקב סכסוכים ביניהם. אולם, בדיון חזרה בה ודרשה גירושין. בסופו של יום, תביעה זו נזנחה והתיק נסגר.

בסוף שנת 2019 האשה עזבה את בית הצדדים המשותף, והגישה בקשה ליישוב סכסוך בביהמ"ש לענייני משפחה.

ב-12.3.2020 הגיש הבעל תביעת גירושין. זמן קצר לאחר מכן חזרה האשה לדירת הצדדים, אך הצדדים ישנו בחדרים נפרדים.

ביום 27.4.2020 הודיע הבעל שהוא מעוניין לעשות שלו"ב, וביקש לסגור את תיק הגירושין. ביה"ד נענה לבקשה והתיק נסגר.

לאחר כחודש, ביום 21.5.2020, ביקשה האשה לפתוח מחדש את התיק לצורך קידום ההליך. ביה"ד הורה לה להגיש תביעת גירושין משלה, אם היא רוצה בכך.

ביום 25.5.2020 הגישה האשה תביעת גירושין, כתובה/פיצוי גירושין, ומזונות אשה – היא התביעה שבפנינו.

ביום 14.7.2020 הגיש הבעל תביעה לחלוקת רכוש – היא התביעה שבפנינו.

ביום 5.8.2020 עזב הבעל את הבית.

דיון ראשון התקיים ביום 24.8.2020, ובהחלטה מיום 1.9.2020 הורה ביה"ד על מינוי אקטואר, לפי מועד קרע מוסכם, 31.12.2019.

ביום 15.12.2020 הגיש הבעל תביעה נוספת ("שונות") לחייב את האשה בדמי שימוש ראויים בסך 1,750 ש"ח לחודש, ולשאת במלוא ההוצאות השוטפות של הדירה ממועד עזיבתו. גם תביעה זו נדונה במסגרת פסק דין זה.

דו"ח האקטואר אבי יחזקאל התקבל ביום 30.11.2020. לפי שיטה א' (היוון זכויות) על הבעל להעביר לאשה סך 183,653 ש"ח, נכון למועד החישוב. לפי שיטה ב' (מועד מימוש), על האשה להעביר לאיש סך 20,854 ש"ח בגין נכסים נזילים בלבד, וצורפו פסיקתאות והוראות לחלוקת נכסים עתידיים כחוק.

בדיון ביום ב' באדר תשפ"א (14.02.2021), ביה"ד הציע ביה"ד לצדדים מתווה לסיום ההליך בהסכמה, ואף ערך לצדדים טיוטת הסכם גירושין כולל, אך בסופו של יום התרשם ביה"ד שהאשה נסערת מכדי לחתום עליו בדעה צלולה, ועל כן לא אישר ביה"ד את ההסכם. [בדיון שלאחר מכן הודיעו שני הצדדים שהם אינם מסכימים להצעת ההסכם]. בהסכמת הצדדים בדיון זה ובהחלטה מאותו יום, נתן ביה"ד תוקף פס"ד לחוו"ד האקטואר.

האשה החליפה מספר מייצגים לאורך ההליכים. בדיון ביום כ' באייר תשפ"א (02.05.2021) הופיעה ד"ר ענת מאור, ח"כ לשעבר, ונציגת ציבור בביה"ד לעבודה, לייצג את האשה. ביה"ד אישר את הייצוג מכוח תקנה נ(2) בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל התשנ"ג.

ביום י"ח בתמוז תשפ"א (28.06.2021) התקיים דיון הוכחות נוסף. לאחריו הורה ביה"ד לצדדים להגיש סיכומים.

הוגשו סיכומים מפורטים עם נספחים מאת ב"כ הצדדים, וכן תגובות הצדדים לסיכומים.

טענות הצדדים

עיקר טענות האשה

• הבעל הבריח נכסים במהלך השנים בסכומים של מאות אלפי שקלים, ולכן יש להתחשב בסכומים אלו בעריכת האיזון.
• עקב מצבה החלש של האשה לעומת הבעל, ופער השתכרות גדול ביניהם, אשר ילך ויגדל, וכן בהתחשב בגילם של הצדדים ובמשך תקופת הנישואין הארוכה, יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) בחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, לאיזון לא שוויוני בשיעור של 70% מול 30% לטובת האשה.
• אשמת הגירושין נוטה לכיוון הבעל. התנהלותו היא שגרמה לעזיבת האשה את הבית ותביעת הגירושין, וכן קיימות מספר אינדיקציות לבגידה על ידו.
• על ביה"ד להוציא את הצדק לאור, ולמנוע את האשה מלהצטרף לסטטיסטיקה של קרבנות העוני בישראל.

 

 

 

עיקר טענות הבעל

• האשה עזבה את הבית בסוף שנת 2019, וכן תבעה בהמשך גירושין, ואף גרמה לעזיבתו את הבית. הבעל מכחיש כל בגידה מצידו. לטענתו, בשל מעשי האשה, היא אינה זכאית לכתובה ו/או לפיצוי גירושין ו/או למזונות.
• הבעל מכחיש כל טענה להברחת כספים.
• התנאים הדרושים לקביעת חלוקה בלתי שוויונית בנכסי הצדדים לפי חוק יחסי ממון אינם מתקיימים בנידון דידן. לטענתו כושר ההשתכרות של הבעל נמוך אף הוא. נשארו לו רק עוד שנים ספורות לעבוד, והפנסיה הצפויה שלו נמוכה.
• יש לפעול לפי שיטה ב' בדו"ח האקטואר (מועד מימוש), וכן לחייב את האשה בדמי שימוש בחלקו לאחר עזיבתו את הדירה ובהוצאותיה ששילם עבורה.
• יש להורות על פירוק השיתוף נכון למועד הקרע, ולמינוי כונס נכסים למכירת הדירה.

דיון והכרעה

ב"כ האשה בבקשותיה ובסיכומיה תבעה חלוקה לא שוויונית וכתובה/פיצוי, והתייחסה לשלושה תחומים עיקריים, שבהם היא טענה טענות מרובות והביאה ראיות לכאורה: הברחת כספים ע"י הבעל; איזון לא שוויוני בגין פער בכושר השתכרות; הטלת האשם בגירושין על הבעל. להלן נעיין ונדון בכל אחד מתחומים אלו.

1. הברחת כספים

ב"כ האשה בסיכומיה טענה לששה אופנים של הברחת כספים, בסך כולל של  673,120 ש"ח, אך לאור תגובתו והסברו של הבעל בסיכומיו חזרה בה בתגובתה לסיכומיו משניים מהם. בכל זאת, לשם השלמת הדברים, נעבור על כל שש טענותיה של ב"כ האשה בסיכומיה אחת לאחת. עוד נציין מראש שביה"ד איפשר לב"כ האשה להגיש לחתימת ביה"ד צווים לגילוי מסמכי בנק של הבעל, אך היא נמנעה מלעשות כן, לטענתה בגלל העלות הכרוכה בכך. תחת זאת העדיפה באת כוח האשה לבסס חלק נכבד מטענותיה על תחשיבים גלובליים של הכנסות והוצאות, שאינם יכולים להיחשב בעיני ביה"ד כנתונים עובדתיים מוכחים, ואף כשלעצמם אינם מוכרחים כלל וכלל.

טענה שביעית להברחה לכאורה, הועלתה על ידי האשה עצמה בדיון ביום ד' באלול תש"פ (24.08.2020), בזו הלשון: "יש כאן עוד קופה שהוא לא הציג ויש עוד כסף שיש לו בצד הוא שם את זה על שם מישהו אחר 77,000 ש"ח ב-12.7 הנה המסמך, הכול מצולם בתוך התיק". אולם, בסיכומים לא חזרה ב"כ האשה על טענה זו, ולא מצאנו כל מסמך על כך בתיק, ולכן לא התייחסנו לטענה זו במסגרת פסק דין זה.

1.

לפי דו"ח האקטואר, במועד הקרע היתה בחשבון הבעל הנ"ל יתרת חובת בסך 11,896 ש"ח. לטענת ב"כ האשה זה לא ייתכן ללא הברחה, שכן משכורתו של הבעל נכנסה לחשבון זה מתחילת שנת 2018, ולפי טפסי 106 הופקד בבנק סך 113,000 ש"ח בשנת 2018, וסך 117,671 ש"ח בשנת 2019, סה"כ 230,671 ש"ח [ממוצע של 9,611 ש"ח לחודש למשך השנתיים]. לפי חישוב ב"כ האשה, הוצאות הבעל הקבועות עבור משכנתא, ארנונה, מים, חשמל (ממוצע), ואינטרנט מסתכמות בסך 31,960 ש"ח לשנה, ועוד הוצאה של כ-25,000 ש"ח לטיול בחו"ל בשנת 2019, סה"כ 87,000 ש"ח במהלך השנתיים, כך שחסר סך 143,751 ש"ח. לטענתה, משכורת האשה שהיא מקבלת במזומן, כיסתה את ההוצאות השוטפות של מחייה יומיומית, ולכן כל ההפרש הנ"ל אינו מוסבר. לדבריה, הבעל התחייב בדיון ביום י"ח בתמוז תשפ"א  (28.6.2021) (שורה 76) להמציא דו"ח מהבנק וכרטיס אשראי על הוצאות נוספות למנויים לעיל, ובהעדר נתונים אלו, על ביה"ד לקבוע כי הסכום החסר הוברח.

אולם, נעיר שבתדפיסים של חשבון הצדדים משנת 2017 ירדו מידי חודש שלושה כרטיסי אשראי, בסך כולל ממוצע של כ-6,000 ש"ח לחודש, וכן הוראת קבע עבור תשלום הלוואה בסך כ-1,650 ש"ח (מלבד המשכנתא). בהנחה שרוב הורדות אלו המשיכו לרדת מחשבונו של הבעל לאחר הפרדת החשבונות, הרי שהסכום החסר מתואם היטב עם הוצאות הצדדים לפני ההפרדה.

בנוסף, משכורת האשה לטענתה היתה כ-5,000 ש"ח בלבד. לא מסתבר שמשכורתה כיסתה את כל צרכי המחיה של המשפחה. בצירוף משכורת הבעל, שהיא כאמור בסך ממוצע של כ-9,611, מדובר בהכנסה נטו בסך ממוצע של 14,600 ש"ח למשפחה. [ואם כי הילדים כבר היו בגירים, אין לשלול את האפשרות הסבירה, שהיו גם הוצאות מוסכמות לצרכם, כגון ללימודים.] זו אמנם הכנסה סבירה, אך היא אינה גבוהה במיוחד, בפרט לפי דברי שני הצדדים, שהם חיו ברמה גבוהה יחסית, כך שאין סיבה אובייקטיבית לתלות שמלוא שתי המשכורות לא הוצאו לכלכלת המשפחה, ללא הצגת ראיות ממשיות לכך. אין בעצם ההפרש שעליו הצביעה ב"כ האשה תשתית עובדתית מספקת לקביעה משפטית והלכתית שהתקיימה הברחת כספים.

נציין שבפרוטוקול הדיון הנ"ל מיום י"ח בתמוז תשפ"א (28.6.2021) נאמר שהבעל הציג לביה"ד פירוט כרטיסי אשראי, ושב"כ הבעל אמר שהוא יוכל להמציא פירוט חשבונות בנק. לזאת השיבה ב"כ האשה שהיא מבקשת שביה"ד יסתמך רק על ראיות שהוגשו עד היום. הרי שב"כ האשה עצמה שללה את הצורך להמציא את פירוט חשבונות הבנק, ואין לה אפשרות להלין על כך שהמסמכים לא הוגשו. אמנם ייתכן שכוונתה היתה שהיה על הבעל להגישם טרם הדיון, ומשלא עשה כן יש לראות בו כמי שמסתיר נתונים ולפסוק נגדו. אך בהחלטת ביה"ד בדיון הנ"ל בסעיף ב' קבע ביה"ד כי ב"כ שני הצדדים מבקשים לעבור לשלב הסיכומים, ועל כן אין ביה"ד מקבל את עמדתה של ב"כ האשה בסיכומיה, כי מדובר בהסתרה. כאמור לעיל, חובת ההוכחה מוטלת על הטוען להברחה. בנידון דידן גם ניתנה לב"כ האשה אפשרות לקבל צווים לגילוי ממסמכים והיא נמנעה מכך. אי אפשר לבסס טענת הברחה על הערכות גלובליות. במשנה תוקף אמורים הדברים בנידון דידן, שבו ניתן להתרשם שרמת החיים של הצדדים כללה הוצאות העשויות להביא את הצדדים לצריכה שוטפת של כל הכנסותיהם, כך שהסכום הוא אכן סביר לפי התנהלותם הכלכלית של הצדדים בשגרת חייהם המשותפים.

לאור כל האמור, ביה"ד אינו מקבל את טענת ב"כ האשה להברחת כספים מחשבון העו"ש בתקופה זו.

2.

ביום 11.2.2013 נרשמה קניית מט"ח בסך 125,182 ש"ח בחשבון הצדדים. לטענת ב"כ האשה, על הבעל להסביר לאן הוברח מט"ח זה.

בסיכומי הבעל, הסביר שאחיו [מ'] הפקיד לחשבון הצדדים בידיעתם סך 366,000 ש"ח מתוך כספי מכירה של הדירה של אמם ביום 23.7.2012, כיון שהאח היה אז בקשיים כלכליים וחשש לעיקולים על חשבונו. סכום זה הופקד בפק"מ בחשבון הצדדים. הדבר נתמך בתדפיסי חשבון הצדדים המראים הפקדת סכום זה (אשר התקבל בזיכוי מבנק מזרחי, ורשום עליו: "עבור: זיכוי לווים"), וכן על העברתו לפק"מ. לדברי הבעל, האח בקש לקנות מט"ח בסך כ-125,000 ש"ח מתוך פדיון של חלק מכספי הפק"מ. גם פעולה זו מתועדת בתדפיסי חשבון הצדדים. המט"ח נמשך ביום 19.6.2014 בסך 114,312 ש"ח (בהפסד 10,688 ש"ח עקב ירידת שער הדולר), וכנגדו (בתוספת סכומים נוספים, כדלקמן) נרכשו המחאות בנקאיות לטובת האח [מ']. הסבר זה הגיוני, ומאושר גם ע"י תצהיר מהאח [מ'] שצורף לסיכומי הבעל, וכן ממסמכי חשבונות הבנק שהגיש האח כמצורפים לתצהיר.

לאור הסבר הבעל, הנתמך בתצהיר האח ובתדפיסים, חזרה בה ב"כ הבעל מטענת הברחה זו.

3.

לטענת ב"כ האשה, דפוס משיכת מזומנים השתתה ממאות ש"ח בודדות לאלפי ש"ח ואף לעשרות אלפי ש"ח בשנים הנ"ל. בשנת 2012 נמשך סך 16,000 ש"ח; בשנת 2013 נמשך סך 17,000 ש"ח; בשנת 2014 נמשך סך 87,600 ש"ח (הכולל שתי משיכות בסך 25,000 ש"ח ביום 7.1 וביום 20.3); בשנת 2016 נמשך סך 21,500 ש"ח; בשנת 2017 נמשך סך 23,600 ש"ח.

נציין, כאמור לעיל, שמדובר בתקופה שבה חיו הצדדים ביחד, הרבה לפני הפירוד הנוכחי. לכן (חוץ ממשיכה אחת בסך 25,000 ש"ח, כדלקמן), חזקה שכספים אלו הוצאו לצורך משותף, בהעדר הוכחה אחרת ע"י האשה וב"כ. בנוסף, השינוי ההדרגתי בדפוסי המשיכה, אינו יכול להוות בעצמו תשתית עובדתית מספקת להוכחת הברחה בדרך זו. אמנם מדובר במשיכות בסכומים גבוהים, אך הן אינן בסכומים או בתכיפות העשויים להצביע על כוונת הברחה.

למעלה מן הצורך נציין, לדוגמא, שלאחר רצף של שלוש משיכות בסך 4,000 ש"ח ב-12/2012, נרשמה העברה/הפקדה בסך 6,000 ש"ח מאת בנם של הצדדים (שהיה אז בגיל 27), כך שייתכן מאד שחלק מן הכספים שנמשכו היו כספים עבור הבן, והם הוחזרו חלקית להורים אחר כך. תנועות כאלה הן סבירות במשפחה שיש בה ילדים בגירים, ויש בכך חיזוק נוסף להתרשמותו של ביה"ד, שלא ניתן להוכיח הברחה בנידון דידן על סמך דפוסי המשיכות בלבד.

את המשיכה בסך 25,000 ש"ח ביום 7.1.2014 (לאחר נטילת הלוואה בחשבון בסך 35,000 ש"ח) הסביר הבעל בכך שהיא בוצעה לצורך רכישת רכב מאזדה 2 לאשה מחברת שלמה SIXT. המשיכה הנוספת בסך 25,000 ש"ח ביום 20.3.2014 לטענתו היתה לצורך החזר חלק מהחוב לאח [מ']. בתצהיר האח הסביר שהיה אז צורך כדי לסגור חוב בהוצל"פ, והדבר מתועד בתדפיס החשבון של האח המראה על הפקדת סך 25,000 ש"ח מזומנים באותו יום. הדבר גם תואם את גובה החוב לאח, כפי העולה משאר הנתונים שבפני ביה"ד.

אמנם, ייתכן שהמשיכות בחודש 8/2014, הכוללות שתי משיכות נוספות, אחת בסך 10,000 ש"ח ושתיים בסך 4,000 ש"ח, קשורות איכשהו לתביעת הגירושין שהגיש הבעל חודשיים לפני כן [ללא עו"ד], אך לאחר סגירת התיק עקב חזרת הצדדים לשלו"ב, אין לנו סיבה ממשית לחזור כעת לחשש הברחה על הנעשה חמש שנים לפני הפירוד הנוכחי, במיוחד במצב שבו לא התברר לנו שבסופו של יום נעשה שימוש חד צדדי בכסף שנמשך. לטענת הבעל, הכספים שימשו לשיפוץ הבית ורכישת סלון חדש. יוער שגם משיכות מזומנים אלו היו לאחר לקיחת הלוואה בסך 30,000 ש"ח, כך שמסתבר שהאשה היתה מודעת אליהן.

מעבר למשיכות הגדולות המנויות לעיל, ודאי שאין בעלייה במשיכת המזומנים בסכומים סבירים מידי פעם עילה ממשית לקביעה כי בוצעה הברחת כספים בזמן שהצדדים היו ביחד ובשיתוף כלכלי.

לכן, גם טענה זו של הברחת מזומנים בשנים קודמות דינה להידחות.

4.

ב"כ האשה הגישה מסמך שבו נראות שתי שורות עוקבות בתדפיס בנק, שבשורה העליונה נראית יתרה בסך 198,143 ש"ח, ובשורה שמתחתיה מופיעה יתרה בסך 34,030 ש"ח, אשר בצדה נרשם בתדפיס: "עסקה".

ב"כ האשה לא ידעה להצביע על מהות פעולה זו, אך היא ראתה בכך עדות להברחה של ההפרש בין שני סכומים אלו דרך עסקה עלומה כלשהי.

למעשה, המעיין במסמך יוכל לראות שמדובר על תדפיס המרכז את היתרות בשלושה חשבונות שונים: שלוש השורות הראשונות מתארות את היתרה בחשבון העו"ש. השורה הרביעית, שבה מופיעה היתרה הגדולה, מתארת את היתרה בחשבון הפק"מ, לאחר שנמשך ממנו סכום של 24,980 ש"ח בתאריך 17.3.2014 [פעולה התואמת את המשיכה הנזכרת לעיל, שהוסברה לצורך השבת כספים לאחי הבעל]. ושלוש השורות התחתונות, הכוללות את היתרה הקטנה, עוסקת ביתרת ההלוואה של הצדדים.

הדבר ניכר גם בתאריכי הפעולות [תחת הכותרת "יום", שכוונתה ליום בחודש], המסודרים לפי סדר עוקב בכל אחד מן החשבונות.

על כן נראה לכאורה שב"כ האשה טעתה בקריאת המסמך, ואין לראות בו בסיס כלשהו לטענת ההברחה.

5.

ב"כ האשה הצביעה על שלוש תנועות בבנק: סך 35,000 ש"ח ביום 7.1.2014; סך 33,000 ש"ח ביום 10.4.2014; וסך 30,000 ש"ח ביום 15.8.2014, סה"כ 98,000 ש"ח.

לאחר עיון במסמכים ותדפיסים שצרפה, ביום 7.1 מדובר בנטילת הלוואה, אשר לטענת הבעל נמשכה במזומן מיד אחר כך ושימשה לרכישת רכב מאזדה 2 עבור האשה משלמה SIXT, וכפי שהובא לעיל (סעיף 3).

ביום 10.4 מדובר ביתרה של ההלוואה, ולא בתנועה בכלל.

ביום 15.8 מדובר בנטילת הלוואה. לטענת הבעל שימש הכסף לטיפול שיניים של האשה, שיפוץ ורכישת סלון דרך משיכת מזומנים, וכפי שהובא לעיל (סעיף 3).

אם כן, שוב אין מדובר בממצאים חדשים מעבר למפורט לעיל (בסעיף משיכת מזומנים). נמצא שגם טענה זו דינה להידחות.

6.

לטענת הבעל מדובר בהחזר שארית הכסף מהדירה שהפקיד האח בשנת 2012, בניכוי סך 25,000 ש"ח שהוחזרו לו במזומן ביום 20.3.2014, ובניכוי ירידת שער הדולר (כדלעיל). השימוש בהמחאות מתועד היטב גם בתצהיר של האח [מ'] ובתדפיסי הבנק שלו, כך שלא נראה שמדובר בהברחה.

לאור הסבר זה של הבעל, גם ב"כ האשה חזרה בה מטענה זו. 

      סיכום תחום ההברחה

נמצא שבריכוז הראיות על הברחות נטענות בסך 673,120 ש"ח, לא קמה לעיני ביה"ד תשתית עובדתית ממשית להוכחת הברחה כלשהי. רוב רובם של השימושים מוסברים באופן מתקבל על הדעת, ודין כל הטענות להידחות. אף ב"כ האשה חזרה בה מחלקן לאור הסבריו של הבעל. ממילא, הפניותיה לסעיפים 7 ו-11 בחוק יחסי ממון לכלול באיזון כספים שהוברחו בכדי "לסכל זכות" של הצד השני, אינן רלבנטיות לפי נסיבות הענין.

ממילא גם נשמט הבסיס לדברי ב"כ האשה שהברחות אלו מחזקות את טענתה הכללית שהכספים שנצברו ודווחו לאקטואר אינם תואמים את הכנסות הבעל לאורך 36 שנים ביחס להוצאות המשפחה, שהרי לא נמצא כל בסיס להברחת כספים.

 גם טענתה של ב"כ האשה שהכנסות האשה כיסו את רוב הוצאות הקיום של המשפחה: מזון, ביגוד, ציוד לימודי, רכישות קטנות-בינוניות של ריהוט וכדו', אינה מבוססת ואינה נראית ריאלית כלל, ועל כן היא אינה יכולה לשמש כבסיס להוכיח הברחות.

בנוסף, ניתן לראות בתדפיסים לכל אורך השנים שהחשבון של הצדדים נשאר יחסית מאוזן, לפעמים ביתרת זכות של כמה אלפי שקלים, ולפעמים ביתרת חובה דומה.

א"כ, טענות ההברחה אינן יכולות לשמש כלל עילה להטות את האיזון לטובת האשה.

1. שימוש בסעיף 8(2) לאיזון לא שוויוני

בתחום השני, טוענת ב"כ האשה שיש לעשות שימוש בסעיף 8(2) של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, כדי לעשות צדק כלכלי ואיזון בשוויון האפשרות הכלכליות של הצדדים לאחר הגירושין. וז"ל הסעיף:

"8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג...

(2)  לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג." [ההדגשה אינה במקור, כמובן.]

ב"כ האשה מציינת ששה נימוקים, לטענתה, שהנדון דידן מצדיק חלוקה לא שוויונית, אשר תשיג – לפי תפיסתה – צדק באיזון המשאבים.

1. פערים בכושר ההשתכרות במועד הקרע (סוף 2019).
2. הבדלים בעקומת התפתחות השכר של כ"א מבני הזוג.
3. פערים בכושר השתכרות עתידי.
4. פערים שייווצרו כתוצאה מהמשך עבודתו של הבעל, בצבירת קרנות פנסיה, פיצויי פיטורין, וקרן השתלמות. בשולי טענה זו העירה ב"כ האשה כי יש להוסיף על חוו"ד האקטואר סכום מסוים לפיצויים שהופרשו עבור הבעל, כמוסבר להלן.
5. אורך תקופת הנישואין והגיל המבוגר של המתגרשים.
6. צבירת כספים של הבעל בשנות 2018-2019.

1.

ראשית נדגיש כי השימוש בסעיף זה מוגדר בחוק כאשר ישנן "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". בצדק ציין ב"כ הבעל לכלל שהתקבל בפסיקה, שאין להשתמש בסעיף זה אלא במשורה.

נתייחס כעת לכל אחד מנימוקיה, ונבחן האם יש בהם כדי להצדיק איזון לא שוויוני, כפי טענתה.

לגבי הנימוק הראשון והשלישי, פערים בכושר ההשתכרות במועד הקרע ובעתיד, יש להרחיב את הדיבור מעט.

ב"כ האשה מצביעה על כך שהכנסתו של הבעל כעת גבוהה בהרבה מאשר הכנסתה של האשה, כך שקיימים פערים גדולים בכושר ההשתכרות.

התפיסה הפשוטה של התחשבות ב"כושר השתכרות" לפי סעיף 8(2) היא כעין "נכס עתידי" או כעין "מוניטין" אשר צמחו מתוך המאמץ המשותף של בני הזוג להשיג כושר השתכרות זה. בכל זאת, כושר השתכרות אינו נתון לאיזון ממש כ"נכס" מובהק כמו הזכויות הסוציאליות המנויות בסעיף 5 לחוק, אלא נתון לשיקול דעת הערכאה המשפטית בהתאם לנסיבות הענין. אולם, כאשר הפער בכושר ההשתכרות נובע ממצבו האישי של כל צד, ולא מתוך ויתור של צד אחד לטובת התפתחותו המקצועית של הצד השני – בהבנה פשוטה, לא על זה דיבר החוק, ואין להפעיל את סעיף 8(2) במצב כזה. הדבר מבואר בפס"ד מאת כב' השופט נמרוד פליקס בפס"ד תמ"ש (י-ם) 3640/10 א. ב נ' צ. ב מיום כ"ב אייר תשע"ב (15.5.2012):

"75. מתי איפוא יצדיקו נכסי הקריירה סטייה מאיזונם של יתר הנכסים בחלקים שווים ויצדיקו חיוב אחד מבני הזוג לשלם לאחר סכום חד פעמי, עיתי, או חלוקה אחרת של שווי יתרת הנכסים? סבורני, כי מרכיב חשוב בדיון זה הוא בחינת ההקרבה או הויתור של בן הזוג הטוען שהוא בן הזוג "הביתי" לטובת בן הזוג "החיצוני", והאם ההקרבה או הויתור הם אלה שהביאו להגדלת יכולת ההשתכרות ויצרו פער בין יכולתם של בני הזוג.

76. יש לגרוע מן הפער האמור את התרומה לכושר ההשתכרות שבאה מכישרון אישי וכן את זו שנוצרה קודם לתחילת הקשר הזוגי או לאחר שתם, וכן מרכיבים נוספים שאין להם תלות בקשר הזוגי. רק החלק שנותר הוא התוצר של המאמץ המשותף."

וכן כתב כב' השופט אסף זגורי בתמ"ש (נצ') 29202-05-14 פלונית נ' פלוני, מיום י' טבת תשע"ט (18.12.2018), שהאריך בליבון הענין על פי המקורות המשפטיים שקדמו לו, וסיכם:

"סבורני, כי הפרשי השתכרות או נכסי קריירה אינם "נכס" במשמעות דיבור זה בסעיף 5 לחוק יחסי ממון. ניתן להתחשב בהפרשי ההשתכרות רק מכוח שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון על פי המודל האקוויטבלי. לשם כך יש צורך שהצד המבקש זאת יוכיח קיומן של נסיבות חריגות (כלשון הרישא של הסעיף). באופן מקדמי, לא יוכל צד לטעון כך, מקום ששני הצדדים פיתחו קריירה משל עצמם אך רצה הגורל ו/או הכשרון האישי ו/או הבחירה של כל אחד מהצדדים, כי אחד מבני הזוג ישתכר באופן משמעותי יותר מהאחר. במקרה שכזה [...] שוב לא נמצא את אותו ויתור או הקרבה שעשה צד אחד לטובת הגידול שנצמח בהשתכרות האחר. וללא ויתור לא תופעל הסמכות המיוחדת שקבועה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג (אף אם ישנם פערי השתכרות עתידיים משמעותיים ביותר – לאלה ניתן למצוא פתרון באמצעות היוון זכויות אחרות כפי שעשינו לעיל)."

בנידון דידן, אף שהבעל עובד במשרה מסודרת, לא נצפה קידום מקצועי משמעותי במהלך השנים כחלק ממאמץ משותף. עליית משכורתו במהלך השנים די צמודה לעליית המשכורת הממוצעת במשק ולמשכורות בענף בו הוא נמצא. כמו כן, נותרו לבעל רק חמש שנים ממועד הקרע עד הגיעו לגיל פרישה, כך שלא נוכל לראות בפוטנציאל העבודה שלו "הון משותף" הראוי להתחלק בין הצדדים. יש לציין עוד שאם כי מצבו עדיף מהאשה, גם הוא אינו יוצא מהנישואין ברכוש גדול, אלא בסך כ-400,000 ש"ח עבור חלקו בדירה, ובפנסיה, שאולי יגיע לסך של כ-2,000 ש"ח לחודש על הצד הטוב.

נדגיש עוד, שאין פער גדול במשכורת השעתית של שני הצדדים, אלא חלק גדול מהפער בכושר ההשתכרות קשור למצבה הבריאותי של האשה, אשר מונע ממנה לעבוד שעות רבות כפי שעבדה בעבר. לדברי ב"כ האשה, כיום מצליחה האשה לעבוד כ-55 שעות בחודש, אשר מהוות כשליש משרה בלבד. [אם כן הדבר, ייתכן שהאשה תוכל לפנות לביטוח לאומר לצורך קצבת נכות תעסוקתית, ואכמ"ל.]

עוד יש להדגיש, שבחירתה של האשה לעסוק במשק בית במשך שנות השיתוף, לא נבעה מהגבלת התקדמות שהטילה עליה עבודתו של הבעל מחוץ לבית. שהרי שעות העבודה שלה היו רבות, לדבריה. נמצא שמדובר בבחירה אישית של מקצוע, ולא על "ויתור" שעשה בן הזוג ה"ביתי" לצורך עבודתו והתקדמותו של בן הזוג ה"חיצוני".

לגבי הנימוק השני, הבדלים בעקומת התפתחות השכר, נעיר שכיון שמדובר בהכנסה של שנים עברו, אין בכך משמעות לגבי עריכת האיזון, או כלפי שימוש בסעיף 8(2). הכספים של שנים אלו מצאו את ביטויים בכלכלת המשפחה, ברכישת הדירה המשותפת, בסילוק המשכנתא עבורה, ובהפרשות לפנסיה וכדו', אשר כבר מוצאים את ביטויים ממילא באיזון. נציין עוד, כאמור לעיל, שהתפתחות השכר נטו של הבעל די מקבילה לטבלת השכר הממוצע במשק במשך שנים אלו, כך שאין התפתחות חריגה בעקומת הכנסתו מעבר למקובל בכלל המשק.

לגבי הנימוק הרביעי, אמנם לבעל נשאר פוטנציאל לצרף עוד מספר שנים של צבירה משמעותית לפנסיה, וכן לקרן ההשתלמות, ולאשה אין אפשרות כזו, כך שהבעל צפוי לצאת עם קצבת פנסיה יותר גבוהה גם אם יאזנו את הפנסיה הקיימת, אך החוק והצדק מחייבים לאזן רק את מה שנצבר בתקופה המשותפת כחלק ממאמץ משותף, ולא את היכולת האישית של צד אחד להוסיף לעבוד ולצבור לכלכלת עצמו. אין לדרוש מצד אחד להמשיך ולכלכל את הצד השני לאחר הגירושין ממה שהוא עובד וצובר לאחר הגירושין, ככל שיכולת זו לא נבעה מיתרונות שהוא צבר בזכות המאמץ המשותף עם בן זוגו או בת זוגו לשעבר.

נראה כי ב"כ האשה בסיכומיה היתה ערה לכך, ועל כן היא השמיטה בסיכומיה נימוק נוסף של "נכסי קריירה" שהעלתה בעבר, לאחר הערת ביה"ד בדיון, שלהגדלת הכנסתו של הבעל הוא לא נדרש להשקיע בהשכלה. אך, כפי שראינו, נימוק זה מהווה גם את היסוד לאיזון לא שוויוני בגין פערי השתכרות. כך שמאותו טעם, אין לקבל זאת כנימוק לאיזון שאינו שוויוני.

כאמור לעיל, בשולי טענה זו הוסיפה ב"כ האשה טענה נוספת באשר לחוו"ד האקטואר. לטענתה, הופרשו לבעל רק 6% עבור פיצויים, בעוד שיש לו זכות לקבל 8.3% במקרה שיפוטר, והואיל והאקטואר חישב רק את הסכום הצבור, יש לראות את הבעל כמי שצבר 8.3% ולהוסיף לאשה את הפער במסגרת חישוב האיזון.

ככלל, ביה"ד אינו נוהג לאזן כספים שלא הופרשו בפועל, ושהבעל יהיה זכאי להם רק אם יפוטר, מפני שהציפייה היא שהוא לא יפוטר, ואדרבא, אם זה יקרה, תיפגע האפשרות שלו לצבור כספים נוספים. על כן, על אף שמדובר בזכות תביעה שיש לבעל לכאורה כלפי מעסיקו, הואיל והסבירות והתקווה היא שהוא לא יידרש לממש זכות זו, אין ביה"ד נוהג לאזנה. אך בנידון דידן, הואיל והבעל כבר קרוב למועד הפרישה, והוא עובד שנים רבות באותו מקום, הרי זה "סמוך ונראה" שהוא ימשיך בעבודתו עד מועד הפרישה, ופרישה בזמנה מזכה אותו במלוא הסכום של פיצויי הפיטורין. על כן יש לראות בכך בנידון דידן זכות קיימת, ולחייב את הבעל לשלם את חציה לידי האשה במסגרת איזון המשאבים, גם אם הם יאוזנו בדרך של היוון.

לפיכך ביה"ד מורה לאקטואר להגיש לביה"ד תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה, תוספת לחוות הדעת, הכוללת תחשיב של זכות זו כזכות קיימת, וקובעת את הסכום שיהא על הבעל לשלם לאשה לאיזון זכות זו.

לגבי הנימוק החמישי, אכן הנישואין ארכו תקופה ארוכה, וכאשר מוצדק איזון או פיצוי עבור פערים בכושר השתכרות, מקובל לחשב בהתאם לשנות הנישואין. אולם, כבר הבהרנו לעיל שבנידון זה חסר הבסיס לאיזון כושר ההשתכרות, כיון שלא נראה קידום מקצועי משמעותי הנובע ממאמץ משותף. מאידך, הגיל המבוגר של הצדדים, מהווה, אדרבה, נימוק משפטי נגדי, כפי שציין ב"כ הבעל, כיון שלא נותרו הרבה שנים שבהן תבוא לידי ביטוי המשמעות לפער הקיים בכושר ההשתכרות, גם אילו היה מן הדין להתייחס אליו.

לגבי הנימוק הששי של צבירת כספים בשנות 2018-2019, כבר התייחסנו לכך במסגרת טענת הברחת כספים, והראינו שלא נמצא בסיס עובדתי לכך.

לאחר עיון בששת הנימוקים, נחזור ונדגיש שכבר נקבע בפסיקה שאין להשתמש בסעיף 8(2) אלא במשורה, כאשר יש נסיבות מיוחדות המצדיקות כך. נציין עוד שסעיף 8(2) לחוק אינו מחייב את ביה"ד להתחשב בפערי ההשתכרות, אלא רק מאפשר זאת, לפי שיקול דעת הערכאה הדנה בחלוקת הרכוש. נדגיש עוד שהקו הכללי של חוק יחסי ממון הוא שאין החוק בא לפגוע בקניינו האישי של שום צד או בזכויות הרשומות על שמו. לאחר בחינת נימוקיה של ב"כ האשה אחד לאחד, לדעתנו לא קיימות בתיק זה נסיבות המצדיקות איזון שאינו שוויוני, מעבר למבואר לקמן.

2.

לאחר בדיקת נימוקיה של ב"כ האשה, נתייחס כעת למקורות המשפטיים שאותם הביאה כחיזוק לעמדתה.

עיקר הפנייתה של ב"כ האשה היא לסעיף 8(2), כמובא לעיל, אך כבר הראינו שעיקר כוונת החוק הוא ביחס לכושר השתכרות של קידום מקצועי שנבע מתוך מאמץ משותף של הצדדים, אשר נחשב כנכס משותף עתידי, ויישומו בנידון זה מאד מוגבל.

 כמו כן סעיף 5(ג) בחוק יחסי ממון, שגם אליו הפנתה ב"כ האשה בסיכומיה, הקובע שיש לאזן גם את "זכויות עתידיות לפנסיה" גם הוא אינו נוגע לענייננו, שכן המדובר שם באיזון זכויות עתידיות של פנסיה וכדו' שנצברו במהלך התקופה המשותפת. זה אכן נעשה במסגרת דו"ח האקטואר. אין כוונת החוק לפנסיה עתידית אשר יצבור צד אחד לאחר הפירוד (אלא כחלק מ"כושר השתכרות", וכנ"ל).

כתקדים לבקשתה לאזן בייחס של 70/30 ציינה ב"כ האשה פס"ד מביה"ד הרבני חיפה בתיק 585914/2 מיום י"ד באדר א' תשע"ו (23.2.3016). אולם, המעיין שם יראה שפס"ד זה מהווה ראייה לסתור, שכן שם מדובר כאשר היה חשש סביר להברחת כספים ע"י הבעל שעבד בחו"ל ללא תלושי שכר במשך שנים רבות, כך שביה"ד עשה איזון לא-שוויוני בזכויות הפנסיה של האשה כדי לנסות ולהגיע לשווין אמיתי, כפי שכתבו:

"מצב הדברים האובייקטיבי בתיק זה אינו מאוזן. האשה התנהלה כל העת בארץ, ויש תיעוד על כל זכות או חובה שיש לה.

לעומת זאת, הבעל עבד בניגריה, חשבון הבנק עליו הוא מצהיר היה בשוויץ. חוזה העבודה שלו לטענתו – הוא בעל פה, ולטענתו – אין לו שום זכויות סוציאליות או אחרות [...]

לאור המורם וממצטבר מהנ"ל מוצא בית הדין שאין זה מן הצדק לחלק את כל הזכויות הידועות בצורה שווה. לבית הדין יש ספק סביר של הברחת כספים וצבירתם על ידי הבעל, כספים שהיו אמורים להיכנס לאיזון. יש לציין שלא מדובר בטענות על הברחת כספים סמוך לזמן הקובע, אלא להתנהלות קבועה במשך השנים. (הדגשה לא במקור)

בית הדין קובע בזאת,  [...] שזכויות הפנסיה של האשה יתחלקו כדלהלן:

70% לטובת הנתבעת.

30% לטובת התובע."

נימוק זה אינו שייך כלל בנידון דידן, כאשר התברר לעיל שיש לדחות את כל טענות האשה להברחת כספים, וכן מדובר בנידון דידן בעיקר באיזון הפנסיה המסודרת של הבעל.

עוד הזכירה ב"כ האשה את פסה"ד של ביה"ד הרבני תל אביב-יפו בתיק 1156273/4 מיום ט' בטבת תשע"ט (17.12.2018), שבו נקבע תשלום חד-פעמי בגין פערי השתכרות – נכסי קריירה עתידיים. אולם, גם פס"ד זה אינו מהווה מקור מתאים, מכיוון ששם מדובר בפערי השתכרות מהסוג הראשון – עקב קידום מקצועי משמעותי אשר נבע ממאמץ משותף, כפי שכתבו שם:

"זאת ועוד: החוק מדבר על "נכסים עתידיים", לאמור: נחזה את העתיד, אם למי מהצדדים צפוי להגיע נכס עתידי בדמות פערי השתכרות, כתוצאה של החיים המשותפים. ההשתכרות אינה נחזית בעתיד דווקא לפי מועד הקרע. אף שאם אין אומדן אחר, ההשתכרות העתידית תחושב לפי מועד הקרע. אולם כאשר יש לפנינו מודד חדש, שבא ונולד סמוך למועד הקרע, ובו יכולים אנו לבחון את ה"נכסים העתידיים", ודאי שהמבחן יהיה אותו מודד, ולא בנבואה עסקינן.

בנידון שלפנינו: במועד הקרע היה הבעל רופא, ושכרו החודשי נע בסביבות 20,000 ש"ח, וכשלושה חדשים לאחר מועד הקרע (בחודש אפריל 2017) מונה הבעל כמנהל מחלקה בבית חולים. האישה היא פיזיותרפיסטית, ומשכורתה כ־7,000 ש"ח לחודש (בהתאם לכתב התביעה). משכורתו של הבעל, בהתאם לטענת בא כוח האישה, ללא שכרו כעצמאי בקליניקה הפרטית, היא 80,000 ש"ח לחודש. נאמר: לא קיבלנו אסמכתה לכך, אך הדבר לא הוכחש על ידי בא כוח הבעל."

כבר הזכרנו שבנידון דידן לא נוצרו פערי השתכרות משמעותיים של קידום מקצועי עקב מאמץ משותף, ואף לא נשארו הרבה שנות עבודה לאחר מועד הקרע.

עוד הפנתה לפס"ד של בג"ץ מיום 24.6.2021, וכוונתה לדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים. אולם, אין מפס"ד זה כל ראיה, שכן פס"ד זה רק קבע למנוע "חוסר צדק" שיש לאזן באופן שוויוני, גם כאשר המאמץ המשותף איפשר לצד אחד להשביח נכס אישי שלו, ושיש לחלק גם נכס זה בשווה כאשר קיימות נסיבות של שיתוף ספציפי, וז"ל:

"מצב נכסים בלתי שוויוני בין בני זוג עושה לבן הזוג הפחות עשיר חוסר צדק. חוסר צדק זה צויין על ידי השופטת ד' דורנר בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 611-609 (1995) (להלן: עניין יעקובי). ברם, השופטת דורנר לא הגדירה את טיבו ואת מהותו של אותו "חוסר צדק"; וצמד מילים זה נשאר לוט בערפל גם בפסקי הדין המאוחרים יותר, כדוגמת אבו רומי [...]

56.         הנני סבור, כי חוסר הצדק שבו עסקינן הוא ההנאה הבלתי שוויונית אשר מופקת על ידי בני הזוג, במרוצת החיים הזוגיים, ממאמציהם המשותפים בבנייתו ובטיפוחו של "הבית" במובן הרחב, במצב של חוסר שוויון בנכסים. כאשר בן הזוג המחזיק בנכסים אישיים, שמחוץ לאיזון המשאבים, מצליח לשמור על נכסים אלו ולהשביחם בין היתר בזכות "הבית" הטוב שבנה בשיתוף עם בת זוגו, נוצרת תוצאה קניינית מעוותת: פירות מאמציהם השווים של בני הזוג אינם מתחלקים ביניהם שווה-בשווה במקרה של פירוד וגירושין כאשר בת הזוג חסרת הנכסים אינה זוכה לשום תמורה בעד מאמציה אשר הושקעו, בין במישרין ובין בעקיפין, בשמירה על נכסיו האישיים של בן זוגה ובהשבחתם. זאת, מאחר שכל אחד מבני הזוג מקבל לידיו, בעקבות הפירוד, את מחצית הנכסים המשותפים המוגדרים כבני איזון בחוק יחסי ממון; בת הזוג איננה מקבלת שום תמורה בעד מאמציה, אשר, כאמור, אפשרו לבן זוגה לשמור על נכסיו האישיים ולהשביחם; ואילו בן הזוג בעל הנכסים נוטל עמו את נכסיו האישיים תוך שהוא מנכס לעצמו מאמצים אלה של בת זוגו, כאילו היו שלו, מבלי לפצותה עליהם. מבחינה כלכלית, עיוות זה כמוהו כעשיית עושר על חשבון הזולת..." (הדגשה לא במקור)

אולם, אין בפס"ד זה דבר ולא חצי דבר על חלוקה לא שוויונית כדי למנוע "חוסר צדק" במובן של חיי עוני של צד אחד, כאשר הדבר אינו קשור למאמץ משותף או לוויתור כלכלי של צד אחד לטובת השבחת נכס אישי של הצד השני.

נמצא, שאין בכל הפניותיה המשפטיות של ב"כ האשה מקור לבסס את בקשתה לאיזון לא שוויוני בטענות בדבר מצבה הכלכלי של האשה, ומן הנימוק שהיא עלולה לצאת ממסגרת הנישואין במצב עוני. מעבר לסעיפי חוק יחסי ממון עצמם, אשר יישומם בנידו"ד מוגבל, ב"כ האשה לא הרימה את נטל ההוכחה להצביע על פסקי דין שבהם נערך איזון לא שוויוני בנידון דומה, כמבואר לעיל.

3.

אולם, מצאנו פס"ד שלא הובא בסיכומי ב"כ האשה, העוסק באופן האיזון בנסיבות מאד דומות לשלנו, מאת כב' השופטת אלה מירז, בת"מש (חי') 44621-06-11 ט.ס נ' א.ס, מיום כ"ז ניסן תשע"ג (7.4.2013) [פורסם בנבו]. גם שם טענה האשה, כפי שסיכמה כב' השופטת מירז:

"מצב כלכלי קשה, מחוסרת עבודה, מקצוע, השקעה של כ-40 שנה במשפחה, ומכירת הדירה והישארותה מחוסרת קורת גג ונוכח גילה כ-62 שנה. ואילו הנתבע, בעל משרה קבועה, הכנסה קבועה, פנסיה שיקבל עם יציאתו לפרישה, ובעל נכסים שחלקם קיבל בירושה."

בכל זאת, באותו נדון לא מצאה כב' השופטת לנכון לסטות בבסיס האיזון ולעשות איזון לא שוויוני, כיון שההון הכללי של הצדדים אינו גדול, ואיזון שאינו שוויוני עלול לגרום פגיעה לא מידתית בבעל, שגם הוא ראוי להגנה. על כן הורתה כב' השופטת על איזון דרך היוון על אף שהדבר הוא בניגוד לעמדת הבעל. הדמיון בין המקרים, מצדיק קריאה של פסק הדין במלואו, ולא כאן המקום להאריך בפרטי המקרה שם ובהשוואתם לנידון דידן. מכל מקום, בבואנו לפסוק בהתאם לחוק יחסי ממון, ולדון בשאלת הפעלת סעיף 8(2), יש משמעות לפסיקה המקובלת, וכפי שכתבנו לעיל, השימוש בסעיף זה נעשה במשורה, תוך וידוא שאין בשימוש בו משום פגיעה שאינה מידתית בצד השני.

בדרך זו של כפיית היוון מיידי הלכו לאחרונה, להבדיל, גם דייני ביה"ד הרבני בתל אביב-יפו הרה"ג בן יעקב, הדאיה ובצרי שליט"א (תיק 1264388/3) מיום י"ב באדר א' תשפ"ב (13.02.2022). אמנם, יש לציין ששם סבר ביה"ד שהאשה זכאית לכתובה לפחות בסכום האיזון, וזו הייתה הסיבה העיקרית להיוון, אך כב' הדיינים ציינו גם בסיס לכך עפ"י חוק יחסי ממון, וז"ל:

"באשר לסכום של 288,421 ש"ח אותו תקבל האישה כקצבת פנסיה, החל מעוד כ-13 שנה (לכל המאוחר), דעתנו שבמקרה זה יש לחשב סכום זה כמזומן, והוא ינוכה מתמורת חלקו של הבעל בדירה.

סעיף 6 (ג) ו (ד) לחוק יחסי ממון, קובע:

"(ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזה דרך יבוצע האיזון, יחליט ביהמ"ש או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי ביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשעורים.

(ד) בהחלטתו לפי ס"ק (ג) יתחשב ביהמ"ש או בית הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כ"א מבני הזוג..."[ההדגשות אינן במקור.]

במקרה שלפנינו האישה מחזיקה בכתובה בסכום של 520,000 ש"ח. כידוע אין כפל חיובים, גם חיוב כתובה וגם כספים המגיעים מכוח איזון משאבים. יחד עם זאת, לו היינו מחייבים את הבעל בסכום האיזון כדמי כתובה, הרי שהחיוב היה מתקזז מדמי תמורת חלקו בדירה מיידית. בנוסף, חייבים אנו להתחשב במצבה הכלכלי של האישה.

התרשמנו, לאחר הדיון שהתקיים בתאריך 26.4.20 ומהחומר שבתיק, שהאישה זכאית לכתובתה, [...] יחד עם זאת קבענו כי דמי האיזון יהיו במקום דמי הכתובה, בפרט כשמדובר בסכום כנ"ל, שהוא יותר ממחצית מדמי הכתובה. לכן הואיל והאישה זכאית לכתובה עם הגירושין, ואינה צריכה להמתין עד לקבלת הכספים כקצבת פנסיה, בית הדין קובע שאופן התשלום יהיה כדין כתובה, דהיינו - ישולם מיידית.

לא רק מהלכות כתובה, גם בהתאם לחוק יחסי ממון, סמכות בית הדין לקבוע שהתשלום ישולם כעת ולא במועד האיזון, וינוכה מתמורת חלק הבעל בדירה [ההדגשה אינה במקור]. אם נקבע שהאישה תמתין עם הזכויות הפנסיוניות ואיזון המשאבים עד לימי הפנסיה של האיש (עוד כ-13 שנה), הרי היא עשויה למצוא את עצמה בגיל מבוגר ללא קורת גג. וראה בעניין זה סעיף 6 א' לחוק יחסי ממון, בעניין אחר, עד כמה חייבים אנו לדאוג לקורת גג לבן הזוג המחזיק בדירת המגורים, כאשר אם סכום זה לא ינוכה מתמורת חלק האיש בדירה, לא יימצא לאישה המחזיקה בדירה, הסדר מגורים המתאים לצרכיה. לכן מתוך התחשבות בכלל הנסיבות הקשורות במצבם הכלכלי של הצדדים, אנו רואים לנכון שהסכום של 288,421 ש"ח יקוזזו מתמורת חלקו של האיש בדירה.

בנוסף, לאיש תהיה בסופו של דבר תועלת כלכלית. שהרי כמעט כל הסכום הנ"ל מושקע בקרנות פנסיה, והוא נושא תשואה נאה, ועם יציאתו לגמלאות, הוא יוכל להנות מכל פירות הפנסיה עם התשואה הנאה שנצברה בקופות."

בנידון דידן, ביה"ד אינו יכול לקבוע בנסיבות תיק זה האם עדיפה לאשה שיטה א' (היוון), כדי להעניק לאשה אפשרות יותר סבירה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה ולהבטיח לה קורת גג, ואז תישאר לה פנסיה נמוכה מאד, או שעדיפה לה שיטה ב' (מועדי מימוש) כדי להעניק לאשה פנסיה, על חשבון הכבדה באפשרות לרכוש את חלקו של הבעל בדירה. הדבר תלוי באפשרויות העומדות בפני האשה לגבי קורת גג וכלכלה בעתיד. לכן, בדרך שני פסקי הדין שהובאו לעיל, ומתוך התחשבות במצבה הכלכלי של האשה, ביה"ד קובע בתיק זה, באופן חריג, שיש לאפשר לאשה לבחור את שיטת האיזון העדיפה לה, ועליה להודיע לביה"ד תוך 30 יום באיזו שיטה היא בוחרת.

אך ביה"ד אינו נענה לתביעת ב"כ האשה לחלוקה שאינה שוויונית. חלוקה בדירת הצדדים או בזכויות הסוציאליות של הבעל אשר תעניק לאשה בהן יותר מ-50%, מהווה פגיעה בקנייניו של הבעל, אשר לדעתנו אין לה הצדקה משפטית בנסיבות תיק זה – כאשר לא הוכחה הברחת כספים, אין פער השתכרות הנובע ממאמץ משותף, ולא הוכח כל חוסר תום לב בפיתוח נכסים אישיים. למרות מצבה הכלכלי של האשה החלש לעומת זה של הבעל, כפי שהתבאר לעיל, עצם המצב הכלכלי העתידי החלש יחסית של צד אחד, אין בכוחו כשלעצמו לפגוע בקנייניו של בן הזוג השני.

סיכום תחום איזון לא שוויוני בגין פער בכושר השתכרות

כפי שבארנו באריכות, בנסיבות תיק זה לא ניכר פער כושר השתכרות הנובע ממאמץ משותף של הצדדים, על אף יתרונו הכלכלי הצפוי של הבעל בעת הגירושין. לכן, לדעתנו אין ליישם סעיף 8(2) לקבוע אחוזי איזון לא שוויוניים בנכסי הצדדים. אולם, בהתחשב במצבה הכלכלי, ובדרך הפסיקה שהוזכרה, ביה"ד קובע שזכות האשה לבחור את שיטת האיזון, ועליה להודיע לביה"ד על בחירתה תוך 30 יום.

1. פירוק השיתוף בדירה לפי הערכת השמאי

בתביעת הגירושין של הבעל הוגשה שמאות מוסכמת של הדירה מאת השמאי דורון ברינקר, מיום 15.3.2020 בסך 855,000 ש"ח. בדיון ביום ב' באדר תשפ"א (14.02.2021), במסגרת טיוטה להסכם גירושין, הסכימו הצדדים להערכה זו. אמנם, האשה טענה ב"כתב תשובה" מיום 24.8.2020 שערכה האמיתי של הדירה נמוך מן הסכום הנ"ל ב-100,000 ש"ח בערך, בשל הבנייה המואצת באזור ומשבר הקורונה. טענה זו של ב"כ האשה לא גובתה באסמכתאות, ואדרבה, ביה"ד ער לעליית מחירי הנדל"ן, בפרט בשנה האחרונה. לכן, על אף שהשמאות נערכה לפני שנתיים, כדי למנוע סחבת נוספת והוצאות מיותרות לצדדים, ביה"ד קובע שאם תרצה האשה לרכוש את חלקו של הבעל היא תוכל לעשות כן במחיר הנ"ל, ובלבד שתודיע על כוונתה לכך תוך 30 יום מחתימת פסק הדין, ותעביר לבעל את חלקו המגיע לו תוך 120 יום מהודעתה הנ"ל.

1. איזון שווי כלי הרכב שבבעלות הצדדים

נציין עוד, כי בתביעת הבעל לחלוקת רכוש, הוא תבע לאזן גם את שווי כלי הרכב של הצדדים לפי מועדם בעת הקרע. לפי טיוטת הסכם הגירושין מיום 14.2.2021, הוצע שרכב סקודה שנמצאת ברשות האשה יעבור אגב גירושין לבעלותה של האשה, ורכב פורד יישאר בבעלותו של הבעל, ובגין הפער בין שווי כלי הרכב תשלם האשה לבעל סך 15,000 ש"ח. יש להניח שמאז האשה המשיכה להשתמש ברכב סקודה והבעל ברכב פורד. ב"כ האשה בסיכומיה הסכימה לאיזון הפרש זה בתשלום סך 15,000 ש"ח.

ב"כ הבעל בסיכומיו טען שיש לאזן את שווי כלי הרכב לפי ערכם במועד הקרע, אולם הוא לא נקב בסכום הפער, ולא צירף אסמכתא באשר לשווי כלי הרכב.

בהעדר אסמכתאות, ביה"ד מורה על איזון לפי הסכום שהציעה ב"כ האשה.

1. כתובה/פיצוי גירושין

התחום השלישי שאותה ציינה ב"כ האשה היא התנהלות הצדדים, או בלשונה: "האשם בגירושין". תחת כותרת זו אספה ב"כ האשה את כל הראיות והנימוקים המצביעים לטענתה על הבעל כאשם בגירושין. תחום זה של "האשם בגירושין" נוגע בעיקר לנושא הכתובה, שבו יש משמעות גדולה לשאלה ממי יצאו הגירושין. נציין מראש, שאף ב"כ האשה מודה בסיכומיה ש"שאין כאן צדיקים ורשעים, כי אם מרקם אנושי מורכב, שכל צד תרם למצער, להסלמה רצינית במצב בשנים האחרונות".

כאשר אנו באים לדון בסוגיית הכתובה, עלינו לדון הן בעצם זכאות האשה לכתובה, הן בסוגיית ההצמדה של כתובה, הנקובה בשקלים ישנים, והן בדינה של כתובה שנכתב בה סכום גבוה במיוחד. לולא איזון המשאבים עפ"י חוק, היה עלינו להיכנס לעובי הקורה בשלוש נקודות אלו, ולקבוע סכום מסוים שאותו יש לחייב את הבעל במסגרת תביעה זו. אולם, לאור עמדת בית הדין שאין "כפל חיובים" של איזון משאבים וכתובה, והאשה מקבלת סכום של כ-200,000 ש"ח מנכסי הבעל במסגרת איזון המשאבים, זכות הכתובה גלומה ממילא באיזון, כך שאין צורך להגיע להכרעה מעשית מדויקת בסכום הכתובה, אלא די לשרטט קווים כללים לבסס את קביעתנו בזה, שסכום הפשרה שהיה נקבע בפסק הדין, לאחר בירור נקודות אלו, לא היה עולה על 180,000 ש"ח, ועל כן תשלום הכתובה כלול באיזון המשאבים.

1.

כאמור, סכום הכתובה הוא 20,000,000 שקלים ישנים, השווים ל-20,000 ש"ח. מאידך, אם נצמיד את הסכום הנקוב למדד, התוצאה היא סך 1,164,000 ש"ח. [אם נצמיד אותה לדולר, היתה שווה בשעתה כ-$80,000, שהם כ-250,000 ש"ח היום.]

נושא הצמדת כתובה הנקובה בשקלים ישנים נידון במספר פסקי דין. הגישה המקובלת בבתי הדין הרבנים היא לפשר בדבר בסכום סביר לפי שיקול דעת ביה"ד. בפס"ד מביה"ד הרבני הגדול (תיק 1150186/2) סיכמו את הדברים:

"יש הסוברים שיש להצמיד למדד, יש הסוברים שיש להצמיד לדולר, יש סוברים שאין להצמיד כלל ויש הסוברים שיש לפשר. (ראה פסק דין בית הדין האזורי צפת תיק 619776/6 שהביא חלק מהשיטות; ראה פד"ר כרך יח עמ' 37 שמסקנתם שיש להצמיד את הסכום הנקוב בכתובה, לעומת זאת בפד"ר כרך יג עמ' 308 נקטו בפשיטות שאין להצמיד. ועיין בחוברת "כנס הדיינים – תשע"א" עמ' 251 במאמרו של הרה"ג בנימין בארי שליט"א שהביא את הדעות השונות, ובמסקנתו קבע כי יש מקום לפשרה. רבים המביאים בשמם של הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושל הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל שדעתם הייתה לחייב כתובה בהצמדה, וכי כך נהגו בזמנם בבית הדין הגדול.)

אומנם במקרים רגילים, שבהם האיש צריך לשלם את הכתובה בפועל, הרי שהוא יכול לטעון "קים לי כדעות הפוסקים שאי אפשר לחייב אותי בהצמדה", והדבר צריך עיון למעשה."

נבהיר עוד, שהתחייבות הכתובה במהותה היא התחייבות שמועד מימושה הצפוי הוא לאחר שנים רבות. מסתבר שבשנים שבהן היתה אינפלציה גבוהה, אנשים התחשבו בכך ונקטו סכומים גבוהים שיהיו משמעותיים גם בעת מימושה בסכום הנקוב. בזאת, הכתובה שונה מהלוואה, מכר, וכל עסקה אחרת, אשר מתייחסת לשווי הנוכחי בעת העסקה, ולכן יש היגיון כלכלי בהצמדה של הסכום הנקוב בהם (אם כי קיים בכל זאת דיון הלכתי בנושא, בין השאר בשל איסור רבית). מאידך, ישנה אומדנא שלא התכוון החתן לשלם רק את הסכום הנומינלי במקרה שהוא יישחק עד סכום מזערי, כפי שבאר הרה"ג לביא שליט"א בפס"ד הנ"ל מצפת (תיק 619776/6).

אולם, הרה"ג לביא שם סייג את דבריו בשני סייגים, אשר שניהם שייכים בנידו"ד. האחד:

"...שגם לאחר ההצמדה הסכום המוטל על הבעל אינו מופרז, אלא סביר מאד ביחס לחיובי שטר כתובה (שאם לא כן קיימת אומדנא נגדית שלא עלה על דעתו להתחייב בסכום מופרז על יסוד הצמדה)."

והסייג השני:

"באותם מקרים שבהם האשה מקבלת בסופו של דבר פיצוי חילופי לפי חוק יחסי ממון, די בכך ואין צורך לחייב בהצמדה. אך במקרים הבודדים שבהם האשה אינה מקבלת כל תשלום לפי החוק, אם לא תיפסק הצמדה, חובה על בית הדין להפעיל את סמכותו [...] לפי שיקול דעתו, אם נראה לו שצורך השעה לעשות כן, לחייב את ההצמדה, או חלק ממנה."

 נוסיף עוד, שאדרבה, אילו היינו מתייחסים להצמדה מלאה של הכתובה בסך 1,164,000 ש"ח, היתה עולה טענה של כתובה מוגזמת ואסמכתא, שכן אין היגיון שאדם רגיל בגיל 27 עם הכנסה ממוצעת יתחייב בכתובה בסכום כזה. גם על זה נידון רבות בפסקי הדין, וכתובה מעל לסך 1,000,000 ש"ח נתפסת להרבה דעות כמוגזמת, שיש לפשר בה בסכום סביר. לא ניכנס כאן לדעותיהם של חברי ההרכב הח"מ באשר לגדרי "כתובה מוגזמת". נציין רק כי סביר שאילו היה ביה"ד פוסק הצמדה מלאה, טענה כזו היתה עולה, וביה"ד היה נדרש לפסוק בשאלה זו.

לכן, ברור שאין להתייחס לסכום ההצמדה המלאה של הכתובה כסכום שאותו היה ביה"ד מחייב את הבעל, גם אילו נקבעה זכאות האשה לכתובה.

לפי המקובל לפשר בהצמדה במקרים כעין אלה בבתי הדין, ובהתחשב בכך שהבעל הוא המוחזק, מסתבר שהיה ראוי לפשר מצד ההצמדה בסכום של 180,000 ש"ח, ועל בסיס סכום זה להחיל את הפשרה בשאלת זכאות האשה לכתובתה, וכדלהלן. 

2.

בנסיבות תיק זה, קשה לעמוד על גדר הדברים בבירור, וכפי שאף כתבה ב"כ האשה בסיכומיה. כאמור בפתח פסה"ד, הבעל יזם גירושין בשנת 2014, אך הצדדים חזרו לשלו"ב, גם אם לא במיטבו. ב"סבב הנוכחי", האשה עזבה את הבית בסוף 2019, לטענתה עקב חשש בגידה של הבעל, וכן חוסר התייחסות ומניעה מיחסים מצד הבעל במשך כשבעה חודשים [הרקע להפסקת קיום היחסים המלאים היה רפואי, אך טענת האשה היתה להפסקת התייחסות מצד הבעל, ולמניעת יחסים לא מלאים כהמלצת הגורמים המטפלים, ואכמ"ל]. הבעל תבע גירושין, לטענתו עקב יציאת האשה מן הבית. האשה שוב חזרה לבית ב-3-4/2020, ובעקבות כך הבעל סגר את תיק הגירושין. האשה שוב תבעה גירושין ב-5/2020, ובעקבות כך גם הבעל הגיש תביעה לחלוקת רכוש ב-7/2020, ובהמשך אף עזב את הבית ב-8/2020. לטענתו, לחצים מהאשה אילצו אותו לעזוב, אך האשה מכחישה את הדבר.

ביה"ד מתרשם שלא חזרת האשה לבית ולא סגירת תיק הגירושין ע"י הבעל נבעו מתוך רצון אמיתי לשלו"ב, אלא מסיבות טקטיות, טכניות, או כלכליות. בנסיבות אלו, קשה לקבוע האם הגירושין יצאו מהאשה – הן ע"י עזיבת הבית הן ע"י פתיחת תיק הגירושין – כך שהיא מפסידה את זכותה לתוספת הכתובה, או לא, והבעל נשאר בחיובו. כמו כן, ייתכן שיש לראות בצדדים בני זוג המורדים זה בזה, כאשר בעצם שניהם רצו בגירושין, ולדברי שניהם כבר לפני הפירוד ישנו בחדרים נפרדים, כך שאין משמעות לשאלה הטכנית של מי פתח את התיקים בביה"ד.

אמנם, האשה וב"כ הציגו מספר אינדיקציות לחשש בגידה של הבעל: קונדום שנמצא ברשותו, חבילת בגדים ששמר ברכב, היעדרויות ביום ששי, ועוד. הסבריו של הבעל בזה בהחלט אינם מניחים את הדעת, אך מאידך אינדיקציות אלו רחוקות מלהיות ראיות משכנעות לבגידה, והבעל אף היה מוכן לעבור בדיקת פוליגרף על כך שלא בגד. כמו כן, טענות האשה ליחס מזלזל לא הוכחו מספיק להצדיק באופן מוחלט את עזיבת הבית מצדה או את פתיחת תיק גירושין.

בנסיבות אלו, כאשר אין אפשרות להכריע בצורה ברורה, ולבעל טענת ברי על התנהלותו, אף שאינה משכנעת, וכן כאשר ניכרת תרומה הדדית בהידרדרות היחסים לקראת הפירוד, קשה לחייב את הבעל במלוא סכום הכתובה והתוספת, ונראה שהיה עלינו לפשר ולחייב אותו בשליש עד שני שלישים מהסכום, בהתאם לנטייה של כל אחד מהדיינים האם עיקר הדין נוטה לחייב או לפטור לפי מכלול הנסיבות.

3.

נמצא, כאשר נצרף את שתי הנקודות, שאם ניקח את חיוב הכתובה המקסימאלי שנראה סביר לפשר עליו בנסיבות תיק זה – שני שלישים מתוך סכום של 180,000 ש"ח, הרי אין לחייב את הבעל ביותר מסך 120,000 ש"ח עבור כתובתה ותוספת כתובתה, וייתכן שראוי לפשר אף בפחות.

כאמור, בנידון דידן האשה זוכה בסך הקרוב ל-200,000 ש"ח במסגרת איזון המשאבים, ומכיון שביה"ד סבור שאין "כפל חיובים" של כתובה ואיזון משאבים, חיוב זה עבור הכתובה גלום באיזון המשאבים. לפיכך אין צורך בהכרעה מעשית בשתי הנקודות לסכום מדויק.

בנוסף, מכיון שאפשרנו לאשה גם לבחור בשיטה של היוון זכויות, בידה אף לקבל סכום זה מיד בעת הגירושין, כפי הראוי לתשלום כתובה. לכן, אף אם תחליט האשה להעדיף את שיטת מועד המימוש, נחשב הדבר כהסכמתה לפריסת תשלום הכתובה על פני השנים, ואין לדרוש תשלום מיידי נוסף עבור הכתובה.

לכן, למעשה, לפי הכלל שאין "כפל חיובים", לא ניתן לפסוק לאשה כתובה בנוסף על האיזון.

4.

ענין פיצוי גירושין נדון בכמה פסקי דין. עי' בפסק דינו של הרה"ג שרמן שליט"א חבר בית הדין הגדול (בדימוס) [ערעור ס"ב/337, 793367/1] שפורסם [בחלקו] כמאמר בשורת הדין (חלק י עמוד קכד). עי' גם פס"ד מקיף בנושא מביה"ד ירושלים (תיק 948054/3) מיום י"ט בתמוז התשע"ו (25.7.2016), המסכם את שלושת סוגי פיצויי הגירושין האפשריים:

"יש ופיצויי הגירושין במקורם היוו תשלום של הבעל לאישה עבור חלקה של האישה ביצירת המשאבים ששרתו את התא המשפחתי. לפיצויים מסוג זה נתקבע התחליף של איזון המשאבים המקובל כיום, שבתיק שבפנינו הצדדים ביקשו לדון על פיו.

ויש והבסיס לפיצויי הגירושין הוא השחיקה בערך הכתובה שגם להם נמצא תחליף בדמות הצמדה למדד [...]

פיצויי הגירושין שעליהם אנו מדברים בפסק דין זה, הם אלו שמהווים פיצויים שכשמם כן הם, על עצם העובדה שהאישה נדרשת להתגרש שלא בטובתה ונגד רצונה."

נאמר בקיצור, שמנהג פיצויים מן הטעמים הנ"ל היה מצוי בעבר. אולם, בימינו נתמעטה הפסיקה בנושא פיצויים מאז כניסתו של חוק יחסי ממון וייצוב המטבע. אולם, עדיין קיימים פיצויים שמטרתם לשכנע את האשה להתגרש, או לפצותה על כך שביה"ד מחייב אותה להתגרש במצבים שאין היא אשמה בגירושין. אולם, לא התקבל בביה"ד לפסוק פיצויים בתור פיצוי נזיקין על ההפסדים אשר נגרמים מעצם תהליך הגירושין.

בנידון דידן, כשהאשה מקבלת סכום נכבד מנכסי הבעל כחלק מאיזון המשאבים, וגם היא רוצה להתגרש, אין מקום לפסוק פיצויי גירושין.

סיכום תחום התנהלות הצדדים – "האשם בגירושין"

כפי שבארנו, אין בתחום זה כדי להשפיע על אופן איזון המשאבים. אמנם הדבר משפיע לענין זכאות האשה לכתובה, אך ביה"ד בדעה שהיה ראוי לפשר בחיוב הבעל בכתובה ותוספתה בנידון דידן עד סך 120,000 ש"ח, ועל פי הגישה שאין "כפל חיובים", והסכום שאותו ביה"ד היה פוסק לכתובה כבר כלול באיזון משאבים, ובפרט שניתנה לאישה במסגרת איזון הזכויות אפשרות לבחור בהיוון מיידי, אין נפקא מינה מעשית לתחום זה ולכל הראיות שהביאה ב"כ האשה בעניין. 

1. תביעה נגדית של הבעל

ביום 15.12.2020 הגיש הבעל תביעה נגדית בתיק "שונות", שבה תבע:

1. דמי שימוש ראויים ממועד עזיבתו את הדירה (5.8.2020) בסך 1,750 ש"ח לחודש (מחצית שכ"ד משוער של 3,500 ש"ח, לפי הערכה והצעת מחיר של יועץ נדל"ן).
2. מלוא ההוצאות השוטפות משימוש הבלעדי של האשה בדירה – חשמל, ארנונה, מים, לווין, וכו', ממועד עזיבתו.

לאחר עיון, ביה"ד סבור שאין לחייב את האשה בדמי שימוש, ככל שהיא תשתף פעולה עם ביה"ד מכאן ולהבא. בנסיבות תיק זה, הבעל לא הורחק מהבית אלא עזב מיוזמתו, אם כי חשש למריבות עם האשה. בנסיבות אלו, שאין הבעל מנוע מלהשתמש בבית, אין לחייב את האשה בדמי שימוש על לשעבר, והתמשכות ההליכים היתה מתוך ניסיון לגיטימי של ב"כ האשה לעשיית צדק לפי השקפתה. אולם, ככל שהאשה לא תשתף פעולה עם סידור הגט ופירוק השיתוף, ביה"ד יחזור וישקול לחייב אותה בדמי שימוש מכאן ולהבא.

כמו"כ, ביה"ד סבור שבנסיבות תיק זה בפרט אין לחייב את האשה בהחזר תשלומי הבעל עבור הוצאות מדורה. הבעל גלגל עם האשה לאחר הפירוד בתשלומי אחזקת המדור, ונראה שיש לראות בכך מעין מחילה, ולא גרע מדין "עמד אחד ופרנס" אשה שהלך בעלה למדינת הים, שהדין הוא "הניח מעותיו על קרן הצבי", וכל שכן הבעל עצמו.

אולם, בסיכומי הבעל כתב שגם תשלומי המשכנתא מאז מועד הקרע שולמו על ידו, ודרש לחייב את האשה בתשלום חלקה. בזה הדין אתו, שכן תשלומי המשכנתא הם השקעה הונית עבור האשה, ובזה גם התמעט הסכום של המשכנתא. לפי נתונים בכתב התביעה של הבעל לחלוקת רכוש, המשכנתא הנשארת בעת מועד הקרע בסך כ-30,000 ש"ח אמורה כעת להיות לקראת סיום, אם לא סולקה לגמרי, וחלקה של האשה הוא כ-16,000 ש"ח. ב"כ הבעל לא צירף אסמכתאות לסיכומיו, ועל כן לעת עתה אין ביה"ד קובע את הסכום שעל האשה להשיב לבעל. אולם ביה"ד קובע עקרונית כי האשה תשיב לבעל במסגרת הליך פירוק השיתוף בדירה את מחצית התשלומים ששילם במסגרת תשלומי המשכנתא השוטפים ממועד הקרע ועד פירוק השיתוף בפועל.

מסקנה

לאור כל האמור לעיל, ביה"ד קובע כדלהלן:

1. לאור הנסיבות המיוחדות במשפחה שבפנינו, ובהתאם לסעיף 8(ב) בחוק יחסי ממון, באופן חריג ביה"ד מאפשר לאשה לבחור את שיטת האיזון של זכויות הבעל בדו"ח האקטואר. על האשה להודיע לביה"ד תוך 30 יום, לאחר שתשקול את האפשרויות העומדות בפניה, באיזו שיטה היא בוחרת.
2. אם תבחר האשה באיזון דרך היוון, הוא יתממש בדרך של קיזוז, אם תרכוש את חלקו של הבעל בדירה, או מתוך כספי התמורה אם תימכר הדירה לצד ג'.
3. לאיזון שווי כלי הרכב, תשלם האשה לבעל סך 15,000 ש"ח, באמצעות הפחתת סכום זה מן הסכום האמור בחוות דעת האקטואר.
4. בביצוע האיזון הנ"ל, יצא הבעל ידי חובת תשלום כתובתה ותוספת כתובתה של האשה, בשיעור הפשרה הראוי בנדון דידן.
5. התביעה הנגדית של הבעל לדמי שימוש ראויים ולהוצאות אחזקת המדור נדחית. אם תעכב האשה את פירוק השיתוף על פי פסק דין זה, יוכל הבעל להגיש תביעה חוזרת בעניין זה.
6.  תביעת הבעל להחזר חלקה של האשה בתשלומי המשכנתא ששילם עבורה מאז מועד הקרע מתקבלת. האשה תשלם לבעל את מחצית הסכום ששילם לבדו מתוך חלקה בדירה, בין אם יפורק השיתוף באמצעות רכישת מחצית הדירה אגב גירושין, ובין אם תימכר הדירה לצד ג'.
7. אם תרצה האשה לרכוש אגב גירושין את חלקו של הבעל בדירה, היא תוכל לעשות זאת על פי השמאות של הדירה מיום 15.3.2020 בסך 855,000 ש"ח, בתנאי שהיא תודיע על כך לביה"ד תוך 30 יום, ותעביר את מלוא התמורה לבעל תוך 120 יום נוספים.
8. ביה"ד קובע מועד לסידור גט ליום ז' בסיוון תשפ"ב (6.6.2022) בשעה 9:00.
9. עיון בחוות דעת האקטואר מלמד כי עובדתית יש ממש בטענתה של ב"כ האשה, כי הופרשו לבעל רק 6% עבור פיצויים, על אף שיש לו זכות לקבל 8.3% במקרה שיפוטר, וכך גם במקרה שימשיך בעבודתו עד גיל הפרישה, כהוראת סעיף 11.(ה) לחוק פיצויי פיטורין תשכ"ג-1963.

ככלל, ביה"ד אינו נוהג לאזן כספים שלא הופרשו בפועל, ושהבעל יהיה זכאי להם רק אם יפוטר, מפני שהציפייה היא שהוא לא יפוטר, ואדרבא, אם זה יקרה, תיפגע האפשרות שלו לצבור כספים נוספים. על כן, על אף שמדובר בזכות תביעה שיש לבעל לכאורה כלפי מעסיקו, הואיל והסבירות והתקווה היא שהוא לא יידרש לממש זכות זו, אין ביה"ד נוהג לאזנה.

אך בנידון דידן, הבעל כבר קרוב למועד הפרישה, ואם הוא ימשיך בעבודתו, הוא יהיה זכאי לקבל את השלמת ה-2.3% החסרים בעת פרישתו אף ללא פיטורין. והואיל והבעל עובד שנים רבות באותו מקום, הרי זה "סמוך ונראה" שהוא ימשיך בעבודתו עד מועד הפרישה, ופרישה בזמנה מזכה אותו במלוא הסכום של פיצויי הפיטורין. על כן יש לראות בכך בנידון דידן זכות קיימת, ולחייב את הבעל לשלם את חציה לידי האשה במסגרת איזון המשאבים, גם אם הם יאוזנו בדרך של היוון.

לפיכך ביה"ד מורה לאקטואר להגיש לביה"ד תוך 30 יום מחתימת פסק דין זה, תוספת לחוות הדעת, הכוללת תחשיב של זכות זו כזכות קיימת, וקובעת את הסכום שיהא על הבעל לשלם לאשה לאיזון זכות זו.

למותר לציין כי הזכות תחושב באופן יחסי לפי השנים שבהן עבד הבעל בתקופת השיתוף, אל מול השנים שנותרו ממועד הקרע ועד מועד הפרישה.

יואיל האקטואר להכין חוות דעת משלימה זו ללא עלות נוספת, כמקובל במענה לשאלות הבהרה של הצדדים, וזאת מתוך התחשבות במצבם הכלכלי של הצדדים, ועל אף הזמן הרב שחלף מיום הגשת חוות הדעת ועד היום.

בנוסף, הואיל וחלף זמן רב מעת הגשת חוות הדעת ועד חתימת פסק הדין, ביה"ד מורה לאקטואר לכלול בחוות הדעת המשלימה התייחסות לשינויים בשווי הקופות והקרנות הנזכרות בחוות הדעת, וקביעת הסכומים העדכניים לאיזון משאבים בדרך של היוון, כך שההיוון יבוצע על פי שווי הקרנות והקופות ביום חתימת פסק הדין.

מובהר כי הגשת חוות הדעת המשלימה, גם אם לא תוגש במועדה, לא תעכב את ביצוע פירוק השיתוף בדרכים שנקבעו לעיל [בגוף פסק הדין], ועל פי המועדים שנקבעו בפסק הדין.

אחרית דבר

לסיום הדברים, נדגיש שביה"ד הוא ערכאה משפטית האמונה על הכרעה בתביעות בעניין זכויות וחובות הצדדים בהתאם להלכה ולחוק, ועל פי העובדות והנתונים המוצגים לפניו, תוך עשיית צדק ויושר. עתירותיה החוזרות ונשנות של ב"כ האשה שלא לתת יד להוסיף עוד אשה לקרבנות העוני בישראל, והכתבות מן העיתונות שצרפה לתיק, וכן פעולתה הציבורית של ב"כ האשה בנושא, אם כי יש בהן כדי לעורר בדיקה יסודית של העובדות והמסגרת המשפטית, וכפי שעשה ביה"ד, אין בהן כשלעצמן עילה להכרעת הדין לצד אחד.

במישור האנושי, נציין שתיק זה ממחיש עד כמה קשין הגירושין, לא רק מהבחינה הנפשית, הרגשית הזוגית, אלא גם מהבחינה הכלכלית. אילו זכו והשכילו הצדדים לשמור על שלום ביתם, הם היו זוכים לחיות את שארית ימיהם יחד אחר יציאתם לגמלאות תחת קורת הגג של ביתם המשותף, אשר השקיעו בו את מיטב כספם וגידלו בו את ילדיהם המשותפים, וסילקו כבר את המשכנתא. הפנסיה המשותפת של שני הצדדים בסך משוער של 4,000 ש"ח היתה מספיקה להם לכסות לפחות את צרכיהם הבסיסיים של מחיה יומיומית.

אולם, עקב הגירושין, הם נאלצים להיפרד בגיל שבו הסיכויים לנישואים שניים הם נמוכים יחסית, וגם מצבם הבריאותי אינו כפי שהיה. כספי הפנסיה הקיימים אינם מספיקים לקיום שני משקי בית, כך שגם כאשר פסק הדין בא במקצת לקראת האשה באמצעות כפיית היוון, האשה נאלצת לבחור בין פנסיה מחלקו של הבעל, שגם היא אינה גדולה, לבין היוון זכויותיו, המאפשר לה לרכוש את חלקו בדירה. כך או כך, נראה כי בכך לא יבואו קשייו הכלכליים של כל אחד מן הצדדים על פתרונם.

 במשפחה שבפנינו, נראה כי אין עוד דרך להשיב את השלום לביתם של הצדדים, ואין מנוס מגירושין. אולם יש לקוות כי בכלל בתי ישראל, בנקודת הבחירה, כאשר מתגלע סכסוך או ריחוק בין אשה לבעלה, בשלב שעדיין ניתן עוד לקבל החלטה לשמור על קיומו של בית, או להתייאש ולפרקו, ייקחו אנשים בחשבון גם את ההיבט הכלכלי של פירוק הבית, ויעשו מאמץ נוסף לשמור על הקיים, ולהשיב את השלום אל ביתם.

 

פסה"ד ניתן לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ל' בניסן התשפ"ב (01.05.2022).

הרב מאיר כהנא – אב"ד               הרב שלמה צרור                        הרב דניאל גודיס

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה