יב.ג. השעיית יחסי עבודה בעקבות כורח רחב היקף (מכת מדינה)

בפוסקים מצאנו מחלוקת בנוגע למקרים בהם הפסקת העבודה התרחשה עקב כורח רחב היקף, כגון מלחמה, בצורת, מגיפה או רעידת אדמה. במצב זה, המכונה גם "מכת מדינה", נחלקו הפוסקים אם המעסיק חייב לשלם לעובדים את שכרם גם בעבור התקופה בה לא עבדו.

יש מן הפוסקים הסבורים כי ב"מכת מדינה" אין להטיל כל אחריות על העובד. שהרי הוא רוצה ומוכן למלא את חלקו אם רק יתאפשר לו, וממילא החוזה שנכרת בין הצדדים עומד בעינו ומחייב את המעסיק לעמוד בחלקו ולשלם לעובד את שכרו^[1].

מעניין לציין כי הנימוק אותו מביאים הפוסקים להלכה זו אינו נימוק חברתי של הגנה על העובד, אלא נימוק אמוני שהגזרה נחתה על המעסיק ולא על העובד. לפי פוסקים אלו, האמונה שיש בורא לעולם, והוא זה שיצר את הכורח שנכפה על כולם בשווה, אמורה להוביל למסקנה שמדובר בגזירה משמיים שניחתה על ראשו של המעסיק ולכן עליו לספוג את הנזק שנגרם לכולם^[2].

לעומת זאת, פוסקים רבים סוברים כי אין תשלום שכר ללא עבודה, ולפיכך אין מקום להבחין בין אונס פרטי לאונס כללי, ואין לחייב את בעל הבית בתשלום שכרו של העובד גם במקרה של "מכת מדינה"[3]. הלכה למעשה נראה שיש לאמץ את הצעתו של החתם סופר^[4], במקרה שאירע בקהילתו בזמן מלחמות נפוליאון, להגיע להסכמה ולפשרה ולחלוק את ההפסד בין העובד לבין המעביד[5].

ראוי לציין כי ה'חתם סופר' כמעסיק, החמיר על עצמו ושילם לעובדיו את כל שכרם, וכפי שכתב על עצמו:

דין תורה לא ידעתי, ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם בלי נכוי פרוטה. ואתם תִבצעוּ הדין על דרך הפשר לשלם החצי ויפסיד המלמד החצי.

משמעות העובדה שמדובר בפשרה, היא שיש לבחון בכל מקרה לגופו מהו מצבו הכלכלי של המעסיק לעומת מצבו של העובד. במקרים רבים למעסיק יש אורך נשימה כלכלי ארוך יותר מהעובד, אולם אין הדבר נכון תמיד. לעיתים המעסיק הוא אדם פרטי בעל הכנסה מצומצמת ולפועל או לקבלן יש יכולות כלכליות טובות יותר[6].

יש לציין כי התשלום הוא פיצוי על ההפסד שנגרם לעובד, ולפיכך אין חובה לשלם לעובד שכר מלא כאילו עבד, שכן סוף סוף הוא נהנה מימי חופשה ויש לשלם לו רק שכר חלקי המוגדר בהלכה כ"פועל בטל" (להגדרת שכר זה ראו בפרק זה סעיף ‎ז). למותר לציין כי אם לעובד עומדת הזכות לצאת לחופשה בתשלום, הוא רשאי לעשות כן על חשבון הזמן שבו הוא מנוע מעבודה בשל הכורח, ואין לנכות משכרו מאומה.

כמו כן, יש לנכות מהשכר את ההוצאות השוטפות שנחסכו לעובד בכך שנשאר בבית ולא יצא לעבודתו, אך אין לנכות מהשכר הוצאות קבועות. לדוגמה, בגן ילדים שהושבת בשל "מכת מדינה" יש לנכות משכר הגננת את עלות המזון שנחסך, את עלות החשמל וכן את עלות הטיפול בילדה של הגננת שנחסכה בגלל שהגננת לא יצאה לעבודתה, אך אין לנכות הוצאות שלא נחסכו כגון דמי שכירות הגן והביטוחים הנדרשים.^[7]