הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה

חישוב דמי מדור בדירה שבבעלות האם, ונסיון לערער במסוה של בקשת הבהרה / בית הדין הגדול 1241751/6

הרב דוד לאו ( בית הדין הרבני הגדול)
אדם ניסה לערער על פסק של בית הדין הגדול במסוה של בקשת הבהרה. בית הדין הבהיר לו שבקשת הבהרה אין בה כדי לערער, וגם הסביר בקצרה את דרך חישוב דמי מדור.

ב"ה

תיק 1241751/6

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא

המבקש:          פלוני   (ע"י ב"כ טו"ר יואל בן שושן)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד חנה אייזיק וטו"ר ישראל צבי בורוכוב)

הנדון: חובת האב במדור ילדיו בדירה שבבעלות האם; דרך חישובה ושיעורה לפי נורמות המגורים בזמננו ולא לפי אלה שבזמן חז"ל – 'ארבע אמות'

החלטה

לפני בית הדין 'בקשה להבהרה' בשאלת חיוב המדור של האב.

ראשית יש לציין כי אין ערעורים על החלטות בית הדין הגדול, אין מקום להגשת 'ערעור על פסיקה בערעור' במסווה של 'בקשת הבהרה' וכן אין מקום להגיש ערעור כ'תיקון טעות קולמוס שנפלה כשגגה לפני השליט'.

מלבד שאין ערעור על פסק דין בערעור, השגותיו של המערער על פסק הדין אין בהם אלא להצביע על שהמשיג לא השיג את דברי בית הדין, ואם 'נפלה טעות קולמוס' או כמה 'טעויות קולמוס' הרי הן מצויות לרוב ב'ערעור' שהוגש על פסק הדין שבערעור.

משום כך לא היה מקום להבהיר ולהשיב על בקשת ההבהרה כלל, אך כדי שלא ידמה בנפשו כי אין ביד בית הדין להשיב, ניתן כמה דוגמאות מתחילת דבריו בלבד לחוסר ההבנה הבסיסי של המשיג וקוצר דעתו.

נצטט תחילה את שנאמר בפסק הדין בעמוד 9 שעליו התבקשה ההבהרה:

יישום הדברים

הוזקקנו להקדמות דלעיל ולביאור השלכותיהן להלן משום שהן נוגעות גם לשאלות העקרוניות, לאו דווקא לנדון שלפנינו, ובייחוד על רקע טענות שנשמעו לאחרונה כביכול דמי המזונות המקובלים בבתי הדין (אף כמינימום) מופרזים הם. נבאר אפוא את היוצא מדברינו דלעיל:

א.       ילד הגר בבית אימו – אף אם אין מגוריו מטילים על האם הוצאות של שכר דירה, היינו אף אם הדירה בבעלותה, ואף אם לא הוציאה הוצאה יתרה לקניית הדירה כדי שזו תכיל גם את הילד ירשה דירה – זכותה לדרוש מהאב החייב במדור הילד דמי שכירות בעבור חלקו היחסי של הילד.

על בסיס עיקרון הלכתי זה מקובלת כיום בבתי הדין ובבתי המשפט שומת דמי מדור המעמידה את חלקם של הילדים – המוטל על האב – על כשלושים אחוזים מעלות שכירותה של הדירה כשמדובר בילד אחד וחלק גדול יותר כשמדובר ביותר מילד אחד. כך כאמור אף אם אין האם נזקקת לשכור דירה אלא גרה בדירה שבבעלותה וכל שכן כשאכן נזקקת היא לכך, שכן המפורסמות אינן צריכות ראיה והכול יודעים שבדרך כלל כשמתווספים למשפחה ילדים נזקקת המשפחה לדירה גדולה יותר שעלות שכירותה גדולה יותר.

נוסיף בעניין זה כי במובן מסוים מדובר בהקלת הנטל מעל האב בהשוואה לאמור בתשובת הר"י מיגאש שהובאה לעיל, שבה נקט הר"י מיגאש כדבר פשוט בעלות מדור הבת הוא מחצית מעלות שכירות הדירה שבה גרות האם והבת, אף שמדובר בבת אחת בלבד. אכן אפשר שנורמות החיים בזמננו, השונות משהיו בזמן הראשונים, עשויות להשפיע על חישוב חלקם של הילדים במדור. ואפשר גם שהנוהג מביא בחשבון שאכן יש שהאם שוכרת דירה יקרה יותר משיקוליה שלה ולאו דווקא מחמת צורכי הילדים (וכנ"ל), ועל כן נקבעה השתתפות מופחתת של האב בבחינת 'פשרה' או 'דין כעין פשרה' שתכליתם לחסוך התדיינות בשאלה אם אכן עלות השכירות וגודל הדירה סבירים הם ולהותיר התדיינות זו רק למקרי קיצון. ועל כל פנים נראה שכל עוד אין טענה כי עלויות השכירות חריגות הן – לא יוכל האב לטעון כי על האם להוכיח שאכן חלקו של הילד או תוספת העלות הנגזרת ממגורי הילד עם האם הם כמקובל. זאת משום שאי אפשר לחשב את חלקו של הילד בכל מקרה לגופו באופן מדויק, אומנם המוציא מחברו עליו הראיה אבל בדבר שאי אפשר לעמוד עליו רשאי בית הדין לפסוק 'דין כעין פשרה' (חושן משפט סימן יב סעיף ה), ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב'פשרה' שלכאורה מטיבה עם האב (לפי היוצא מדברי הר"י מיגאש וכנ"ל), שאינו יכול להלין עליה, עוד יש לדון שחיובו של האב בחלק יחסי זה – ללא צורך בהוכחה – יכול להתבסס אף על 'מנהג המדינה', ואין כאן מקום להאריך.

מכל האמור פשוט ובסיסי שדמי מדור בעבור ילד אחד כמעט בכל מקום בארץ לא יפחתו מ־1,000–1,500 ש"ח. ומאותם טעמים יש לקבוע גם כי השתת 30% מהוצאות החשמל, הגז, המים והארנונה בדירה שבה גרה האם עם הילד על אבי הילד – סבירה ומוצדקת היא כל עוד לא מדובר בהוצאות מופרזות.

המערער ביקש את הפחתת סכום המדור, לאור גילוי דברי הנאמן שכתב:

הנושה מתגוררת בדירה אחת בבעלותה, ולכן אינה נשואת בתשלומי שכירות. על פי התדפיסים שהועברו החייבת נושאת בתשלומי משכנתא בסך 1,500 ש"ח לחודש בערך.

לדבריו נמצא שהמשיבה הטעתה את בית הדין וכן את המערער שחתם על ההסכם לפי הוצאות מדור רגיל בעוד 'האמת היא', כפי ש'גילה' הנאמן, שהוצאות המדור הן קטנות בהרבה ועומדות על 1,500 ש"ח בלבד. לכן לטענתו יש לבצע הפחתה של המדור מ־800 ש"ח ל־450 ש"ח (30% מ־1,500) ולהשיב לו את הפרש החיוב מתחילת התשלומים.

וכמה טעויות טעה או ניסה להטעות את בית הדין בדבריו:

בהסכם הגירושין נכתב שהאישה משלמת את חוב המשכנתה, וגובה חוב המשכנתה היה ידוע לצדדים. איש לא העלה בדעתו שחיוב 'מדור' אמור להיות שליש מהוצאות חוב המשכנתה החודשיות שמשלם המשכיר או האישה: אדם שקנה דירה ומשלם עליה חוב משכנתה ומשכירה, לא יוכל לומר לו שוכר הדירה שאין הוא יכול לגבות יותר דמי שכירות מדמי המשכנתה.

גם לגבי אישה – אם הנותנת מדור לבת האב קבע בית הדין:

ילד הגר בבית אימו – אף אם אין מגוריו מטילים על האם הוצאות של שכר דירה, היינו אף אם הדירה בבעלותה, ואף אם לא הוציאה הוצאה יתרה לקניית הדירה כדי שזו תכיל גם את הילד, ירשה דירה – זכותה לדרוש מהאב החייב במדור הילד דמי שכירות בעבור חלקו היחסי של הילד.

שליש דמי שכירות של דירה מינימלית הרי הם גבוהים יותר מ־800 ש"ח גם אם דמי המשכנתה נמוכים מדמי השכירות. במקרה שלפנינו מדובר באישה שקנתה את הדירה שגרו בה לצורכה ולצורך הבת, כאשר מטבע הדברים גם לבת חשוב היה המשך מגוריה דווקא בדירה זו שבה הורגלה. וודאי שכשהאם מספקת לבת את המדור שהיה מוטל על האב לספק לה, הרי שהאב חייב לשלם לה את דמי המדור כפי שווי שכירות הדירה הזו או דירה מינימלית אחרת.

'חידוש נפלא' נוסף חידש המשיג לגבי גודל הבית שאדם חייב לאשתו ולבתו. אך גם כאן נפלו כמה 'טעויות קולמוס'. לטענתו די להן בבית של ארבע אמות כמבואר בגמרא בבבא בתרא, ועוד 'בנדיבות ליבו' הוסיף להן עוד אמה לבית הכיסא, וכך חישב שדי בתשלום יחסי של חמישה מטרים רבועים מתוך דירה של מאה מטרים רבועים ובסך הכול כ־75 ש"ח מתוך 1,500 ש"ח. מי שישכן אדם בבית בגודל המוצע (או יתפנה בבית הכיסא של אמה) יוזמן לתכנון פתרון למצוקת הדיור בארץ, ולחילופין יזכה להתנגדות של אגודת צער בעלי חיים. מעבר לכך: הרי ארבע אמות אינן ארבעה מטרים אלא רק כמחצית מזה, שהרי אמה ב'שיעור חזון איש' היא כשישים סנטימטרים בלבד – ולשיטתו של המשיג כיוון שכאן האם היא 'המוציא מחברו' די היה לו לתת לאם ולבת באמה 'בשיעור הגר"ח נאה'. וכי תימא דלקולא טעה ו'פורתא לא דק', אולם מה לעשות שארבע אמות שבגמרא הן ארבע אמות על ארבע אמות שהן (ל'שיעור חזון איש') כ־2.4 מטר על 2.4 מטר שהם חדר של קרוב לשישה מטרים רבועים, לפני שהוספנו את בית הכיסא שלידו. גודלו של הבית המוזכר בבבא בתרא מתבסס על כך ששאר השימושים כמו בית הכיסא מטבח אחסון ועוד היו נעשים בחצר (המשותפת או הפרטית) שליד הבית, אבל כיום שכל השימושים חייבים להיכלל בתוך שטח הבית הרי שחישוב של חדר בגודל זה בתוספת אמבטיה, שירותים, מטבח ואחסנה הן יחידת דיור העולה בהרבה על הגודל שהציע. המבקר בשרידי בתים מתקופת התנאים והאמוראים ימצא שגם בימים ההם היה מדובר בבית מינימלי, וכיום מי שינסה למצוא דירת חדר בגודל זה – לא ימצאנה כלל. 

כאן עבר המשיג להשיג על דברי פסק הדין לגופו וביסס את 'בקשתו' על הטענה שבית הדין טעה בפסק דינו כשקבע שגם כשיש לאישה דירה בבעלותה אין זה פוטר את האיש מתשלומי מדור.

השגתו על דברי בית הדין מדברי הר"י מיגאש אינה מובנת כלל. בית הדין הביא מדברי הר"י מיגאש רק את החובה לדאוג למדור הטוב ביותר בנוסף למזונות, ואת קביעתו ביסס על הר"י מיגאש שכתב שדין 'הבת אצל אמה' מחייב לשכן אותה עם האם למרות יכולתה להמשיך לחיות עם אחיותיה כמו שהיה לפני פטירת האב. וכדברי בית הדין:

הרי לנו שפשוט לו לר"י מיגאש שחובת יורשי האב לזון את בתו מנכסי הירושה כוללת את חובת המדור. ולא זו אף זו: חובה זו צופנת בחובה את חובת התשלום בעבור המדור הטוב והראוי לבת מכוח הכלל "הבת אצל אמה" ואין אפשרות להיפטר ממנה בהצעה מגורים במקום אחר.

אף שבית הדין הגדול לא הוכיח משם את חיובו לשלם לאם כשיש לה דירה משל עצמה, מכל מקום חילוקו של המשיג בין מי ששוכרת דירה עם בתה, כדינו של הר"י מיגאש, לבין מי שיש לה דירה משל עצמה (ושמשלמת עליה חוב משכנתה) גם הוא אינו נכון למקרה זה, שהרי בהסכם הגירושין רכשה האם את חלקו של האב בדירה, ואין חילוק בין מי ששוכרת דירה עבורה ובעבור בתה לבין מי שרוכשת דירה בעבורה ובעבור בתה. ואגב: גם במקרה של הר"י מיגאש ברור היה שהאם הייתה בכל מקרה חייבת לשכור או לרכוש דירה לעצמה, ובדברי הר"י מיגאש לא מוזכר שתשלום המדור לבת יחול רק אם הדירה ששוכרת האם צריכה להיות גדולה יותר בשביל הבת, אלא פשוט שגם אם מדובר בדירה מינימלית לשתיהן החיוב קיים. לא זו אף זו: גם כאשר יש לאם דירה משל עצמה יש לומר שחייבים לשלם לה דמי שכירות כמו שהובא בפסק בית הדין שכאשר האם מניקה את ילדיה – ילדי האב זכאית לשכר אף שמסתבר שעושה זאת בשמחה ולא מוזכר שהדבר מותנה בהוצאות שיש לה על כך. כך גם מי שנותנת לילדיו מדור – מקום בדירתה, ולא משכירה את המקום לדיירת משנה אחרת – זכאית לשכר מהאב. מיותר להוסיף כי גם לו היינו דנים כאן מדין נהנה כדין 'הדר בחצר חברו', הרי שאין ספק שכאשר מראש בעל הדירה תובע את שכר המדור, ובפרט כאשר יש לו 'שחרוריתא דאשייתא' הרי שהוא זכאי לדמי שכירות כמבואר בחושן משפט.

כאמור, הגבנו רק על תחילת דבריה של בקשת ההבהרה, ואין בית הדין מוצא מקום להמשיך 'כי רוכלא' להגיב על המשך דברי ה'ערעור על ערעור' ועל השגות המשיג שאינן השגות.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ט"ו באדר א' התשפ"ב (16.2.2022).

הרב דוד ברוך לאו – נשיא

 

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה