הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה

חלוקת דירה שלא ע"פ הרישום בטאבו עקב אומדן / בית הדין הגדול 1213613/2

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב מיכאל עמוס ( בית הדין הרבני הגדול)
לבני זוג היו שתי דירות, אחת שנרכשה אחרי שהאשה קיבלה ירושה, וגם נרשמה על שמה. בית הדין קבע שהיא תשאר בידי האשה, למרות שגם הבעל סייע בשיפוצה. ובית הדין הגדול אישר זאת. הדירה השניה היתה דירת מגוריהם של בני הזוג. נבנתה על קרקע שהיתה שייכת לאשה עוד לפני הנישואין, ונרשמה בשני שליש לטובת האשה ושליש לבעל. בית הדין האזורי קבע שאומדן הדעת מלמד שגם היא נבנתה מכספי הירושה וכולה לאשה. בית הדין הגדול קבע שאי אפשר להוציא מיד המוחזק ע"פ אומדן, ושהרישום בטאבו הוא מוחזקות.

ב"ה

תיק 1213613/2

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא, הרב מיכאל עמוס

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד איימי בכור־בוני)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ משה פרדס ועו"ד חגית בוקסנבאום)

הנדון: רישום נכס והשקעה בו כמוכיחים וכיוצרים בעלות נוכח הסברים חלופיים למגמתם

פסק דין

הערעור שלפנינו נסוב על שני נכסים שנצברו במהלך נישואי בני הזוג ובית הדין האזורי קבע שהם שייכים באופן בלעדי לאישה.

א.   הדירה בחיפה הרשומה על שם האישה

בעניין דירה זו כתב בית הדין קמא:

אין חולק שהדירה בחיפה נרכשה מייד לאחר קבלת הירושה של אם האישה ונרשמה על שם האישה. האיש טוען שהוא זכאי למחצית מהדירה היות שהכסף עבר, לדבריו, דרך החשבון המשותף. הוא גם ביצע כמה עבודות בדירה, כגון צביעה והתקנת המזגן, ודמי השכירות הופקדו בחשבון המשותף.

בית הדין דוחה את הדברים. כספי הירושה מוחרגים מאיזון הנכסים, אין ספק שהכסף של הירושה עבר בחשבון כ'תחנה זמנית', והראיה שמייד נקנתה הדירה ונרשמה על שם האישה בלבד. הרי שסופו מעיד על תחילתו שלא הייתה כלל כוונת שיתוף.

שווי הדירה היה הרבה מתחת לסכום הירושה וודאי שכספי הירושה הם ששימשו לקניית הדירה. העבודות שנערכו לאחר מכן בדירה היו תחזוקה בסיסית בלבד, וגם העברת דמי השכירות לחשבון המשותף אינה מעידה על דבר, במיוחד שלאישה אין חשבון משלה, וכך לא הייתה כל ברירה אחרת.

לסיכום: הדירה בחיפה – כולה של האישה.

בית דיננו לא מוצא כל טעות לא בהלכה לא בחוק ולא בשיקול הדעת בעניינה של הדירה בחיפה.

הוכח שהדירה הנ"ל נקנתה מכספי ירושה שקיבלה האישה, והיא רשומה על שם האישה. לכן אין מקום לערעור על החלטת בית הדין קמא שהדירה שייכת לאישה. מעשים של צביעה, תיקונים קלים, התקנת מזגן וכדומה – לא די בהם כדי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית: אין הם 'דבר מה נוסף' שדי בו לשם כך אפילו כשמדובר בדירת מגורים, וקל וחומר בדירה שאינה דירת המגורים של הצדדים, ואין בהם כדי לשנות את הסטטוס של הדירה.

גם הנאת בני הזוג במשך שנים משכר הדירה אין בה כדי לשנות את הסטטוס של הדירה. אכילת פירות של רכוש בין של הבעל או של האישה אינה משנה את הבעלות של הנכס. על פי ההלכה (מעיקר הדין ובלי להיכנס עתה למשמעויות ההלכתיות של הוראות החוק בעניין) נכסי מלוג שייכים לאישה והבעל אוכל את פירותיהם, וברי כי 'אכילת' הבעל את הפירות, וודאי כשזו עצמה משמשת לרווחת המשפחה כולה, לא משנה את מעמדם. לא זו בלבד אלא שאכילת פירות זו – מעיקר הדין מונעת מהבעל לתבוע בחזרה אפילו את החזר הוצאותיו על נכסי האישה "המוציא הוצאות על נכסי אשתו – מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

אף בהיבט החוקי, בהתעלם מזכות אכילת הפירות ההלכתית, וכן גם בנוגע למקרה ההפוך שבו אוכלת אישה מנכסי בעלה, ברור שאין אכילת פירותיהם של נכסים משותפים בשעה שבני הזוג חיים יחד מלמדת על כוונת לשתף זה את זה בגוף הנכס, שכן זו דרכם של חיים משותפים, שכל אחד מבני המשפחה – בני הזוג ואף ילדיהם הגרים עימם (שוודאי אינם זכאים לחלק מגוף נכסי הוריהם, ואף אין אחד מהם זכאי לחלק בנכסי אחיו) – נהנים יחדיו מנכסי כולם.

ולא זו בלבד אלא שאף בהיבט זה אכילת הפירות לא רק שאינה מלמדת על כוונת שיתוף ואינה יוצרת קניין כלשהו, אלא שהיא גם מחזקת את הקביעה כי ההשקעה – במקרה זה השקעתו של הבעל בנכס – אינה מעידה על כוונה כזו, שכן ברור הוא שהבעל היה נכון להשקיע מאונו והונו בתחזוקת הנכס שהוא נהנה ממנו ובשיפוצים קלים בו – לאו דווקא משום שהייתה כוונה מצד האישה לשתף אותו בנכס, אלא משום שהשקעה זו תביא לתנובת פירות רבים יותר שהייתה אינטרס של הבעל, גם כן, בעת הנישואין, אף ללא שיהיה לו חלק בנכס עצמו, משום שבפועל אכל מפירות הנכס.

אשר על כן בית הדין דוחה את הערעור בעניין הדירה בחיפה.

ב.   בית הצדדים ב[ג']

הבית ב[ג'] שימש למגורי הצדדים לאורך שנות נישואיהם והוא אף רשום בחלקו על שם הבעל, אף על פי כן טענה האישה – וכך פסק בית הדין האזורי – כי הדירה כולה שלה היא.

עם זאת בית הדין קמא עצמו הכיר כי אין הכרעה זו פשוטה, ואת דבריו בעניין זה פתח בקביעה "עניינו של הבית ב[ג'] מורכב יותר". קביעה זו הורחבה ובוארה כך:

ראשית עומד לפנינו רישום של הבית בחלקים שאינם שווים: שני הצדדים מבקשים לסטות מהרישום, האישה מבקשת להעביר את כל הבית על שמה והאיש מבקש לקבל מחצית מהבית, ולא שליש כפי שרשום כעת.

האישה מצביעה על שבאופן עקבי היא הביאה את המגרש מלפני הנישואין וכן מימנה בכספים מירושות את בניית הבית בשלב הראשון בשנים 1999–2001, והקומה השנייה ב־2007–2008.

האיש טוען שהוא היה מעורב בכל שלב והכניס כספים מצידו, וקופות גמל או הלוואות שלקח שימשו לצורכי הבנייה [...]

בהמשך הדברים פירט בית הדין את ההבדלים בין גרסאות הצדדים בהיבט העובדתי וקבע כי במישור העובדתי "אף אם יש אמת בחלק מדברי האיש, הרי שזו אמת חלקית בלבד ובמכלול העניינים הכף נוטה לטובת האישה".

על דרך כלל אין בית דיננו נוטה להתערב בקביעות העובדתיות של בית דין קמא ובהערכתו לגבי מהימנותן של גרסאות, ועל כן נדון בדברים מתוך נקודת הנחה המאמצת קביעה זו. עם זאת ככל שקביעה זו אף לשיטת בית דין קמא אכן אינה מבוססת על ראיות מוחלטות אלא על אומדן והערכת מהימנותן של גרסאות לא נוכל לייחס לקביעותיו של בית דין קמא יותר על מה שיש בהן: יהיה עלינו לראות את ה'עובדות' כפי שהן, היינו כאומדנות בלבד, ולבחון אם הלכתית יכולות הן, בהיותן אומדנות בלבד, לשמש בסיס היכול לשאת על גביו את המסקנות ההלכתיות והמשפטיות שהסיק בית דין קמא.

תוצאותיה של קביעתו האמורה של בית דין קמא, כפי שעולה מסיכום עמדות הצדדים ומאימוץ עמדת האישה, הן:

המגרש הועבר אל האישה בשנת 1996 (לפני נישואי הצדדים, בניגוד לעמדת האיש); את בניית השלד הראשוני מימנה האישה מכספים שקיבלה מירושה, ממתנה שקיבלה מאביה ומכספי חסכונותיה; הלוואת המשכנתה של כ־100,000 ש"ח שנלקחה ב־1999 לא הייתה נצרכת כלל לבניית הבית ונלקחה לשם ניצול זכויות; הלוואת המשכנתה הנוספת שנלקחה לצורך בניית הקומה הראשונה ב־2001 בסך 270,000 נפרעה כעבור שנה מיום לקיחתה מפיצויים שקיבלה האישה מירושת אימה.

בית הדין אימץ את עמדת האישה לא רק בנוגע לעובדות היבשות בדבר מימון הבנייה, אלא גם בנוגע לפרשנות הרישום:

הבעלות בבית רשומה על שם הצדדים אם כי לא בחלקים שווים – שליש רשום על שם הבעל ושני שלישים על שם האישה. האישה גרסה כי רישום השליש נעשה לצורך קבלת המשכנתה ושלא מתוך כוונה לתת את הבעלות לבעל (בשליש זה), לגרסתה אף בנוגע למידת הצורך הרישום כאמור רומתה בידי האיש שכן למעשה אפשר היה לקבל את הלוואת המשכנתה אף ללא רישום זה. בהקשר לטענה זו ציין בית הדין כי אף אם נניח שהיה צורך ברישום חלק מהנכס על שם הבעל לצורכי המשכנתה, הדעת נותנת שלא נדרש לשם כך אלא רישום 12% מן הנכס על שמו, שכן בערכי הנכס דאז היה שיעור זה מחצית מגובה המשכנתה. כן ציין בית הדין: "בנוסף, ככל שהמשכנתה שולמה בתוך זמן קצר ברור שהיה זה רישום לצורך המשכנתה בלבד."

אכן, גם לאחר קבלת גרסתה זו של האישה נדרש בית הדין לברר את השלכת הדברים על קביעת הבעלות, למרות הרישום. בפתח הדברים ציין בית הדין:

אף שהצדדים הסכימו שהרישום אינו מחייב במקרה דנן, וכל אחד מהם תבע לקבוע את הבעלות מעבר לחלקו לפי הרישום, ואם כך לדבריהם אין הרישום מחייב.

אולם בית הדין חפץ להעמיד את התשתית ההלכתית להכרעה מעין זו שחלוקת הרכוש תהיה במקרה זה מבוססת על פי מקורות המימון ובניגוד לרישום בטאבו.

ולגופו של עניין כתב בית הדין:

הגדרת בעלות רכוש משותף על פי הרישום או על פי המימון מעסיקה את בתי הדין הרבניים זה שנות דור [...]

שורש הדבר נעוץ במחלוקת ראשונים בתשובותיהם (רא"ש צו, ד ורשב"א א, תתקנז) אם רישום נכסים שעורך הבעל על שם האישה מהווה העברת בעלות (שיטת הרא"ש) או שמא הדבר נעשה רק למראית עין (שיטת הרשב"א), יש מהאחרונים (ראה נתיבות המשפט סב, ז; הגרי"ש אלישיב זצ"ל, פד"ר ו עמ' 263) שסברו שאין מחלוקת בין הראשונים והעמידו דבריהם באוקימתות שונות.

נתפשט המנהג בבתי הדין כדעת הרא"ש (המובא ברמ"א חושן משפט סב, א), דהיינו לצאת מתוך הנחה שהרישום הוא קביעת הבעלות, אם מצד ההוכחה שבדבר ואם מצד עצם הפיכת הרישום למעשה קניין, כסיטומתא וכדומה.

על אף זאת הייתה דעתם של כמה מגדולי הדיינים כשיטת הרשב"א, שגם הובאה להלכה ברמ"א (דרכי משה אבן העזר פו) והוסכמה על ידי הש"ך (סב, ז), שרישום שנעשה על ידי בעל על שם אשתו הוא רישום פיקטיבי ולמעשה הבעלות הייתה ונותרה על שם מי שמימן את הדירה ולא על פי הרישום.

כשיטת ביניים נוקטים רבים על פי דברי בעל ערוך השולחן שיש לבחון כל מקרה לגופו ולפי עניינו [...] דהיינו: באופן עקרוני הרישום קובע, אולם הדבר דורש עיון בכל מקרה ובחינה אם יש סיבות לרישום זה והאם ניתן לקבוע בעקבות כך שהרישום לא יקבע.

כך כתב הגר"ש שפירא זצ"ל (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק טז עמוד 217):

עוד נראה: כיון שנוהגים היום לכתוב דירה על שם שני בני הזוג, אפילו אם אחד נתן את כל הכסף, אין ראיה ממה שרושמים הדירה על שם שניהם שנותן חצי מתנה. זאת משום שכותבין כן מפני המנהג, ואין כוונה לתת מתנה [...]

כך קבעו בדעת הרוב דייני בית הגדול (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יז עמוד 323–324):

הראשון לציון הגר"א בקשי דורון זצ"ל:

[...] בפנינו ערעור הבעל על החלטת בית הדין האזורי שקבע שדירת המגורים בצור שלום הרשומה על שם האשה, יישאר לאשה. הבעל טוען ששלם עבור הדירה והיה שותף ברכישתה, והנכס נרשם על שם האשה, משום שרק בדרך זו היה אפשר לקבל משכנתה, מאחר והוא קבל כבר משכנתה, בית הדין האזורי אשר העובדה שאכן אומדנא דמוכח הוא שהבעל השתתף בממון הרכישה ואשר אכן לא יכול לקבל משכנתה אם הדירה היתה רשומה על שם הבעל, ואף על פי כן פסק יש לראות את רשום הדירה על שם האשה כמתנה מצד הבעל.

ונראה שיש לקבל הערעור שאף על פי שהדירה רשומה על שם האשה, אין ברשום בכדי להקנות לה את חלקו ששלם עליו, במקום שיש אומדנא דמוכח שלא נתכוון להקנותה, כמבואר בתשובות הרשב"א חלק א תתקנ"ז. כפי שהביא בדעת המיעוט. ועל כן יש לקבל הערעור.

אליו הצטרף, ייבדל לחיים ארוכים, הגר"ש דיכובסקי שליט"א:

בית הדין האזורי בפסק הדין המקורי קבע שדירת המגורים בצור שלום הרשומה על שם האשה, תישאר לה. וזאת, למרות הקביעה העובדתית של בית הדין הנ"ל כי הבעל שילם מחצית ממחיר הדירה, ולמרות שהוברר כי הדירה נרשמה על שם האשה, משום שהבעל לא היה זכאי לקבל משכנתה [...]

אין זו דעתנו. כבר יסדו לנו הפוסקים (עיין ערוך השולחן ועוד) כי רישום בטאבו אינו מהוה קנין כאשר ישנה אומדנא ברורה שנעשה לכבוד או מטעמים אחרים [...] יצוין כי חוק יחסי ממון בין בני זוג וכן הלכת השיתוף לפי המשפט האזרחי, יעניקו לבעל את מחצית הדירה בכל מקרה [...]

במקרה דנן, ברור שהכסף לקרקע ולבית ב[ג'], מקורו בכספי האישה אשר אינם נמצאים בחלוקת הרכוש הבית אכן נרשם בתחילה על שמה במלואו.

אומנם בשלב מסוים היא רשמה שלושים אחוזים מהבית גם על שם האיש, אך הדבר ברור שזה נעשה לצורך משכנתה, שנצרכה לתקופה קצרה עד להעברת כספים מטעם האישה ושולמה במלואה לאחר זמן קצר, והראיה שההעברה נעשתה רק על שליש מהבית ולא חצי־חצי כמקובל, מכאן שהדבר נעשה לצורך מסוים ולפי צורך זה נקבע שיעור ההעברה.

יותר מכך: האישה טענה כי במכתב שמצאה לאחר הגירושין נאמר שדי ברישום מחצית המשכנתה, דהיינו כ־12%, על שם הבעל, ולא היה צורך כלל ברישום שליש על שמו. הבעל רימה אותה ואמר שצריך לרשום שליש על שמו, ומתוך שהוא ניהל את כל העניינים הכספיים היא האמינה לו ולכן הסכימה לרשום שליש על שמו.

מאידך גיסא, האיש טוען שהאישה ידעה שאין צורך ברישום על שליש, ובעצם הרישום היה אמור להיות חצי־חצי ומתוך שיתוף מלא והוא עוד מוסיף לטעון שהיא שרימתה אותו ורשמה על שליש בלבד!

לאור ספקות גדולים באמינותו בתחומים רבים, הן כלפי האישה והן כלפי בית הדין דנן, כפי שכבר הוזכר לעיל, בית הדין סבור שטענות אלו שהאישה רימתה אותו והוא הצד 'התמים' בעניין – מופרכות. ואילו טענתה שהוא לא העביר לה את המידע המלא והברור היא המסתברת. ואין אנו מכריעים בזה רק על סמך אומדנה כי אם על בסיס כל הנתונים שהובאו לעיל, שהרי מעבר לכל האמור ברור שהמשכנתה הזאת שולמה עד תום בתוך שנה כאשר הגיעו לאישה כספי הירושה.

האישה טענה לפנינו שהיא פנתה אל האיש כמה וכמה פעמים לבטל את רישומו על שלושים אחוזים מאחר שהמשכנתה נפרעה, אך הוא לא הסכים, והיא לא רצתה 'לעשות מלחמה' על כך ולפגוע בשלום הבית.

בית הדין התרשם שניכרים דברי אמת, ולכן אין לקבל את דברי האיש שמהעובדה שהרישום נשאר לכל אורך השנים משמע שהייתה הסכמה של האישה ששלושים אחוזים הם שלו.

על כן בית הדין קובע שרישום הבית כפי שהוא לפנינו הוא בוודאי רישום שנעשה אך ורק לצורך קבלת המשכנתה בשעתה ואין בו בכדי לשנות את תמונת הבעלות הברורה.

לאחר מסקנתו זו של בית הדין האזורי שגרס כי הרישום אינו ראיה במקרה זה וכי מן הדין שייך הבית לאישה שכן נבנה מכספה, בעיקר, ועל מגרש שהיה בבעלותה לפני הנישואין, עמד בית הדין גם על משמעותה של השקעתו של הבעל בבית בשלב מאוחר יותר, שבה הודתה האישה, וכך כתב:

האישה הסכימה לשלם לו 210,000 ש"ח, מחצית מהקרנות שהוא הוציא לשיפוץ הבית בשנת 2017. אומנם על פי ההלכה כלל לא ברור שמגיע לו סכום שכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא, ואפשר שאם הייתה יודעת הלכה זו לא הייתה מסכימה לכך, וקרוב לוודאי שגם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג לא מגיע לבעל החזר מחצית ההשקעות בבית בשנים שקדמו למועד הקרע [...]

לסיכום פרק זה אנו קובעים שהבית ב[ג'] שייך בשלמותו לאישה.

בהנחה שהאישה מעוניינת לסיים את כל הנושאים הכספיים והרכושיים וללא סחבת והמשך הליכים מייגעים, על האישה לשלם לאיש 210,000 ש"ח כפי שהסכימה, אך בכפוף לכך שהאיש ישתף פעולה להעביר את הבית בשלימותו על שם האישה כפי שפסקנו ללא עיכובים. ולכן בשלב זה תניח את הסכום הנ"ל בחשבון נאמנות בידי בא כוחה, והוא יועבר לאיש עם העברת הבית על שמה בתוך שלושים יום.

אלה דברי בית דין קמא בעניינו של הבית ב[ג'], ובעניין זה, בשונה מן האמור בנוגע לדירה בחיפה, סבורים אנו כי שגה בית דין קמא בכמה נקודות:

 א. לעצם ההנחה כי רישום שליש הנכס על שם הבעל נעשה לצורך קבלת המשכנתה:

בית הדין ביסס הנחה זו על התרשמותו מאמינותה של האישה לעומת חוסר אמינותו של הבעל. להתרשמות זו יש משמעות, אבל אין היא בגדר ראיה המאפשרת הוצאת ממון מהמוחזק, לכל היותר יש לה גדר של אומדנה המאפשרת להחזיק ממון, וכולי האי ואולי. את הקביעה מבוססת ההתרשמות העתיק בית הדין אל דברי האישה כי רומתה בידי האיש שכן למעשה אפשר היה לקבל את הלוואת המשכנתה אף ללא רישום זה וצירף לכך את ההנחה שאף אם נדרש רישום בעלות לצורכי ההלוואה די היה ברישום 12% מן הנכס על שם הבעל. לבסוף ציין בית הדין: "ככל שהמשכנתה שולמה בתוך זמן קצר ברור שהיה זה רישום לצורך המשכנתה בלבד."

כל אלה אינן אלא אומדנות נוספות שאין בהן לכאורה כדי להוציא ממון, אך לא רק זאת אלא שלמעשה אין כאן אומדנות העומדות 'במקביל' – כל אחת לעצמה ומחזקות זו את זו, אלא כאלה העומדות לפחות בחלקן 'בשורה' – כל אחת תלויה בחברתה כשאם תישמט האחת תישמטנה או למצער תיחלשנה מאוד גם חברותיה.

אם אפשר לקבל את הלוואת המשכנתה ללא רישום – אין זו סיבה נוספת להניח שהרישום נעשה רק לצורכי המשכנתה, אלא להפך. אכן אפשר ליישב את הדברים בקבלת הטענה כי הבעל רימה את האישה, אבל שוב אין כאן שתי אומדנות מקבילות אלא אחת המצריכה קבלה מלאה של גרסת האישה בשתי נקודות ודחייה מלאה של גרסת הבעל בשתיהן: כדי לקבל את עמדת האישה צריכים אנו לקבוע גם כי אכן רומתה ולכן הסכימה לרשום את הבעלות על שם הבעל כדי שתוכל לקבל את ההלוואה בעוד האמת היא שיכולה הייתה לקבל את ההלוואה ללא רישום זה וגם כי הרצון לקבל את ההלוואה לא הביא אותה להסכים לתת לבעל מתנה (בשל התועלת שתצמח לה מכך) אלא רק להסכים לרישום כוזב על שמו. כדי לפקפק בעמדתה דיינו שנאמר כי ידעה את האמת, היינו את מה שלשיטתה עתה הוא האמת, שאין צורך ברישום כזה (ועל כל פנים לא בשיעור של שליש הנכס) לשם קבלת ההלוואה, וממילא תיפול מאליה בטענה לרישום שנעשה לצורכי משכנתה בלבד, או שנאמר כי אכן רשמה כאמור בשל רצונה בהלוואת המשכנתה אך לא משום שרומתה אלא משום שבאמת היה צורך כזה, ולא מתוך כוונה לרישום שאינו אמת אלא מתוך כוונה לתת לבעל חלק בנכס, אם משום התועלת שהייתה לה מכך, אם משום טיב יחסיהם אז ואם משום שאכן נטל המשכנתה הוטל גם עליו (ואף אם לבסוף נפרעה כולה מכספיה, מכל מקום בעת שניטלה ההלוואה לא בהכרח שהיה ידוע מראש שכך יהיה). ושמא לקיחת המשכנתה הייתה 'טריגר' לרישום חלק מהדירה על שם הבעל אף על פי שלא הביא ישירות כסף למימון הדירה אולם הוא פרנס בכבוד את הבית וכאיזון ושותפות רצתה לרשום חלק מהדירה על שמו.

כך ההנחה שאכן די היה ברישום של 12% אומנם אינה מונעת לקבל את גרסת האישה שרומתה וכו', אך ודאי אינה מחזקת אותה, שהרי אין היא מוכיחה רמאות, והרי אם נניח שלא הייתה תרמית והשאלה היא רק מה הייתה כוונת וסיבת הרישום – רישום שליש בעוד לצורכי המשכנתה די במעט יותר משליש מן השליש מוכיח כי אין מגמתו רק לצורך המשכנתה.

וכך שוב לגבי תשלום המשכנתה בתוך זמן קצר: כלל לא ברור כיצד סבור בית הדין כי התשלום מוכיח שהרישום היה לצורך המשכנתה, עצם פירעון המשכנתה במועד זה או אחר אינו מוכיח מאומה לא לכאן ולא לכאן בנוגע לשאלת הרישום, והותרת הרישום על כנו שנים רבות למרות סילוק המשכנתה זמן קצר לאחריו מוכיחה לכאורה את ההפך. אומנם האישה תירצה את הדברים באומרה כי אכן ביקשה להשיב את הרישום לקדמותו אלא שהבעל התנגד והיא לא חפצה לריב על כך, אולם שוב מדובר בהסבר שלכל היותר מחליש את הסתירה לעמדת האישה, ובשום אופן לא בראיה המחזקת את עמדתה. כמו כן ייתכן שלא הייתה כוונה או ידיעה ברורה שיחזירו את הלוואת המשכנתה אחרי שנה, ייתכן שחשבו לפרוע את הלוואת המשכנתה לאורך שנים, דבר שהיה מתפרש כתשלום של הבעל שהרי הוא הרוויח יותר.

משהראינו לדעת כי העדיפות שנתן בית דין קמא לעמדת האישה אינה אלא אומדנה שאין בה כדי להוציא ממון, נבוא אל המשכו של פסק הדין.

בית הדין קמא אמר כאמור כי "הצדדים הסכימו שהרישום אינו מחייב במקרה דנן, וכל אחד מהם תבע לקבוע את הבעלות מעבר לחלקו לפי הרישום, ואם כך לדבריהם אין הרישום מחייב".

גם כאן מדובר לדעתנו באמירה שיש לדון בה.

 ראשית נאמר כי כידוע, וכפי שהוזכר גם בתוך דברי בית הדין קמא, לשאלה ההלכתית בדבר מעמדו של הרישום שני היבטים: יצירת קניין וראיה לקניין. השאלה העקרונית אם הרישום 'מחייב' או לא – הן במובן האחד והן במובן האחר – היא בראש ובראשונה שאלה הלכתית־משפטית שהצדדים, שאינם בעלי ידע המאפשר להכריע בה כמובן, אינם 'מאן דאמר' לגביה. אכן יכול צד לוותר על זכויות שיש לו מכוחו של רישום, או המוכחות ממנו, ולהקנותן לחברו, אך אמירה כי הרישום אינו מחייב אינה יוצרת קניין. מה שנותר הוא לבחון את הדברים לא במישור העקרוני אלא לגופו של מקרה: אם ייתכן שעובדותיו נופלות בגדרי המקרים שבהם תהיה הקביעה ההלכתית שונה.

בהקשר זה אכן לו היה צד מן הצדדים מאשר בטענותיו כי הרישום שעל שמו נעשה שלא מתוך כוונה להקנות לו אלא מסיבות צדדיות – אפשר שהיה משקל להודאה זו. אך שעה שטען הבעל כי זכאי הוא ליותר מן השליש הרשום על שמו – לא הכילה טענתו שמץ של הודאה כזו אלא כי "קנה" את מחצית הבית בשל השתתפותו בבנייתו, לדבריו, ולשיטתו הרישום של שליש בלבד, במקום מחצית, על שמו, הוא תוצאה של תרמית של האישה. בנוסף לכך טען לזכות במחצית הבית (אף אם לא תתקבל טענתו הקודמת) מכוח כוונת שיתוף שלאחר מכן.

הטענה הראשונה גורסת אולי כי הרישום אינו ראיה, אבל לעניין מעמדו כיוצר קניין אין בה דבר: אין בה אמירה כי רישום אינו יכול ליצור קניין (עניין שבלאו הכי כאמור אין משמעות לעמדתם העקרונית של הצדדים לגביו) ואף לא כי הרישום שנעשה לטובתו לא נעשה מתוך מגמה להקנות לו, אלא כי בנוסף לרישום קנה – או היה אמור לקנות – חלק נוסף מהנכס.

הטענה השנייה – לא זו בלבד שאין בה דבר השולל מהרישום את מעמדו כיוצר קניין, אלא שאין בה אף כדי לשלול את הראיה הנלמדת ממנו, שהרי כך הוא בכל טענה לכוונת שיתוף: ההנחה היא כי הרישום מהווה ראיה בבסיסו לבעלות, אלא שלדעת הטוען לשיתוף לאחר ועל גבי אותה בעלות נעשה 'קניין' שלא תועד ברישום. היינו: העדר רישום, או אם לדייק העדר שינוי ברישום, אינו ראיה שלא היה קניין (מן הסוג הנוצר לגישה זו על ידי הכוונה) לאחר הרישום הקיים, אך אין זאת אומרת שהרישום הקיים אינו ראיה לקניין שהיה לפניו.

מכל מקום בית הדין קמא המשיך ואמר כי חפץ הוא "להעמיד את התשתית ההלכתית להכרעה מעין זו" ולאחר הקדמה זו שטח את גישתו העקרונית, שהיא גישת רוב בתי הדין והמקובלת גם עלינו כי למרות המחלוקות שבראשונים, הלכה למעשה, אם מתוך הכרעה במחלוקות אלה ואם מתוך בחינת המציאות שבימינו וזיהויה כתואמת לשיטה זו או אחרת "נתפשט המנהג [...] לצאת מתוך הנחה שהרישום הוא קביעת הבעלות, אם מצד זה ההוכחה שבדבר ואם מצד עצם הפיכת הרישום למעשה קניין, כסיטומתא וכדומה". אף על פי כן לא כך פסק בית דין קמא בענייננו, וזאת משום שאימץ את 'שיטת הביניים' כהגדרתו, ואף לזאת נכונים אנו להסכים ברובד העקרוני, "שיש לבחון כל מקרה לגופו [...] האם יש סיבות לרישום זה והאם ניתן לקבוע בעקבות כך שהרישום לא יקבע".

לאחר הצגת העיקרון הביא בית דין קמא שני פסקי דין שעליהם ביסס את בניין האב או שמא הגזרה השווה שגזר לנידוננו. פסק הדין הראשון (מפד"ר טז עמ' 217) לדעתנו אינו דומה כלל שכן דובר בו מרישום הנעשה 'מפני המנהג', ולפי משמעות הדברים תוכנו של המנהג הוא 'לשם כבוד' ואולי כדי למנוע טענת "נתת עיניך בגירושין".

ברם בענייננו אין צד מהצדדים טוען כי בכך מדובר. אומנם לטענת האישה אי־עמידתה על תיקון הרישום לאחר פירעון המשכנתה היה כדי להימנע מריב, אך לא בכך עוסקים אנו – השאלה אינה מדוע לא הקנה הבעל לאישה את שליש הדירה בחזרה לאחר פירעון המשכנתה, שכן תהא הסיבה לכך אשר תהא – אין קניין נוצר יש מאין רק משום שהיו סיבות כאלה או אחרות לאי־עשייתו בפועל. השאלה היא אם הרישום מלכתחילה היה בכוונת קניין או מטעם אחר, ואיש אינו טוען לגבי רישום זה כי נעשה מטעמי 'מנהג', 'כבוד', 'מניעת ריב' וכדומה

לא זו בלבד: רישום מהסוג המדובר הוא על שם שני הצדדים בחלקים שווים, ובענייננו שבו היה הרישום של שליש בלבד, ברור כי גם לו עלתה טענה כי הרישום נעשה מטעמים אלה לא היה מקום לקבלה, שכן לא זו הדרך ולא זה המנהג.

וכל זה בהנחה שאכן 'מנהג' כאמור קיים גם היום – למעלה משלושים שנה לאחר אותו פסק דין (ואומנם הרישום נעשה לפני שני עשורים, אך עדיין למעלה מעשור לאחר פסק דין זה, ומה עוד שגם פסק הדין עוסק במנהג שהיה בעת הרישום שבעניינו, לא במועד פסק הדין אלא קודם לכן), הנחה המוטלת בעינינו בספק רב, והאמת ניתנה להיאמר כי גם במועד שבו נכתב פסק הדין האמור מטילים אנו ספק בהנחה שכך היה המנהג ולא מן הנמנע שלא נאמרו הדברים בפסק דין זה אלא בהקשר לאוכלוסיות מסוימות שנהגו כך, וודאי אי אפשר להוציא על פי הנחה זו ממון מן המוחזק.

ברקע פסק הדין השני שבו נסתייע בית דין קמא (פד"ר יז עמוד 323–324) מצויה, בדמיון מסוים לענייננו, טענה בדבר רישום לצורכי משכנתה, ואולי מכך גזר בית דין קמא גזרה שווה לענייננו, אלא על 'גזרה שווה' זו נוכל להמליץ 'למדין ומשיבין':

בנידון דהתם עולה מן הדברים כי בית דין קמא קבע עובדתית כי האיש שילם בעד מחצית הדירה ואף על פי כן נרשמה זו – כולה – על שם האישה, בית הדין קמא גם קבע כי אכן לא יכול היה האיש לקבל הלוואת משכנתה ואילו האישה יכולה הייתה לקבלה אם תירשם הדירה על שמה.

בית הדין הגדול – בדעת הרוב שאכן פסקה כי החלוקה תהיה שלא על פי הרישום – לא דן בקביעות אלה עצמן (אף שהדיין שהיה בדעת מיעוט, וראה שם בחוות דעתו המנומקת, פקפק בהן) ואין בדבריו אלא את הקביעה כי בהינתן שאלה הן העובדות 'אומדנא דמוכח' הוא שהרישום היה שלא בכוונת קניין. בית הדין הגדול אף הדגיש שהדברים אמורים אך ורק משום שאכן מדובר ב'אומדנא דמוכח', ומכאן – והדבר פשוט גם בלאו הכי – שכדי ללמוד מהנידון דהתם יש לקבוע כי גם בנידוננו 'מוכח' במידה דומה. האם כך הדבר?

בענייננו כאמור השאלה העובדתית בדבר המימון, שעליה מבוססת האומדנה, שנויה במחלוקת. בית דין קמא הכריע בחלקה על בסיס ראיות אך בחלק אחר שלה על בסיס אומדנות והערכה בדבר מהימנותה העדיפה של האישה. הערנו כבר כי אומדנות אלה אין כוחן יפה להוציא ממון, ונוסיף ונחדד כי הדבר ברור שאין להשוות אומדנה בדבר הכוונה בעת הרישום המבוססת על עובדות ברורות לכזו המבוססת על 'עובדות' שאף הן אינן אלא אומדנה.

ולא עוד אלא ששם דובר מרישום הנכס כולו על שם האישה בעוד הבעל מימן את מחציתו (לפחות), בעוד כאן מדובר ברישום שליש על שם הבעל. האומנם האפשרות כי בן זוג אחד ישתף את משנהו בבעלות בנכסיו בשיעור של שליש מהם – מתוך כוונה אמיתית לשיתוף ולא כהצגה כלפי חוץ לצורכי משכנתה – מופרכת באותה מידה שמופרכת האפשרות כי ייתן לבן הזוג את כל הנכס ולא יותיר לעצמו מאומה?

ואם לא די בכך, המעיין שם יראה שלפחות אחד משני הדיינים שבדעת הרוב, הגר"ש דיכובסקי, אכן עמד על המשמעות של אי־הותרת מאומה לעצמו ואף לגביה צירף גם אומדנה נוספת "כי הבעל, שמכר את דירתו סמוך לקניית הדירה הנוכחית, לא התכוון להישאר ללא דירה ולהניח הכל לאשתו" – אכן מדוע יסכים בן זוג שהיה בעל דירה לוותר על כל שהיה לו וליתנו לבן הזוג האחר? וכי דומה לכך מקרה של בן זוג המוותר על שליש ומותיר שני שלישים בידיו, וכשגם קודם לא היה 'בעל דירה' אלא בעל מגרש שכדי לבנות עליו עוד נדרשים טורח והוצאות שמן הסתם הצפי הוא שבן הזוג האחר ישתתף בהם?

ואם לא די בכך, היש לדמות את המצב דהתם שבו הקביעה העובדתית הייתה כי אכן נחוץ היה הרישום לצורכי משכנתה למצב דהכא שבו לטענת האישה עצמה לא היה צורך בכך, אלא שלדבריה הבעל הונה אותה בעניין זה?

ולא זו אף זו, גם אחר הדברים האלה לא נתקררה דעתו של הגר"ש דיכובסקי עד שצירף – לפחות כסניף – גם "כי חוק יחסי ממון בין בני זוג וכן הילכת השיתוף לפי המשפט האזרחי, יעניקו לבעל את מחצית הדירה בכל מקרה".

אכן הדברים לא התבארו, ייתכן שכוונתם היא כי גם אם נפקפק באומדנה יש לצרף לה כסניף את המשפט האזרחי שייתכן (ושיטת הגר"ש דיכובסקי עצמו בעניין זה ידועה) כי יש לו תוקף הלכתי של מנהג. לחילופין ייתכן כי לדעתו די במשפט האזרחי כדי לקבוע שהרישום שוודאי מושפע ממשפט זה אינו יוצר מוחזקות מעבר לשיש בו על פי משפט זה וממילא אין האומדנה באה 'להוציא'. ולחילופי חילופין אפשר שכוונתו היא שיש להניח גם שהבעל לא חשש לרשום הכול על שם אשתו שכן המשפט האזרחי יעמוד לצידו, וכיוון שכך הרי זה טעם נוסף לקבוע שלא הייתה כוונת קניין.

בין שיתפרשו הדברים באופן זה או באחר – בענייננו הרי אין 'המשפט האזרחי' מסייע לאישה לסתור את הרישום, לכאורה ההפך הוא הנכון (וראה להלן בנוגע לשאלת כוונת השיתוף) אך אף אם לא נאמר כך לכל היותר תוכל האישה לטעון כי המשפט האזרחי ניטרלי בענייננו, אינו גורע מחלקו של הבעל שלפי הרישום ואינו מוסיף עליו.

וכל זה כאמור לדעת הרוב באותו פסק דין, ואל נשכח כי דעת המיעוט דהתם (הגר"ש בן שמעון) הייתה כי אפילו באותם נתונים לא היה די כדי לשנות מן הרישום.

תוצאת כל האמור היא כי אין דמיונו של בית הדין האזורי עולה יפה וכי עלינו לקבוע כי אומנם אי אפשר לשלול באופן מוחלט את האפשרות שהדין עם האישה, אך אפשרות זו מושתתת על כמה אומדנות התלויות זו בזו, שכל אחת מהן לחוד אינה מוכחת דיה ועל אחת כמה וכמה שההזדקקות לכולן יחד אינה מספקת כדי להוציא מן המוחזק, ומאחר שראיית הרישום לפחות כיוצר מוחזקות מוסכמת כמעט על דעת הכול, ולדעתנו ודאית היא, הרי שאי אפשר להוציא מן הבעל את השליש הרשום על שמו.

זאת ועוד:

לאחר מסקנתו זו של בית הדין האזורי עמד בית הדין כאמור גם על משמעותה של השקעתו של הבעל בבית בשלב מאוחר יותר, השקעה משמעותית, וכתב "האישה הסכימה לשלם לו 210,000 ש"ח, מחצית מהקרנות שהוא הוציא לשיפוץ הבית" – מלוא הסכום אפוא הוא 420,000 אלא שהאישה ובית הדין סבורים לכאורה כי לכל היותר זכאי הבעל להחזר של המחצית (אף שלשיטתם אין לו חלק בנכס כלל, לא שליש וכל שכן שלא מחצית כשיטתו הוא), לכאורה משום שההנחה היא שמחצית כספי הבעל הייתה שייכת לאישה מכוח חוק יחסי ממון. לא זו אף זו, המשיך בית הדין וכתב "קרוב לוודאי שגם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג לא מגיע לבעל החזר מחצית ההשקעות בבית בשנים שקדמו למועד הקרע".

ולא היא: אכן אין בן זוג זכאי לקבל מחצית מהוצאות שהוציא במהלך תקופת השיתוף מבן זוגו, אך בנידוננו אין אנו עוסקים בהוצאות שנאכלו אלא בכאלה שהושקעו בנכס קיים – נכס שעל פי הרישום יש לו לבעל חלק בו, אך לולי היו אלה פני הדברים היה מקום לטעון כי קנה חלק כזה בתמורה להשקעתו. אמת, כשבן זוג משקיע בנכסי בן זוגו אפשר שהשקעה זו היא בבחינת 'מתנה', השקעה לצורך ההנאה במהלך החיים המשותפים, כאמור בדברינו לעיל בעניין הדירה בחיפה, או "המוציא הוצאות על נכסי אשתו" בפן ההלכתי וכפי שציין בית הדין באומרו כאן "על פי ההלכה כלל לא ברור שמגיע לו סכום שכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא", אך האם נוכל לומר כך כשבן הזוג השקיע בחושבו שהנכס משותף הוא? הלוא אם, כסברת בית הדין, אין לבעל חלק בנכס, כמעט ברור הוא שהוצאה זו צריכה להיחשב כהוצאה בטעות שהנהנה ממנה, היינו האישה, צריך להשיבה. בניגוד להוצאות על הדירה בחיפה, כאן מחד גיסא לא מדובר בהוצאה פעוטה יחסית שסביר לייחס אותה לכוונה ליהנות מפירותיה במהלך החיים המשותפים, גם ללא זכות בגוף הנכס, ומאידך גיסא מדובר בדירה שהייתה רשומה על שם הבעל (בחלקה) ושברור אף מדברי האישה שמבחינתו לפחות לא היה זה רק לצורכי משכנתה, שהרי לדבריה הוא התנגד להשבת הרישום לקדמותו.

ומאחר שכך, אין מקום גם להנחה שמדובר רק במחצית ההוצאה, שכן על פי חוק יחסי ממון במהלך הנישואין שייכים נכסי כל אחד מבני הזוג לו בלבד והאיזון נעשה רק לעת הפירוד. כל הסכום של 420,000 ש"ח היה אפוא של הבעל, ולשיטת האישה ולדעת בית דין קמא היה נכון לקבוע כי את כולו עליה להשיב לו שכן ההוצאה הייתה על נכס שסבר הבעל – ולפחות מבחינתו הייתה זו סברה מבוססת – שחלקו שלו הוא, ועל כן אין מקום לדון בה דיני מתנה והוצאה על נכסי אשתו אלא לראותה כמתנה בטעות שיש להחזירה.

ומכאן גם להיבט המשפטי, אף שלדעתנו די באמור כדי לקבוע את בעלותו של הבעל בשליש הדירה הלכתית ומשפטית גם יחד:

כידוע, בדירת מגורים נקל יחסית להוכיח שיתוף ספציפי. עוד ידוע כי השקעה משמעותית בנכס הנעשית על ידי בן הזוג שלא היה שותף בו מלכתחילה ובהסכמת בן הזוג שהוא בעליו של הנכס היא אינדיקציה משמעותית מאוד לקביעת כוונה כזו, ובענייננו כאמור השקיע הבעל סכום נכבד מאוד בנכס המשותף (ואף לפי הסברה המוטעית המייחסת לו רק מחצית מן הסכום – מדובר בסכום נכבד). כל זאת בנוסף לרישום שליש מהנכס על שמו שגם הוא מלמד לכאורה על כוונת שיתוף (אלא שלגביו אין זו רק כוונה אלא גם מעשה) ושלאור האמור לעיל האומדנה המבקשת לסתור את המוכח ממנו אינה מוחלטת (אם כי בהקשר של כוונת השיתוף – בניגוד לאמור בנוגע לבעלות המבוססת על הקניין עצמו הנעשה ברישום או מוכח מתוכו – לו הייתה זו מתבססת רק על הרישום היה מקום לטעון כי די באותן אומדנות כדי לערערה, שהרי אין מדובר בהקשר זה בהוצאה מן המוחזק אלא להפך: כוונת השיתוף היא המוציא מן המוחזק).

מהמקובץ עולה די כדי לקבוע את בעלותו של הבעל בשליש הרשום על שמו, לפחות, גם מטעם זה של כוונת השיתוף – אם כי לאור האמור בנוגע למעמדו של הרישום נאמרים דברים אלה 'למעלה מן הצורך'.

ואדרבה, מן ההיבט של כוונת השיתוף היה מקום אף לבחון שמא די בכל האמור כדי להקנות לבעל מחצית מן הבית ולא רק את השליש, אלא שזאת יש לדחות שכן רישום שבו מקפידים הצדדים על חלוקה שאינה שוויונית יש בו כדי ראיה לכוונה מפורשת שלא לשתף זה את זה מעבר לאמור ברישום, יותר משיש ראיה כזו מרישום של נכס במלואו על שם אחד הצדדים שלגביו אפשר לטעון כי הצדדים סמכו זה על זה ולכן לא שינו מן הרישום.

ואומנם גם בנוגע לרישום שלא בחלקים שווים ייתכן שתוכל כוונת השיתוף להוסיף על הרישום אם נאמר כי אכן בעת הרישום הייתה הקפדה כאמור, אבל לאחריה הייתה כוונת שיתוף. אך משהוחזקו הצדדים להיות מקפידים זה על זה, בהיבט של רישום מדויק, קשה יותר לבסס קביעה כזו (ולעניין זה הלוא הבעל הוא שטוען כי הרישום נעשה מתוך כוונה להגדיר בעלות מדויקת ולא לצורכי משכנתה, ועל כן יקשה לקבל טענה מצידו כי בשלב מאוחר יותר הייתה כוונה לשיתוף בחלוקה שונה אך הפעם לא תועדה זו ברישום).

לא זו אף זו: השקעה בנכס הרשום במלואו על שם אחד הצדדים מוכיחה את הכוונה ליצור שותפות – ובהעדר ראיה אחרת מן הסתם משמע שותפות בחלקים שווים – יותר משמוכיחה זאת השקעה בנכס שבלאו הכי יש למשקיע חלק בו ואינטרס בהשקעה.

לפיכך כלפי טענת האישה שאין לבעל חלק כלל בנכס יכולה ההשקעה לבסס ראיה לכוונת שיתוף, אך מאידך גיסא כלפי טענתו שלו שגם לולי כוונה זו יש לו שליש – קשה לקבוע מסמרות בקיומה של כוונה זו, ולפיכך יש להסיק כי את השליש אכן יש לו ממה נפשך: אם היה לו שליש, הרי שלפחות חלק זה שלו הוא, ואם לא – הרי שייתכן שזכה אף במחצית מכוח כוונת השיתוף, ובכלל מאתיים מנה, אך בנוגע לחלק העודף על השליש אי אפשר לקבוע בוודאות כי זכה מכוחה של כוונת השיתוף ויש להעמיד את הנכס בחזקתו.

מסקנת הדברים אפוא היא כי בנוגע לבית ב[ג'] יש לקבל את הערעור ולקבוע כי בעלותם של הצדדים בו היא בהתאם לרישום: שליש לבעל ושני שלישים לאישה.

פסק דין ומתן הוראות

א.         הערעור מתקבל בחלקו וכדלהלן:

1.   בנוגע לדירת האישה בחיפה נדחה הערעור, פסק הדין הקובע כי דירה זו תיוותר בבעלותה המלאה יעמוד בעינו.

2.   בנוגע לדירת הצדדים ב[ג'] מתקבל הערעור, פסק הדין הקובע את בעלותה המלאה של האישה בדירה מבוטל ותחתיו נפסק כי הבעלות הדירה תיוותר כפי הרישום.

ב.         נוכח קבלת חלק מן הערעור אין צו להוצאות. הערובה להוצאות שהפקיד המערער תושב לו.

ג.          פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום ד' בכסלו התשפ"ב (8.11.2021).

הרב אליעזר איגרא                     הרב שלמה שפירא                       הרב מיכאל עמוס

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה