ז.ח. חיסכון לפנסיה ואחריות האדם לחסוך לימי הזקנה

על חובתו של אדם לחסוך עבור ימי הזקנה ניתן ללמוד כבר מספר משלי: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין שטר ומֹשל. תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה".[1] הנמלה אוגרת מזון בקיץ עבור ימי החורף, וכך על האדם לחסוך לקראת ימים בהם לא יוכל לעבוד. דברים מפורשים בעניין זה כתב המהרש"א:

משום דבנערותו יכול להרויח... וזה אי אפשר לאדם בזקנותו. ואשמועינן (=ולימדנו) דיראה אדם להשאיר לו ממון להסתפק ממנו בזקנותו, ואל יתן כל נכסיו לבניו בחייו.[2]

החובה המוסרית לדאוג לימי הזקנה נלמדת גם ממצוות צדקה. הלכות צדקה קובעות כי בשל המשאבים המוגבלים המיועדים לצדקה לעניים, יש חובה על הנותן להעדיף את המעגלים הקרובים אליו על פני המעגלים הרחוקים ממנו יותר[3]. רב סעדיה גאון[4] הוסיף ואמר, אולי את המובן מאליו, שהאדם מחויב לדאוג לקיום צרכיו הבסיסיים שלו עצמו, עוד קודם שידאג לכל עני אחר.

נראה כי חובה זו מתייחסת לא רק להווה אלא גם ביחס לעתיד. ולפיכך על העובד להפריש במהלך חייו מספיק כסף על מנת שלא יגיע בעתיד לידי עוני ויזדקק לעזרת משפחתו והציבור. אין זה אומר שכל חיסכון פנסיוני מוגדר כחובה[5], אלא רק בשיעור המינימלי המספיק לצרכים הבסיסיים. החובה להפריש סכום מינימלי זה קודמת לחובתו לקיים מצוות צדקה לעניים אחרים[6]. האדם רשאי כמובן לחסוך לימי זקנתו ככל שיחפוץ וכפי שכתבנו, זוהי מטרה ראויה ומוסרית, אולם היא אינה מהווה חובה הלכתית.

פנסיה היא סוג של גמלה קבועה המשולמת לעובד אחרי שהוא פורש מעבודתו. הכסף המשמש לצורך תשלומי הפנסיה נצבר[7] באמצעות חיסכון לטווח רחוק אליו מפרישים העובד והמעסיק כסף במהלך שנות העבודה. בדרך כלל פנסיה כוללת גם מרכיב ביטוחי, כגון, הבטחת גמלה למשפחת העובד במקרה של פטירת העובד. הפנסיה היא הסדר חדש יחסית בעולם, היא נוסדה לראשונה בגרמניה בסוף המאה ה-19, וכיום היא מסופקת לעובדים במקרים רבים על ידי חברות פרטיות.

לפני מספר שנים החליטה מדינת ישראל להפוך את החיסכון לפנסיה לחובה חוקית, בעזרת צו הרחבה[8]. הצו כולל שני[9] חיובים: האחד, חיוב על העובד להפריש 5.5% משכרו החודשי לקרן הפנסיה שלו, והשני חיוב על המעסיק להפריש 6% משכרו של העובד לאותה קרן פנסיה. חוק אחר[10], שנחקק בשנים האחרונות, מטיל חובה זו גם על עצמאים.

חוק זה כלל אינו נוגע למערכת היחסים בין העובד והמעסיק, אלא מטיל על העובד חובה לחסוך לימי זקנתו[11], בין אם מדובר בשכיר ובין אם מדובר בעצמאי שאין לו כלל מעסיק. חובה זו היא בסמכותה של המדינה, המעוניינת לוודא שכאשר עובד יגיע לגיל זקנה ושיבה הוא יחיה בכבוד מיגיע כפיו ולא יזדקק למתנת בשר ודם. יתר על כן, יש בחוק זה גם עניין ישיר של המדינה, שכן ככל שלקשישים יהיה יותר כסף שחסכו בעצמם, כך יהיו פחות עניים שהמדינה תצטרך לפרנס.

על פי הנכתב לעיל, חוק זה מחייב גם על פי ההלכה. בפרט שמדובר בחוק העולה בקנה אחד עם רוח ההלכה המחייבת את האדם לדאוג לעצמו, כדי שלא יהיה עני ולא יטיל את עצמו על החברה. ממילא, גם הקביעה בחוק שהעובד אינו רשאי לוותר על זכותו, היא בעלת תוקף הלכתי.