גט מבעל במצב צמח

במקרים שונים גברים ונשים מוצאים עצמם כבולים לבן זוג ללא אפשרות להתגרש. ברוב המקרים נמצאים פתרונות הלכתיים לכך, אולם במקרה של בעל הפגוע בראשו ונעדר יכולת תפקוד, הבעיה נראתה עד כה כבלתי פתירה.

מקרה מעין זה הובא לפני בית הדין הרבני בצפת (תיק מס' 861974/2, בפני הדיינים: הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב חיים בזק, הרב יוסף יגודה, נימוקי פסק הדין ניתנו בתאריך כ' באייר התשע"ד). בפסק דין חדשני ומהפכני, שנכתב על ידי הרב אוריאל לביא, התיר בית הדין את האישה על ידי מתן גט בשמו של הבעל.

בגלל חומרת המקרה פנה בית הדין לדייני בית הדין הרבני הגדול בדימוס, ובכללם הרב שלמה דיכובסקי, שהביעו תמיכה במסקנת פסק הדין. בנוסף, מתייחס הרב לביא לטענות שהעלו דיינים אחרים (ללא אזכור שמם) כנגד פסק הדין ומשיב להם. מטבע הדברים לא נוכל להביא במסגרת זו אלא את העקרונות העולים מתוך פסק הדין שמשתרע על 93 עמודים.

הגדרת שוטה

פסק הדין פותח בתיאור המקרה: "האשה ילידת תש"ם נישאה לבעלה בחופה וקדושין בשנת תשס"ב. בשנת תשס"ז בעלה נפגע קשה בראשו, מאז מאושפז בבית החולים ואינו מתפקד לחלוטין, ואינו יכול לתת גט. לפי חוות הדעת הרפואית המוסמכת אין שינוי חיובי במצבו, ואין צפוי שינוי, ובכך אשתו נותרה עגונה."

לאחר מכן, נקבע עיקרון הפסיקה המרכזי של פסק הדין, על פיו "במקום עיגון אנו נוקטים כדעה העיקרית לדינא, ושלא לחוש לכל הדעות". דהיינו, במקרה שכזה יש להכריע על פי העמדה ההלכתית המרכזית ולא נכון להחמיר כדעות החולקות. כמו כן, אין להסיק מפסק הדין למקרים אחרים "שאין בהם את היסודות להיתר המפורטים להלן".

הקביעה הראשונה של בית הדין היתה שהבעל מוגדר כשוטה, ולכן אינו כשיר לתת גט בעצמו. כדי לאמת זאת ביקר בית הדין את הבעל בבית החולים פעמיים, ושוחח עם רופאיו. לאחר מכן, בית הדין שלל את האפשרות להתיר את האשה על ידי מציאת ליקוי בקידושין, ולכן נדרש למציאת דרך היתר אחרת.

היות שהבעל מוגדר כשוטה, מצא בית הדין היתר לאישה על פי דבריהם של החזון איש והרב צבי פסח פרנק, כאשר "מדברי החזו"א התבררה האפשרות לזיכוי הגט בכתיבה ונתינה עבור בעל שוטה בנסיבות שהגירושין הן זכות גמורה עבורו. ומדברי תשובת הר צבי העלנו את הקביעה שבנידון זה, זכות היא לבעל לזַכות עבורו את הגירושין. מצירוף דבריהם עולה שבמקרה המיוחד שבפנינו אין מניעה לכתוב גט, לחתום וליתנו לאשה באמצעות זכיה לבעל."

על פי דברי הרב צ"פ פרנק במקרה המיוחד הזה יש יתרון (זכות) גם עבור הבעל בכך שהוא יתגרש מאשתו. ולכן, על פי דברי החזון איש, כיון שמדובר בזכות – ניתן לתת גט בשמו של הבעל על פי הכלל "זכין לאדם שלא בפניו".

גט מבית הדין

נרחיב מעט בהסבר הנימוקים. הרב צ"פ פרנק כתב שכאשר הבעל איבד את שפיותו באופן מוחלט ובלתי הפיך, מההיבט העקרוני ניתן להתיר את האשה ללא גט, על בסיס הסברה שהיא לא נישאה על דעת שתהיה עגונה לבעל שוטה. ואלו דבריו (שו"ת הר צבי אבן העזר סימן קלג): "נראה דבנידון דידן שנשתגע ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, שזה ג"כ גרוע ממוכה שחין ויש לנו לומר דאדעתא דהכי לא קידשה, ויש לדון דנתבטלו הקידושין למפרע". ואולם, גם לשיטת הרב פרנק היתר זה שייך רק במקרה שאין כל אפשרות אחרת להשיג את הגט, "על כן בכל מקרה של סרבן גט, שחייבוהו ואינו נותן גט והאשה עגונה, מאחר שניתן בדרך כזו או אחרת לאכוף את הגירושין, היום או לאחר זמן, אין מקום לאומדנא זו".

הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אה"ע ח"א סי' קסב) חלק על שיטת הרב פרנק בהיתר זה. אך הרב לביא מבסס את שיטת הרב פרנק, ומסכם שלפיכך מעמדה של אשת הפגוע הוא ספק אשת איש בלבד. אלא שבכל מקרה, "הלכה למעשה אין עולה על הדעת להתירה על יסוד סברא זו, אך נוכל ללכת בדרכם של גדולי הפוסקים שצירפו סברא זו לטעם נוסף".

היסוד הנוסף והעיקרי שעליו נשען פסק הדין הוא כאמור חידושו של החזון איש שניתן לתת גט בשם בעל שוטה לאישה. בית הדין מציין שהלכה זו מבוססת על כמה חידושי הלכה: הראשון שבהם הוא ש"ההלכה של 'זכין לאדם שלא בפניו' נאמרה גם ביחס לאדם שהוא במעמד של "שוטה", וכן ביחס לבעל המגרש את אשתו, לרבות כשהזכיה היא עבור הבעל, למרות שהבעל אינו חלק מהמעשה ואינו מודע לו. וכי אין מניעה בזכיה זו, למרות שהיא לא באה להכניס דבר לרשותו, אלא להפקיע ממנו את אשתו". כמו כן, צורפה לקביעה זו תפיסתם של כמה פוסקים שקבעו שבנישואיה האישה אינה כרכוש בעלה, אלא רק קשורה אליו בקשרי איסור והיתר.

בית הדין מוסיף שיש יתרון נוסף כאשר את מתן הגט מבצע בית הדין עבור הבעל, כפי שכתב הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק ה' סי' כג): "ובפרט היכי דנעשה הזכות ע"י בית דין, דיותר אלים זכות הנעשה בב"ד מזכות הנעשה שלא ע"י בית דין, דסתמא דמילתא אדם מסכים על דעת הבית דין."

זכות לבעל

כאמור, החזון איש כתב שבאופן עקרוני ניתן לתת גט בשם הבעל כאשר זו זכות עבורו, אולם, החזון איש עצמו סבר שבפועל ביחס למקרה רגיל שבו הבעל שוטה, אין זו זכות עבור הבעל לגרש את אשתו מהטעמים הבאים (חזון איש אה"ע סי' מט ס"ק י): "חובה הוא לו, שיהא אסור להתייחד עמה מיד והוא צריך לשימושה, וגם כבודו שתתאבל עליו ואולי יבוא אחיו וייבמה, וגם זיכרון הגירושין מעוררת לו דאגה."

בית הדין הסביר מדוע כל הנימוקים שהעלה החזון איש אינם שייכים במקרה זה. לגבי הנימוק שהבעל זקוק לטיפול של אשתו, כתב בית הדין "במקרה הנוכחי שמדובר בבעל הקרוב להיות "צמח", מצבו הרפואי מחייב שהותו בבית החולים ואין כל אפשרות להחזירו לביתו, ובכל מקרה הוא מקבל את כל צרכיו בבית החולים". כמו כן, האשה פטורה מלטפל בבעל כיון שהיא בגדר ספק אשת איש בגלל ההערכה שהוזכרה לעיל שעל דעת כן לא היתה נישאת לו (כשיטת הרצ"פ פרנק). מה גם שכיון שמאסה בהמשך הנישואין עם בעלה במצבו הנוכחי הרי שהיא "מבטלת תנאי האישות מיד" (בית יוסף אה"ע סימן עז בשם הר"ן).

גם "הסברא שזכרון הגירושין תעורר אצלו דאגה, אינה שייכת בנסיבות הנוכחיות", בהן הבעל אינו מודע למתרחש סביבו. כמו כן, במקרה זה גם הנימוק שהבעל מקווה שאשתו תתיבם אינו תקף כיוון שלבני הזוג יש בת ועל כן היא פטורה מיבום וחליצה.

כנגד הטענה שהבעל מעוניין שאשתו תתאבל עליו כאשר ילך לעולמו, עומדים דברי מהרש"ל (ים של שלמה גיטין ב, ד) שכתב: "מעשה בא לידי באחד שהיה בקטטה עם אשתו והיתה לו דעה ברורה לגרשה ובתוך אותו הקטטה מתה, והוריתי לו שלא לישב שבעה ימי אבילות ושלא להתאבל עליה". רוצה לומר, במקרה זה שהאישה בפירוד ממושך ורוצה להתגרש היא פטורה מלהתאבל על בעלה.

נימוק נוסף ובעל חשיבות רבה כותב בית הדין: "עקב מצבו האשה מעוגנת עיגון גמור קרוב לשבע שנים ללא מוצא ויש חשש שהיא תיכשל ותכשיל". דהיינו, מצב בו אשה עגונה במשך שנים רבות ללא תקווה עלולה להוות קרקע נוחה לכישלון באיסורי עריות, ולכן זוהי זכות עבור הבעל שיזכו עבורו את הגירושין.

לאור כל זאת, מסכם בית הדין כך: "ביום תענית אסתר תשע"ד, שהוא יום צום הראוי למתן גט מסוג זה, מתוך תפילה לסייעתא דשמיא שלא תצא תקלה תחת ידינו, האשה זומנה לבית הדין ובאמצעות בית הדין זיכינו עבור הבעל את הגט בכתיבה חתימה ומסירה לאשה".

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון 877.