סקירת פס"ד: כופין על המצוות / בית הדין הרבני ‏942965/1‏,

שאלת חיוב גירושין כאשר אשה מואסת בבעלה עלתה שוב לדיון בבית הדין הרבני בטבריה (תיק מס' ‏942965/1‏, בפני הדיינים: הרב אוריאל לביא – אב"ד‏, הרב חיים בזק, הרב יוסף יגודה, פס"ד ניתן בתאריך ל' בשבט התשע"ה, 19/02/2015).

מדובר במקרה חמור, שכלל בין השאר על פי טענות האשה: "התנהגות האלימה של הבעל כנגדה, וכן טענה על יחס משפיל וכן שהבעל בגד בה וכי במשך תקופה של מספר חודשים היה בקשר זוגי עם אשה אחרת... וכן טענה שהבעל עישן סמים בביתם".

הרב בזק, שהיה בדעת המיעוט קיבל את התפיסה המקובלת בבתי הדין, על פיה מדובר במה שמוגדר כ"מאיס עלי בטענה מבוררת", ולכן הבעל חייב לגרש את אשתו. לדבריו זו גם עמדת הראי"ה קוק (שו"ת עזרת כהן, סימן נו) שכתב: "אבל מכל מקום מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מאיס עלי בטענות מבוררות...". ממילא, במצב כזה ניתן להפעיל על הבעל את הסנקציות המכונות "הרחקות דרבנו תם".

לעומת זאת דעת הרוב כללה עמדה מורכבת: מצד אחד, קביעה שגם בטענת "מאיס עלי בטענה מבוררת" אין חיוב בגירושין, ומצד שני, שלאור ההתנהגות הקשה של הבעל יש עליו מצווה לגרש את אשתו, וניתן להטיל עליו "הרחקות דרבנו תם".

חיוב או כפייה

על פי דעת הרוב, שנכתבה על ידי הרב לביא (שהפנה כמה פעמים לספרו עטרת דבורה), גם בטענת "מאיס עלי בטענה מבוררת" אין חיוב בגט, להלן מקצת הנימוקים. הרמב"ם (אישות יד, ח) פסק שכאשר אשה מואסת בבעלה כופים אותו לגרשה: "האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשֹנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל". אולם, ראשונים רבים חלקו עליו (ראו בית יוסף אה"ע עז).

המאירי (כתובות סד, א) כתב שבטענת "מאיס עלי" אין כפייה אבל יש חיוב לגרש: "קצת חכמי הדורות מפרשין בדבריהם, יהיב לה גיטא, שחייב. אלא שמכל מקום אין כופין אותו".

הרמ"א (אה"ע עז, ג) התייחס למקרה בו האשה מנמקת מדוע מאסה בבעלה, וכתב: "אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים ונקרא דינא דמתיבתא... ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו."

כאמור, עמדה מקובלת היא בבית הדין הרבני שמשמעות הדברים היא שהבעל חייב לגרש את אשתו, וממילא אם לא יבצע את המוטל עליו יופעלו עליו "הרחקות דרבנו תם". לעומת זאת, הרב לביא סבור שלא מוטל על הבעל חיוב במקרה כזה.

עילה להרחקות

עמדתו של הרב לביא היא ש"בנסיבות של 'אמתלא מבוררת' וכשבית הדין רואה שהאשה מעוגנת עקב עיכוב הגירושין, קיימת מצווה לתת גט". רוצה לומר גם כשאין חיוב ישנה מצווה.

מקור לכך ישנו בדברי כמה ראשונים ובהם רבנו יונה (שיטה מקובצת כתובות סד, א) שכתב: "דאף על גב דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה".

על בסיס המצווה ניתן להפעיל "הרחקות דרבנו תם", כפי שהסביר הרב לביא: "ההרחקות נקבעו כתוצאה מכך שהבעל אינו מקיים את המצוה המוטלת עליו שלא לעגן את אשתו. גם אם זו מצוה אך בלא חיוב, עדיין ג"כ קיימת עילה לנקוט בהרחקות ביחס לבעל המעגן את אשתו".

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון, גיליון מס' 918.