חובת בית הדין לנמק את דבריו / בית הדין הגדול 1128887/17

ב"ה

תיק 1128887/17

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא

המערער:         פלוני

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד מתי ידיד)

הנדון: החובה לנמק החלטות שיפוטיות בכלל וכשהללו סוטות מהמלצות מקצועיות בפרט

החלטה

לפנינו ערעורו של האב על החלטת בית הדין הרבני האזורי חיפה בעניין הסדרי השהות בינו לבין בנם המשותף של הצדדים, קטין כבן שש.

האב מלא טענות כרימון נגד האם, נגד שירותי הרווחה ונגד בית הדין האזורי וכבר כעת חובתי לומר כי ההתרשמות היא – וזאת הייתה התרשמותי אף טרם קריאת התגובה לערעור – כי חלק ניכר של הטענות אינן אלא ראיית צל הרים כהרים וייחוס בלתי מבוסס של שנאה כביכול אליו או התעלמות ממנו אל כל מי שאינו מקבל את עמדתו שלו, והדברים אמורים הן לגבי בית הדין האזורי והן לגבי שירותי הרווחה, אף שנראה כי הללו נקטו גישה מאוזנת ביחסם אל שני הצדדים (מה שאינו מחייב כמובן להסכים עם כל מסקנה שלהם).

נוסיף ונאמר כי האם מדגישה בתגובתה את היות האב מערער סדרתי שלטענתה אינו מסוגל לקבל הכרעות שאינן לרוחו ושב וממחזר טענות שטען בעבר ונדחו וכו' – ובזהירות הנדרשת אומר כי על פניו יש ממש גם בדבריה אלה של האם, והדבר אמור גם על רקע הערתי שבפסקה הקודמת.

עם זאת ועל אף האמור גם למערער סדרתי וגם למי שחלק מטענותיו נראות חסרות יסוד יש את הזכות כי טענותיו ייבחנו לגופן, וכך לפחות במקרים שבהם עומדת לו זכות ערעור, אלא שלעיתים עשויים רקע של ערעורים סדרתיים או חזות של טענות מהסוג שתיארתי לעיל להיות שיקול בקביעת הערובה הנדרשת במקרים רבים כתנאי לשמיעת הערעור.

לעצם העניין ולאחר ההקדמה דלעיל:

מעבר לרעשי הרקע שבכתב הערעור מבקש האב למעשה שני דברים שהם בבחינת "עובר לעשייתם":

האחד הוא אימוץ המלצותיהם של שירותי הרווחה בנוגע לחילופי הימים רביעי–חמישי בהסדרי השהות וכן בנוגע למבנה הסדרי השהות בחופשת הקיץ, בהקשר זה מלין הוא על בית הדין שקבע כי ההסדרים ייוותרו כפי שנקבעו כמעט לפני כארבע שנים, ללא נימוק לכך – מלבד האמירה הכללית למדי כי האמור בתגובה (תגובת האם לכאורה, לפי ההקשר) מקובל על בית הדין, ובניגוד להמלצות שירותי הרווחה; השני הוא סטייה מן ההמלצות והוספה של יום רביעי אחת לשבועיים (למרות קביעת יום חמישי כיום קבוע במקומו) להסדרי השהות של הקטין עם האב, בהקשר זה הוא טוען כי שירותי הרווחה דחו את בקשתו לקבוע כך בנימוק של קושי טכני שיהיה לאב להביא את הקטין לבית הספר ביום חמישי בבוקר ולהשיבו ממנו בצוהריים בעוד, לטענתו, יש באמתחתו פתרונות לקושי זה.

פרט לכך מבקש האב להורות לשירותי הרווחה להכין תסקיר נוסף וחדש, מקיף יותר, ולבחון בו את האפשרות של משמורת מלאה של הקטין אצלו, אפשרות שנעדרה מן התסקיר הקיים, ולטענת האב זאת על אף שהעלה בקשה זו בפגישותיו עם פקידי הסעד. בזיקה לטענות נגד התסקיר הקיים ונגד פעולתם של שירותי הרווחה טוען האב גם על שלא התאפשר לו לחקור את כותבי התסקיר.

נפתח בחלקים מכתב הערעור שאין בית דיננו סבור שיש מקום להיעתר להם או לקיים דיון בעניינם, ולאחר מכן נעבור לאלה מן הטענות שיש להן מקום:

הבקשות האחרונות אינן יכולות לשמש עילה לערעור, ולאחר העיון בתסקיר עצמו ואף לאור הרקע שתואר לעיל סבורני שאינן יכולות גם להצדיק רשות ערעור או להיות עילה לערעור על החלטת בית הדין הסופית (שבעניינה יש זכות ערעור) משום שניתנה על יסוד התסקיר הקיים בלבד וללא חקירת כותביו. התסקיר שלפנינו אינו נראה כתסקיר שנכתב כלאחר יד או ככזה שנקט גישה בלתי מאוזנת אל שני ההורים. הדרישה להרחבת הבדיקות או להרחבת התיעוד והפירוט שבתסקיר היא בבחינת דבר שאין לו סוף ואין לו גבול, גם אם ייכתב תסקיר מקיף יותר תמיד יהיה אפשר לבקש להרחיב את היריעה עוד ולהעמיק את הבדיקה עוד.

השיקול אם די בשכבר נעשה בתחום זה הוא שיקולם המקצועי של שירותי הרווחה עצמם ונתון לביקורתה של הערכאה הדיונית, בית הדין האזורי במקרה זה, ולא לרצונותיו – שלא לומר גחמותיו – של אחד מבעלי הדין שתוצאת התסקיר אינה נושאת חן בעיניו ומבקש הוא לקיים מקצה שיפורים.

עילת ערעור יכולה להיות על פי תקנות הדיון: א. טעות בהלכה, ב. טעות בעובדות, ג. טעות הנראית לעין בשיקול הדעת. גם אם אפשר לחלוק על שיקול דעתו של בית הדין האזורי שהסתפק במה שלפניו ולא דרש תסקיר נוסף – אין בכך כדי לראות בשיקול דעת זה שיקול דעת מוטעה וודאי שלא כדי לקבוע שלקוי הוא בטעות הנראית לעין.

חקירת כותבי התסקיר – אף היא אינה זכות המוקנית לבעלי הדין אלא שבית הדין יכול להרשותה לפי שיקול דעתו, ואין כל יסוד לקבוע כי בענייננו טעה בית הדין בשיקול דעתו שבעניין זה, וודאי שלא לקבוע כי טעה בו טעות הנראית לעין. לעצם הטענה כי התסקיר התעלם מאפשרות נוספת – האפשרות לקביעת המשמורת אצל האב – אפשר שזכאי היה האב לבקש להגיש לשירותי הרווחה שאלת הבהרה בנושא זה, מעין הזכאות שיש לבעל דין להגיש שאלות הבהרה למומחים אחרים שמינה בית הדין, אך שאלת הבהרה אינה חקירה ואף אינה מצדיקה דרישה לתסקיר חדש (אלא אם לאחר המענה עליה יסבור בית הדין כי מצדיקה היא את אחד משני אלה).

לעומת זאת לטענותיו הראשונות של האב (לפי סדר הדברים כאן) ולבקשותיו המיידיות הנובעות מהן יש מקום:

האב מלין כאמור על סטייה מהמלצות שירותי הרווחה שאינה מנומקת. איני יכול לקבוע אם סטייה זו מוצדקת הייתה או לאו, ובין השאר משום שאכן אין היא מנומקת, אולם רשאי אני לומר כבר עתה כי יש לכאורה צדק בטענה בדבר אי־הנמקתה (ולמצער אי־הנמקתה המספקת, היינו הסתכמותה של ההנמקה באמירה שהתגובה מקובלת על בית הדין בכללותה):

תקנות הדיון מחייבות לנמק כל החלטה, וכשההחלטה סוטה מההמלצות המקצועיות יש לחובה זו משנה תוקף. הצדק צריך להיעשות, ובכלל זה גם זכות הערעור שנפגעת קשות בהעדר הנמקה; צריך הוא גם להיראות, ומראית פניו ודאי וודאי שנפגעת בהעדר הנמקה; וסדרי הדין הדורשים הנמקה אף הם אינם המלצה בלבד.

לכל זה נוסיף כי המערער כבר עתר לבג"ץ נגד החלטה קודמת של בית דין קמא. עתירתו נדחתה בשל אי־מיצוי ההליכים, שכן על אותה עתירה לא ערער לבית דיננו, אך הפעם 'תיקן המערער את דרכיו' במישור זה ואכן הגיש ערעור כדת וכדין.

בהכרעתו שבאותה עתירה העיר בית המשפט כי אף שדוחה הוא את העתירה מן הטעם הנ"ל, לגופן של הטענות שנטענו בה – יש בה צדק לכאורה, והמדובר היה בטענה על העדר הנימוקים (כשגם שם אכן היו 'נימוקים' בסגנון זה של האמירה כי עמדת המשיבה מקובלת על בית הדין). אף שדבריו הללו של בית המשפט היו בבחינת הערה ואמירת אגב, ואף שבית המשפט עצמו ציין שאינו קובע מסמרות בדבריו שנימוק מעין הנ"ל אינו עולה כדי חובת הנימוק הקבועה בתקנות הדיון, מצופה היה כי בית הדין ינהג להבא ביתר כבוד בדרישה לנמק את החלטתו שבאותו עניין עצמו וייקח לתשומת ליבו את הערתו של בית המשפט. הערתו של בית המשפט, נזכיר, לא באה במקרה זה על יסוד עמדות עקרוניות שאולי זרות לרוחו של בית הדין עצמו, אלא שלעיתים אנוס הוא להתחשב בהן, אלא על יסוד תקנות הדיון שנקבעו על ידי מועצת הרבנות הראשית וחבר דייני בית הדין הגדול, ואת הכבוד שנוהג בית המשפט בתקנות אלה ראוי – מקל וחומר – שינהג גם בית הדין עצמו (ועיין בפסקים וכתבים לגריא"ה הרצוג שמתלונן פעמים רבות על חוסר נימוקים בפסקי הדין, דבר הנוגד את תקנות הדיון ואינו מאפשר לערכאת הערעור לעשות את מלאכתה).

עוד מלין האב – לאידך גיסא – על אי־הוספת יום (אחת לשבועיים) להסדרי השהות, הוספה שכאמור אינה נתמכת בתסקיר. בהקשר זה היה מקום לומר שאין להלין על בית הדין שאימץ המלצות מקצועיות, אלא ששעה שביתר הפרטים לא נהג בית הדין כך – לא נוכל להסתפק בלהליץ עליו כן, ומה גם שגם בהקשר זה היה מקום כי יתאפשר לאב להפנות אל שירותי הרווחה שאלת הבהרה בנוגע לדחיית בקשתו זו (לדברי האב, בנימוק של קושי טכני שלדבריו פתיר הוא, כאמור לעיל).

כל האמור יכול להיות תשתית לדיון בערעור, אלא שתקנות הדיון מורות כי בערעור על פסק דין שניתן ללא נימוקים רשאי בית הדין הגדול, גם טרם התחלת הדיון בערעור, להורות לבית הדין האזורי לנמק את פסק דינו. דרך זו היא היעילה והנכונה יותר לדעתנו במקרה כזה שלפנינו, שכן בהעדר נימוקים יצטרך בית דיננו, בדונו בערעור, לגשש באפלה ולנחש מה היה טעמו של בית דין קמא, כדי לקבוע אם טעם זה מקובל עלינו או לאו, או למלא את מקומו של בית דין קמא עצמו ולדון בעניין כאילו היה בית דיננו ערכאת הדיון הראשונה – לא זו ולא זו היא דרך תשכון אור.

אי אפשר להתעלם גם מטענת האב – המערער כי לא התקיים כל דיון פרונטלי במעמד הצדדים בהליך זה. גם זו התנהלות שלכאורה אינה עולה בקנה אחד עם תקנות הדיון.

מלבד הטענות שהעלה האב – המערער עצמו ראוי ליתן את הדעת גם על מתן החלטתו של בית הדין בדן יחיד, אף שמדובר בהחלטה שלפי מהותה היא פסק דין סופי בעתירה בנוגע להסדרי השהות. ייתכן שמטעם זה בלבד היינו מקבלים את הערעור, לו הגיע לידי דיון בפועל, ומורים לבית הדין האזורי לדון בעניין מחדש וליתן החלטה במותב תלתא, וכיוון שכך: מה טעם נורה כן לאחר דיון ונאריך על הצדדים את הדרך, שעה שייתכן מאוד שלבסוף ישובו אלינו לאחר מתן ההחלטה בשלושה? הפוכי מטרתא למה לי?

סוף דבר

א.         בית הדין האזורי יקיים, בהקדם האפשרי ובכפוף לאילוצי יומנו, דיון במעמד הצדדים וישמע את טענותיהם ובקשותיהם בנוגע למשמורת והסדרי השהות מפיהם ולא יסתפק ב"מפי כתבם" בלבד; בכלל זה יישמעו הטענות הענייניות נגד המלצות התסקיר, ככל שישנן כאלה (בית הדין יהיה רשאי להפסיק את השמעת הטענות אם יהיו אלו הטחות של האשמות בכותבי התסקיר ללא ביסוס עובדתי ממשי במקום טענות ענייניות).

יובהר כי בית הדין אומנם מחויב לקיים דיון, אך אם בסופו של יום ימצא כי דרישת האב טענותיו ובקשותיו היו טורדניות, קנטרניות או מופרכות – אין מן הנמנע (ואולי אף מן הראוי בנסיבות תיק זה) שיחייב את האב בהוצאות משפט.

בית הדין ישקול את הטענות והבקשות בלב פתוח ובנפש חפצה – אין הוא חייב כמובן לאפשר את חקירת כותבי התסקיר וודאי שלא להורות על תסקיר חדש (אלא אם ימצא לנכון לעשות את אחת מאלה) אך ראוי שיאפשר שאלות הבהרה ממוקדות שיופנו לכותבי התסקיר.

לאחר האמור ייתן בית הדין האזורי החלטה בשלושה שבה יותיר על כנה את קביעתו בדבר הסדרי השהות או ישנה אותה – הכול לפי שיקול דעתו – אך בין כך ובין כך ינמק אותה (ואפשר גם בנימוקים קצרים ותמציתיים), וכך במיוחד בנוגע לחלקים ממנה שיסטו מההמלצות העדכניות של שירותי הרווחה, אם יהיו בה כאלה.

ב.         התיק יישאר פתוח בבית דיננו עד למתן ההחלטה כאמור ולאחריה יוכל המערער לבקש להמשיך בהליך הערעור תוך הגשת כתב ערעור מתוקן שיעסוק בהחלטה החדשה ובנימוקיה – והאם תוכל כמובן להגיש את תגובתה המעודכנת בהתאם – או למשוך אותו.

ג.          ההחלטה מותרת בפרסום בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום ל' בתשרי התשפ"ב (6.10.2021).

הרב שלמה שפירא

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה