ב.ז. מעמדן ההלכתי של פסיקות בתי המשפט

לדעת מרבית הפוסקים, למרות שלחוקי העבודה כפי שנחקקו בכנסת וכפי שנקבעו בצווי ההרחבה ישנו תוקף מחייב, פסיקות בתי המשפט, ובכלל זה, בתי הדין לעבודה ואפילו בית המשפט העליון, אינן נהנות ממעמד זהה. בתי המשפט של מדינת ישראל, כאשר הם עוסקים בענייני ממונות, מוגדרים מבחינה הלכתית כערכאות שאין להתדיין בפניהן[1] ואין לפסיקותיהם כל תוקף הלכתי[2].

אולם יש מן הפוסקים הסבורים כי גם אם הדבר נכון בנוגע לפסיקה של בית משפט מערכאה נמוכה, אין הדבר נכון ביחס לפסיקות בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה. פסיקות אלו, מהוות תקדים מחייב, ומעמדן המשפטי על פי חוק[3] הוא כשל חוק שנחקק בכנסת ולפיכך יש להעניק להם תוקף מחייב גם על פי ההלכה[4].

למעשה אנו נוקטים בגישת ביניים הקובעת כי לא כל פסיקה של בית המשפט העליון תקבל באופן אוטומטי מעמד של "דינא דמלכותא", אלא רק פסיקה הנראית לבית הדין טובה וראויה שראוי היה לתקנה לתועלת הציבור[5].

על כל פנים, גם אם נאמר שלפסיקות בית המשפט העליון אין מעמד מחייב כשל "דינא דמלכותא", הרי שאם יתקבע מנהג שכיח בעקבות הפסיקה, אזי היא תהפוך למחייבת בהיותה מנהג המדינה המחייב לכשעצמו[6], ובלבד שהצדדים לא הסכימו ביניהם באופן שונה.

בשולי הדברים ראוי להדגיש כי גם לדעות שיש תוקף הלכתי לפסיקות של בית המשפט, את הדיון בין הצדדים יש לקיים אך ורק בבית דין של תורה[7]. במקרה כזה בית הדין יפסוק על פי ההלכה, החוקים והפסיקה, בהתאם לתפיסתו ההלכתית.