א.ב. ייחודם של דיני עבודה - עקרון החירות

התורה מתייחסת ליחסי העבודה באופן שונה מהאופן בו היא מתייחסת לכל חוזה אחר הנכרת בין שני אנשים. בדרך כלל, ההלכה מכירה בחופש החוזים, וכל עוד החוזה נוגע לעניינים ממוניים היא מאפשרת להסכים על כל תנאי שהוא, גם במקרים בהם התנאי שונה ממה שקבעה התורה[1]. כמו כן ההלכה מחייבת אדם לעמוד בחוזה שכרת, אם נעשה מעשה קניין כדין, והיא אינה מאפשרת לו לחרוג ממנו ולו כמלא נימה[2].

בכל הנקודות האלו שונים דיני עבודה מכל יתר החוזים: ההלכה מתערבת בחוזה העבודה ואוסרת על אדם להשכיר את עצמו לעבד[3], למעט מקרים קיצוניים בהם הוא הגיע לפת לחם[4]. יתר על כן, ההלכה אוסרת על עובד לחתום על חוזה ארוך טווח מעבר לשלוש שנים[5], שכן הדבר דומה במקצת לעבדות. כמו כן ההלכה אוסרת לחתום על חוזה השולל מהעובד את הזכות להתפטר[6].  זאת ועוד, ההלכה מחריגה את חוזה העבודה מכלל החוזים ומאפשרת לעובד להפר אותו ללא כל הפרה נגדית מצידו של המעסיק בנימוק ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[7].

מסתבר שהלכות אלה באות להצביע על יחסה המיוחד של התורה ליחסי העבודה, ולייחודיותם. בניגוד לכל יתר החוזים הממוניים, ביחסי העבודה האדם אינו מוכר את רכושו אלא את זמנו, ולמעשה את עצמו, את כוחו ואת מרצו. במקרים מסוימים מכירה זו עשויה לפגוע במידת מה בחירותו, חירות המהווה את היסוד לכל מערכת היחסים בין אדם לחברו. יתרה מזו, החירות היא יסוד הקשר בין אדם לקונו, שהרי עבודת השם מבוססת על בחירה חופשית המושתתת על יסוד החירות. כמו כן, חובתו של אדם לבחור בשעבוד לבורא עולם בלבד, ולכן הסכמה להשתעבד לבן אנוש אחר אסורה שכן היא מוכיחה כי שעבודו של האדם לבוראו, שהוציאו מארץ מצרים, מבית עבדים, אינו מוחלט.

לכן למרות האמון שהתורה נותנת באדם, המתבטא בחופש הכמעט מוחלט שניתן לו לעשות עם ממונו כרצונו וכן בחופש לבחור עבודה כרצונו, היא מתערבת במקום בו אדם מנצל את החופש שניתן לו על מנת לפגוע בחירותו שלו או בחירותו של חברו. לכן התורה הטילה איסור על מי שמוכר עצמו לעבד, ואף אסרה התחייבות כובלת לעבודה שהיא מעין עבדות חלקית. כמו כן עמדה התורה על כך שהעובד יקבל את שכרו במועד, שכן עבודה ללא תשלום כמוה כעבדות.