[1] למשל, אומן שייצר כלי על פי מזמין שחזר בו: שולחן ערוך חו"מ, שלג, ח.

[2] למשל, מעסיק שנמנע מחיפוש עובד למלאכת דבר האבד, על פי הבטחת עובד שחזר בו: שולחן ערוך חו"מ, שלג, ה.

[3] לדעת הריטב"א בבא מציעא עג, ב, ד"ה האי, ישנו חיוב במצב הסתמכות גם בגין מניעת רווח. אולם בדברי הפוסקים מופיע חיוב בגין הסתמכות רק על הפסד ממון קיים, למעט בדיני עבודה.

[4] למשל,  שולחן ערוך חו"מ, שלג, ח.

[5] למשל: שולחן ערוך חו"מ, שו, ו.

[6] שולחן ערוך חו"מ רלב, כא, וביאור הגר"א שם, לה; ישועות ישראל חו"מ, יד, ה; טיב קדושין נ, יא.

[7] שולחן ערוך חו"מ שלג, א; שלד, א; ישועות ישראל חו"מ, יד, ה ושו"ת ישועות מלכו אה"ע, מה; שו"ת חוות יאיר, קסח (הובא בפתחי תשובה חו"מ, יד, טו). לעומת זאת ראה: כנסת הגדולה הגהות בית יוסף, חו"מ, יד, לא, בסופו, ופסקי דין רבניים ג, עמ' 29-31. יש לציין, שלפי עילת החיוב מרצון מדין ערב, שנפסקה להלכה על ידי הרמ"א (לעיל הערה 8), הנסמך חייב גם כשהנסמך הפר את הסיכום מסיבה מוצדקת ככל התחייבות ערב. לגבי מקרה של אונס, ראו: פסקי דין רבניים שם, ודיני בוררות (הרב יועזר אריאל) עמ' תל. מכל מקום, עילת החיוב מדין ערב לא נפסקה בשולחן ערוך (לעיל הערה 8), ולכן נכתב למעלה שחיוב הנסמך מותנה בהיעדר סיבה מוצדקת.

[8] שו"ת הרא"ש קב, ג, ושולחן ערוך חו"מ רכז, כה, וסמ"ע שם, מד.

[9] רא"ש בבא קמא, ט, טז; רמב"ם שכירות, י, ה; ושולחן ערוך חו"מ שו, ו.

[10] שולחן ערוך חו"מ שו, ו.

[11] נסמך שמקבל תשלום, נושא באחריות גבוהה יותר מאשר נסמך שעובד בחינם, והוא מוגדר כשומר שכר (שולחן ערוך חו"מ שו, א, ד, ו). מצב שבו אין כל אפשרות למנוע נזק, נחשב 'אונס' מבחינה הלכתית, שלגביו פטור גם שומר שכר (שולחן ערוך חו"מ שו, ב-ג), וגם מזיק (שולחן ערוך חו"מ שעח, א-ג). כמו כן, אין מקום לחייב מדין מזיק, היות ונסמך שלא מקבל תשלום, נושא באחריות פחותה יותר, ואינו חייב מדין מזיק. ראו עוד סעיף ‎3, הערה 13

[12] ראב"ד זכיה ומתנה, ו, כד; שו"ת ר' עקיבא איגר קמא, סימן קלד, ד"ה אמנם באמת.

[13] בעל המאור בבא קמא, לה, ב בדפי הרי"ף, ד"ה ודאמר; וכן במלחמות ה' שם, ומאירי בבא קמא, צט, ב, ד"ה המראה.

[14] מרדכי בבא קמא, רמז קטז, וכן בהגהות אשרי בבא קמא, ט, טז; וש"ך שו, יב.

[15] רמב"ם זכיה ומתנה, ו, כד, ושולחן ערוך אה"ע, נ, ג; ב"ח אה"ע נ, ד; שו"ת מהרשד"ם אה"ע, לב ('ולדידי לע"ד').

[16] הצורך בתנאי זה, הוא שלילת טענת פטור והשתמטות של הנסמך, כי לא ידע שהסומך יפעל לאור דבריו (ש"ך חו"מ, שו, יב; גר"א שם, טז). יש לציין, שלפי עילת החיוב מרצון מדין ערב, שנפסקה להלכה על ידי הרמ"א (לעיל הערה 8), ייתכן והנסמך חייב גם בלי הוכחה שהיה מודע להסתמכות, ראו: נתיבות המשפט קכט, ב; דברות משה, בבא קמא, סימן כו, ענף ב, עמ' 248. מכל מקום, עילת החיוב מדין ערב לא נפסקה בשולחן ערוך (לעיל הערה 8), ולכן נכתב למעלה שחיוב הנסמך מותנה בכך שהיה מודע להסתמכות.

[17] שולחן ערוך חו"מ, שו, ו.

[18] אחת הדוגמאות המובאות בפוסקים לכך, הוא מתן תשלום לנסמך בתמורה ליעוץ (נתיבות המשפט שו, יא; ערוך השולחן חו"מ שו, יג; וכך מורים דברי המאירי בבא קמא, צט, ב, ד"ה המראה). אולם נראה שבזמנינו אין בכך אומדן דעת ברור, היות ומקובל לשלם למספר יועצים לשם קבלת חוות דעת שונות, והתשלום אינו מוכיח הסתמכות. אמנם תשלום בתמורה למקח וכדומה, מסתבר שהוא מוכיח מודעות להסתמכות; כך יש ללמוד מדין שנפסק לחיוב מוכר בהוצאות לוקח מחמת מוצר פגום שרכש ממנו (שולחן ערוך חו"מ רלב, כא)

[19] שולחן ערוך חו"מ שו, ו; בעל המאור בבא קמא, לה, ב בדפי הרי"ף, ד"ה ודאמר; וכן במלחמות ה' שם, ומאירי בבא קמא, צט, ב, ד"ה המראה.

[20] שולחן ערוך חו"מ שו, ו; מרדכי בבא קמא, רמז קטז, וכן בהגהות אשרי בבא קמא, ט, טז; וש"ך שו, יב.

[21] כך יש ללמוד מכמה דינים שנפסקו לחיוב הנסמך, אף ללא אמירה מפורשת של הסומך כי הוא מסתמך עליו, כגון: חיוב מעסיק לשלם פיצוי לעובד, לאחר שהפר סיכום להעסיקו (שולחן ערוך חו"מ שלג, ב); חיוב לקוח לשלם פיצוי לאומן, לאחר שהזמין מוצר והפר סיכום לרוכשו (שולחן ערוך חו"מ שלג, ח); חיוב מלווה לשלם פיצוי ללווה, לאחר שהורה לו לרכוש שטר חוב והפר סיכום להלוות לו (סמ"ע לט, מו)..

[22] כאשר הנסמך לא קיבל תמורה מהסומך, חיוב פיצויי הסתמכות, כאמור במבוא, עשוי להתבסס על שלושה יסודות חיוב. חיוב נזיקין בהסתמכות מיוסד על דינא דגרמי (לעיל הערה 2), שלדעת פוסקים רבים מותנה בקשר הכרחי בין גורם הנזק לתוצאת הנזק (סמ"ע ופתחי תשובה חו"מ, שפו, א. כך עולה גם מתוך פסיקות הרמב"ם חובל ומזיק, ז, ז-יב והשולחן ערוך חו"מ שפו, א-ג. ראו גם תמיהת ביאור הגר"א, חו"מ יד, לא, ובאר אליהו שם). לפיכך, נקבע כי יש צורך בקשר הכרחי בין המעשה של הנסמך לתוצאה של ההפסד. וזאת אף שחיוב מדין שומרים ומדין ערב, אינו מותנה בקשר זה, משום שעילות חיוב אלו ביחס להסתמכות ללא תמורה, שנויות במחלוקת הפוסקים.

כאשר הנסמך קיבל תמורה מהסומך, חיוב פיצויי הסתמכות מבוסס על חיוב מדין שומר שכר (רמב"ם שכירות, פרק י, ג, ה; שולחן ערוך חו"מ, שו, א, ו). שומר חייב בפיצוי על הפסד שנגרם מחמת רשלנות בשמירה, אף שההפסד אינו ייגרם בהכרח. ולפיכך, בהתאם לעילת חיוב מדין שומרים, חיוב פיצויי הסתמכות אינו מותנה בקיומו של קשר הכרחי בין ההסתמכות לבין ההפסד, אולם בכל מקרה הוא מותנה בהוכחת הסתמכות ומודעות להסתמכות.

[23] כאשר הנסמך לא קיבל תמורה מהסומך, חיוב פיצויי הסתמכות, כאמור במבוא, עשוי להתבסס על שלושה יסודות חיוב, נדון בשלושתם. א. דיני נזיקין – חיוב מזיק אינו מותנה במודעות שלו לאיכות החפץ הניזוק (שולחן ערוך חו"מ, רצא, ד), ונחלקו הפוסקים האם חיובו מותנה במודעות שלו לקיום החפץ הניזוק כאשר הוא לא צפוי (דעת המחייבים: שולחן ערוך חו"מ, שפח, א; ים של שלמה בבא קמא, ו, לב; ש"ך חו"מ, שפח, ו. דעת הפוטרים: רמ"א חו"מ, שפח, א). כאשר הנזק נגרם מממונו של המזיק, מוסכם כי החיוב מותנה במודעות לקיום החפץ הניזוק כשאינו צפוי (שולחן ערוך חו"מ תיח, יג; וש"ך שם, ו). מסתבר שהוא הדין כאשר הנזק נגרם באופן עקיף מפעולת המזיק, כמו במקרי הסתמכות (ראה לשון רש"י בבא קמא, סב, א, ד"ה מאי; ולשון הרשב"א שם, ב, ד"ה מי. יש לצרף לכך גם את הכרעת ערוך השולחן חו"מ שפח, ה, לפטור בכל מקרה, מחמת הספק של מחלוקת הפוסקים לעיל). ב. דיני שומרים – החיוב מותנה גם במודעות לאיכות החפץ הניזוק, ככל שאינו מצוי (שולחן ערוך חו"מ, רצא, ד; ט"ז חו"מ עב, ח; ש"ך שם, מ; אורים שם, לז; ערוך השולחן שם, טו). ג. דין ערב – מסתבר שהוא הדין לחיוב מדיני ערב (הדומה לדיני שומרים בכך שחיובם מרצון והסכמה, על פי קצות החושן רצא, ד, ומנחת חינוך נז, א, ד"ה ועיין במגיד משנה). לפיכך במקרי הסתמכות, החיוב מותנה במודעות הנסמך לנסיבות ההפסד, כך שאם כלל הנסיבות אינן צפויות הנסמך פטור, ואם נסיבות מסוימות היו צפויות, שיעור החיוב הוא בהתאם לנסיבות אלו. כמו כן, לא ניתן לחייב מדיני שומרים וערב, אף כאשר הנסיבות היו צפויות, אבל איכות הנכס הניזוק יוצאת דופן ואינה שכיחה. יש להדגיש, כי כאשר הנסיבות צפויות, והנסמך לא שיער את שווי הנזק, הנסמך חייב במלוא שיעור ההפסד (הרב זלמן נחמיה גולדברג, מובא בתוך: חק לישראל: שומרים, א, עמ' 647, הערה ז).