הרשם לקבלת עדכונים
השתתפות הרשות המקומית בפעולות אסורות
א. פתיחה[1]
הרשויות המקומיות במדינת ישראל עוסקות בשלל נושאים הנוגעים לחייהם היומיומיים של תושביהן. בחלק מן הנושאים נדרשת הרשות לשתף פעולה עם מעשים האסורים על פי ההלכה. שיתוף פעולה זה עשוי להיות מוגבל ביותר, כגון מתן רישיון לעסק הפתוח בשבת, או נרחב יותר כגון מימון פעילויות הכרוכות בפריצוּת או בחילול שבת. דרישה זו אינה עולה רק מקרב תושבי הרשות שאינם שומרי תורה ומצוות אלא הינה גם דרישה חוקית הנובעת מהחוק הנוהג במדינת ישראל,[2] והיא הופכת לאתגר הלכתי הניצב בפני ראש רשות מקומית הנאמן לקב"ה ומחויב לתורה.[3] במאמר זה נבקש לבחון את היקף האיסור בהיענות לדרישה זו וכן את אופן קיומו ברשויות המקומיות השונות במדינת ישראל.
הרשות המקומית[4] מוגדרת בהלכה כ"ציבור" שהינו ישות משפטית עצמאית, אולם ברור ומובן מאליו כי אין הדבר הופך אותה לפטורה ממצוות. הציבור אינו פטור משמירה על כל איסורי התורה ולכן, לדוגמה, הוא אינו רשאי ללוות בריבית,[5] הוא כפוף לכל דיני הממונות שבתורה,[6] ומבחינות מסוימות הוא חייב במצוות אף יותר מהיחיד.[7] אשר על כן, הרשות המקומית אינה יכולה לפעול בניגוד להלכה; אסור לה לחלל שבת, לעבוד עבודה זרה, למכור טרף או כל איסור אחר.
מובן שהרשות כשלעצמה אינה יכולה לעשות את האיסורים בכוחות עצמה. אין לה ידיים ורגלים, ובסופו של דבר יהיו אלו אנשים הפועלים מטעם הרשות אשר עשויים לעשות איסורים אלו או אחרים בשליחותה. מידת אחריותה של הרשות על האיסורים הנעשים בשליחותה נגזרת משני עקרונות הפוכים: מחד, עיקרון חשוב בדיני שליחות קובע כי "אין שליח לדבר עבירה" קידושין מב,ב), כלומר אדם העושה איסור עושה זאת מבחירה חופשית ועליו מוטלת האחריות על מעשיו, ולא תוטל על המשלח כל אחריות על מעשיו הנלוזים של השליח. לאור כלל זה עלינו לקבוע כי כאשר הציבור שולח אדם לעשות עברה, אין הציבור נושא באחריות לעברה, והאחריות רובצת על כתפי השליח.[8]
מאידך, אין זה אומר כי המשלח, ובמקרה זה הרשות, לא עשה איסור כלל, שכן גם אם את האיסור שאותו עשתה הרשות אין להגדיר[9] כחילול שבת, עבודה זרה או אכילת טרף, עדיין במעשיה ובתמיכתה בעשיית איסורים אלו או אחרים הרשות עשויה לעבור על איסור דאורייתא של "לפני עור לא תתן מכשול",[10] או איסור דרבנן של "מסייע לדבר עבירה". על מנת להבהיר נקודה זו נרחיב מעט בגדרי איסורים אלו.
ב. איסור "לפני עור לא תתן מכשול"
1. איסור "לפני עיוור"
בתורה נאמר (ויקרא יט,ד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". חז"ל למדו כי איסור זה אינו מוגבל להנחת מכשול פיזי לפני עיוור שאינו רואה בעיניו, אלא גם הכשלת אדם בעברה אסורה. כל מי ששותף לביצוע העברה אשר בלעדיו לא הייתה מתבצעת העברה, עובר על איסור "לפני עור לא תתן מכשול".
הרמב"ם (פיה"מ תרומות ו,ג) מבהיר כי מי ששלח אדם לעשות עברה, עובר גם כן על איסור זה, וזאת אף שהדבר אינו פוטר את השליח שעשה את העברה בעצמו מאחריות בלעדית על מעשיו:
הכלל אצלינו אין שליח לדבר עבירה. והעושה את העבירה בעצמו הוא שמענישין אותו בית דין. והמתעהו ומביא אותו לידי מכשול, או שצוהו על העבירה, או שסייעו עליה באיזה סיוע שהוא, אפילו בדיבור מועט, נענש בידי שמים כפי ערך מה שעשה בסייעו או בהוקישו את חבירו. ואינו מתחייב שום עונש מכל העונשים האמורים בתורה, אבל עובר הוא על מה שאמר ה' "ולפני עור לא תתן מכשול" אם גרם לעבירה. או שעובר על דבר ה' "אל תשת ידך עם רשע" אם סייע לחוטא.
לשם ההמחשה נאמר, כי גם פרסום הקורא לאדם מסוים או לציבור הרחב לבוא ולהשתתף בעשיית האיסור אסור משום "לפני עור לא תתן מכשול".
2. איסור 'מסייע'
מהגמרא במסכת עבודה זרה (ו,ב) מבואר כי באיסור לפני עיוור יש להבחין בין שני מצבים הנבדלים ביניהם במידת הכרחיות הסיוע שניתן לביצועה של העברה: במקרה שבו האיסור יכול להתבצע גם ללא עזרתו של המסייע, המסייע אינו עובר על "לפני עור". לעומת זאת, במצב שבו העברה לא הייתה יכולה להתבצע ללא עזרת המסייע ("תרי עברי דנהרא"), עובר המסייע באיסור "לפני עור".
בתוספות (שבת ג,א ד"ה בבא דרישא)[11] מבואר כי החובה ההלכתית להפריש אדם מאיסור אינה עולה בקנה אחד עם סיוע לביצוע עברה, ולפיכך מסקנתם היא כי יש איסור לסייע לעברה, גם אם עובר העברה יכול לעבור עליה בלי הסיוע:
אפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפרק קמא דמסכת עבודת כוכבים (דף ו,ב) דקאי בתרי עברי דנהרא, מכל מקום איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור.[12]
נחלקו הפוסקים בשאלה מהו היסוד של החובה להפריש אדם מעשיית איסור, שממנה גזרו חכמים את האיסור לסייע עוברי עברה. לדעת הב"ח[13] החובה הינה חובה מדרבנן הנובעת מדין "לפני עור לא תתן מכשול". לעומתו סבור השאגת-אריה[14] כי זהו חיוב מן התורה הנגזר ממצוות "הוכח תוכיח את עמיתך".
למחלוקת בשאלה מהו יסוד האיסור לסייע לעברה מספר נפקא מינות. אחת מהן היא השאלה אם מותר לסייע לאדם עוד לפני הזמן שבו הוא עשוי לעבור את העברה. אם נאמר כי איסור מסייע הינו הרחבה מדרבנן של איסור לפני עיוור, הרי שאם המכשול קידם את העברה הנחתו נאסרה, גם אם המכשול ניתן זמן רב לפניה.
אולם אם נאמר כי איסור מסייע נגזר בקל וחומר מן החובה לאפרושי מאיסורא, הרי שייתכן שקודם למועד עשיית האיסור עוד לא חלה על האדם כל חובה להפריש את חברו מאיסור שהחוטא עוד לא החליט אם בכלל לעשותו. כך סבור הכתב-סופר (יו"ד סי' פג), אשר כתב כי כאשר הסיוע לא ניתן בשעת העברה עצמה אלא קודם לכן, ובשעת העברה האדם אינו צריך סיוע כלל, אין כאן איסור, שכן בעת הסיוע חובת הפרשתו מאיסור עדיין לא חלה.[15]
3. עברה היכולה להתבצע על ידי אחר
נחלקו הפוסקים מה יהיה הדין כאשר האיסור אינו יכול להתבצע ללא סיוע, אולם אם האדם לא ייתן את הסיוע יוכל עובר העברה להשיג את הסיוע באופן אחר. לדעת ר' משה בנבנישתי,[16] אם את הסיוע יוכל לתת אדם אחר, אין בסיוע משום "לפני עור", שכן העברה יכולה להתבצע גם מבלי עזרתו שלו. לעומתו סבור המשנה-למלך[17] כי בכל איסור שאין החוטא יכול לעשותו ללא עזרה, חל על המסייע לו איסור "לפני עור", גם אם החוטא יכול היה לקבל את העזרה מיהודי אחר.[18]
4. איסור 'מסייע' במומר
נפקא מינה נוספת בשאלת יסוד איסור 'מסייע' היא בשאלה אם מותר לסייע לגוי לעבור עברה האסורה לו, ונחלקו בדבר ראשונים ואחרונים.[19] אם נאמר כי האיסור לסייע לביצוע עברה נובע ממצוות "הוכח תוכיח את עמיתך" הרי שזו אינה קיימת כלל ביחס לגויים. אולם אם נאמר כי האיסור מדרבנן לסייע לביצוע עברה הינו הרחבה של איסור "לפני עור" יש מקום להסתפק אם איסור זה חל גם ביחס לגויים. לשיטות הסוברות כי איסור מסייע חל גם ביחס לגויים, ברור שאיסור זה חל גם ביחס לישראל מומר. אולם לשיטות הסוברות כי אין איסור לסייע לגוי לעבור עברה, יש מקום להסתפק אם היתר זה חל גם על ישראל מומר, וזאת לאור הבנת איסור מסייע, והסיבה שבגינה התרנו לסייע לגוי. אם נאמר כי האיסור מדרבנן לסייע לביצוע עברה הינו הרחבה של איסור "לפני עור", הרחבה שלא חלה על גויים, הרי שסביר שההרחבה חלה על כל יהודי, יהיה יחסו לעברות אשר יהיה.[20] אולם אם נאמר כי האיסור לסייע לביצוע עברה נובע ממצוות תוכחה, הרי שיש לבחון בכל מקרה ומקרה אם עדיין קיימת חובת תוכחה או שמא תוכחה כבר לא תועיל, ובמקרה זה גם לא תהיה חובה להפריש מאיסור או לסייע לעשיית איסור. מומר לעשות עברה בהחלט יכול להיחשב למי שתוכחה לא תועיל לו,[21] ולפיכך אין בו איסור מסייע לדבר עברה,[22] וכך פוסק למעשה הש"ך.[23]
5. איסור 'מסייע' בעובר עברה שאינו מומר
לדעת ר' יחזקאל לנדא[24] יש להרחיב עוד את ההיתר ולומר כי אין צורך להגדיר את האדם כמומר ממש, וככל שידוע כי האדם רגיל לעבור עברה זו במזיד, וברור שלא תועיל הוכחתו והפרשתו מאיסור, ממילא אין צורך להימנע מלסייע לו (ובלבד שיכול לעשות את העברה בכוחות עצמו). אולם רבים מן האחרונים[25] לא קיבלו את דבריו, הן בשל העובדה שהראשונים אסרו לסייע לעוברי עברה ומסתמא משמע שהדבר נכון גם ביחס למזידים, הן בשל העובדה שאין 'להרים ידים' מול עובר עברה במזיד, ואף אותו יש להוכיח בדברים שיתקבלו על ליבו. ממילא לא ניתן להשוותו למומר ואסור לסייעו בדבר עברה. למחלוקת זו משמעות גדולה ביחס לחילוניים בימינו.
6. "לפני עור" ו'מסייע' באיסור הנתון במחלוקת הפוסקים
הפוסקים התייחסו לשאלה אם קיים דין לפני עיוור במעשה שבו יש מחלוקת בין הפוסקים, כשמבצע המעשה נוהג כדעת המתירים והמסייע לו סבור כדעת האוסרים. לדעת המבי"ט[26] במקרה שבו עושה המעשה סבור שאין בדבר איסור, אזי המסייע לו אינו עובר באיסור לפני עיוור, כל עוד מדובר בעמדה הלכתית לגיטימית,[27] אף שלדידו של המסייע מדובר באיסור חמור וגמור. את דבריו מוכיח המבי"ט ממנהגם של בית שמאי ובית הלל לשאת נשים אלו מאלו על אף מחלוקתם בדיני העריות.[28] יש להעיר כי המבי"ט אינו דורש כי המקל יהיה מודע למחלוקת, ודי בכך שהמסייע יודע שהמסתייע נוהג כדעה לגיטימית כדי להתיר את הגשת הסיוע הנחוץ לו.
על דעת המבי"ט חלק בספר שער-המלך,[29] ולדעתו המחמיר כדעה אחת אינו רשאי לסייע לאדם אחר המסתמך על דעה מקילה, שכן בכך הוא יעבור על איסור לפני עיוור. אולם מרבית הפוסקים לא חששו לדעתו.[30]
יש להעיר כי תחום זה, של הגדרת פעילות מסויימת כמותרת או כאסורה על פי ההלכה, מחייב את שיקול דעתו של הרב המקומי, ועל הרשות המקומית להתייעץ איתו בכל מקרה שבו מתעורר ספק ביחס לפעילות מסוימת, אם היא מותרת או אסורה.[31] בנוסף על הצורך להכריע בשאלה זו, יידרש הרב להכיר את מכלול הדעות השונות ביחס לשאלה ולהכריע באילו פעילויות קיימת מחלוקת הלכתית לגיטימית ביחס לאיסורן, המאפשרת לרשות לתמוך בקיומן תוך הסתמכות על דעת המבי"ט.
ג. רישוי עסקים העוברים על ההלכה
בתחום רישוי העסקים שיקול דעתה של הרשות המקומית מוגבל ביותר. ההלכה מעניקה סמכות לציבור למנוע מאדם להתעסק בעיסוק מסוים אך ורק כאשר הדבר נועד למנוע נזק מהציבור. הדבר עולה מסוגיה במסכת בבא מציעא (קא,א):
אמר רבא: מקרי דרדקי, שתלא, טבחא, ואומנא, וספר מתא - כולן כמותרין ועומדין דמי. כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר - כמותרין ועומדין דמי.
לדעת הרמב"ם (שכירות י,ז)[32] כל הסוגיה עוסקת רק בעובדי ציבור:
הנוטע אילנות לבני המדינה שהפסיד, וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות, והמקיז דם שחבל, והסופר שטעה בשטרות, ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד או למד בטעות, וכל כיוצא באלו האומנים שאי אפשר שיחזירו ההפסד שהפסידו, מסלקין אותן בלא התראה שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידו אותן הצבור עליהם. השגת הראב"ד: א"א וכן נמי אם שתלא דיחיד עכ"ל.
הנצי"ב (העמק-שאלה קמב,ה) סבור כי לדעת הרמב"ם הנושא הנידון בסוגיה אינו הפיטורין, אלא רישיון העיסוק, וההבחנה המדויקת אינה בין עובד המועסק על ידי הציבור לבין עובד המועסק על ידי אדם פרטי, אלא בין עובד המספק שירות לכלל הציבור ובין עובד המספק שירות לאנשים פרטיים:
אפילו לא היה מושכר לרבים אלא שהיה מוחזק בעיר לסופר ולבלן, מקרי שהוא של רבים, משום שהוא מוחזק לרבים יש לבי"ד להשגיח עליו שלא יזיק לאחרים, ואם הוא מפסיד לאיזה יחיד בי"ד או הציבור מסלקין אותו שלא ישמש עוד בעיר לאותה אומנות.
למסקנה דומה הגיעו ראשונים נוספים הסבורים גם הם כי אנשים אשר עיסוקם מחייב הסמכה כלשהי אשר פעלו באופן הגורם לנזק עשויים לאבד את הסמכתם לעסוק במלאכה זו עד שיוכיחו מחדש את יכולתם לעסוק בכך.[33]
כך קובע גם המחוקק, אשר הסמיך את הרשויות המקומיות למתן רישיונות לעסקים.[34] אי לכך כל שימוש בסמכותו של הציבור על מנת למלא אחר תכליות אחרות, אף אם עולות הן בקנה אחד עם ההלכה, אינו ראוי. רישיון העסק בהגדרתו אינו אלא הודעה כי העסק אינו מהווה סכנה לציבור, והוא אינו מהווה כל סיוע בביצוע העברה, ולפיכך הרשות אינה מוסמכת שלא לתת לו רישיון עסק מסיבה זו,[35] כל עוד העסק עומד בדרישות הרישיון ואינו גורם כל נזק גופני לציבור.[36]
ד. מימון פעילויות אסורות על ידי הרשות המקומית
כאמור, השתתפות הרשות המקומית עשויה להיות באופן מוגבל ביותר כגון מתן רישוי לעסקים הפועלים בניגוד להלכה, אולם היא עשויה להיות גם נרחבת יותר כגון באמצעות מתן מימון לפעילויות המנוגדות להלכה. בניגוד לתחום רישוי העסקים, תחום המימון בעייתי הרבה יותר מבחינת דין "לפני עור". ככל שמדובר ברשות הומוגנית שבה הרוב המוחלט של התושבים הינם יהודים הרואים את עצמם מחויבים להלכה, יש ליישם את העקרונות הכללים אותם הבאנו עד כה באופן הבא:
במקרים שבהם מימון הרשות המקומית הכרחי לקיומן של פעולות האסורות על פי ההלכה, באופן שללא המימון על ידי הרשות הפעולות לא היו יכולות לצאת אל הפועל, הרי שלרשות אסור מן התורה באיסור "לפני עור לא תתן מכשול"[37] להשתתף במימון פעולות אלו,[38] ובלבד שמדובר בפעולות האסורות לכל הדעות.[39] אם הרשות שוכרת עובדים ושליחים אשר יבצעו פעולות אסורות, עוברת הרשות בעברה זו, ועל עובדי הרשות המחויבים להלכה להימנע מכל שיתוף פעולה עם פעולות מסוג זה, כשם שעליהם להימנע מביצוע של כל איסור במסגרת עבודתם.[40]
אם מבצע הפעילות האסורה היה יכול לבצעה גם ללא עזרת הרשות, יש להבחין בין מצב שבו לרשותו של מבצע הפעילות עומד הון עצמי הדרוש לשם ביצועה, ובין מצב שבו מבצע הפעילות זקוק למימון חיצוני לצורך קיום הפעילות באמצעות עמותות יהודיות[41] מהמגזר השלישי או באמצעות משרדי ממשלה:
א. במצב שבו לרשות מבצע הפעילות עומד מספיק הון עצמי לשם ביצוע הפעילות, באופן שקיומה של הפעילות אינו מותנה בסיוע שיתקבל מהרשות המקומית, אין בסיוע זה משום איסור "לפני עור" מדאורייתא.
ב. לגבי איסור 'מסייע' מדרבנן, אם המימון ניתן הרבה לפני ביצוע הפעילות האסורה,[42] והפעילות מתבצעת לרוב על ידי מי שמוגדרים על פי ההלכה כמומרים לעברות אלו[43] (כגון שמדובר בפעילות הכרוכה בחילול שבת המבוצעת על ידי אנשים המגדירים עצמם כ'חילונים'), יש מקום לומר שגם איסור 'מסייע' לא יחול במקרים מעין אלו, וניתן להקל במתן סיוע כספי של הרשות המקומית לשם ביצוע הפעילות.
ג. במצב שבו קיומה של הפעילות מותנה בסיוע חיצוני אחר, על ידי גורם שגם עליו חל האיסור לסייע לפעילות המדוברת, יהיה הדבר נתון במחלוקת בין הפוסקים, ולכתחילה ראוי להחמיר בדבר ולא לתת את הסיוע לפעילות האסורה.[44]
ד. במצב שבו מימון הרשות המקומית הכרחי לקיומה של הפעילות, שבו כאמור נאסר על הרשות לממן את הפעילות, אך הדבר נכפה על הרשות על ידי בית המשפט, מסתבר כי יש לראות מצב זה כמצב שבו הפעילות תתבצע גם ללא עזרת הרשות,[45] אשר חומרתו קלה יותר, ובמקרים מסוימים האיסור אינו חל כלל.
ה. תפקוד ברשות 'מעורבת'
כאשר כל תושבי הרשות או רובם המוחלט הינם יהודים המחויבים להלכה, ונציגיהם במועצת הרשות המקומית מייצגים את דעתם, קיום הדרישה ההלכתית להימנע מתמיכה בפעילויות אסורות אפשרי. הרשות יכולה לקבוע כי היא אינה תומכת בפעילויות האסורות, שכן פעילויות אלו נוגדות את תפישת עולמם של רוב ככל תושבי הרשות.[46]
לעומת זאת, בערים שבהן לצערנו רוב הציבור אינו חש מחויב להלכה והוא מעוניין לצרוך פעילויות תרבות, חינוך או דת אשר ביצוען מנוגד להלכה, והוא עושה זאת חרף התנגדותם של הנציגים הדתיים במועצת הרשות המקומית, הרי שאין הנציגים הדתיים עוברים בשום איסור. האיסור נעשה חרף דעתם ובניגוד לרצונם, וממילא הם אינם עוברים על איסור "לפני עור" ולא על איסור "מסייע לדבר עבירה". להפך, הם הזהירו את ה'עיוור' מלשגות ואת עובר העברה מלטעות, אך אלו לא שמעו להם, ועל אף היותם שותפים למועצת הרשות, אשר לכל חבריה אחריות על כל החלטותיה, אין לראות בהם שותפים לדבר עברה.[47]
יתר על כן, מותר לנציגים הדתיים להשתתף כמיעוט בקואליציה אף שזו תומכת בפעילויות האסורות על פי ההלכה, באופן שהוגדר לעיל כתמיכה אסורה, במקרה שבו בשל משקלם היחסי בקואליציה, אין באפשרותם למנוע את תקצוב פעילויות אלו.[48]
שאלה קשה יותר תתעורר ברשות שבה מרבית הציבור מחויבים להלכה, או לכל הפחות ראש הרשות, אולם קיים מיעוט ניכר של יהודים שאינם מחויבים להלכה המעוניינים בפעילויות אשר ביצוען מנוגד להלכה, וההתנגדות לביצוען כרוכה בבעיות חברתיות ומשפטיות. המיעוט המעוניין בהן יטען כי הוא מופלה לרעה ואינו מקבל פעילויות חינוך ותרבות המתאימות לאורח חייו ולהשקפתו.
ההכרעה בשאלה זו תלויה בשאלה כיצד לראות את הרשות המקומית: כשותפות או כציבור.[49] אם נראה את הרשות המקומית כציבור, ואת הנהגתה כהנהגת ציבור, הרי שאין לכל אחד מהתושבים או לכל קבוצה זכות בכסף באופן יחסי לחלקו באוכלוסייה. אולם אם נאמר כי הרשות המקומית הינה שותפות הרי שלכל אחד מן התושבים זכות בתקציב הרשות, וממילא כאשר הרשות מחליטה לספק את צרכיו הרי היא נותנת לו משלו, לפי שיקול דעתה.
ההלכה רואה בקהילה המקומית, וכפי שראינו לעיל ברשות המקומית, תאגיד אשר רשאי לבצע כל פעולה משפטית שאותה יכול לבצע אדם. אולם הגדרתו המשפטית של תאגיד זה מורכבת למדיי, שכן במקורות ההלכה השונים עולות שתי אפשרויות, אשר לכאורה סותרות: בחלק מן המקורות ההלכה רואה את תושבי העיר כשותפות גדולה הן בנכסים[50] הן באופן הפעולה. כמובן שזו אינה שותפות רגילה, שכן חלקו של כל אחד מבני הקהילה אינו מוגדר,[51] אולם אין הדבר גורע מהיותה שותפות כלכלית לכל דבר ועניין. לעומת זאת בחלק אחר של המקורות רואה ההלכה בתושבי העיר ישות משפטית עצמאית בשם 'ציבור', ישות שאינה פועלת לפי כללי השותפות הרגילים.[52]
מסתבר לומר כי הרשות המקומית מתפקדת כציבור בעניינים מסוימים, ומתפקדת כשותפות בעניינים אחרים, ונבאר. מחד גיסא, נכס השייך לתושבי המקום מעמדו כנכס של שותפים על כל המשתמע. בני העיר רשאים להגדיר יעדים לשותפות זו, או לפרקה לפי שיקול דעתם, וזאת תוך הבחנה מנכס השייך לכלל ישראל שאותו בני העיר אינם יכולים למכור או להפקיע מקדושתו. כמובן שזו אינה שותפות רגילה, שכן חלקו של כל אחד מבני הקהילה אינו מוגדר, ושיקול הדעת כיצד ייעשה השימוש בנכסי השותפות נתון בידי הנהגת הקהילה. מאידך גיסא, העיר, על כלל תושביה, הינה גוף עצמאי ומובחן מבחינה משפטית, אשר פרטיו בכל רגע נתון יכולים להשתנות ולהתחלף אך עצם קיומו של גוף זה נשאר כשהיה.[53]
כאשר מדברים על תקציב הרשות המקומית, ברור כי ההלכה רואה בו קופה של שותפים, כאשר לכל אחד מהתושבים יש חלק יחסי בלתי מובחן.[54] הדבר מוכח מאופן גביית המיסים המועברים לקופת הרשות, הנעשה בהלכה על פי עקרון ההנאה. על פי עיקרון זה גובה המס שאותו משלם כל אחד מתושבי הרשות אמור לעמוד ביחס ישר למידת ההנאה שאותה הוא מפיק מפעולותיה של הרשות. אמנם עיקרון זה אינו נשמר באופן הדוק בשיטת המיסוי הנהוגה כיום במדינת ישראל, אולם מעצם העיקרון ההלכתי אנו למדים כי מדובר בקופת שותפות שבה כל אחד משלם לפי צרכיו ומקבל לפי צרכיו.
אם כנים דברינו, כאשר קבוצת תושבים שאינם שומרי שבת מבקשת כי הרשות תשתתף בתקצוב של פעילות תרבות הכרוכה באיסור, נמצא שקבוצה זו מבקשת לקבל את חלקה בתקציב, והרשות רשאית לאפשר זאת.
למסקנה זו הגיע הרב עוזיאל בתשובה.[55] התשובה מבוססת על ההנחה כי מותר לחלק שותפות בין שומר תורה למי שאינו שומר תורה, באופן שמי שאינו שומר תורה יקבל בחלקו דבר האסור באכילה, וכפי שכותבת המשנה (דמאי ו,ח):
שנים שקבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכול הוא לומר טול אתה חטים (- טבל) שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים טול את היין ואני אטול שמן.
מכאן מגיע הרב עוזיאל למסקנה הבאה:
קופה שהיא נגבית בצורת מסים לפי ממון, היא קופת שותפים שכל הצבור נותן בה את מנתו המוטלת עליו, לפי ממונו, וחוזר ונוטל ממנה את מנתו לפי מספר התלמידים הזקוקים לחנוך, וכיון שכן כשאנו מצביעים לתת להם חלקם במדה צודקת אין אנו עושים כל פעולת חטא לחזק את ידם אלא הננו נותנים להם את חלקם במדה צודקת והם יעשו בו כרצונם ודעתם.
כלומר, הרשות המקומית אינה עוברת איסור בהעברת תקציבים למימון בתי ספר שמלמדים בהם דברי כפירה, כיוון שההורים השולחים את ילדיהם לבתי ספר אלה בסך הכול מקבלים את חלקם במיסים ששילמו.
למסקנה זו מגיע גם הרב אשר וויס[56] בנוגע לשאלה שבה אנו דנים:
כיון דלפי חוק המדינה נציגים אלה אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם כאדם העושה בתוך שלו אלא מוטל עליהם לדאוג ולשרת את כל חלקי הציבור לפי צרכיהם נמצא שהציבור החילוני, מחללי השבת, שלהם (ההדגשה במקור) הם נוטלים ואין בידינו למנוע מהם תקציבים אלה ואין מעשינו אלא בגדר מתן אפשרות בלבד ליטול את שלהם וכל כה"ג אין בזה לאו דלפנ"ע.
כלומר לראש הרשות המקומית קיים מרחב מסוים של תמרון בתקצוב פעילויות המנוגדות להלכה בעבור תושבים שאינם רואים את עצמם מחויבים להלכה. אמנם מעבר לתקצוב אסור לעובדי הרשות להיות שותפים בפועל בביצוע פעילויות אסורות אלו.[57]
ו. עובד רשות מקומית הנדרש להשתתף בפעילויות אסורות
במקרה זה יש להבחין בין דרישת הממונים עליו כי יעשה איסור בידיים, כגון שנדרש לחלל את השבת על מנת לאפשר את קיום האירוע שאותו מארגנת או מאפשרת הרשות המקומית, ובין מצב שבו תפקידו הוא סיוע לפעילות הכרוכה באיסור כגון שנדרש מתוקף תפקידו להעביר כסף למימון פעילות הכרוכה בחילול שבת.[58]
במקרה הראשון, שבו האדם נדרש לעשות איסור בידיו, ברור שעליו לסרב גם אם הדבר יעלה לו במחיר מקום עבודתו, וכפי שכתב הראב"ד[59]. זהו כמובן ניסיון גדול, אך רבים יכלו לו ועמדו בו.[60]
במקרה השני, שבו העובד נדרש רק לסייע לביצוע הפעילות האסורה, אך לא נדרש לעשות את האיסור בעצמו, יש מקום יותר להקל. במקרה זה, האיסור יתבצע עם העובד או בלעדיו, שכן אם הוא לא יבצע את הפעולה הנדרשת ממנו, מישהו אחר יבצע אותה. כאמור לעיל, במצב שכזה נחלקו הפוסקים אם קיים איסור לפני עיוור. וכפי שהעלינו לעיל, יש מספר סברות להקל בדבר (יש אומרים שאין בדבר איסור לפני עיוור, יש אומרים שאפילו מסייע אין כאן, ויש אומרים שאין איסור מסייע אלא בשעת המעשה ובגוף העברה, ובמקרה שכזה שבו מקום עבודתו של אדם נמצא בסכנה, ניתן להסתמך על כל אחת מסברות אלו, אף כי על כולן ביחד.
ז. מסקנות להלכה
1. רשות מקומית אינה רשאית להתנות מתן רישוי לעסקים בשיקולים שאינם שמירה על שלום הציבור, ולפיכך היא אינה יכולה שלא לתת רישוי לעסק רק בשל העובדה שהוא משמש לעשיית איסורים.
2. רשות מקומית בה הרוב המוחלט של התושבים רואה את עצמו מחויב להלכה, התומכת מרצונה בפעולה האסורה על פי ההלכה עשויה לעבור על איסור "לפני עור לא תתן מכשול" או על איסור סיוע לדבר עברה.
3. רשות מקומית רשאית לסייע לפעילות שיש מחלוקת לגבי כשרותה, אם לדעות המתירות אותה ישנו בסיס הלכתי מוצק.
4. במקרים שבהם הסיוע של הרשות המקומית אינו הכרחי לשם קיומה של הפעילות יש מקום להקל בהעברת התמיכה לשם קיום הפעילות האסורה.
5. במקרים שבהם סיוע הרשות הכרחי לשם קיומה של הפעילות האסורה, וללא השתתפות הרשות הפעילות לא הייתה מתקיימת, על ראש הרשות להימנע מלהעביר תקציבים לשם מימון פעילויות אלו, ועל הרשות להיעזר בייעוץ משפטי אשר ימצא את הדרך להימנע ממתן תמיכה לפעילות האסורה תוך עמידה בדרישות החוק.
6. רשות שבה קיים מיעוט ניכר של תושבים חילוניים, המבקשת לקיים פעילות תרבות המנוגדת להלכה, רשאית להשתתף במימון הפעילות מתקציב התרבות המקומי, בהתאמה לחלקם היחסי של התושבים הנהנים מפעילות זו.
7. ברשות שבה מרבית תושבי הרשות חילונים, מותר לנציגים הדתיים במליאת המועצה המקומית להיות שותפים לקואליציה התומכת בפעילויות אסורות, אם כי עליהם להביע את דעתם המתנגדת לפעילויות אלו.
8. עובד רשות מקומית הנדרש לבצע פעולות האסורות על פי ההלכה חייב להימנע מביצוען גם במחיר אובדן מקום עבודתו.
9. עובד רשות מקומית הנדרש לבצע פעולות המעודדות פעילות אסורה או קוראות או תומכות בה, אך מעבר לכך ביצוען אינו כרוך באיסור, רשאי להקל ולבצע את המוטל עליו במסגרת עבודתו.
10. בכל הנושאים האמורים ראוי להתייעץ עם תלמיד חכם הבקיא בעניינים ציבוריים.
[1]. תודתי נתונה לרב יעקב אריאל שליט"א אשר הואיל לעבור על המאמר והוסיף כי בשל מורכבותו העקרונית והיישומית של נושא זה נכון שהרשות המקומית תתייעץ עם תלמיד חכם הבקיא בעניינים ציבוריים, אשר ייתן את דעתו להשלכות האפשריות של ההכרעה בתחום זה במישור ההלכתי, במישור המקומי ובמישור הארצי.
[2]. הכוונה לפסיקות של בג"ץ שלהן מחויבת הרשות המקומית, ראו להלן הערה 38.
[3]. בעניין היקפו של האתגר ודרכי ההתמודדות השונות ראה א' הכהן, "דברי הרב, דברי הרעבע ודברי הריבון דברי מי שומעים", משפט חברה ותרבות א (2018) עמ' 169 ואילך.
[4]. הדיון העקרוני בנוגע לסיוע בפעילויות אסורות נוגע כמובן לא רק לרשות מקומית בישראל אלא גם למדינת ישראל כולה. אולם קיימים מספר הבדלים הלכתיים, מעשיים, ומשפטיים בין הרשויות הללו. את הרשות המקומית יותר פשוט להגדיר כשותפות, היא לרוב הומוגנית מבחינה אתנית, ולעיתים אף מבחינה דתית. במקרים אלו גם חברי המועצה וראש הרשות עשויים לראות את עצמם כמחויבים להלכה. לפיכך בחרנו להתמקד במסגרת מאמר זה ברשות המקומית.
[5]. מגילה כז,ב וברמ"א, שו"ע יו"ד קס,כב.
[6]. ראה בבא בתרא ק,א וכי "רבים גזלנים נינהו?". כן ראה רמ"א, חו"מ סי' ד.
[7]. כגון במצוות בניית בית כנסת ועוד.
[8]. כעין זה מפורש בגמרא בבא קמא נא,א: "בור של שני שותפין היכי משכחת לה? אי דשוו שליח תרוייהו, ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו, אין שליח לדבר עבירה". יש להעיר כי אין הדברים מוחלטים, שכן לדעת התשב"ץ (שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קנו), כאשר האדם הוחזק לעבור עברה, ולא לשמוע ל"דברי הרב", הרי ש"התלמיד", קרי המשלח, אינו יכול להגן על עצמו בטענה כי לא העלה בדעתו שהשליח ישמע לדבריו, וממילא יש שליח לדבר עברה. דברי התשב"ץ נפסקו להלכה ברמ"א (חו"מ שפח,טו) אשר כתב כי יש שליח לדבר עברה במי שהוחזק למסור: "מי ששלח שליח למסור, אם השליח הוחזק לעשות, חייב המשלחו, ואין לומר אין שליח לדבר עבירה, הואיל והוחזק בכך...". לפי דברים אלו יש מקום לומר כי הכלל "אין שליח לדבר עבירה" אינו מוחלט אלא נתון למידת עבריינותו של מבצע הפעולה האסורה בהוראת ממוניו. אמנם למעשה הש"ך (שם ס"ק כט) כבר דחה את דברי התשב"ץ, וקבע שהכלל "אין שליח לדבר עבירה" הינו כלל קטגורי המתייחס לכל העבריינים. ומבאר קצות-החושן (שם ס"ק יב על פי הריטב"א בקידושין מב,ב ד"ה שאני התם) כי הכלל הקובע כי "אין שליח לדבר עבירה" אינו נובע מן הנימוק שאותו אומרת הגמרא (קידושין שם) ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", אלא מגזרת הכתוב, ולפיכך הוא תופס גם במקום שבו השליח מוחזק כמי שאינו שומע ל"רב".
[9]. יש להעיר כי אין בקביעה שמדובר באיסור "לפני עור" בלבד כדי לקבוע כי אין מדובר בשותפות מסוימת בעברות עצמן. שכן נחלקו הראשונים אם בהכשלת האדם באיסור הופך המכשיל להיות שותף בעברה עצמה, או שמא מדובר באיסור נפרד שבין אדם לחברו, שלא להכשיל אדם בין במכשול פיזי ובין במכשול רוחני, אשר אדם העובר עליו אינו נעשה שותף בשום צורה לאיסור עצמו.
לדעת בעל המאור (סנהדרין יח,א באלפס) המוכר לגוי אביזרים אשר משמשים באופן מובהק לעבודה זרה לא זו בלבד שעובר על איסור לפני עיוור, אלא שבמעשה זה נעשה שותף לעבודה זרה עצמה, ולפיכך הדבר נאסר אפילו אם הימנעות זו תעלה לו בחייו. לעומתו סבור הרמב"ן (במלחמות שם וכ"כ הר"ן בחידושיו סנהדרין עד,ב), שהואיל ואיסור לפני עיוור אינו מהווה כל שותפות בעבודה הזרה עצמה, לא חל עליו העיקרון של "יהרג ובל יעבור", ודינו כשאר הלאווים שבמקום סכנה מותר לעבור עליהם. ומדברי האחרונים נראה כי צידדו בדעת הרמב"ן וסיעתו שאיסור לפני עיוור מובדל ועומד בפני עצמו (עיין רע"א על המשנה שבת א,א תפא"י בועז שם ס"ק ב ובציץ-אליעזר חי"ט סי' נג אות ד).
[10]. בדין זה עסק בהרחבה רבה אאמו"ר אבי סדן בספרו בסוד-העיון, עמ' 617 ואילך.
[11]. כדעת התוספות סבור גם הרא"ש (שבת פ"א סי' א).
[12]. עוד בעניין האבחנה בין איסור לפני עיוור ואיסור סיוע לדבר עברה, ראה במאמרו של הרב שלמה אישון, כתר ב - שמירת שבת בכלכלה המודרנית, פרק ט.
[13]. ב"ח יו"ד שג,ב. וכן כתב בשו"ת פרי-יצחק ח"א סי' כו ובמנחת-חינוך מצוה ח אות ה ד"ה ואין להקשות.
[14]. שאגת-אריה סי' נח; שו"ת כתב-סופר יו"ד סי' פג.
[15]. וכן כתבו הנצי"ב בשו"ת משיב-דבר סי' לא לב, שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' צג ושו"ת בנין-ציון סי' טו.
[16]. שו"ת פני-משה ח"ב סי' קה (קושטא, המאה הי"ז). כך כותב גם בן דודו ובן גילו, ר' חיים בנבנישתי בכנסת-הגדולה (יו"ד סי' קנט, הגהת הטור אות יג; חו"מ סי' לד, הגהות הטור אות לו), וכך משמע לכאורה כבר בתוס' בקידושין נו,א ד"ה אבל.
[17]. הל' מלוה ולווה ד,ב. וכן כתבו התוס' בחגיגה יג,א. כך נראה גם בדעת הגר"א (יו"ד סי' קנא ס"ק ח) אשר כתב כי גם אם האדם יכול היה להשיג את האיסור בכוחות עצמו, אם הוא אינו מחזיקו כעת בבעלותו יש בנתינתו לו משום לפני עיוור.
[18]. למעשה נראה כי הדבר נשאר במחלוקת גדולה בין האחרונים. ועיין בשו"ת יחוה-דעת ח"ג סימן סז אשר ערך מערכה לקראת מערכה את שיטות המחמירים והמקילים, והביא כי כדעת הפני-משה, שאין איסור לפני עיוור כאשר עובר העברה יכול להסתייע באדם אחר, סברו גם הכתב-סופר (יו"ד סי' פג) והמחנה-חיים (או"ח ח"ב סי' יח), ולעומתו כדעת המשנה-למלך, שאיסור לפני עיוור קיים גם כאשר אלמלא הוא היה מסייע אדם אחר, סברו החיד"א (ברכי-יוסף חו"מ סי' ט סק"ג), המנחת-חינוך סי' רלב אות ג והשדי-חמד, מערכת ו כלל כו אות ט, ולכך נוטה בעל היחוה-דעת עצמו. לעומתו נוטה דעת הציץ-אליעזר (ח"כ סי' כ) להקל כדעת הפני-משה.
[19]. ראה ר"ן, עבודה זרה א,ב באלפס ד"ה מנין; שו"ת שרידי-אש ח"ב סי' ט; מרדכי, עבודה זרה רמז תשצה; רמ"א, יו"ד קנא,א; ש"ך וגר"א שם; מנחת-שי סי' כ.
[20]. כך כתב ר' אלכסנדר מרגליות (שו"ת הרא"ם סי' נג הובאו דבריו בשו"ת יחוה דעת שם.
[21]. בסגנון אחר מבאר בשו"ת אבני-נזר יו"ד סי' קכו כי איסור מסייע הוא מדין ערבות הנלמד מן הפסוק "וכשלו איש באחיו" ומומר אינו בדין "אחיו".
[22]. תוספות, עבודה זרה ו ע"ב ד"ה מנין.
[23]. יו"ד סי' קנא ס"ק ו. והוכיח שם כי זו גם דעת הרא"ש.
[24]. דגול-מרבבה שם. וכן בשו"ת מחנה-חיים ח" א סי' מה, טורי-אבן באבני-מילואים חגיגה יג,א ועוד.
[25]. ראה שו"ת חוות-יאיר סי' קפה שכתב כי הסיבה שאין חובת אפרושי מאיסורא כלפי מומר אינה שהוא מופקע מכך, אלא שלעיתים המציאות החברתית הנוכחית אינה מאפשרת זאת, ובהקשרים אחרים הייתה מצווה להפרישו אפילו בעל כורחו, ואם כן בוודאי שלא ניתן לסייעו לבצע את העברה. ברוח זו כתב גם הכתב-סופר יו"ד סי' פג, אה"ע סי' מז, חתן-סופר ד קמא אות ל, מנחת-שי סי' כ, ושדי-חמד, מערכת ו כלל כו אות ג.
[26]. שו"ת מבי"ט ח"א סי' כא.
[27]. בדברי המבי"ט נעוצה הנחה יסודית ביחס למחלוקות בהלכה, שלפיה תיתכן יותר מעמדה אחת לגיטימית. רק לאור הנחה שכזו יתאפשר מצב שבו הפוסק ינקוט באופן נחוש בעמדה הלכתית מסוימת, אך בה בעת יסכים כי עמדה אחרת הינה עמדה לגיטימית. הנחה זו אינה יכולה לצמוח על רקע תפישה שלפיה המחלוקות הינן 'תאונה' בשרשרת מסירת התורה, ובלשון הגמרא (סנהדרין פח,ב): "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות". הנחה זו עשויה לצמוח על גבי גישה שונה ביחס למחלוקות, שלפיה המחלוקת מבטאת צדדים שונים של האמת ובלשון הגמרא (עירובין יג,ב): "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן", וכפי שמבאר הריטב"א (בחידושיו שם בשם חכמי צרפת) ביטוי זה: "שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר, ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר".
[28]. כדעת המבי"ט סברו הכתב-סופר או"ח סי' סו, יו"ד סי' עז; שו"ת דברי-יציב יו"ד סי' נו; שו"ת מנחת-שלמה ח"א סי' מד. אמנם במהדורה תניינא (ב-ג) סי' ק ד"ה ובדבר השאלה מחלק הרש"ז אוירבך בין מי שמחמיר מכוח הכרעתו וסבור כי העמדה המתירה אינה אלא טעות לבין מי שמחמיר מחמת הספק והכרעת רבותיו. אולם מתשובת המבי"ט מוכח שלא הסכים עם אבחנה זו.
[29]. שער-המלך, הל' אישות ט,טז.
[30]. כן כתבו בשו"ת כתב-סופר, או"ח שם ובשו"ת דברי-יציב שם.
[31]. הרב המקומי הוא הנושא באחריות הציבורית לפסיקתו, והכרעתו בעניין מחייבת על אף קיומן של דעות אחרות מחמירות או מקילות יותר. ראה רמ"א, יו"ד רמה,כב; שו"ת אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' פא.
[32]. וכן בשו"ע חו"מ שו,ח.
[33]. כך כותב לדוגמה הראב"ד (הובאו דבריו בחידושי-הרשב"א, בבא מציעא קט,א ובנימוקי-יוסף שם סו,א באלפס) שסילוקו של העובד שפשע אינו קשור כלל לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, שכן גם כאשר מדובר באדם שעושה פעולות בחינם "קנסינן ליה ולא עביד לא בחנם ולא בשכר". באופן דומה כתב הריטב"א (חידושים לבבא בתרא כא,ב), שגם במקום שבו מדובר בהפסד שניתן לתבעו "אין בני העיר רוצים שיקלקלו וישתלמו מהם". כמו כן יכול העובד לאבד את הסמכתו זו גם מבלי שיפשע בפועל, וזאת אם הוכח כי אין לו הכישורים הנדרשים לשם כך. כך כתוב בשו"ת הרשב"א ביחס לשוחט (ח"א סי' ריח): "ראובן שהיה ממונה על השחיטה ועל הבדיקה. ולאחר זמן בדקוהו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו. ונמצא שאינו יודע... ברור הוא זה שראובן זה אין אוכלין משחיטתו". באופן דומה כתב החזו"א (ב"ק כג,ב ד"ה והא) שהמנגנון של ההתראה והסילוק משמעותי גם לעניין הפסקת עבודתו של העובד באמצע תקופת העסקתו, וגם לעניין ביטול הרישיון לעסוק באותה המלאכה, "דזהו מצוה על כל פרנסי ציבור לסלקו לטובת הציבור ולהמנות את ההגון והישר...".
[34]. חוק לרישוי עסקים (סעיף 1.א).
[35]. כמובן שזוהי גם עמדת בתי המשפט, ראה פ"ד יד 1015 קריבושי נ' עיריית רמת גן שם השופט זילברג שהיה שופט דתי רומז לעירייה כי אף שאף הוא מסתייג עד מאוד מהקמת מפעל לייצור בשר לא כשר, הייתה העירייה חייבת לתת לו את הרישיון אחר שעמד בדרישות החוק, ולא לחכות שבית המשפט יכפה אותה לכך.
[36]. אמנם ראה את הסיפור על רב דימי מנהרדעא בבבא בתרא כב,א שמשמע ממנו אחרת. אלא שנחלקו הראשונים אם מקרה זה הינו תקדים שממנו יש ללמוד הלכה או מקרה חריג שאין ללמוד ממנו. ראה ר"י מיגש שם, רא"ש פ"ב סי' יג וטור חו"מ סי' קנו אות יד. הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את המקרה הזה להלכה וכן השו"ע.
[37]. למעשה האיסור יזקף לחובת ראש הרשות, המנהלים הרלונטים ומועצת הרשות המקומית.
[38]. יש לציין, כי במצב המשפטי במדינת ישראל הדבר אינו פשוט, שכן לפי תפישת בתי המשפט תמיכות העירייה בפעילויות תרבות, ספורט וכדומה צריכות להיעשות על בסיס שוויוני ללא תלות בשיעורם של דורשי התמיכות באוכלוסייה. תפישה זו נוצרה על ידי נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק (זכויות אדם מוגנות ההיקף וההגבלות, משפט-וממשל א [תשנ"ג], עמ' 261), ומומשה בשורה של פסיקות בבית המשפט המחוזי (עת"מ 219/06 הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות [ע"ר] נ' עירית ירושלים) ובבית המשפט העליון (עע"מ 5905/06). על מנת לעמוד בדרישה זו על העירייה למצוא את הפתרון המשפטי המתאים אשר יאפשר לה להימנע מתמיכה בפעילויות הכרוכות באיסור (כגון בחירה במסלול של קניית שירות במקום מתן תמיכות), גם אם משמעות הדבר תהיה הימנעות מתמיכה בפעילויות מותרות ואף בפעילויות של מצווה, שכן עשיית המצווה הכרוכה בתמיכה בפעילות של מצוה אינה מכפרת על העברה שנעשית ביחד איתה בתמיכה בפעילות של עברה.
[39]. שכן אם מדובר במעשה שלדעת חלק מהפוסקים אין איסור בעשייתו, הרי שלדעת הפוסקים הנזכרים לעיל אין איסור לתמוך בו.
[40]. בעניין זה הרחבנו בנפרד. ראה להלן.
[41]. מימון על ידי עמותות זרות או שאינן בבעלות יהודית מעמדו כמימון באמצעות הון עצמי, שכן עמותות אלו אינן עוברות על איסור בבואן לתמוך בפעילויות האסורות על פי ההלכה היהודית. יש לציין כי לעמותות שאינן בבעלות יהודית אין איסור לתמוך בפעולות, אף שאלו אסורות גם למי שאינם יהודים, כגון שמדובר בפעולות הכרוכות בגילוי עריות או בעבודה זרה, שכן הגויים נצטוו באיסורים אלו אך לא נצטוו באיסור "לפני עור לא תתן מכשול".
[42]. ראה לעיל במה שהבאנו בשם הכתב-סופר, הנצי"ב המהרש"ם והבנין-ציון, כי כאשר הסיוע לא ניתן בשעת העברה עצמה אלא קודם לכן, ובשעת העברה האדם אינו צריך סיוע כלל, אין כאן איסור, שכן בשעת הסיוע חובת ההפרשה מאיסור עדיין לא חלה.
[43]. ראה לעיל ביחס למסייע למומר שדעת הש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק ו) היא שאין איסור מסייע למומר. לעומתו הגר"א ואחרונים נוספים סברו שיש איסור מסייע לגוי וכל שכן למומר. יוער כי על אף שלדעת חלק מן הפוסקים, בעניינים אחרים חילוני בימינו אינו ראוי להיחשב כמומר, בנידון דידן הואיל וההימנעות ממימון הפעילות לא תגרום להחזרתו בתשובה, וקשה לראות בה קיום של מצוות מחאה, מסתבר כי לעניין זה בלבד הוא יוגדר כמומר.
[44]. ראה לעיל במחלוקת האחרונים בין ר' משה בנבנישתי ובין המשנה-למלך. נטיית האחרונים להחמיר בדבר, ראה שו"ת יחוה-דעת ח"ג סי' סז; החיד"א, ברכי-יוסף חו"מ סי' ט סק"ג; מנחת-חינוך סי' רלב אות ג; שדי-חמד, מערכת ו כלל כו אות ט.
[45]. שכן סירוב לביצוע פסיקת בית המשפט יגרור את פיטורי אנשי הרשות והעמדת אחרים תחתיהם אשר יעשו זאת במקומם.
[46]. בכפוף לייעוץ משפטי מתאים, כנזכר לעיל.
[47]. נחלקו הפוסקים בשאלה אם מותר להשתתף בעסק עם שותף מחלל שבת שיעבוד למען העסק בשבת, שכן חילול השבת שלו למען העסק ייזקף לחובת כל השותפים. ראה על כך שו"ת לבושי-מרדכי או"ח מה"ק סי' מג; שו"ת מנחת-יצחק ח"ה סי' יח; שו"ת מעיל-צדקה סי' טו; פתחי-תשובה חו"מ סי' קעו ס"ק יח; שו"ת הר-צבי או"ח ח"א סי' קכד.
בנידון דידן גם אם נראה את כל תושבי העיר או חברי המועצה כשותפים באיסור, הרי שהם אינם יכולים לבחור אם לצאת משותפות זו, שכן השותפות נובעת מעצם המגורים המשותפים בעיר. לפיכך גם הסוברים שאין להתיר שותפות עם מחלל שבת, יודו כי אין בעיה להיות שותף במועצת הרשות המקומית, אף שזו מקבלת החלטות לביצוע פעולות המנוגדות להלכה.
[48]. שכן האלטרנטיבה לקואליציה זו הינה קואליציה שתעשה יותר איסור, בשם כלל תושבי הרשות.
שיקול נוסף שאותו ניתן להעלות במקרה זה הוא שעצם החברות בקואליציה של אנשים יראי שמים עשויה להועיל לשמירת התורה והמצוות, ולמנוע מעשים גרועים הרבה יותר שהיו נעשים בהעדרם מהקואליציה. במקרים מעין אלו סבור רע"א (על השו"ע, יו"ד קפא,ו) שאין איסור מסייע כשכל מגמתו של המסייע היא להפחית את חומרת האיסור ואת היקפו. אמנם יש להעיר כי רע"א אמר את דבריו ביחס לאותו איסור בעוד בנד"ד השותפות בקואליציה המסייעת לאיסור אחד מאפשרת למנוע איסור אחר, אולם לדעת הרב יעקב אריאל בהערותיו על ספר כתר ב מסכים עם דבריו של הרב שלמה אישון בסי' יח שם הסבור שיש לדמות מילתא למילתא ולהתיר סיוע לעברה שמטרתו למנוע להפחית ולצמצם עברה אחרת.
[49]. הרוגוצ'ובר בשו"ת צפנת-פענח סי' רלא מנסח את החקירה בלשון זו: "כל דבר שהוא מהציבור יש בזה אריכות אם זה לפרטים של הציבור או להכלל לא להפרטים... אם ציבור יש להפרטים זכות או לא דהוה שם חדש - 'ציבור'". ניסוח חד יותר מנסח הרוגוצ'ובר בחוברת שיצאה לאור בקובנה לפני השואה, שממנה הביא הרב יששכר שלמה טייכטל (בעל 'אם הבנים שמחה'), מובא בשו"ת ירושת-פליטה סי' לז. בספר זה מקובצות תשובות של חכמי הונגריה שנרצחו בשואה: "ענין ציבור מה הוא? אם הוא רק כפילת הפרטים כמו למשל קהלה שנקראה צבור שנתהווה מכח רבים היחידים שדרים שם א"כ לא הוי ענין ציבור רק כפילת היחידים שהיחידים שדרים שם השתתפו בדבר מה ונתכפלו כל יחיד ויחיד הרבה פעמים נמצא דבאמת דבעצם דבר לא נשתנו כלל רק בא כפילת היחיד בכלל אחד או דלמא ע"י השתתפותם יחד באמת נשתנה עצם הדבר ואותם רבים לא הווין אותן היחידים כשהן בפרטיות כלל וכלל". לשם ההסבר משווה זאת הרוגוצובר להבדל שבין תערובת לתרכובת כימית. מסקנתו היא כי ציבור מעמדו כתרכובת, שכן "ציבור נתעלו ברוחניות עד שאינם היחידים שהיו בפרטות".
[50]. ראה משנה במסכת נדרים (מח,א) האוסרת על אנשים שאסרו על עצמם להינות זה מזה, ליהנות מנכסים עירוניים "ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר", וביארו התוספות (שם): "שהן שותפין וזה אסור מפני חלקו של זה". כן ראה במסכת מגילה (כו,א) שם המשנה מתירה לבני העיר למכור את בית הכנסת שלהם ולהפקיע בכך את קדושתו, מכיוון שבית הכנסת נחשב כנכס משותף, וככל שותפות ניתן לפרק גם שותפות זו על ידי הגדרת חלקו של כל אחד מהתורמים מבני העיר.
[51]. לעובדה זו ישנה משמעות לעניין טומאת נגעים, שלמסקנת הגמרא חלה בבית השותפים ואינה חלה בבית כנסת של כפרים (יומא יב,א). ומבאר הרש"ש (שם יא,ב) שיש לחלק בין נכס הנמצא בשותפות הניתנת לחלוקה ולהסדרת שימוש של כל אחד מהשותפים בפני עצמו, שבו חל דין טומאת נגעים, ובין בית כנסת של כפרים, אף שדינו כבית השותפים, שיכול כל אחד לאסור את חלקו על חברו, אין חלקו מבורר או ניתן לבירור, ולפיכך אין בבית זה מישהו שניתן לומר עליו כי "לו הבית". וראה בפסקי דין רבניים ח"ז עמ' 114 הדין באריכות במעמדו המשפטי של בית כנסת ובהבדל בין ביכנ"ס של כפרים וביכנ"ס של כרכים.
[52]. לדעת מרבית הראשונים (תשובת מהר"ם במרדכי, ב"מ תנז-תנח, וכן פסק השו"ע חו"מ רד,ט והרמ"א קסג,ו) ציבור אינו צריך קניין על פעולותיו, שכן החלטותיו סופיות ואין בהן חיסרון בגמירות הדעת. מאותה הסיבה ציבור יכול להתחייב התחייבויות עתידיות מותנות המוגדרות כאסמכתא (שו"ת המבי"ט ח"ג סי' רכח). כמו כן החלטות הציבור מחייבות גם את מי שעוד לא הצטרף לציבור, או את מי שלא נולד בשעה שבה נתקבלו ההחלטות, שכן הציבור הינו ישות הכוללת את כל תושבי המקום בעבר, בהווה, ובעתיד (רשב"א ח"ג סי' תיא; שו"ת מים-עמוקים סי' סג).
[53]. דומה הדבר במובנים מסוימים לאופן בו יגדיר המשפט הישראלי והבינלאומי את המושג 'חברה בע"מ', כישות משפטית בעלת קיום נצחי, שלה זכויות, חובות ונכסים, אשר התחייבויותיה מחייבות רק את נכסיה ולא את נכסי בעלי המניות שלה, וזאת בניגוד לשותפות שבה התחייבויות השותפות הינן התחייבויות אישיות של בעלי השותפות אשר קיומה אינו אלא כל עוד השותפים בחיים, ומעוניינים להמשיך את השותפות ביניהם. בעניין מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ נכתב רבות. יש שראו בה ישות משפטית נפרדת, כתפיסת החוק, ויש שראו בה שותפות מוגבלת. ראו פד"ר י עמ' 273 ואילך; הרב אשר וייס, "האם חברה בע״מ היא גוף משפטי עצמאי?", תחומין לג, עמ' 30. לסקירה נרחבת ראו הרבנים ישראל בן שחר ויאיר הס, "ריבית בתאגידים", כתר א, עמ'242-250; הרבנים אלעזר גולדשטיין ועדו רכניץ, "מעמדה המשפטי של חברה בע"מ", מכון משפטי ארץ, נייר עמדה מס' 12. יש מן הפוסקים אשר ערכו השוואה בין התחומים, ראה מנחת-יצחק ח"ג סי' א; הרב שמעיה אליעזר דייכובסקי, נאות-דשא, ח"א עמ' מ-נו.
[54]. לדעת הרב אלישיב כך יש להתייחס אפילו לקופת המדינה. סברה מעין זו שמעתי מהרב דוד לאו (בכנס כת"ר תשע"ז) ששמע אותה מפיו של הרב יוסף שלום אלישיב. הרב אלישיב התייחס בדבריו לתקציב סל התרופות של מדינת ישראל וזה לשונו (כפי שכתב הרב לאו מפיו): "הכסף הזה אינו כספי קופת צדקה אלא כסף השייך לכלל ציבור תושבי המדינה ולכל אזרח יש זכות להתרפא מהכסף של הציבור שניתן לקופה ציבורית והיא עומדת כעת לחלוקה מאחר ולכל אדם יש זכות ממונית בכסף הזה להשתמש בו לרפואתו". ומוסיף הרב לאו "התפיסה הבסיסית שהנחתה את הגרי"ש אלישיב זצוק"ל היתה כי כסף של המדינה אינו אלא כסף של שותפים אותו מחלקים לשותפים הצריכים אותו בחזרה, ולפיכך לכל אזרח זכות ממונית בכסף זה, ולכן אין יכול לקחת מתקציב הסל ולייחד לאנשים ספורים". אמנם תפיסה זו קשה ביותר שכן בניגוד לרשות מקומית קשה לראות במדינת ישראל שותפות גרידא.
[55]. שו"ת משפטי-עוזיאל, כרך ד - עניינים כלליים, סי' ט. הרב עוזיאל נשאל על ידי הסתדרות הפועל המזרחי אם חברי מועצת הרשות המקומית רשאים לתמוך בהעברת תקציבים למערכת החינוך הממלכתית בתמורה לתמיכת הקואליציה בהעברת תקציבים למערכת החינוך הדתית. השאלה התעוררה בטבת תרצ"ו (תחילת 1936) בעקבות הקמת המוסדות המוניציפליים כשנה קודם לכן עם פרסום פקודת העיריות המנדטורית בשנת 1934. השאלה מניחה כי הקמת מוסד חינוכי שאינו מחנך לתורה ויראת שמים, וכן תקצובו ותמיכה בו אסורים בתכלית.
[56]. מנחת-אשר ח"ב סי' ל.
[57]. יש לציין כי לדעת הרב עוזיאל (בסוף תשובתו הנ"ל) פתרון זה אינו אידיאלי, ועל הציבור ונציגיו לדאוג לשמירת ההלכה בכל רובדי הציבור, כמידת יכולתם. אולם במציאות החוקית במדינת ישראל, שבה הרשויות המקומיות כפופות לבית המשפט העליון המחייב אותן לספק שירותים לכל תושבי הרשות, גם אם הם כרוכים באיסורים, יש מן ההכרח להסתמך על מענה הלכתי זה, שכן החלופה לכך היא קביעה כי יהודי שומר תו"מ אינו יכול לעמוד בראש רשות מקומית (או בראשות המדינה) ועליו להשאיר את ההנהגה המוניציפלית לידי אנשים שאינם מחויבים כלל להלכה.
[58]. או שנדרש לתלות שלטי פרסום אודות אירוע המתקיים בשבת, פרסום האסור משום לפני עיוור.
[59]. הובא על ידי הרשב"א בחידושיו למסכת בבא קמא ט,ב ד"ה מהא: "במצות לא תעשה אפילו כל ממונו", וכן פסק הרמ"א, או"ח תרנו,א: "...אבל לא תעשה - יתן כל ממונו קודם שיעבור". ועיין תורה-תמימה, הערות לבראשית פרק כח הערה כג.
[60]. מה גם שכלל הנראה הוא מנוגד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח, האוסר להפלות עובד בשל דתו.
